מועדון המעריצים של דוקטור פיקל

מועדון המעריצים של דוקטור פיקל

"היום הראשון של האביב", בישרו כותרות העיתונים והציגו תמונות של עצים פורחים.

הוא קיפל את העיתון והשליך אותו לפח לפני שירד בתחנה, וכמו בכל בוקר החל לעשות את דרכו לעבר בניין המערכת.

כרגיל הקפיד לברך את מוכר הנקניקיות, שעמד דרך קבע בפינה, ואת השוער בכניסה לבניין.

כשנכנס פנה לשולחן ששימש אותו בקביעות לכתיבה, התיישב וחיכה שהעורך יקרא לו ויטיל עליו את המשימה היומית.

כבר חמש שנים שהוא במערכת, ועדיין לא נמצא לו מדור קבוע שבו יוכל לעסוק.

היום, חשב לעצמו, היום אני דורש ממנו שייתן לי אחריות על תחום מסוים, הגיע הזמן שייקחו אותי ברצינות. אני צריך את איכות הסביבה ומזג האוויר. מאז התפטר ג'ימי ואיש לא מילא את מקומו אני היחיד שפנוי. מצד שני אם אדרוש את זה, אולי זה ייחשב חוסר כבוד כלפי העורך. במחשבה שנייה, יותר טוב שאבקש.

פתאום צלצל הטלפון. המזכירה של העורך הזמינה אותו להגיע למשרדו.

הוא הניח את השפופרת ומיהר למשרד העורך.

לפני שהספיק לומר משהו אמר העורך תוך כדי שהוא מוצץ סיגר כבוי: "בחור צעיר, החלטתי לתת לך הזדמנות להוכיח את עצמך, מהיום מזג האוויר ואיכות הסביבה באחריותך. טוב. אין לי עכשיו זמן לדיבורים, אני מתכונן לפגישה עם הראשים הגדולים. בינתיים אני צריך ממך עוד היום שלוש מאות מילים. הדלת באותו המקום שנכנסת ממנו, אז אתה יודע מהיכן לצאת".

את חפציו העביר מיד לשולחנו לשעבר של ג'ימי. הוא הדליק את המחשב וחיכה.

"ברכותיי על המינוי", נשמע קול מאחוריו.

הוא סובב את ראשו. לורה, הכתבת לענייני בריאות, שיודעת הכול לפני כולם, עמדה שם.

מעבר לכתפה הימנית של לורה הגיח ג'ון, כתב הספורט. "הנה האיש ששמו ארוך יותר מהרזומה שלו. הנה זה שעומד לעסוק בתחום שלא מעניין איש ושהדבר הכי מלהיב בו הוא מהירות הרוח וגובה הגלים".

הוא הודה ללורה, התעלם מג'ון ושקע בצג המחשב, מנסה לדלות משלל המידע משהו רלוונטי לכתבה ראויה.

מבלי שהרגיש הגיע זמן ארוחת הצהריים. הוא ירד לדוכן הנקניקיות והמתין לתורו.

הסלולרי צלצל. על הצג הופיע שמו של העורך. לרגע התלבט אם לענות ולבסוף החליט לענות.

"בחור צעיר", אמר העורך, "כרגע יצאתי משיחת הנהלה. הוחלט שאתה מועבר מתפקידך ככתב לאיכות הסביבה ומזג האוויר. ההנהלה רוצה להודות לך על עבודתך ומוקירה את תרומתך, ולכן הוחלט שמהיום תהיה כתב לעניינים מיוחדים. כמו כן, לא תידרש לבוא כל יום למערכת, אלא תחכה בביתך למשימות שאטיל עליך מדי פעם בפעם. אה, כן, אנו נשלם לך לפי סיפור".

השיחה נותקה. הוא התיישב על הספסל ליד הדוכן והסתכל אל הרחוב בלי מטרה. זאת הפעם הרביעית שעושים לי את זה, חשב לעצמו, בטח הם נתנו את התפקיד לאיזו בלונדינית עם שדיים גדולים וקשרים. בעצם, לא חייבים קשרים, מספיק שדיים גדולים.

