מולדת במילים
אבנר הולצמן
₪ 68.00
תקציר
עשרות המאמרים והרשימות המכונסים בספר מולדת במלים מצטרפים לסיפור עלילה מופלא. הם מגוללים את תולדותיה של הספרות העברית מאמצע המאה התשע עשרה ועד ימינו, ממאבקיה של תנועת ההשכלה על חילונה של התרבות העברית בגולה ועד פריחתה של ספרות ישראלית עשירה ומתוחכמת, הכובשת את לבם של קוראים רבים גם מעבר לים.
פרקי הספר דנים בשורה ארוכה של יוצרים – מליליינבלום, מנדלי, סוקולוב, ברדיצ’בסקי וביאליק ועד נתן שחם, פנחס שדה, יצחק אורפז, א”ב יהושע, עמוס עוז וחיים באר. נבחנות בהם סוגיות עקרוניות כגון מושג הספרות הלאומית, יחסה של השירה העברית לאמנות הנוצרית, ייצוג השכול בשירה הישראלית או דיוקנו הספרותי של הקיבוץ. בצד זאת מוארות פרשיות מחיי הספרות העברית באודסה ובווילנה או ממרקמי היחסים בין הספרות, האקדמיה ומערכת החינוך. הספר בכללותו הוא דיוקן רב-צדדי של ספרות שנעשתה צֶלֶם פניה של אומה ורכיב חיוני בזהותה.
אבנר הולצמן הוא פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב, מופקד הקתדרה לתרבות עם ישראל בזמננו ע”ש יעקב ושושנה שרייבר. הוא חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים וחבר האקדמיה ללשון העברית. מספריו בעשור האחרון: מפתח הלב: אמנות הסיפור של חנוך ברטוב (מוסד ביאליק, 2015); עד הלום: תחנות בספרות העברית (כרמל, 2016); Hayim Nahman Bialik: Poet of Hebrew (Yale University Press, 2017); עין בעין: על עשרים חוקרי ספרות (כרמל, 2018); אנטומיה של מהפכה: מיכה יוסף ברדיצ’בסקי והוצאת “צעירים” (ספרי בלימה, 2023).
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 606
יצא לאור ב: 2024
הוצאה לאור: כרמל
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 606
יצא לאור ב: 2024
הוצאה לאור: כרמל
פרק ראשון
המלחמה הספרותית בין החרדים והמשכילים — כך הכתיר המבקר גדעון קצנלסון את ספרו, המגולל את תולדותיו של פולמוס עז שהתחולל בזירה הציבורית היהודית ברוסיה בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים של המאה הי"ט.7 זהו החיבור המחקרי הראשון בהיקף של ספר שהוקדש לאותה פרשה מסעירה, אם כי קדמו לו פרקים בחיבוריהם ההיסטוריוגרפיים רבי הכרכים של פ' לחובר,8 ישראל צינברג9 ויוסף קלוזנר.10 לאחר מכן הסתעף הדיון המחקרי בנושא זה, ובין התורמים הבולטים לו ניתן למנות את שלמה בריימן,11 שמואל פיינר,12 רוני באר־מרקס,13 מייקל סטניסלבסקי,14 יהודה פרידלנדר,15 גדעון קוץ16 ואחרים. תעודות שונות שפורסמו בעשורים האחרונים, כגון כרך מכתביו של משה לייב ליליינבלום ליל"ג,17 המהדורה המוערת של כתביו האוטוביוגרפיים של ליליינבלום,18 וכן תרגום הפובליציסטיקה הרוסית של יל"ג,19 העשירו את הבסיס העובדתי והעמיקו את הכרת המהלכים שהתחוללו במסגרת אותו פולמוס וסביבו. העיתונות והספרות העברית מן המאה הי"ט נעשו בשנים האחרונות זמינות במידה ניכרת בזכות מפעלי דיגיטציה רחבי היקף המתנהלים בעיקר בספריה הלאומית בירושלים, ובראשם "עיתונות יהודית היסטורית". הדבר הקל מאוד את הגישה אל מאגרי המקורות הראשוניים עבור כל חוקר ומתעניין.
רבים נטלו חלק באותו פולמוס והשמיעו בו את קולם משני צדי המתרס. ניתן לתאר אותו כעלילה שהשתלבו בה ממדים רעיוניים, דתיים, פוליטיים, ספרותיים ואישיים. במובן אחד הייתה זו פרשה ליטאית מובהקת, משום שרוב משתתפיה ישבו בערי ליטא ועיירותיה (וילנה, קובנה, קיידאן, וילקומיר, טלז ועוד) ומשם שיגרו אבני בליסטראות אלה כלפי אלה. מצד אחר, הבמות העיתונאיות והספרותיות שפרסמו את הדברים הקיפו מרחב גיאוגרפי גדול בהרבה, המשתרע בין פריז, וילנה, ליק שבפרוסיה, אודסה וסנט פטרסבורג. למעשה, עיקר קיומו של הפולמוס התאפשר בזכות המציאות החדשה שנוצרה אז בשדה התקשורת העברית: בעשור שבין 1856 ל־1865 נוסדו יש מאין ששה שבועונים, שנעשו כר פורה לשיח ספרותי, עיוני וחדשותי דינמי ונהפכו לערוצי מידע ושיח חיוניים עבור ציבור יהודי ערני.20 אכן, קהל הקוראים שעקב בדריכות אחר גילויי הפולמוס היה מפוזר ברובו במרחב האימפריה הרוסית (לרבות פולין) ואף מעבר לו, בכל מקום שהעיתונות העברית הופצה בו, ומשם התבונן, כמו קהל צופים בתיאטרון, בהתרחשויות המסעירות שנגולו על בימת החיזיון בליטא.
מצד אחד הייתה זו התגוששות בכתב, בעטים מושחזים, בין שתי קבוצות עילית, המשכילים מזה והרבנים ושלוחיהם מזה, והיא התנהלה לא רק על דפי העיתונות העברית אלא בקונטרסים חד־פעמיים ובחליפת מכתבים אינטנסיבית, שהייתה בשעתה סמויה מן העין.21 מצד אחר ננקטו בה צעדים ממשיים בעולם המעשה, כגון הרדיפות שנרדפו משה לייב ליליינבלום ובני משפחתו בעיירות מושבם, או הניסיונות שעשו המשכילים לערב בפרשה את נציגי השלטון הרוסי בליטא. מצד אחד הייתה זו מחלוקת לשם שמים, שכל אחד משני המחנות היריבים בה חתר לקדם או לשמר סדר יום דתי או רעיוני משלו; אבל מצד אחר הייתה זו דרמה אנושית רוויית יצרים, שהתערבו בה קנאה ושנאה, גידופים והכפשות ואף מעשי אלימות כפשוטם. כמו בכל דרמה ראויה לשמה, התבלטו על בימת החיזיון מספר גיבורים שריתקו אליהם את מירב תשומת הלב. מן הצד המשכילי מדובר בשלושה: יהודה לייב גורדון, משה לייב ליליינבלום ופרץ סמולנסקין שהצטרף אליהם בהמשך. ליבת הסיפור מגולמת בהם, ושרשרת המהלכים שנקטו יחד או לחוד, תוך כדי תמורות ביחסים האישיים והרעיוניים ביניהם במשך השנים, הם עיקר ענייננו כאן.
מהי נקודת המוצא של הסיפור? ניתן לקבוע את ראשיתו בשנת 1866. ב־18 באפריל באותה שנה פורסם בשבועון הווילנאי הכרמל שירו של יהודה לייב גורדון "הקיצה עמי", שנדפס בהבלטה בראש הגיליון ותפס את רוב עמודו הראשון.22 השיר מיטיב לזקק את אווירת האופטימיות והתרוממות הרוח ששרתה על רוסיה באותם ימים, כעשור אחרי עלייתו לשלטון של הצאר אלכסנדר השני, כאשר הרפורמות שהנהיג בחיי נתיניו, ובראשן שחרור האיכרים הצמיתים, החלו לתת את רישומן, והמשכילים היהודים שביניהם דימו כי רוח החופש והקִדמה צוררת בכנפיה גם אותם. גורדון עצמו, כבן שלושים ושש באותה העת, שימש אז מורה בעיר טֶלז, וכבר זקף לזכותו שני ספרי שירה רבי רושם, אהבת דוד ומיכל (1856) ומשלי יהודה (1859). השירים שפרסם בעיתונות באותן שנים נקבצו בספרו השלישי, שירי יהודה (1868).
