מועדון הבייביסיטריות – הרעיון של קריסטי

פרק ראשון

מועדון הבייביסיטריות. אני גאה לומר שזה היה לגמרי הרעיון שלי, למרות שארבעתנו פיתחנו אותו יחד. ״ארבעתנו״ זה מרי אן סְפּיר, קלודיה קישי, סטייסי מק'גיל ואני — קריסטי תומס.

הרעיון עלה לי אחר הצוהריים, ביום שלישי הראשון של כיתה ז'. זה היה יום חם מאוד. היה כל כך חם שהמורים בבית־הספר־בלי־מיזוג־אוויר שאני לומדת בו, חטיבת הביניים סטוניברוק, פתחו את כל החלונות והדלתות וכיבו את כל האורות. השיער נדבק לי לעורף מרוב זיעה, והצטערתי שאין לי גומייה כדי שאוכל לאסוף אותו לקוקו. דבורים עפו לתוך הכיתה וזימזמו לנו מעל הראשים, ומר רדמונט, המורה שלנו, הרשה לנו להפסיק לעבוד ולהכין לעצמנו מניפות מבריסטולים. המניפות לא מאוד עזרו, חוץ מלהרחיק את הדבורים, אבל זה היה נחמד לקבל הפסקה של עשר דקות משיעור אזרחות כדי להכין אותן.

בכל אופן, השעות המחניקות האלה נמשכו נצח, וכשמחוגי השעון התלוי על הקיר הקדמי של הכיתה הגיעו סוף סוף לשעה 14:42 ונשמע הצלצול, קפצתי מהכיסא וצעקתי, ״יש!״ פשוט כי שמחתי כל כך שהגיע הזמן לצאת משם. אני אוהבת את בית הספר והכול, אבל לפעמים אני כבר לא מסוגלת יותר.

מר רדמונט נראה המום. הוא בטח חשב שזה כל כך נחמד מצידו להרשות לנו להכין מניפות, ואז אני מתנהגת כאילו אני לא מעריכה את זה בכלל, ורק שמחה שהיום הזה נגמר.

הרגשתי רע, אבל לא יכולתי להתנהג באופן שונה מאיך שהתנהגתי. כזאת אני. אני חושבת על משהו שאני רוצה להגיד, ואני אומרת אותו. אני חושבת על משהו שאני רוצה לעשות, ואני עושה אותו. אמא קוראת לזה אימפולסיביות. לפעמים היא קוראת לזה ״להסתבך בצרות״. אבל היא לא מתכוונת לסתם צרות. היא מתכוונת להסתבך בצרות רציניות.

ואני הסתבכתי עכשיו בצרות רציניות. הרגשתי את זה. הסתבכתי בצרות כבר מספיק פעמים כדי לדעת מתי הן מגיעות.

מר רדמונט כיחכח בגרונו. הוא ניסה לחשוב על דרך להעניש אותי בלי להשפיל אותי מול הילדים האחרים. זה מסוג הדברים שחשובים לו.

״קריסטי,״ התחיל מר רדמונט לומר, ואז שינה את דעתו והתחיל מחדש. ״תלמידים,״ אמר, ״קיבלתם שיעורי בית. אתם משוחררים. קריסטי, בואי לכאן בבקשה.״

בזמן ששאר הילדים אספו את הספרים והמחברות ויצאו מהחדר, כשהם מדברים ומצחקקים, ניגשתי לשולחן של מר רדמונט. לפני שהוא הספיק להוציא מילה, התחלתי להתנצל. לפעמים זה עוזר.

״מר רדמונט,״ אמרתי, ״אני ממש מצטערת. לא התכוונתי. כאילו, לא התכוונתי שאני שמחה שבית הספר נגמר. התכוונתי רק שאני שמחה שאני יכולה ללכת הביתה. כי בבית שלי יש מזגן...״

מר רדמונט הינהן. ״אבל את חושבת אולי, קריסטי, שלהבא תצליחי להפגין קצת דרך ארץ?״

לא הייתי בטוחה מה בדיוק הפירוש של דרך ארץ, אבל הייתי די בטוחה שזה אומר שאם קופצים וצועקים ״יש!״ כששומעים את הצלצול, זה הורס למר רדמונט את היום.

״כן, אדוני,״ אמרתי. לפעמים עוזר גם להיות מנומסת.

״יופי,״ אמר מר רדמונט. ״אבל אני רוצה שתזכרי את התקרית הזאת, והדרך שהכי עוזרת לנו לזכור דברים היא לכתוב אותם. אז למחר אני רוצה שתכתבי חיבור של מאה מילים על חשיבותה של דרך ארץ בכיתה.״

אוף. בכל זאת אצטרך לבדוק מה הפירוש של דרך ארץ.