זאת בטח ההיא שהסתובבה לפני כמה ימים במשרד עם הפרצוף שנראה כמו פרסומת גרועה לניתוחים פלסטיים, זו שחייכה לכל הכיוונים חיוך פלסטיק. רק אנשים מזויפים מצליחים היום, המשיך לחשוב וליטף לעצמו את הכרס.

ואז קם לאכול נקניקייה.

לאחר שגמר לאכול הלך לבניין המערכת, שם קיווה לערוך שיחה קצרה עם העורך.

אך עוד לפני שהספיק לעבור את השומר בכניסה, נשמע מאחוריו קול מוכר. "בחור צעיר, אין טעם שתיכנס. לך הביתה, אני כבר אדבר איתך בהמשך".

הוא סובב את ראשו למול העורך שהתנשף בכבדות. בזווית פיו נחה טיפת רוטב לבנה. הוא החליט שלא להעיר לעורך, ורק חשב: מגיע לו. עכשיו נראה אותו עומד כך מול הבלונדינית.

והעורך עקף אותו בדרך לתוך הבניין.

לאחר שאסף את חפציו חזר לביתו, נשכב על המיטה ובהה בתקרה במשך ארבעה ימים בתקווה שתקרוס ותציל אותו מהסיוט שנקרא חייו.

כשהבין שכנראה זה לא יקרה סיגל לעצמו סדר יום. רביצה מול הטלוויזיה וצפייה בסרטים מצוירים, וניזון מקופסאות מנה חמה.

יום אחד, בעודו רובץ על הספה, קערת דגנים על בטנו, צלצל הטלפון.

מן העבר השני נשמע קול מוכר.

"בחור צעיר, יש לי משימה בשבילך, אתה מתרגש? לא משנה. בקיצור, אתה נוסע ללקרדה. אין זמן לבזבז ואתה צריך לצאת עכשיו".

"לקרדה?", הוא ענה, "איפה זה? מה יש שם?".

"התחלת לענות? יפה לך. אבל אין לנו זמן לקשקש עכשיו. סע לשם, אומרים שקורים שם דברים מעניינים, אני רוצה כל יום לפחות מאתיים מילים. אל תאכזב אותי. היֵה שלום".

והשיחה נותקה.

הוא ישב על הספה, גירד בראשו וניסה להבין מה קרה. ואז החליט להתקשר לג'ימי, הכתב הקודם לענייני מזג אוויר וסביבה, ולשאול בעצתו.

הוא חייג, בירך את ג'ימי לשלום ושאל, "איך אני מגיע ללקרדה מכאן?".

"אה, זה קל. קח קו מספר 48, סע אתו עד התחנה האחרונה, שם תמצא את הקו אל לקרדה. דרך אגב, מה יש לך לעשות שם?".

"קיבלתי משימה לסקר את מה שקורה שם. אומרים שקורים שם דברים מעניינים".

ג'ימי צחק, "כולם משוגעים שם. זה בקצה הארץ, חם שם, סופות אבק ומשוגעים, זה מה שיש שם. כמו שאני מכיר אותך, אחרי יום אחד ואפילו פחות תרצה לחזור. בכל מקרה, שיהיה לך בהצלחה ודבר איתי כשתחזור".

הוא החל לארוז מזוודה, מכשיר הקלטה ומכונת כתיבה ניידת. תמיד חשב שעיתונאי רציני חייב לעבוד במכונת כתיבה. מחשב? לאנשים לא רציניים. הוא לקח את מצלמת המינולטה שלו ויצא לתחנה המרכזית, שם עלה על קו 48.

כעבור ארבע שעות ואין־ספור תחנות הגיע האוטובוס לתחנה האחרונה. חניון דרכים מאובק. הוא ירד והחל לחפש את האוטובוס ללקרדה. הוא שאל את כל מי שנקרה בדרכו מהיכן יוצא האוטובוס ללקרדה, אך ללא הועיל.