"הקיצה עמי" הוא שירו הציבורי החשוב ביותר של גורדון, ופרסומו היה "אחד מרגעי השיא בתולדותיה של תנועת ההשכלה", כדברי שמואל פיינר.23 אחד־עשר בתיו מגוללים מניפסט משכילי שלם ונמרץ, שביסודו קריאה להשתלבותם של היהודים כנתינים שווי זכויות וחובות במלכות הצאר.24 זוהי קריאת השכמה גדולה לעם היהודי, שכביכול שקע בתרדמה לאחר חורבן בית שני, ניתַק מן ההיסטוריה והסתגר בתחומי קיומו האוטונומיים, הקהילה וההלכה. עתה, מבשר המשורר, הוכשרה הקרקע לשובו אל משפחת העמים. אם רק ייטיב את אורחות חייו ויסגל לעצמו מלאכות יצרניות, חוכמות אירופיות, לימוד רוסית ועוד לשונות זרות, וכן ייטול עליו חובות אזרחיות כגון תשלום מסים והתגייסות לצבא, תיפתח לפניו הדרך אל חיי הרוח והמעשה של הממלכה, והעם הרוסי ינהג בו אחווה ורעות. נוסחת הקיום שגורדון הציע לבני עמו מתמצה בשורה שנהפכה לסיסמה מהדהדת: "הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ", לאמור: שמירה על הנאמנות לזהות היהודית בד בבד עם טיפוח מחויבות למדינה הרוסית ואימוץ סממנים של חילון. כל זה בא לידי ביטוי גם בממד הלשוני של השיר, העומד בסימן של חילון השפה. המשורר נוטל שלל צירופים מקראיים שמקורם בעולם האמונה ובעבודת אלוהים, ומסב אותם להקשר האזרחי והלאומי. למשל: כותרת השיר ושורתו הראשונה מהדהדות את הצירוף "עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח" (תהלים מד, כד), תוך כדי חילוף הנמען מן האֵל אֶל העם.25
רוח אופטימית מעין זו מנשבת בחיבורים נוספים שפרסמו משכילי רוסיה באותה העת. כשלושה חודשים לפני הופעת "הקיצה עמי" פרסם הסופר הוותיק אברהם בר גוטלובר, ששימש אז מורה בבית המדרש הממשלתי לרבנים בז'יטומיר, מאמר בצורת מכתב למערכת השבועון המליץ, ובו דברים נמרצים בשבחה של הסרת המחיצות בין היהודים לרוסים. זו תתאפשר, לדעתו, אם רק יסגלו היהודים לעצמם את שפת המדינה:
קומו אחַי! לִמדו לשון ארצנו, לַמדו לשונכם לדבר צחות שפת רוסיא, ונהיה אנחנו וצאצאינו לעם אחד עִם אחינו הרוסים בכל מה שנוגע לחברה המדינית, ורק באמונתנו ודתנו המוֹרָשה לנו קהִלת יעקב נִבָּדל מהם; אז מעצמה תִפול החומה המפרדת בינינו וביניהם, כאשר נשמע איש את שפת רעהו לא נהיה עוד כמזרחים בארץ המערב, וכל מנהגינו ודרכינו יאירו לנוכח פני אחינו הרוסים כאור שבעת הימים, יכירו ויֵדעו כי גם אנחנו עם ככל העמים אשר יש לכל אחד מנהגיו ודרכיו ואין פוצה פה ללעוג עליו ולשימהו למשל ולשנינה. — ולפי דעתי זו היא הדרך הישרה שיבור לו כיום הזה כל אוהב עמו וחובב ארצו ומולדתו, ישתדל בכל כחו לאחד אותם ולחבר את אוהל האהבה ביניהם ע"י הלשון והספרות וממילא תסור השנאה שבאה מחמת חסרון ידיעה.26
מעבר למרשמי הפעולה הקונקרטיים שגוטלובר וגורדון הציעו בחיבוריהם, יש עניין מיוחד בעמדה הרטורית שנקטו ובדימוי העצמי המשתקף מתוכה. כל אחד מהם הציב את עצמו כנושא בשורה לעמו, ויש לזכור שבשנים ההן, לפני עידן ההגירות הגדולות, יהודי רוסיה היוו לפחות שמונים אחוזים מכלל יהודי העולם. הסופר עולה על מצפה גבוה, מתייצב לנוכח העם ומבקש לשאת דברים באוזניו ולהתוות לו דרך. בכך הוא מכונן את עצמו כצופה לבית ישראל, אותו ביטוי ידוע מספר יחזקאל (לג, ז) שזכה לחיים חדשים כאשר הוצב ככותרת לקובץ הסאטירות האנטי־חסידיות של יצחק ארטר (1858). הסופר המשכיל תופס את עצמו כממשיכו המודרני של הנביא המקראי, ונוטל לו סמכות של הנהגה רוחנית. אין צורך לומר, שבשורת ההשכלה והחילון שבפיו מציבה אותו במסלול התנגשות ישיר עם הממסד הרבני. זה ראה עצמו לא רק כמפרש המוסמך של ההלכה היהודית אלא גם כקבוצת הנהגה, השואבת את סמכותה מן המקור האלוהי, ולכן זכאית לקבוע את אורחות חייו של הציבור היהודי כולו.
גורדון וגוטלובר כבר היו ב־1866 סופרים ידועי שֵם. באותה שנה עצמה נשמע לראשונה בציבור קולו של צעיר אלמוני, שעד מהרה עתיד היה להיעשות אחד הצירים העיקריים של הוויכוח המתפתח. היה זה משה לייב בן צבי הרליכטזון בן העשרים ושלוש, שרק כעבור שלוש שנים אימץ לעצמו את שם המשפחה ליליינבלום. באותו זמן, שנים אחדות אחרי נישואיו, ישב בעיר וילקומיר עם אשתו וילדיו, ונודע כמלומד רבני מובהק וכאחד מתושביה המכובדים של העיר. הוא ייסד והנהיג שתי ישיבות, קטנה וגדולה, אך בסתר פיתח גישה ביקורתית כלפי התלמוד, ההלכה והזוהר והעמיק לקרוא בספרות ההשכלה. מתוך גישה אופטימית ומן הסתם נאיבית שאף למזג בין שני עולמות הדעת שאחז בהם, וברוח זו פרסם יחד עם שניים מחבריו את דברו הראשון בדפוס, הודעה על כוונתו לייסד בעירו ספריית השאלה ועיון בשם "אספת ספרי ישורון", שתכיל ספרים משני הסוגים.27 ליליינבלום וחבריו הצהירו כי בצד ספרי דת והלכה מכל הדורות, בכוונתם לאסוף לספרייתם ספרי שירה ומליצה, הגות ומחקר, ספרי היסטוריה וכתבי עת. כדי להדוף הסתייגויות צפויות חתמו בהצהרה: "כל ספר אשר יזיק לדת קדשנו ברב או במעט לא תאספהו חברתנו. 'צא!' נאמר לו". אך כצפוי, שבועת הנאמנות לקודשי ישראל לא הועילה, וכמוה גם האזהרות ששוגרו לליליינבלום כדי שיסור מדרכו הרעה. מכיוון שסירב לנטוש את הכרתו המשכילית, נעשה עד מהרה לאישיות חשודה בעיני שלומי אמוני ישראל, ובעקבות האזהרות באו ההתנכלויות. הוא עצמו וחבריו דיווחו עליהן בסדרת כתבות ששיגרו לשבועון הכרמל ב־1866 וב־1867. זו הייתה נקודת המוצא של מסלולו הספרותי, ההגותי והציבורי המורכב והמפותל, שהפך אותו תחילה למושא של רדיפות בעירו, ומנגד — לדמות נערצת בעיני שוחרי ההשכלה לדורותיהם.
באותן שנים עדיין פעל ליליינבלום מתוך מוטיבציה דתית־מסורתית מובהקת, ודווקא היא הניעה אותו לחבר שורה של מאמרים עקרוניים על הצורך ברפורמה בחיי הדת וסיגולה לצרכי החיים. ברקע הדברים עמד "פולמוס הקטניות": הצעה שהופנתה לרבנים להכשיר אכילת קטניות בפסח של שנת 1868 כדי להקל על מצוקת הבצורת שהמיטה רעב כבד על תושבי ליטא.28 מספר רבנים חשובים, ביניהם ישראל סלנטר ויצחק אלחנן ספקטור, תמכו בפתרון זה, אבל משעה שהצטרפו אליהם משכילים אחדים, כגון עורך הכרמל רש"י פין, גברה ידם של הרבנים המחמירים ובראשם אברהם שמעון מקיידאן, שאסרו על אכילת הקטניות כדי שלא להעניק למשכילים ניצחון ציבורי. על רקע זה פרסם ליליינבלום על דפי המליץ בקיץ 1868 את מאמרו המקיף "אָרחות התלמוד". שלא כתורה האלוהית, טען, התלמוד הוא יצירה אנושית, מעשה ידי אדם, המותאם לזמנו ומתחשב בצרכי החיים, ולכן מותר לערוך רפורמות במנהג ובהלכה הגזורה על פיו. הצעתו המעשית הייתה לכנס אספת רבנים, שתבחן את ההלכה ותקל בה במידת הצורך. משלא באה תגובה ממשית למאמרו פרסם מאמר נוסף, "נוספות להמאמר אָרחות התלמוד", ובו החריף את נימת הפולמוס ומיקד אותו בביקורת השולחן ערוך, שלא נעשה ברוחו המתונה של התלמוד.29 באותה העת עדיין גרס ליליינבלום שהתלמוד הוא יסוד היהדות בתנאי שייקרא ויפורש ברוחו המקורית. כאשר נוצר התלמוד הוטמעו בו מנגנונים של התאמה למציאות המשתנה, אבל ברבות הדורות התאבן, וסביבו השתרג מערך של פלפול המנסה לשווא ליישב את סתירותיו. ליליינבלום קרא להקל בחומרות השולחן ערוך כדי לבצר את היהדות מבפנים ולחזק את הקשר בינה לבין הסביבה הלא יהודית.