״כן, אדוני,״ אמרתי שוב.

חזרתי לשולחן שלי, אספתי את הספרים לאט לאט, ואז יצאתי מהכיתה לאט לאט. קיוויתי שמר רדמונט שם לב לאיטיות שלי, כי ניחשתי שזה חלק חשוב מדרך ארץ.

מרי אן ספיר חיכתה לי מחוץ לכיתה. היא נשענה על הקיר וכססה ציפורניים.

מרי אן היא החברה הכי טובה שלי. אנחנו גרות אחת ליד השנייה. אנחנו אפילו קצת דומות במראה. שתינו קטנות יחסית לגילנו ולשתינו יש שיער חום שמגיע קצת מתחת הכתפיים. אבל כאן מסתיים הדמיון בינינו, כי אני לא מסוגלת לסתום את הפה, ואילו מרי אן שקטה מאוד וביישנית מאוד. למזלנו, זה רק כלפי חוץ. מי שמכיר אותה טוב, כמו קלודיה וסטייסי ואני, זוכה לראות את הצדדים שהיא לא מראה לכולם, והמרי אן שאנחנו מכירות היא ממש כיפית.

״היי,״ אמרתי. משכתי לה את היד מהפה והסתכלתי על הציפורניים שלה. ״מרי אן! איך תוכלי לשים אי־פעם לק אם תמשיכי לכסוס ציפורניים?״

״אוי נו, באמת,״ היא אמרה באנחה. ״אני אהיה בת שבעים וחמש עד שאבא שלי יסכים שאני אשים לק.״

למרי אן יש רק אבא. אמא שלה מתה, ואין לה אחים ואחיות. למרבה הצער, אבא שלה די קשוח איתה. אמא שלי אומרת שזה רק מפני שמר ספיר דואג לה כי מרי אן היא כל מה שיש לו. אבל עדיין, הוא יכול לתת לה ללכת עם שיער פזור במקום לעשות תמיד צמות, או מדי פעם להרשות לה לרכוב על אופניים לקניון עם קלודיה ואיתי. אבל לא. בבית של מר ספיר יש רק חוקים וחוקים וחוקים. זה נס שהוא בכלל הרשה למרי אן להיות חברה במועדון הבייביסיטריות.

יצאנו מבית הספר, ופתאום התחלתי לרוץ. שכחתי מכל הדרך ארץ, כי בדיוק נזכרתי במשהו אחר. ״אוי, לא!״ צעקתי.

מרי אן רצה אחרי. ״מה קרה?״ התנשפה.

״יום שלישי היום!״ קראתי מעבר לכתף.

״אז? תרוצי יותר לאט, קריסטי. חם מדי בשביל לרוץ.״

״אני לא יכולה לרוץ יותר לאט. ביום שלישי אחר הצוהריים אני שומרת על דייוויד מייקל. אני אמורה להגיע הביתה לפניו. אחרת הוא מגיע הביתה ראשון וצריך לשמור על עצמו.״

דייוויד מייקל הוא אחי בן השש.

אני והאחים הגדולים שלי, צ'רלי וסם, אחראים עליו — כל אחד אחר צוהריים אחד בשבוע, עד שאמא חוזרת הביתה מהעבודה. קתי, שהיא ילדה בת חמש־עשרה שגרה כמה רחובות מאיתנו, שומרת עליו בשני הימים האחרים. לקתי משלמים כדי לשמור עליו. לצ'רלי ולסם ולי לא.

מרי אן ואני רצנו כל הדרך הביתה. הגענו לחצר הקדמית של הבית שלי, מזיעות וחסרות נשימה. דייוויד מייקל היה שם. הוא ישב לבד על המדרגות הקדמיות והתלתלים הכהים שלו נפלו רפויים על מצחו.

הוא פרץ בבכי ברגע שראה אותנו.

״מה קרה?״ שאלתי. התיישבתי לידו וחיבקתי את כתפיו.

״ננעלתי בחוץ,״ יילל.

״מה קרה למפתח שלך?״

דייוויד מייקל הניד בראשו, ״אני לא יודע.״ הוא ניגב את עיניו וגיהק.

״טוב,״ אמרתי, ״הכול בסדר.״ הוצאתי את המפתח שלי מהארנק.

דייוויד מייקל התחיל לבכות שוב. ״לא, לא הכול בסדר! לא יכולתי להיכנס הביתה ואני צריך לשירותים.״

פתחתי את הדלת. כשדייוויד מייקל מתנהג ככה, הכי טוב פשוט להתעלם מהדמעות שלו ולהתנהג כאילו שהכול בסדר.