הוא ניסה את מזלו אצל מוכר הכרטיסים, אך זה רק משך בכתפיו. החליט להסתובב במתחם, אולי יתמזל מזלו. לבסוף, לאחר שסקר את רוב המתחם, הבחין באוטובוס ישן שלצידו ישב איש עם מקטרת תחובה בפיו בוהה בחלל.

הוא ניגש אליו, "סליחה, אדוני, אולי אתה יודע מהיכן יוצא האוטובוס ללקרדה?".

האיש בחן אותו מכף רגל ועד ראש והמשיך למצוץ את המקטרת ולשתוק.

"סליחה, זה האוטובוס ללקרדה?", שאל בעקשנות.

האיש הביט לתוך עיניו וענה, "עזוב, זה לא בשבילך, אתה לא מוכן לזה".

"לאן מגיע האוטובוס הזה?", הוא כבר איבד את סבלנותו.

"עזוב", הגיעה התשובה, "כולם משוגעים שם, זה לא בשבילך, אתה נורמלי מדי".

הוא הצליח להתעלם, "כמה עולה כרטיס?".

"יקר מדי. אמרתי לך שאתה בכיוון הלא-נכון".

"אבל אני צריך להגיע ללקרדה איתך או בלעדיך".

"כמה אתה מוכן לשלם?".

"כמה שצריך".

"מאה דולר".

"זה הרבה מדי, אין לי".

"אמרתי לך שאין לך מה לחפש שם, המקום הזה גדול עליך".

"קח עשרים ושעון זהב", הוא אמר בייאוש.

האיש בחן את הכסף, אחר כך את השעון ולבסוף פסק: "הכסף בסדר, השעון בקושי שעון".

האיש החזיר את השעון, "אני מרגיש היום מספיק נדיב כדי לתת לך לעלות. הרווחת את הכרטיס. נצא כשאגמור לעשן".

הוא גרר את חפציו במעלה מדרגות האוטובוס, התיישב וחיכה.

לאחר כמה דקות עלה הנהג ובעקבותיו תרנגול צבעוני.

הדלת נסגרה והם החלו בנסיעה.

התרנגול התחיל ללכת הלוך ושוב במעבר עד שלבסוף נעצר לידו והביט בו זמן־מה. הוא ניסה להתעלם, אבל אז התרנגול החל לנופף בכנפיו עד שהתרומם ונעמד על משענת הספסל שלפניו והביט לתוך עיניו.

הוא חש במבוכה ופנה לנהג, "תגיד, התרנגולת הזאת מסוכנת?".

התרנגול החל לנוע באי־נוחות וחזהו החל להתנפח.

"אני מציע שתתנצל לפני שהוא יהפוך למסוכן", באה התשובה. "אולי כדאי שתדע שאוסקר לא תרנגול רגיל. דבר ראשון, הוא רגיש לכבודו יותר מאריה. ודבר שני, הוא שופט אנשים רק ממבט. תן לו לבחון אותך, כך יתקצר המבחן שלך. פשוט תסתכל לתוך עיניו ותהיה רגוע".

הוא נע במקומו באי־נוחות, "ומה אם אכשל במבחן? מה יקרה אז?".

הנהג נאנח. "האמן לי שאתה לא רוצה להגיע למצב הזה. כבר ראיתי מה קורה וזה קשה... אפילו מטריד".

הוא השתתק בחוסר ברירה, הביט באוסקר וחיכה לבאות.

אוסקר מתח את צווארו והישיר מבטו לתוך עיניו. הוא לא הסיט את מבטו.

לאחר כשתי דקות שנמשכו בעבורו כמו נצח דילג אוסקר לחיקו ועצם את עיניו.

הנסיעה נמשכה ללא הפרעות. הערב ירד והם המשיכו לנסוע בחשכה. לדרך לא נראה סוף, ומדי פעם בפעם זיהה צללית של עץ או מה שנראה כמו גבעה. רק אורות האוטובוס הבהבו על האספלט.