"נוספות להמאמר אָרחות התלמוד" פורסם בהמליץ באביב 1869, ואז התלבתה המהומה סביב ליליינבלום בכל עוזה. תחילה באו מאמרי תשובה בעיתונים, שהוא דווקא קידם אותם בברכה, ולאחר מכן פרצו התנכלויות כלפיו בווילקומיר. הדברים תועדו במקורות שונים, בראש ובראשונה באוטוביוגרפיה שלו חטאות נעורים, אולם הביטוי הישיר והבהיר ביותר ניתן להם במכתבו של ליליינבלום אל י"ל גורדון מן ה־13 ביולי 1869, המגולל בחיוניות רבה את מסכת הרדיפות כלפיו.30 לדבריו, ששה שבועות רצופים היה לשיחה בפי כל תושבי העיר, כולל הפחותים ביותר מבני דלת העם. בלכתו ברחובות שמע מכל עבר נשים מקללות אותו קללות נמרצות. כרזות מלאות גידופים כלפיו הודבקו על דלתות בתי הכנסת, על עמודי הרחובות ואף על דלתות בתי המחראות. בחג השבועות נאספו נכבדי הקהילה בבית הרב כדי לטכס עצה כיצד לגרשו מן העיר. חותנו של ליליינבלום, יהודי פשוט שהתפרנס כטבח, סבל רדיפות גם הוא בעטיו של חתנו. על בניו הוציאו דיבה כי הם "בני הנידה", לאמור: הורתם בחטא. בבואו לבית הכנסת ניצב לבדו, כי המתפללים סירבו לצרפו למניין. בלכתו ברחובות הקיפו אותו חבורות נערים בקריאות "אפיקורוס! כפורת! אפיקומן! געלער גנב! געלער הונד!" (גנב צהוב! כלב צהוב! משום צבע שערו הצהבהב־אדמדם) ואף יידו בו אבנים. כאשר נאלץ להעתיק את מגוריו סירבו בעלי הבתים להשכיר לו דירה, עד שבלית ברירה מצא מקום לו ולמשפחתו באחד ממשכנות העוני העלובים ביותר בעיר. בניו הוכו בלכתם לבית הספר בעוון אביהם האפיקורוס. מכתב שטנה והלשנה עליו נשלח למושל המחוז בווילנה, ולפי עדותו הגיעו דברים לידי כך, שיריביו מקרב החסידים ביקשו תחבולות למהול סם מוות במזונו. עם זאת, לדבריו, ראשו לא שח ואמונתו בצדקתו לא רפתה.
עצם השיגור של דברי הווידוי האינטימיים האלה לגורדון מחייב הסבר. המשורר החל להתעניין בליליינבלום ולעקוב אחריו מאז שנפוצו עלילותיו בעיתונות העברית, ולאות עידוד והוקרה שלח לו את ספרו שירי יהודה עם צאתו לאור ב־1868. ספר זה מכיל כמה מן החיצים השנונים ביותר שגורדון שיגר כלפי הממסד הרבני, וחלקם הוצפנו בתוך עלילותיהם של "שירי עלילה: קורות ימים ראשונים", כלומר פואמות היסטוריות מחיי עם ישראל. ידועים במיוחד שני השירים הפותחים אותו. הפואמה "בין שיני אריות" מעוגנת בימי חורבן בית שני ועוקבת אחרי קורותיו של צמד נאהבים צעירים, שמעון ומרתה, שנשבו במהלך המרד ונמכרו לעבדות ברומי. בתיאור קורותיהם משולב כתב קטרוג עז נגד מנהיגי הציבור, המחנכים את העם להתמכר לאמונות שווא ומונעים ממנו לימוד מלאכות יצרניות וכן הכשרה צבאית לשם הגנה עצמית. הפואמה "במצולות ים" מתארת את ייסוריהם של גולי ספרד המיטלטלים בספינות על פני הים התיכון, ואלוהיהם מסתיר פניו מהם ומפקירם לגורלם. "בשני שירים אלו", כתב עוזי שביט, "הניח יל"ג את המסד לתרבות החילונית העברית".31 לדבריו ניתן לומר, כי היום שבו ראה אור הספר "שירי יהודה" הוא התאריך החשוב ביותר בהתפתחותה של השירה העברית בעת החדשה עד להופעתם של ביאליק וטשרניחובסקי.
משעה שנכרתה הברית בין גורדון לליליינבלום תמכו זה בזה במאבקם המשותף, כמצטייר מחליפת המכתבים ביניהם. תחילה פנה ליליינבלום אל יל"ג, הבוגר והמנוסה ממנו, בנימה של התבטלות ויראת כבוד, אך עד מהרה התאזנו יחסי הכוחות ביניהם. הם טיכסו עצה כיצד להפיץ את בשורת ההשכלה בקרב המוני היהודים ברוסיה, וגם בעיני מתנגדיהם הצטיירו כחזית אחת. גורדון היה בין המסייעים לליליינבלום במאבקו נגד אנשי וילקומיר, גייס תמיכה למענו בחוגי המשכילים בליטא וסייע לו להיחלץ מעירו ולהתיישב באודסה באוקטובר 1869, משם המשיך לשגר את מאמריו הלוחמניים אל העיתונות המשכילית, ובעיקר אל השבועון המליץ. גורדון עצמו פעל באותם ימים בשני ערוצי כתיבה משלימים. הוא חיבר מאמרי פולמוס נמרצים נגד הרבנים, שעוררו סערה של תגובות נגד, והבולטים ביניהם הם "בזכותן של רבנים" (1869) ו"בינה לתועי רוח" (1870), משא נמרץ נגד התאבנות היהדות בחומרות ההלכה.32 בד בבד חיבר משלהי שנות הששים ואילך שורה של פואמות סאטיריות לוחמניות, המוקיעות את שליטת הממסד הרבני בחיי העם בעיקר באמצעות אכיפה אכזרית של דיני האישות ודיני הכשרוּת, ובשיאן יצירתו המהוללת ביותר, "קוצו של יוד" (1876).33
ליליינבלום וגורדון נעשו סמלים חיים של המאבק המשכילי לא רק בעיני תומכיהם, אלא במידה רבה בשל המעמד הדמוני שהקנו להם מתנגדיהם. שיא ההתנגחות המילולית בין שני המחנות חל ב־1869 וב־1870. הבימה העיקרית של נציגי האורתודוקסיה הייתה השבועון הלבנון, שנעשה ב־1869 לעיתונם של החוגים הרבניים בליטא. בצדו ראתה אור סדרת קונטרסים בשם מלחמה בשלום מטעם "אגודת מצדיקי הרבים" בווילנה. הבולט בהם פורסם ב־1870 והוא רצוף גידופים גסים כלפי ליליינבלום וגורדון, עד כדי האשמתם הפרועה בהתמכרות לתשוקות מיניות סוטות.34 באותה תקופה נכנס לזירה בתנופה הגיבור השלישי של המאבק המשכילי, פרץ סמולנסקין. בשלהי 1868 ייסד בווינה את ירחונו השחר, העמיד אותו לרשות עמיתיו הסופרים והפך אותו לכלי מבטא מובהק של ההשכלה בעלת הגוון הלאומי. ליליינבלום ויל"ג נעשו משתתפים רצויים בהשחר, וסמולנסקין עצמו מילא אותו במאמרים פובליציסטיים ברוח השקפתו. הוא פרסם בו בהמשכים את רוב הרומנים שלו, שנשאו אף הם את בשורת ההשכלה הלוחמת, ובראשם קבורת חמור (1874), שכל כולו כתב אשמה נוקב נגד ממסד הקהילה הרודף את הגיבור המשכיל עד מוות.35 בינו לבין גורדון התרקמו יחסים מורכבים בזירה הציבורית וכן ברשות היחיד.
הוויכוח הסוער בין המשכילים לבין רבני ליטא גווע מסיבות שונות בשנת 1871. גורדון וסמולנסקין הוסיפו להטיף לעמדותיהם המשכיליות עד תום אותו עשור, איש איש מעל במות הביטוי שלו, אולם ליליינבלום נואש במידה רבה מן המאבק. הוא נוכח בכישלון המאמץ לשכנע את הרבנים בצורך לתקן את השולחן ערוך; אמונתו במקורה האלוהי של התורה התערערה, והמגע הקרוב עם יהודי אודסה, שחיו חיים חילוניים לכל דבר, הביא אותו לפקפק בעצם נחיצותו של המאמץ לסגל את הדת לצורכי החיים.36 תשומת לבו הוסבה לחיפוש פתרונות מעשיים לציבור היהודי, כגון הרעיון לייסד מושבות חקלאיות שיקלו עליהם להשתלב בחיי האומה הרוסית. בעודו ניצב על פרשת דרכים חש צורך לסכם את חייו ומאבקיו עד אז, והוציא מתחת ידו חיבור אוטוביוגרפי מיוחד במינו, חטאות נעורים, שכתיבתו הסתיימה ב־1873 וראה אור כעבור שלוש שנים.37 כפי שהתברר לימים, דווקא הווידוי החושפני הנוקב, המדוכדך והמיואש על חיים שבאו עד משבר, לרבות הצהרה מפורשת על אובדן האמונה באלוהים, הוציא לליליינבלום מוניטין אולי יותר מכל חיבור אחר שכתב. הספר הסעיר את רוחם ושבה את לבם של קוראים בני כמה דורות וגם זכה לכמה וכמה עיונים מחקריים.38
עיקר ענייננו כאן אינו לשוב ולשחזר את מסכת הוויכוחים והמאבקים של ליליינבלום, גורדון וסמולנסקין ובני הפלוגתא שלהם בשנות הששים והשבעים של המאה הי"ט. אלה תוארו בהרחבה על שלביהם ופיתוליהם בידי ההיסטוריונים של הספרות העברית ובחיבורים מונוגרפיים שהוקדשו לכל אחד משלושת האישים. מטרת העיון הקצר המוצע כאן היא לתהות על האופן שבו הופעתם ונוכחותם כוננו בפעם הראשונה בזירת הספרות העברית את מושג גיבור התרבות. הכוונה לדמות של סופר, שמצטרפים בו יחד עוצמת הבעה אמנותית, תכונות של מנהיג, תחושת אחריות כלפי הקולקטיב הלאומי, מעורבות פעילה וסמכותית בחיי הספרות ובשוֹרה בעלת כוח השפעה והרשמה גם במובן הפוליטי. לעתים נמסכים בדמותו גוונים טרגיים מחמת הסבל שמאבקיו זימנו לו, ואלה תורמים לחיזוק ההילה שנרקמה סביבו. זוהי דמותו של הסופר כמנהיג, שיכלה להיווצר לראשונה במסגרת התרבות העברית רק כאשר בשלו התנאים לכך באמצע המאה התשע־עשרה בתחומי האימפריה הרוסית.39 מאליו מובן שהצורך בגיבורי תרבות מתעצם ונעשה להכרח של ממש כאשר הקהילה התרבותית מכוננת את עצמה גם כציבור לאומי, ונזקקת לעוגנים של הזדהות בעיצוב זהותה הקולקטיבית.