מרי אן ואני החזקנו בשבילו את הדלת פתוחה ואני ליוויתי אותו לשירותים. כלב הקולי שלנו, לואי, זינק החוצה כשנכנסנו. הוא כבר היה חייב לצאת אחרי שהיה סגור בבית מאז ארוחת הבוקר.

״בזמן שאתה הולך לשירותים,״ אמרתי לדייוויד מייקל, ״אני הולכת להכין לנו לימונדה, בסדר?״

עכשיו דייוויד מייקל חייך. ״אוקיי!״

אני טובה עם ילדים. וגם מרי אן. ככה אמא אומרת. לשתינו יש הרבה עבודות בתור בייביסיטריות, במהלך השבוע בשעות אחר הצוהריים וגם בסופי השבוע. האמת היא שהציעו לי עבודה לאותו אחר הצוהריים, אבל הייתי צריכה לסרב בגלל דייוויד מייקל.

זה הזכיר לי משהו. ״היי,״ אמרתי למרי אן כשהפעלתי את המזגן, ״גברת ניוטון ביקשה ממני לעשות בייביסיטר לג'יימי היום אחר הצוהריים. היא לא התקשרה אלייך אחרי שהיא התקשרה אלי?״

מרי אן התיישבה ליד שולחן המטבח והסתכלה איך אני שופכת אבקת לימונדה לקנקן זכוכית גדול. היא הנידה בראשה. ״לא. אולי היא התקשרה לקלודיה.״

קלודיה קישי גרה מולי. היא ומרי אן ואני גרות בברדפורד קורט מאז שנולדנו. למרות שגדלנו יחד, קלודיה איכשהו אף פעם לא בילתה איתנו הרבה כמו שמרי אן ואני בילינו אחת עם השנייה. קודם כול, קלודיה ממש בקטע של אמנות והיא תמיד בכל מיני חוגי אמנות, או שהיא סגורה בחדר שלה ומציירת או מתאמנת ברישום. או קוראת ספרי מתח. זה הדבר השני שהיא אוהבת לעשות. היא הרבה יותר בוגרת ממרי אן וממני. כשהיינו קטנות, מרי אן ואני תמיד שיחקנו במורה ותלמידה או בבובות או התחפשנו, אבל היינו צריכות ממש לנדנד לקלודיה כדי לשכנע אותה להצטרף אלינו. רוב הזמן, פשוט עזבנו אותה, אבל קלוד תמיד הצטרפה לרכיבה על אופניים או לסרט בקולנוע או לבריכה השכונתית. מבחינתי, אחד הדברים הכי טובים בקלודיה הוא שאבא שלה הוא לא מר ספיר. מר קישי יכול להיות קשוח עם קלודיה לגבי שיעורי בית, אבל הוא לא מתעלף אם את מציעה שתיסעו למרכז העיר בשביל לשתות קולה או משהו כזה.

במהלך הקיץ התחלתי להרגיש שקלודיה מתרחקת ממרי אן וממני. למרות שכולנו עלינו לכיתה ז', קלודיה נראתה פתאום... מבוגרת יותר. היא התחילה להתעניין בבנים ובילתה יותר זמן מהרגיל בקניית בגדים ובשיחות טלפון. עד סוף הקיץ עדיין היינו כולנו חברות, אבל בכל זאת היה נדמה שאנחנו פונות לפעמים לכיוונים שונים.

דייוויד מייקל נכנס למטבח, ונראה במצב רוח הרבה יותר טוב.

״קח,״ אמרתי. הושטתי לו כוס לימונדה כשהוא התיישב ליד מרי אן.

ואז נכנס צ'רלי כשהוא בועט בכדורגל. סם נכנס הביתה כמה דקות אחריו, ולואי דישדש בעקבותיו. צ'רלי בן שש־עשרה וסם בן ארבע־עשרה. התיכון אצלנו מתחיל בכיתה ט', לכן השנה שניהם לומדים בתיכון סטוניברוק. סם בכיתה ט' וצ'רלי בי״א.

״היי, כולם. היי, פשוש,״ אמר צ'רלי לדייוויד מייקל.

״אני לא פשוש,״ השיב דייוויד מייקל.

צ'רלי חושב שהוא כזה מדהים כי הוא בדיוק התקבל לנבחרת הכדורגל. אפשר לחשוב שהוא הבן־אדם הראשון בעולם שמשחק כדורגל בנבחרת תיכון סטוניברוק.