לפתע נראה היה לו שהבחין באור מנצנץ מרחוק, אבל הנצנוץ נעלם. סתם דמיון, חשב לעצמו, ושקע בנמנום.

חריקת הבלמים הטיחה אותו לספסל שלפניו והעירה אותו. כשפקח את עיניו מצא שאוסקר נמצא במעבר ומביט בו בזעף.

"הגענו", הכריז הנהג ופתח את הדלת. "אתה יכול לרדת".

הוא ירד עם חפציו, והדלת נסגרה מאחוריו. האוטובוס נעלם.

הוא הביט לצדדים. קרן אור שטפה אותו לרגע. ראש הציץ בו ונעלם עם קרן האור. הוא החליט ללכת לכיוון קרן האור. אולי משם תבוא עזרה.

הוא הגיע לקיר והקיש עליו. פתח נפער משמאלו וראש הציץ בו.

"מדוע אתה מקיש על הקיר שלי?", שמע קול אישה כועס.

"חשבתי שכאן הדלת".

"אמרו לך פעם שאתה מוזר?".

"לא. למה?".

"מה אתה מחפש?".

"אני מחפש את לקרדה".

"הגעת. מה עוד?".

"מיטה ללילה וכרית".

"מאה דולר".

"השתגעת?".

"אני הנורמלית היחידה כאן. אתה יודע מה, תן מחיר".

"עשרה דולר ללילה נשמע לי סביר".

"עשרים, ומראש. רק שתדע מראש, אין אצלי ארוחה שמוגשת למיטה, אין זונות ואין יחס מיוחד".

"חמישה עשר וסגרנו?", ניסה להתמקח.

"נראה לך שכאן שוק? אולי בית תמחוי? שלם או שתעזוב אותי במנוחה".

"לא, גברתי", השיב בשפל רוח. "אני מתנצל אם העלבתי אותך, אקבל את הצעתך הנדיבה".

הדלת נפתחה והוא נכנס לתוך בר מוארך וכעשרה שולחנות פזורים.

"בוא אחריי", אמרה והחלה ללכת לפניו, מעכסת בטייץ מנומרים צמודים לירכיים מלאות המסתיימות בנעלי עקב מנומרות מנצנצות. חולצת בטן ורודה זוהרת חשפה את טבורה. מבעד למראה שהייתה תלויה במסדרון הבחין שכתוב על החולצה מלפנים I love. שׂערה נצבע בפסים בלונדיים, לשפתיה אודם אדום בוהק, ומסביב לעיניה נמרח בנדיבות איפור כבד.

לאחר שטיפסו כעשר מדרגות הגיעו לדלת והיא נעצרה והסתובבה. "עשרים דולר".

היא הושיטה את ידה, והוא שלף את ארנקו ושילם.

"אם לא היית כזה קמצן, היית מרוויח הלילה גם חימום". היא חייכה, "עדיין לא מאוחר".

"לא, תודה", ענה בעייפות, "יום ארוך עבר עליי".

"שיהיה לך לילה טוב! דרך אגב, שמי ג'וסי", עקפה אותו בדרכה חזרה ולחשה לאוזנו, מטיילת באצבעה לאורך גבו, משאירה אחריה שובל בושם. הוא המשיך לעמוד זמן קצר, שואף מלוא ריאותיו את הריח. לבסוף נכנס לחדר, נפל למיטה ונרדם מבלי לפשוט את בגדיו.

בבוקר התעורר וניסה תחילה להבין היכן הוא נמצא. החדר נראה נקי. וילון תחרה שהיה תלוי לאורך החלון היחיד נראה מצהיב ומיושן. הוא ניגש לחלון, הסיט את הווילון וצפה אל הרחוב. ארבעה אנשים צפו עליו בחזרה. לאחר דקה או שתיים של צפייה הדדית קרקרה בטנו והוא החליט שהגיע הזמן למצוא משהו לאכול. הוא ניגש למקלחת, שם מצא גם את השירותים. ברז הכיור היה חלוד מעט, והוא התעלם מכך והחל לצחצח את שיניו. את הזיפים החליט להשאיר ורק התיז על עצמו בושם. כשיצא אסף את הפנקס, מכונת ההקלטה והמצלמה.