ניתן לזהות את רישומו של גיבור התרבות בראש ובראשונה מתוך עיון בעדויותיהם של בני זמנו, בעיקר הצעירים ממנו, שספגו את נוכחותו כחוויה חיה בשלב העיצוב של אישיותם, הטמיעו אותה בתמונת עולמם והותירו לה זכר בכתב, במיוחד אם נעשו סופרים בעצמם. בהקשר המסוים של דיוננו הכוונה לקבוצה של ילידי שנות החמישים והששים של המאה הי"ט, ובה עשרות סופרים בעלי ביוגרפיה רוחנית טיפוסית המהווה תשתית משותפת לפועלם. רובם ילידי עיירות וערי שדה במזרח אירופה; כולם חניכי התרבות היהודית המסורתית על מוסדות הלימוד שלה מן החדר ועד הישיבה, שנותרה מקור עמוק לאישיותם היוצרת גם אם פרשו ממנה ופרצו מעבר לתחומיה. בנעוריהם התוודעו לספרות ההשכלה, לעתים תוך כדי מרד בסביבת גידולם, וטעמו ממנה ברב או במעט. בעקבות הזעזוע שפקד בראשית שנות השמונים את המרחב הציבורי היהודי במזרח אירופה עברו הלאה אל עולמה הרוחני והאידאולוגי של הלאומיות היהודית לגווניה, ובו מצאו את מקומם והשמיעו איש איש את קולו הייחודי. דיוקנם של יוצרים אלה כקבוצה דורית מובחנת טרם שורטט בהיסטוריוגרפיה של הספרות העברית.40
ב.טבעי לפתוח בדמותו הנפילית של משה ליב ליליינבלום. עדות כמעט מיידית על הרישום העז שהותירו מאבקיו האישיים והרעיוניים הוא הרומן הדת והחיים מאת ראובן אשר ברודס, מיצירות היסוד של ספרות ההשכלה המאוחרת. הרומן פורסם תחילה בהמשכים בין 1876 ל־1879 בירחון הבוקר אור בעריכתם של א"ב גוטלובר וברודס עצמו.41 מתממש בו הדגם ההרואי הטיפוסי של המאבק בין המשכיל הבודד, הנתמך בידי קומץ של שותפים לדעה, לבין הממסד הרבני והקהילתי הרודף אותו באמצעים שונים. בעלילה הרעיונית על תיקון ההלכה והתאמתה לצרכי החיים משולבת עלילת אהבים, והתמודדותו של צמד האוהבים עם הסביבה המצרה את צעדיהם משתלבת בעלילת המאבק הכוללת בין בני אור לבני חושך.
בין המבקרים והחוקרים שדנו ברומן של ברודס שוררת תמימות דעים, שאחד ממקורות ההשראה לכתיבתו הוא מאבקו הפומבי של משה ליב ליליינבלום נגד רבני ליטא, שהתחולל שנים ספורות לפני חיבורו של הרומן. במיוחד ציינו את הקשר בין מאמרו העקרוני של ליליינבלום "אָרחות התלמוד" לבין הטיעונים שברודס שֹם בפי גיבוריו. רבים גם מצאו קווי דמיון מובהקים בין דמותו של שמואל, גיבורו של ברודס, לבין ליליינבלום עצמו.42 כך נהפך ליליינבלום עוד בהיותו איש צעיר לגיבור ספרותי משעה שהאוטוביוגרפיה שלו החלה לתת את רישומה, ושתי היצירות העצימו את דימויו כמרטיר המובהק של תנועת ההשכלה וספרותה.
שתי עדויות רבות חיוניות הותירו דוד פרישמן ומיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מראשי המדברים בדור הבא בספרות העברית. פרישמן, יליד 1859, שִחזר את הרושם העז שעשו עליו בילדותו מאבקיו של ליליינבלום בימי פולמוס התיקונים בדת. "כמעט שהיה נחשב בעיניי לאדם מעולם האגדה", סיפר, ותיעד את שלבי התוודעותו לאיש המלחמה הגדול.43 "יום יום ומעשה חדש, יום יום וגבורה חדשה. ובפרט אותן הרדיפות האכזריות, שהיו רודפים אותו. כי עמד אז בראש המלחמה הגדולה נגד הרבנים והרבנות. תיקונים בדת ביקש — ולכן רדפו אותו. והוא היה הגיבור". פרישמן מוסיף ומספר, שקרא בתאוות נפש את פרקי הדת והחיים של ברודס עם פרסומם על דפי הבוקר אור, ונסער לשמוע שגיבור הרומן נוצק בצלמו של ליליינבלום. לאחר מכן התרשם עד עמקי הנפש מן האוטוביוגרפיה חטאות נעורים, שקרא אותה פעם ופעמיים ושלוש, ובעקבותיה חיפש ומצא בכרכים ישנים של המליץ את מאמריו של ליליינבלום נגד אָרחות התלמוד. "כל מלה — בומבה. כל שורה — מהפכה. ואותה האמת, אותה מסירות הנפש על האמת!" פרישמן זיהה אצל ליליינבלום את תכונת הקנאות האותנטית שהדריכה אותו בכל תחנותיו הרעיוניות, גם כאשר החליף את זהותו ונעשה מראש ישיבה בווילקומיר ללוחם עז נגד הרבנים, וכאשר נהפך לאחר מכן כמעט בן לילה ממשכיל מובהק לרוח החיה בתנועת חיבת ציון. והוא מרכין את ראשו ביראת כבוד לנוכח אהבת האמת המוחלטת של הסופר המת, שחיפש כל ימיו אידאל חיובי לדבוק בו.
בסגנון דומה תיאר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, יליד 1865, עוד בחייו של ליליינבלום, את התרשמותו העזה מדמותו, וזאת דווקא בעיצומה של מריבה ספרותית קשה עמו. כמו פרישמן, הוא ידע להפריד בין חילוקי הדעות העזים ביניהם לבין חובו העמוק לסופר שהשפיע על עיצוב אישיותו. גם הוא חזר בזיכרונו אל ימי המלחמה בין הדת והחיים, ואל התפקיד המכריע שליליינבלום מילא באותו מאבק. "לעולם לא אשכח את זה משה האיש, אשר עמד בקשרי המלחמה הרבה הזאת, וַיהי החלוץ, המצביא, במחנה".44 בימי נעוריו, סיפר, כאשר הכין את עצמו ללחום את מלחמת הבנים עם האבות, מצא סעד באוטוביוגרפיה חטאות נעורים, שטיפחה אצלו ואצל בני דורו יחס ביקורתי לתלמוד והחדירה בהם עוז לפרוץ מן העולם הישן של בית המדרש. ליליינבלום בעיניו הוא בעיקר מורה גדול, "מורה את בני הנעורים ומעורר אותם לחיים ולעבודה שהם חפצים בה". הוא נושא דגלה של התביעה לערכים חדשים ולחיים חדשים, "חיים של קומה זקופה ושל ידיים פוריות, חיים שמתחילים בהיחיד כשהוא לעצמו, מאשרים אותו ועושים אותו ליציר נכבד, יציר חי במלואו ואינו נמק בעוון אחרים". בכך, למעשה, ייחס ברדיצ'בסקי לליליינבלום אבהות על אותן תכונות והשקפות שבזכותן נעשה הוא עצמו מורה דרך לדור חדש של צעירים ממנו בפתח המאה העשרים. גם אצלו חוזר הכינוי "גיבור" בשני מובניו — איש מלחמה אמיץ בשדה התרבות ודמות שהיא מקור השראה והכוונה לצעירים ממנו: "הוא יפעל עלינו כגיבור, כאיש שחי בעד איזה דבר ונושא בחובו איזה דבר".
בשנותיו האחרונות, כאשר ישב באודסה ופעל כאחד ממנהיגיה של תנועת חיבת ציון, נהפך ליליינבלום ממרטיר וגיבור תרבות לאגדה חיה, כפי שתואר, למשל, בחוברת שנועדה לבני הנעורים: "הסופר הלוחם טהר הלב וישר הנפש הזה, אשר כל ימיו סבל ונלחם בעד האמת, האהובה לו מכל, וַיהי למורה דרך לרוב סופרי ישראל ולכל הדור הצעיר בימינו".45 עם מותו ב־1910 צויר דיוקנו ברוח דומה כאנדרטה גדולה, פסל מונומנטלי המטיל צל כביר על סביבותיו: "מת ענק הוטל לפנינו", כתב יוסף קלוזנר, "וצלו של הענק המת פרושֹ על שתי תקופות גדולות בדברי ימינו".46 באותם ימים זכה למחוות הנצחה כפולה ורבת משמעות מידי הקהילה הציונית בארץ ישראל. זמן קצר אחרי ייסודה של שכונת אחוזת בית ב־1909 נבחר אחד מששת רחובותיה הראשונים לשאת את שמו של ליליינבלום, כנראה עוד בחייו (בצד הרצל, אחד העם, יהודה הלוי והברון אדמונד דה רוטשילד וכן רחוב השחר על שם ירחונו של סמולנסקין). כארבע שנים אחרי מותו הוענק השם כפר מל"ל למושב הפועלים הראשון שקם בארץ־ישראל, ונקרא תחילה בשם עין חי.