״אנחנו הולכים לשחק כדורגל בחצר האחורית של משפחת הנסון,״ הכריז סם. ״רוצה לשחק, קריסטי?״

רציתי, אבל דייוויד מייקל לא ירצה. הוא קטן מדי. ״לא יודעת, חשבתי שמרי אן ואני ניקח את דייוויד מייקל לנחל. רוצה לשחק קצת במים, דייוויד מייקל?״ שאלתי.

הוא הינהן בשמחה.

״נתראה אחר כך,״ קראתי כשסם וצ'רלי יצאו מהבית וטרקו אחריהם את דלת הכניסה.

מרי אן ואני לקחנו את דייוויד מייקל ואת לואי לנחל. הסתכלנו על דייוויד מייקל משכשך במים ומכין סירות מפרש ומנסה לתפוס דגיגונים. לואי התרוצץ מסביב וחיפש סנאים.

״אני צריכה ללכת,״ אמרה מרי אן אחרי שעה בערך. ״אבא שלי עוד מעט יחזור הביתה.״

״כן. גם אמא שלי עוד מעט תחזור. דייוויד מייקל,״ קראתי, ״צריך ללכת.״

הוא קם בחוסר חשק, ושלושתנו ולואי הלכנו יחד הביתה.

כשהגענו לשביל החניה שלנו, דייוויד מייקל רץ על הדשא, ומרי אן לחשה לי, ״בתשע, בסדר?״

חייכתי. ״בסדר.״ למרי אן ולי יש קוד סודי. מרי אן המציאה אותו. אנחנו יכולות לאותת זו לזו עם פנסים. אם אני מסתכלת מחלון חדר השינה שלי, אני יכולה לראות ישר לתוך החדר שלה. בלילות אנחנו הרבה פעמים מדברות אחת עם השניה עם הפנסים, כי למרי אן אסור לדבר בטלפון אחרי ארוחת הערב אלא אם כן זה קשור לדברים כמו עבודות בייביסיטר או שיעורי בית.

כשאמא חזרה הביתה קצת אחר כך, היא הביאה איתה פיצה. האחים שלי ואני עמדנו במטבח ושאפנו עמוק את ריח הגבינה והנקניק.

אבל סם וצ'רלי נראו חשדניים. ״מעניין מה היא רוצה,״ מילמל סם.

״כן,״ אמר צ'רלי.

אמא קונה פיצה רק כשהיא צריכה לבקש מאיתנו טובה.

החלטתי להיות ישירה. ״מה קרה שקנית פיצה, אמא?״ שאלתי.

צ'רלי בעט לי בקרסול, אבל התעלמתי ממנו. ״נו, תגידי. מה את רוצה לבקש מאיתנו?״

אמא חייכה. היא ידעה בדיוק מה היא עושה. והיא ידעה שאנחנו יודעים את זה. ״אוקיי,״ אמרה. ״קתי התקשרה כשהייתי בעבודה ואמרה לי שהיא לא תוכל לשמור מחר על דייוויד מייקל. אז רציתי לשאול מה אתם עוש —״

״אימון כדורגל,״ אמר צ'רלי מייד.

״מועדון מתמטיקה,״ אמר סם.

״בייביסיטר אצל משפחת ניוטון,״ אמרתי.

״אוף,״ אמרה אמא.

״אבל אנחנו ממש מצטערים,״ הוסיף סם.

״אני יודעת שאתם מצטערים.״

ואז התנפלנו על הפיצה בזמן שאמא התחילה לעשות טלפונים.

היא התקשרה למרי אן. מרי אן כבר הבטיחה לעשות בייביסיטר למשפחת פייק.

היא התקשרה לקלודיה. לקלודיה היה חוג אמנות.

היא התקשרה לשתי ילדות מהתיכון. היה להן אימון מעודדות.

דייוויד מייקל נראה על סף בכי.

בסוף אמא התקשרה לגברת ניוטון ושאלה אם זה בסדר שאביא איתי את דייוויד מייקל כשאבוא לעשות בייביסיטר לג'יימי. למזלנו, זה היה בסדר מבחינתה של גברת ניוטון.

לעסתי בפה מלא את הגבינה החמימה והרכה וחשבתי שחבל שהפיצה של אמא מתקררת בזמן שהיא צריכה לעשות את כל שיחות הטלפון האלה. חשבתי שחבל שדייוויד מייקל יושב שם ומרגיש שהוא מסבך לה את החיים רק בגלל שהוא בן שש ועדיין לא יכול לטפל בעצמו.

ואז עלה לי הרעיון למועדון הבייביסיטריות וכמעט נחנקתי.

בקושי יכולתי לחכות עד השעה תשע כדי לאותת למרי אן את הרעיון הגדול שלי.