ככל שאמַצֶה את המקום הזה מוקדם יותר אחזור הביתה מוקדם יותר. רק שיֵצא מזה סיפור טוב, חשב.

הוא ירד במדרגות וחצה את המסדרון בעוד קולה של המנומרת מאתמול מהדהד סביבו. לבסוף מצא את עצמו מאחורי דלפק. המנומרת מאתמול הייתה לבושה היום בוורוד מכף רגל ועד ראש, גבה אליו. מעברו של הדלפק ישבו שני גברים ששוחחו איתה. הוא הקיף את הדלפק, התיישב לצידם ובירך אותם בבוקר טוב.

הם השתתקו והביטו בו. לאחר כדקה שאל אחד מהם, "אמרו לך כבר שאתה דומה לשון קונרי?".

"לא", ענה.

"אז כנראה אתה באמת לא דומה לו", הגיעה התשובה, והשלושה פרצו בצחוק.

הוא נבוך.

"זה פינקי שלנו", אמרה לו ג'וסי וצחוקה דעך.

"נעים מאוד", אמר פינקי והושיט את ידו ללחיצה.

"נעים מאוד", ענה ולחץ את היד המושטת.

"מה כל כך נעים? יש לך שם?", שאל השני.

"ג'יסון הרמן פרננדז השלישי", ענה.

הם פערו פה והביטו בו בשתיקה.

פינקי התאושש ראשון. "לזה לא ציפיתי. תמיד רציתי לפגוש מישהו עם שני שמות והשלישי נוסף עליו. תודה לך, ידידי. עכשיו אני יכול להוריד את זה מרשימת המטלות שאני חייב לעשות לפני המוות".

"אתה רוצה לומר שלפניך היו שניים עם שם כזה?", שאל השני.

"לא", השיב ג'יסון, "למעשה היו שלושה. הדוד שלי היה אמור להיות השלישי, ואילו אני הייתי אמור להיות הרביעי. אבל בגלל סכסוך בין הדוד לסבא שלי נשלל ממנו התואר והועבר אליי".

"על מה הם הסתכסכו?", שאל פינקי.

"פוליטיקה, כבוד ודעות".

"ברור. על מה עוד אפשר לריב ולשנוא?", אמר פינקי ונאנח בשביעות רצון.

"אז אתה רוצה לומר שאתה, סבא שלך ואביך נושאים את אותו השם?", שאל השני.

"כן".

"מוזר. מאוד מוזר. לך תבין את האנשים האלה", אמר השני.

"ומה שמך?" שאל אותו ג'יסון.

האיש קימט את מצחו לרגע במחשבה, ולבסוף ענה: "קלארק גייבל".

"ברצינות?", התפעל ג'יסון.

"מה זה משנה? מי שצריך לדעת יודע".

"אני למשל לא יודע, ודווקא אני צריך לדעת", אמר פינקי.

"אמרתי מי שצריך לדעת, לא מי שחושב שהוא צריך לדעת", הגיעה התשובה.

"אולי במקרה את מגישה כאן ארוחות בוקר?", שאל ג'יסון.

"בוודאי. אתה יכול לקחת את הארוחה הסטנדרטית שלנו, אבל אם אתה רוצה להתחכם ולהזמין ארוחה מיוחדת, זה אפשרי. אבל הסיכוי שתקבל אותה בזמן סביר נמוך מאוד".

"אני אסתפק בארוחה הרגילה".

ג'וסי הסתובבה לעבר דלת המטבח וצעקה, "ארוחת בוקר רגילה אחת".

מהדלת הציץ ראש פרוע. בדל סגריה בזווית פיו ובידו השמאלית בקבוק בירה.

"אמרת משהו?", אמר וגופו החל פתאום להתעוות לכמה שניות, ואז התחלפו העוויתות בסדרת צמרמורות.