לעומת ליליינבלום, שפרץ אל תודעתה של הרפובליקה הספרותית העברית מיד לאחר הופעת דברו הראשון בדפוס, פעל פרץ סמולנסקין כמעט עשור בזירת הספרות ופרסם דברי סיפורת וביקורת מ־1862 ואילך לפני שנעשה לדמות ציבורית. נקודת המפנה הדרמטית בחייו וביצירתו הייתה השתקעותו בווינה ב־1868, אחרי שנות נדודים רבות במזרח אירופה ובמערבה. באותה שנה ייסד את הירחון השחר, שנעשה עד מהרה לבמת הביטוי המשכילית המרכזית במשך שש־עשרה שנות הופעתו, עד שגווע ב־1885 בתום חייו הקצרים של העורך. "כולנו התחממנו לאורו של שחר, אשר פקח את עינינו, וַיפַשֵט עקמימות שבלבנו, וַירחיב מבטנו הספרותי, וַיבריא חוש טעמנו, שנדע להבין ולטעום", כתב מיכה יוסף ברדיצ'בסקי במלאת חמש שנים למותו של סמולנסקין.47 המשתתף הבולט בהשחר היה סמולנסקין עצמו, והוא מילא כשליש מכל חוברת במאמריו הפובליציסטיים הארוכים כמו גם ברומנים שלו שנדפסו בו בהמשכים; אבל בצדו התקבצה חבורה נכבדה של משתתפים, שהקיפה כמעט את כל הדמויות הבולטות או הבולטות־למחצה בספרות העברית דאז, עד כדי התמסדותם של הביטויים "תקופת השחר" ו"דור השחר" בשיח הביקורתי.48
כל אותה העת נאבק סמולנסקין בחירוף נפש על קיום ירחונו, עמל על איסוף מנויים וגיוס מקורות תמיכה, והדבר לא נעלם מעיני חסידיו הפזורים בערי מזרח אירופה ובעיירותיה. גם הגותו הלוחמנית משכה לבבות רבים. בעוד הרומנים שלו, ובראשם התועה בדרכי החיים וקבורת חמור, גוללו את עלילת ההתמשכלות הקלאסית, הרי הקו העיקרי במאמריו היה פיתוח השקפה משכילית בעלת דגש לאומי, וזאת מתוך ערעור גלוי על גישתה של "השכלת ברלין" מיסודו של משה מנדלסון. ביטוי ראשון לכך ניתן כבר בחוברת הראשונה של השחר, בסתיו 1868, שסמולנסקין פרסם בה את שירו "אהבת ארץ מולדת" כמין סנונית ראשונה המבשרת את שירת חיבת ציון.49 ביטוי מקיף להשקפתו הלאומית ניתן במסתו הארוכה "עת לטעת", שפורסמה בהמשכים בין 1875 ל־1878.50 הוויכוח שפרץ סביבה הביא לייסודו של הירחון הבוקר אור ב־1876 בידי א"ב גוטלובר כבמה מתחרה, לצורך מלחמת מגן על מנדלסון והשכלת ברלין.51
העובדה שסמולנסקין ישב בווינה, הרחק מקהל קוראיו שהיה מרוכז ברובו במזרח אירופה, העצימה את הילת האגדה שהתהוותה סביבו. קוראי השחר ומשתתפיו שנקלעו לווינה לא החמיצו את ההזדמנות לעלות לרגל אל העורך הקרוב ללבם כדי לראות את פניו בביתו או במשרדו בבית הדפוס של גאורג בְּרֶג, בו ניהל את המחלקה העברית. עדות ברוח זו הותיר הסופר דוד ישעיהו זילברבוש, שסייע בידו של סמולנסקין במערכת השחר. לדבריו, מנויי הירחון מרוסיה, שהזדמנו לווינה בדרכם אל מעיינות המרפא במרכז אירופה או בחזרה מהם, ראו לעצמם זכות וחובה להתייצב אצל סמולנסקין ולהכירו פנים אל פנים, להשמיע באוזניו את דעותיהם ולעתים אף לבקש ממנו הדרכה בנתיבי הכרך. סמולנסקין קיבל את כולם בסבר פנים יפות גם כאשר סבלנותו חישבה לפקוע.52 מלבבת במיוחד היא עדותו של הסופר מרדכי דוד ברנדשטטר, מעריצו של סמולנסקין שנעשה משתתף רצוי בהשחר. ברנדשטטר, איש טרנוב שבגליציה, נהנה לחזור ולספר על מעמד ההתוודעות שלו לסמולנסקין, שדימה אותו לטקס התקדשות לנבואה. באחד ממסעי המסחר שלו הזדמן לווינה, ואז הרהיב עוז לסור לביתו של הסופר והעורך הנערץ ולהגיש למשפטו בדחילו וברחימו את סיפורו "אליהו הנביא". סמולנסקין, הניצב אצל שולחן עבודתו וכותב את סיפוריו הצטייר בעיניו ככוהן המשמש בקודש ליד המזבח. להפתעתו העצומה, כבר למחרת בבוקר התייצב אצלו סמולנסקין בחדר מלונו, והושיט לו את יריעות ההגהה של סיפורו, שסודרו במשך הלילה. "ועתה ראֵה הקדשתיך היום ומלאתי את ידך לכתוב ספורים במכתב עתי כי לכך נוצרת", אמר לו.53 סמולנסקין עצמו תיאר במכתביו מתוך שילוב של סיפוק ומורת רוח את המהומה השוררת במשרדו, שיהודים רבים צובאים עליו מבוקר עד ערב, מפריעים אותו מעבודתו ובפיהם בקשות ומשאלות שונות ומשונות לאדון העורך, שבעיניהם הוא כל יכול.54
אף על פי שסמולנסקין קלט הדים על מעמדו הנישא בעיני קוראיו, לא שיער איזו חוויה עזה מצפה לו בעת ביקורו ברוסיה בחורף של שנת 1881-1880. באותה תקופה נקלע למשבר כספי, שאילץ אותו להפסיק באופן זמני את הוצאת השחר, ומכיוון שדימה כי תפקידו בספרות העברית תם ונשלם, החליט להוציא לאור מהדורה מסכמת רבת כרכים של כתביו. לצורך זה יצא מזרחה למסע של גיוס מנויים למהדורה, וכאן נכונה לו הפתעה גדולה. השמועה על בואו פשטה בקרב הסטודנטים היהודים בסט. פטרסבורג, אלה שמתוכם הייתה עתידה להתגבש כעבור זמן קצר חבורת אנשי ביל"ו, ועוררה בהם התרגשות רבה. הם ערכו לו קבלת פנים מפוארת, וזו חזרה על עצמה גם בבואו למוסקבה, שם אף הוגש לו עט זהב ועליו נחרת: "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברִנה."55 נכבדי הקהילה הצטרפו בכל לב למחוות ההוקרה, ותרמו ביד רחבה להוצאת כתביו של סמולנסקין. לפתע התברר לו, שעבודתו רבת השנים לטיפוח הרעיון הלאומי נפלה על קרקע פורייה, דור של צעירים יהודים מתחנך לאור הגותו, והוא עצמו נעשה לגיבור תרבות בקרב קוראיו ברוסיה. החוויה הפיחה בו עוז והניעה אותו לתנופת יצירה מחודשת, שפריה העיקרי היה הרומן הקצר נקם ברית (1883), ובו תיאור של ההתעוררות הלאומית בקרב הסטודנטים היהודים בבירת רוסיה. אחד ממקבלי פניו, מרדכי בן הלל הכהן, לימים איש ציבור רב פעלים ברוסיה ובארץ ישראל, נזכר כיצד "ראו תלמידי בתי המדרש הגבוהים את סמולנסקין בין קהל הנאספים וַיריעו לקראתו תרועה גדולה וַיניפו אותו וַישאוהו על כפים וַיקראו לפניו: הבו גודל וכבוד ויקר לסופר העם."56 ספק אם אי פעם זכה סופר עברי כלשהו לתהלוכת ניצחון כזו. דברים דומים סיפר הסטודנט יעקב שרתוק במכתבו לאביו: "כשעבר מר סמולנסקין (עורך 'השחר') הקיץ דרך פטרבורג ומוסקווה ערכו לו סטודנטים יהודים 'פאראדות' ונשאו אותו על כפיים. במוסקווה הגישו לו סטודנטים יהודים עט זהב עם כותרת זהב; הוא שעורר ביצירותיו את העם מתרדמתו."57 כשנה לאחר מכן היה שרתוק בין ראשוניה של תנועת ביל"ו.