"ארוחת בוקר אחת", צעקה ג'וסי.

האיש מלמל דבר־מה לא מובן ונעלם אל תוך המטבח.

"הוא בסדר?", שאל ג'יסון.

"כן. אל תיבהל, הוא סובל מאלרגיה לאלכוהול, וכל פעם שהוא שותה הוא מקבל עוויתות וצמרמורות".

ג'יסון הפעיל את מכשיר ההקלטה. "אז למה הוא שותה?".

ג'וסי רכנה לעבר המכשיר וצעקה, "מפני שהוא מכור. ואני כבר לא בטוחה אם זה לאלכוהול או לשילוב בינו לבין תופעות הלוואי".

"אמרת משהו?", הציץ ראשו של הטבח מעבר לדלת המטבח.

"סתם הסברתי לידידי כאן שבלי בירה וצמרמורות אתה לא מתפקד".

"הממ...", הוא הרים את בקבוק הבירה לעברם, מלמל עוד משהו ונעלם אל המטבח.

"אז מה אתם יכולים לספר לי על המקום הזה? רבותיי, גברתי?", שאל ג'יסון.

"מה זה עניינך ולמה אתה שואל כל כך הרבה שאלות?".

"אני עיתונאי ונשלחתי לעשות עליכם כתבה".

"אתה אומר שאנחנו הולכים להיות מפורסמים?", שאל פינקי.

"אני לא יודע אם תהיו מפורסמים, אבל בטוח שאתם תוזכרו בכתבה".

"אנחנו נהיה מפורסמים", קפצה ג'וסי בשמחה, "חכה שכל השאר ישמעו על זה".

"רגע. לפני החליפות והשטיחים האדומים, באיזה עיתון מדובר?".

"הטריבונל".

"איזה מהם?", שאל פינקי.

"מה זה משנה? בכל מקרה תהיה כתבה. אם היא טובה או לא זה לא ישנה לאף אחד מהתושבים כאן. רוב האנשים ששמעו לאן אני נוסע אמרו שכולכם משוגעים ושאין לי מה לחפש כאן. אז הנה לכם, זאת הזדמנות לשנות את הרושם הזה". ולי, חשב לעצמו ג'יסון, תהיה קצת פרנסה.

"אז מה אתה רוצה לדעת?".

"למה כולם אמרו לי שכולכם משוגעים? ומה אתם עושים כאן?".

"זה שכולם כאן חוץ ממני משוגעים זאת עובדה", קבעה ג'וסי. "השאלה היא האם אתה מתכוון לכתוב גם על הדוקטור?".

"מי זה הדוקטור?".

"מי זה הדוקטור?!" ג'וסי פערה עיניים. "איך אתה מעז? הדוקטור הוא האיש הכי חכם והכי מדהים שאני מכירה".

בעודה מדברת אחז פינקי בידה הימנית, רחרח את אצבעה האמצעית והכניס אותה לתוך פיו.

"כולנו כאן בשבילו. כל אחד מקבל את הטיפול והתמיכה הנדרשים לו", המשיכה ג'וסי, מתעלמת מפינקי.

פינקי שחרר את ידה, קם ממקומו, עקף את הדלפק וניגש לאחוריה של ג'וסי.

ג'וסי רכנה קדימה ושחררה נפיחה קולנית.

פינקי חייך באושר ומיהר לרחרח את אחוריה של ג'וסי.

ג'וסי משכה בכתפיה והמשיכה, "לכולם יש סטיות שעוזרות להם להפוך את חייהם ליותר נסבלים. אני לא שופטת איש. למשל, אם תיפול לידי ההזדמנות, אשמח כמובן לעשות את הדוקטור, אבל בינתיים אני עוזרת לאחרים היכן שאני יכולה".

"ומה שמו של הדוקטור?".

"דוקטור פיקל", ענה האיש השני.

"איך מאייתים את זה?".

פינקי התרומם, "P I c k l e".

"אתם רציניים?".