כגודל ההתלהבות שקידמה את פניו של סמולנסקין בביקורו ברוסיה, כן עמוק היה הצער עם פטירתו בדמי ימיו ממחלת השחפת בפברואר 1885 בעיירת המרפא מראנו בצפון איטליה. העיתונות העברית מָלאה הספדים החורגים משגרת המליצות השחוקה, ובהם שורה של שירי קינה שרגשי האבל שפעו בהם בלא מעצורים.58 הבולט בהם הוא שירו של י"ל גורדון "לנשמת עושה השחר", ובו התעלה המשורר מעל רגשי הקנאה והתחרות ששררו בינו לבין הסופר המת, ושרטט דיוקן נשגב שלו.59 יל"ג דימה את סמולנסקין לעץ עושה פרי שנגדע בדמי ימיו, לקורבן שנפל חלל על מזבח תחיית עמו, למשה שראה מנגד את הארץ המובטחת אך לא זכה לבוא בשעריה, ולצמח רענן שהתייבש ונבל מחמת העדר קרקע פורייה להינטע בה. בסיום השיר הוא אף רואה במותו של סמולנסקין סמל קודר לחורבן העם כולו, המוטל למעצבה כגוויה ענקית וספריו הם הכתובת שעל מצבתו. לעומת זאת, עם השנים גבר הממד ההֶרואי בדיוקנו של סמולנסקין, והוא נחרת בזיכרון הקיבוצי כנביא התחייה הלאומית וכמורה דרך לעמו בעידן של מהפכה ושינוי ערכים. זהו המוטיב העיקרי בקובץ מאמרים ישנים וחדשים שכונסו ויצאו לאור ב־1952 לרגל העלאת עצמותיו ואבן מצבתו בידי ממשלת ישראל לקבורה בהר המנוחות בירושלים.60 "מורה דרך לעמו [...] תמיד היו עינינו רואות את מורנו ואזנינו שומעות את קולו", נזכר המבקר מ"מ פייטלסון.61 "עמוד אש להאיר ולנחות הדרך [...] זה מטיפנו הלאומי הגדול וגיבורה של ראשית ספרותנו הלאומית [...] איש אשר כולו עין פקוחה ותמיד עומד על המצפה", תיאר אותו יוסף חיים ברנר.62 "בזמנו היה הוא המנהיג הבלתי מוכתר. היתה השפעתו מורגשת לאין ערוך [...] כולנו תלמידיו ומֵי מעיינותיו שתינו", כתב ר' בנימין.63 הערכות דומות חוזרות בכל מאמרי הקובץ, ובהצטרפן יחד עולה דמותו של פרץ סמולנסקין כגיבור תרבות בכל הווייתו: מנהיג ומורה דרך, מושא הזדהות לרבים בזכות הגותו הלאומית ומכלול יצירתו הסיפורית, ולא פחות מכך בזכות הנחישות וההקרבה שאפיינו את כל תחנות חייו, ופרשת השחר בראשן.
לעומת הדימוי ההֶרואי והטראגי עז הקווים, המאפיין את נוכחותו של פרץ סמולנסקין בתודעתם של בני זמנו והבאים אחריהם, הרי מעמדו של יהודה ליב גורדון כגיבור תרבות הרבה יותר מורכב וסבוך. אמנם גדולתו לא הייתה נתונה מעולם בספק, ולו בזכות הריבוי המסחרר של תרומותיו וחידושיו בכל תחומי פעולתו: המאבק הנחוש ברבנים ובעולם ההלכה עד כדי הנחת יסודותיה של החילוניות היהודית; עיצוב הפואמה הסאטירית האקטואלית כתחליף לאֶפּוֹס הכמו־מקראי המסורתי; קביעת דגמיהם של הסיפור הקצר והנובלה, המשל המחודד והפיליטון העיתונאי; הטיפוח והחניכה שהעניק לכמה וכמה סופרים כעורך בעיתון המליץ; נוכחותו התלת־לשונית בזירת הספרות בזכות חלקות היידיש והרוסית שנספחו ליצירתו העברית; מעמדו כעסקן ציבור בולט וכמין "שר החוץ של הקהילה היהודית ברוסיה"64 מאז שעקר לסט. פטרסבורג מעיירות ליטא ב־1872 לכהן כמזכיר חברת מפיצי השכלה; ועוד כהנה. בכל אלה מימש את שבועת האמונים הכלולה בשירו "ברכת ישרים": "עֶבֶד לָעִבְרִית אָנֹכִי עַד נֶצַח/ לָהּ כָּל חוּשִׁי בִי לִצְמִיתוּת מָכַרְתִּי".65 עם זאת, במהלך חייו זכה בצד הערצה גדולה לגילויי הסתייגות וביקורת; הכרת תודה על מאבקיו המשכיליים בצד רוגז על עמדתו הבלתי ברורה דיה ביחס לרעיון חיבת ציון; הכתרה כגדול המשוררים בצד פקפוק בערכה הקיים ועומד של שירתו.
ההערצה ניכרת במכתבים השמורים בארכיונו של יל"ג מאת קוראים ששאפו להיעשות לסופרים, וראו בו את הדמות הנישאה ביותר בספרות העברית בת הזמן. לכן הגישו לשיפוטו בדחילו ורחימו את פירות כתיבתם. אם להסתפק בדוגמה אופיינית אחת, הנה דבריה הנרגשים של מרים מארקל מוזסזון (1920-1839), משכילה עברית שנעשתה למתרגמת נודעת, ופנתה ליל"ג כבר ב־1868 בשפע של דברי הערצה. היא תיארה אותו כאחד מ"גיבורי הדור, גיבורים לאמת ולחכמה", ותיארה את רושם יצירתו עליה: "כי מי כמוך מורה מדבר שפת הרוח אל בני עמנו, תרעיש בהגיונך כל סתרי עשתונותיהם ברעדת גיל ועֹנג נשגב לא ידעו עוד שחרו [...] אכן לדור ולדורים פעלת ועם שמש תרון פעלך ושמך!"66 ואילו הביקורת הפציעה בעשור האחרון לחייו, שהיו מבחינתו שנות שקיעה ודכדוך, והיא ניכרה בעיקר בוויכוח שהתעורר על ערכה הלאומי והאסתטי של שירתו עם הופעת מהדורת היובל של כתביו ב־1884. דווקא משה לייב ליליינבלום ופרץ סמולנסקין, רעיו למאבק המשכילי, שנעשו בניגוד לו לחובבי ציון מובהקים, השמיעו דברי הסתייגות משירתו, ואליהם הצטרפו אחרי מותו בני הדור הבא, ובראשם ראובן בריינין וי"ל פרץ.67
מכל מקום, מותו של יל"ג ב־1892 זימן שפע של מחוות הערצה והוקרה מצדם של רבים, שראו ביצירתו תחנה הכרחית בעיצוב עולמם, ובו עצמו גיבור תרבות במלוא מובנו של המושג. בדברי ההערכה האלה חזר שוב ושוב הקישור בין שמו הפרטי של המשורר, ליב (לאון) לבין דמות האריה כביר הכוח המגולמת בו. כך בשיר ההספד של חיים נחמן ביאליק הצעיר, "אל האריה המת",68 בשיר ההספד של שאול טשרניחובסקי הנער "על מות למשורר" הנחתם בשורה "יהודה איננו — הכפיר בין אריות!",69 ובעשרות הספדים נוספים.70 והנה, אף על פי שיל"ג נתפס בצדק או שלא בצדק כמי שאינו מזדהה כל כולו עם יעדיה של התנועה הציונית, ואף על פי שהשירה העברית צמחה והשתכללה לאין ערוך עם הופעתם של ביאליק וטשרניחובסקי ובני זמנם, הרושם ארוך הטווח של שירת יל"ג ונוכחותו נותר שריר וקיים. עצרות אזכרה נערכו לו בארץ ישראל לפחות עד מלאת מאה שנה להולדתו ב־1930. שירתו נעשתה נושא לפולמוסים בין־דוריים, ונותרה סעיף חיוני בתכניות הלימודים בבתי ספר עוד עשרות שנים,71 עד שגם הנוכחות הזו דהתה והתפוגגה במחצית השנייה של המאה העשרים.
ליליינבלום, יל"ג וסמולנסקין טבעו את הדגם הראשון של גיבורי תרבות בתוך המרחב הצר והדחוס של ספרות ההשכלה העברית. בתום תקופת ההשכלה, עם הפצעתו של עידן הלאומיות, חיפשה התרבות העברית גיבורים אחרים ללכת לאורם, והצורך בהם נעשה אפילו חיוני יותר בתקופה של בניין אומה הנזקקת למושאי הזדהות חדשים. כך בא לעולם, כבר בסוף ימיו של יל"ג, השיח על תכונותיו הנשאפות של המשורר הלאומי, ולא ארך הזמן עד שהופיע בזירה חיים נחמן ביאליק כמימוש מושלם של אותן ציפיות.72 בצדו של ביאליק, ומחמת צרכים דומים, הופיע י"ל פרץ כגיבור תרבות מרכזי בספרות יידיש. אישים נוספים מאותו הזמן שניתן לסמנם כגיבורי תרבות הם אחד העם ואולי גם מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, ולאחר מכן יוסף חיים ברנר. כולם מילאו תפקיד חיוני בעידן המהפכה היהודית המודרנית: הם נעשו למקורות סמכות ולמוקדי הזדהות חדשים כתחליף להנהגה הרבנית שאיבדה את הרלוונטיות שלה עבור אנשי התרבות החילונית וכחלופה להנהגה הפוליטית שטרם התגבשה. יפה לחתום את עיוננו בדבריו הקולעים של עמוס עוז, שנעשה בעצמו לאחד מגיבוריה של התרבות הישראלית מאה שנים אחרי מאבקם של ליליינבלום, יל"ג וסמולנסקין בממסד הרבני:
אולי מיטב מחשבת ישראל, מיטב היצירתיות, אגב מיטב התיאולוגיה, מיטב ההגות היהודית, מיטב ההטחה כלפי שמים, מיטב החשבון עם אלוהים, יצא מחזקתם של הרבנים למיניהם והגיע לחזקתם של ביאליק ושל ברנר ושל ברדיצ'בסקי ושל הצעירים מהם. הם לקחו בעצם גם את הליבה הדתית החיה של תרבות ישראל ונשאו אותה והם דַבָּריה.73
7 גדעון קצנלסון, המלחמה הספרותית בין החרדים והמשכילים: פרקים בתולדות הספרות העברית ברוסיה בשנות הששים והשבעים, הוצאת דביר, תל־אביב תשי"ד.
8 פ' לחובר, "מלחמת ההשכלה ברוסיה", תולדות הספרות העברית החדשה. ספר שני: מימי ההשכלה הראשונים במזרח עד סוף תקופת ההשכלה, הוצאת דביר, תל־אביב תשכ"ו (הדפסה י"ג), עמ' 210-192.
9 ישראל צינברג, "בין משכילים לרבנים", תולדות ספרות ישראל, כרך שביעי: תקופת הפריחה של ההשכלה, ספרית פועלים, מרחביה ותל־אביב תשל"א, עמ' 164-147.
10 יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה. כרך רביעי: הספרות העברית הריאליסטית (1881-1860), הוצאת אחיאסף, ירושלים תשי"ד (בעיקר הפרקים על י"ל גורדון ומ"ל ליליינבלום).
11 שלמה בריימן, "מבוא", משה לייב ליליינבלום, כתבים אוטוביוגרפיים, הוצאת מוסד ביאליק (ספריית דורות), ירושלים תש"ל, כרך א, עמ' 74-7.
12 שמואל פיינר, "השכלה אנטי־קלריקלית: מלחמת התרבות של יהודה ליב גורדון", מלחמת תרבות: תנועת ההשכלה היהודית במאה ה־19, הוצאת כרמל, ירושלים תש"ע, עמ' 278-265.
13 רוני באר־מרקס, "כלי לביצור הדת ולגיבוש המחנה האורתודוקסי", על חומות הנייר: עיתון הלבנון והאורתודוקסיה, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשע"ז, עמ' 149-86.
14 Michael Stanislawski, For Whom Do I Toil? Judah Leib Gordon and the Crisis of Russian Jewry, Oxford University Press, New York and London 1988
15 יהודה פרידלנדר, בין הלכה להשכלה: מקומן של סוגיות הלכתיות במרקם סוגות ספרותיות, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בר־אילן, רמת־גן תשס"ד; הנ"ל, בכבשונו של פולמוס: פרקים בספרות הפולמוס בין רבנים למשכילים בליטא במאה הי"ט, הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, רמת־גן תשע"ז.
16 Gideon Kouts, Le Libanon, journal hébreu (le journal “Halevanon” 1863–1886), Paris 1978
17 שלמה בריימן (מהדיר), אגרות מ. ל. ליליינבלום לי. ל. גורדון, הוצאת מאגנס, ירושלים תשכ"ח.
18 לעיל, הערה 5.
19 רינה לפידוס (מתרגמת ועורכת), ללמוד את שפת המולדת: מאמריו של י"ל גורדון ב'ווסחוד' בשנים 1882-1881 — אוסף תרגומים, הוצאת מוסד ביאליק (ספריית דורות), ירושלים תשע"ב.
20 מדובר בהמגיד (ליק, 1856), המליץ (אודסה, 1860), הכרמל (וילנה, 1860), הצפירה (ורשה, 1862), הלבנון (ירושלים, 1863), העברי/ עברי אנכי (ברודי, 1865).
21 מלבד מכתבי ליליינבלום שנזכרו לעיל יצוינו שני כרכי האגרות של יל"ג, שראו אור זמן קצר אחרי מותו: אגרות יהודה ליב גאָרדאָן (מן שנת תרי"ח עד תרנ"ב), נאספו ונערכו ע"י יצחק יעקב ווייסבערג, א-ב, בדפוס האחים שולדבערג, ורשה תרנ"ד-תרנ"ה.
22 יהודה ליב גאָרדאָן, הקיצה עמי", הכרמל, שנה ששית, גיליון 1, ג' באייר תרכ"ו, עמ' 1.
23 שמואל פיינר, "ההשכלה: קריאתה של הנאורות היהודית ליקיצה הגדולה", גדי טאוב (עורך), תולדות הרעיונות: הנאורות, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשע"ז, עמ' 236.
24 וראו: בן־עמי פיינגולד, "ההשכלה כאוטופיה: מקרה יל"ג", חנן חבר (עורך), רגע של הולדת: מחקרים בספרות עברית ובספרות יידיש לכבוד דן מירון, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשס"ז, עמ' 38-17.
25 על מהלכי החילון של השפה בשיר ראו בפירוט: Gershon Bacon, “An Anthem Reconsidered: Yehuda Leib Gordon’s ‘Awake, My People!’ ”, Prooftexts, vol. 15, number 2, May 1995, pp. 185–194
26 אברהם בער הכהן גוטלובר, ["לכבוד אלכסנדר צדרבוים, מו"ל המליץ"], המליץ, שנה ששית, גיליון 2, ט' בשבט תרכ"ו (25.1.1866), טור 21.
27 "וילקומיר, סיון", המגיד, שנה עשירית, גיליון 22, כ"ג בסיון תרכ"ו (6 ביוני 1866), עמ' 172. על החתום: משה ליב בן צבי הרליכטזון, אליעזר יצחק גינצבורג, זאב וולף גינצבורג.
28 ראו: קצנלסון (לעיל, הערה 1), עמ' 75-69; באר־מרקס (לעיל, הערה 7), עמ' 95.
29 שני המאמרים כונסו בתוך: כל כתבי משה ליב ליליענבלום. כרך ראשון: דברי תורה, בהוצאת מר יוסף צייטלין ממוסקבה, קראקא תר"ע, עמ' 52-7.
30 אגרות ליליינבלום אל יל"ג (לעיל, הערה 11), עמ' 75-72.
31 עוזי שביט, "שירי י"ל גורדון כנקודת מפנה בהתפתחות האידיאית של השירה העברית", בעלות השחר: שירת ההשכלה — מפגש עם המודרניות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל־אביב 1996, עמ' 76.
32 שני המאמרים הודפסו מחדש בימינו עם מבואות, הערות וביאורים בההדרתו של יהודה פרידלנדר: "מאבקו של י"ל גורדון ברבני ליטא: בזכותן של רבנים", סדן, ג, תשנ"ח, עמ' 273-263; "מאבקו של י"ל גורדון ברבני ליטא: בינה לתועי רוח", מווילנה לירושלים: מחקרים בתולדותיהם ובתרבותם של יהודי מזרח אירופה מוגשים לפרופסור שמואל ורסס, הוצאת מאגנס, ירושלים תשס"ב, עמ' 313-285. שניהם כונסו בספרו של פרידלנדר בין הלכה להשכלה (לעיל, הערה 9), עמ' 275-194.
33 ראו: אריאל הירשפלד, "האישה ונקודת ארכימדס", מוסף הארץ, 28 בנובמבר 2008.
34 חוברת זו של מלחמה בשלום נכללה אף היא אצל פרידלנדר, בין הלכה להשכלה, עמ' 322-276.
35 ראו בהרחבה, יוסף קלוזנר, "פרץ בן משה סמולנסקין", היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ה, הוצאת אחיאסף, ירושלים תשט"ז, עמ' 231-14.
36 ראו: שלמה בריימן, "המפנה במחשבה הציבורית היהודית בראשית שנות השמונים: מ. ל. ליליינבלום", עמנואל אטקס (עורך), הדת והחיים: תנועת ההשכלה היהודית במזרח אירופה, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשנ"ג, עמ' 455-425.
37 חטאות נעורים או וידוי הגדול של אחד הסופרים העברים צלפחד בר חשים התוהה, דפוס בראג וסמולנסקין, וינה תרל"ו,
38 מן החיבורים על חטאות נעורים יצוינו: שמואל ורסס, "דרכי האבטוביוגרפיה בתקופת ההשכלה", גליונות יז, תש"ה, עמ' 183-175; Alan Mintz, “Guenzburg, Lilienblum and the Shape of Haskala Autibiography”, AJS Review, 4, 1979, pp. 71–110; בן־עמי פיינגולד, "האוטוביוגרפיה כספרות: עיון ב'חטאות נעורים' למ"ל ליליינבלום", מחקרי ירושלים בספרות עברית, ד, תשמ"ד, עמ' 111-86; משה פלאי, "תהליך ההתמשכלות של צלפחד בר חשים התוהה: האוטוביוגרפיה 'חטאות נעורים' כמסמך אמנותי ותיעודי", מווילנה לירושלים (לעיל, הערה 26), עמ' 233-209; Marcus Moseley, “Autobiographies in Dialogue: From Avi’ezer to Hatt’ot Ne’urim”, Being for Myself Alone: Origins of Jewish Autobiography, Stanford University Press, Stanford 2006, pp. 368–376
39 על שנות החמישים והששים של המאה התשע־עשרה כנקודת המוצא של הספרות העברית המודרנית בתור ישות חילונית פוליטית כתב דן מירון, והדגיש את שלל הסוגות שנולדו בעברית באותם עשור או שניים: הרומן והסיפור הקצר, הפואמה האקטואלית, האוטוביוגרפיה, ביקורת הספרות, הפובליציסטיקה העיתונאית והפיליטון. ראו: דן מירון, "ספרות ההשכלה בעברית", זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני. כרך שלישי: ספרויות ואמנויות, הוצאת כתר, ישראל 2007, עמ' 41-25; הנ"ל, "חץ ברור: על הממד המדיני העקרוני בספרות העברית החדשה", קול קורא בעוז: פוליטיקה ושירה בישראל, מוסד ביאליק, ירושלים 2012, עמ' 82-61. להארת הסוגיה מזווית אחרת אך לא סותרת ראו: יגאל שוורץ ונירית קורמן, "סל תרבות: איך ומתי נולדה הסיפורת העברית החדשה? פרק בהיסטוריוגרפיה סינכרונית", מכאן כ, אפריל 2020, עמ' 332-312. שוורץ וקורמן מתארים "הרגשת חיים חדשה" שנוצרה בספרות העברית באמצע המאה התשע עשרה, ומציעים לסמן את אברהם מאפו, מ"א גינצבורג וי"ל גורדון כשלושת מחולליה של "הסצנה הספרותית באותו זמן־מרחב דרמטי", איש איש והתפקיד המיוחד שמילא באותה סצנה.
40 אישים בולטים המשתייכים לקבוצה זו הם מרדכי אהרנפרייז, אחד העם, נפתלי הרץ אימבר, ש"י איש הורוויץ, זלמן אפשטיין, בן־אביגדור (א"ל שלקוביץ), אליעזר בן־יהודה, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, ראובן אשר ברודס, ראובן בריינין, שמעון ברנפלד, עזרא גולדין, שמואל ליב גורדון, שמעון דובנוב, יהושע דוידוביץ, מנחם מנדל דוליצקי, מרדכי בן הלל הכהן, דוד ישעיהו זילברבוש, אברהם זינגר, ישראל חיים טביוב, יוסף אליהו טריווש, שמואל נחום כהנובסקי, ישראל בנימין לבנר, אלחנן ליב לוינסקי, מרדכי צבי מאנה, נחום סוקולוב, דוד פרישמן, עזריאל נתן פרנק, שמואל ליב ציטרון, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, יהושע חנא רבניצקי, יהודה שטיינברג, שלום עליכם.
41 ראו: גרשון שקד, "לחיות! לחיות! על 'הדת והחיים' מאת ראובן אשר ברודס", מנדלי, לפניו ואחריו, הוצאת מאגנס, ירושלים תשס"ה, עמ' 50-27.
42 ראו: בן־עמי פיינגולד, יצירתו של ר. א. ברודס, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור של האוניברסיטה העברית, ירושלים תשל"ח, עמ' 47 והערה 162 שם. פיינגולד מציין כעשרים מחברים שזיהו את הקשר בין גיבורו של ברודס לבין ליליינבלום.
43 דוד פרישמן, "משה ליב ליליענבלום", פרצופים, הוצאת מרכז, ורשה תר"ף, עמ' 37-33. הדברים נכתבו עם מותו של ליליינבלום ב־1910.
44 מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, "דור דור" [על ליליינבלום ופרישמן], לוח אחיאסף ט, תרס"ב, עמ' 282-265; כתבים, ו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל־אביב 2004, עמ' 195-181.
45 ש. ל. גרדון, משה ליב לילינבלום, הוצאת תושיה, ורשה תרס"ז (סדרת "בכורים" מס' 95-89), עמ' 28.
46 יוסף קלוזנר, "משה ליב ליליענבלום", השילוח, כב, חוב' 2, פברואר 1910, עמ' 181.
47 מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, "זכרונות (לתולדות ר' פרץ בן משה סמולנסקין ז"ל)", אוצר הספרות, ג, תר"ן, עמ' 112-111; כתבים, ב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל־אביב 1996, עמ' 217-216.
48 הכרך החמישי בחיבורו ההיסטוריוגרפי המקיף של יוסף קלוזנר היסטוריה של הספרות העברית החדשה קרוי סמולנסקין ודור "השחר" (1885-1868). המונוגרפיה על סמולנסקין תופסת יותר ממחצית הכרך, ובצדה יוחדו פרקים לשלמה מנדלקרן, שלמה רובין, דוד כהנא, אלעזר שולמן, אהרן פורייס, א"ד גוטלובר וראובן אשר ברודס.
49 ראו: אליהו הכהן, "'אהבת ארץ מולדת': פרץ סמולנסקין ושיר המולדת הראשון", בלוג עונג שבת, בעריכת דוד אסף, 10.6.2016, בקישור https://onegshabbat.blogspot.com/2016/06/blog-post_82.html
50 פרץ סמולנסקין, "עת לטעת", מאמרים, כרך שני, הוצאת קרן סמולנסקין, ירושלים תרפ"ה, עמ' 290-3.
51 ראו: שמואל פיינר, "כפירתו של סמולנסקין בהשכלה ושורשי ההיסטוריוגרפיה היהודית הלאומית", הציונות, טז, 1991, עמ' 31-9.
52 ראו: דוד ישעיהו זילברבוש, מפנקס זכרונותי, הוצאת ועד יובל השמונים, תל־אביב תרצ"ו, עמ' 132-131.
53 ראו: משה אהרן ויזן, "ר' מרדכי דוד ברנדשטטר — חייו ופעולותיו'" לוח שעשועים לשנת תרס"ג, קראקא תרס"ב, עמ' 181. הכותב מצטט את סיפור ההתוודעות לסמולנסקין מתוך אחד ממכתביו של ברנדשטטר אליו.
54 ראו מכתבו של סמולנסקין לדוד קויפמן, בלא תאריך, מאה מכתבים, בעריכת ראובן בריינין, דפוס "הצפירה", ורשה תרס"ה, עמ' 21-20.
55 ראו: ראובן בריינין, פרץ בן משה סמולנסקין: חייו וספריו, הוצאת תושיה, ורשה תרנ"ז, עמ' 98-96.
56 מרדכי בן הלל הכהן, "זכרונות נשכחים", מערב עד ערב, חלק ראשון, וילנה 1904, עמ' 170-169.
57 מכתבו של יעקב שרתוק אל אביו מוורשה, 12 בדצמבר 1881 (מתורגם מיידיש), בתוך: משה שרת, יומן אישי, ספריית מעריב, תל־אביב 1978, כרך ז, עמ' 1963. המקור בארכיון הציוני.
58 ראו: רבקה מעוז, "הספדים על סמולנסקין (מבחר)", תערוכת פרץ סמולנסקין במלאת מאה וחמישים שנה להולדתו", בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי ומרכז אוקספורד ללימודים עבריים מתקדמים, ירושלים תשנ"ב, עמ' 44-43.
59 יהודה ליב גורדון, "לנשמת עושה השחר", כנסת ישראל, א, 1886, עמ' 288-287.
60 שלמה בריימן (עורך), ספר סמולנסקין, משרד החינוך והתרבות על ידי הוצאת אחיאסף, ירושלים תשי"ב.
61 מ. מ. פייטלסון, "פרץ סמולנסקין", שם, עמ' 23.
62 י. ח. ברנר, "סמולנסקין" שם, עמ' 43.
63 ר' בנימין, "סמולנסקין", שם, עמ' 96.
64 כהגדרתה של רינה לפידוס (לעיל, הערה 13), עמ' 23.
65 יהודה ליב גורדון, "ברכת ישרים" (1883), כל כתבי יהודה ליב גורדון: שירה, הוצאת דביר, תל־אביב תש"י, עמ' א.
66 מכתבה של מרים מארקל מוזסזון ליל"ג, י"ט בתמוז תרכ"ח, שמואל ורסס (עורך), ידידתו של המשורר, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשס"ד, עמ' 117.
67 ראו בפירוט: שמואל ורסס, "שירת יל"ג במבחן הדורות", ביקורת הביקורת: הערכות וגלגוליהן, הוצאת יחדיו, תל־אביב 1982, עמ' 33-11.
68 חיים נחמן ביאליק, "אל האריה המת", פרדס, ב, תרנ"ד, עמ' 249-248.
69 שאול טשרניחובסקי, "על מות למשורר", ראובן בריינין (עורך), ציון למשורר יהודה גורדון, דפוס דוכנא, אודסה תרנ"ד, עמ' 7.
70 לרשימה מפורטת של ההספדים והמספידים ראו: יצחק יעקב וייסברג, יהודה ליב גארדאן ותולדותיו, מקצת אגרותיו ודבריו האחרונים, קיוב תרנ"ג, עמ' 16-13.
71 ראו בפירוט במאמרו הנ"ל של ורסס (לעיל, הערה 61), וכן: חגית הלפרין, "ילגיזם ללא יל"ג: יחסו של אברהם שלונסקי ליל"ג", זיוה שמיר (עורכת), סדן, ג, 1998, עמ' 338-331.
72 ראו: יהודית בר־אל, "המשורר הלאומי: עלייתו של מושג בביקורת הספרות העברית (1905-1885)", בְּרַכּוּת של קטיפה: מסות ומחקרים על הספרות העברית החדשה, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשס"ט, עמ' 174-158.
73 עמוס עוז, "בינינו לבין האבדון עומדים גם ספרים", מעריב, 8 באוקטובר 1999, עמ' 29. על מעמדו של עמוס עוז עצמו כגיבור תרבות, ראו: יגאל שוורץ, פולחן הסופר ודת המדינה, הוצאת כינרת זמורה ביתן דביר, אור יהודה 2011.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.