"אם אנחנו לא מספיק רציניים בעיניך, אתה מוזמן להפסיק לשאול שאלות", כעס האיש השני.

"אני מתנצל", מיהר ג'יסון להגיד, "לא התכוונתי לפגוע".

"משוגעים משוגעים, אבל יש לנו כבוד עצמי, ואנחנו לא טיפשים".

"תפסיקו לריב, זה לא יפה", אמרה ג'וסי, "הוא אורח כאן. הנה ארוחת הבוקר". היא הניחה לפניו צלחת עם ביצה, סלט ובייקון ולידה קערה עם דייסה לא מזוהה.

בהתחלה היסס, אבל מכיוון שלא רצה להעליב, טעם תחילה על קצה המזלג, ואז הבין שזה לא רע בהשוואה לנקניקיות שנהג לאכול בכל יום.

לפתע הבחין שכולם בוהים בו לועס.

"אני לא מאמין, זה באמת אכיל", אמר פינקי.

"שמחה שאתה אוהב את ארוחת הבוקר שלנו. זו הפעם הראשונה שמישהו מזמין אותה. רוצה קפה?".

הוא הנהן והיא מזגה.

"תפסיקו לנעוץ בו עיניים, תנו לו לאכול בשקט. אין לכם מה לעשות?" גערה בפינקי ובשני.

"לא, אין לנו", ענו השניים והמשיכו לבהות בו.

לאחר שגמר נשען לאחור, הביט בג'וסי ואמר, "לא רע, נראה שמצאת לקוח לארוחות הבוקר שלך".

"תכף יגיעו עוד משוגעים, ואז תבין עד כמה מה שאמרת כרגע לא מטריד...". הדלת נפתחה, ולמקום נכנס בחור צעיר.

ג'יסון התבונן בו. כובע לבֶד, משקפי שמש עגולים, מעיל שכפי הנראה היה פעם שחור והיום סתם בלוי. מכנסיים המגיעים לחצי הדרך בין ברכיו לקרסוליו. נעליים ישנות חצאיות בלי גרביים, ועל ידו השמאלית נחה צ'ינצ'ילה.

בלי לומר מילה חצה הבחור את המסבאה עד שהגיע לשולחן המרוחק ביותר, שם התיישב והחל ללטף את הצ'ינצ'ילה תוך בהייה באוויר.

"מי זה?", רכן ג'יסון לפינקי.

"ג'וני צ'ינצ'ילה".

"למה הוא כך?".

"אומרים שזאת אהבה נכזבת", אמרה ג'וסי.

"שסובבה לו את המוח", הוסיף השני.

"ולחיה הזאת יש שם?".

"לולה", ענה הבחור.

לאחר שג'וסי הגישה לג'וני בקבוק בירה והוא לגם כמה לגימות, ג'וני החל לדבר.

"משפחה זה חרא. כשאתה ילד וההורים שלך כועסים, אתה בטוח שסוף העולם הגיע. אחר כך אתה מתבגר ומביא ילדים לעולם, וכשהם כועסים עליך, אתה בטוח שסוף העולם הגיע. איך שלא תהפוך את זה אי אפשר לצאת מהחרא הזה".

לרגע השתתק ובחן את בקבוק הבירה.

"אתה מבין? עד לפני כמה דקות אני והבירה מעולם לא נפגשנו, אבל ברגע שזה קרה משכתי במנוף הנכון, הריח והטעם הציפו אותי והחיו כל תא בגוף. התחלנו מערכת יחסים שתיגמר בעוד כמה דקות, לאחריה כל אחד מאיתנו יפנה לדרכו. בלי אכזבות, בלי רגשות אשם, בלי שנאה. אני אמשיך לבירה הבאה והיא תלך בדרך כל בקבוק. מה שאני מנסה לומר הוא שאני מחפש אישה עם נקודת מבט דומה על החיים".

הוא הישיר מבט לג'יסון, "אם אתה מכיר מישהי כזאת תגיד לה שאני כאן".

"היית פעם נשוי?", שאל ג'יסון.

"אפשר לומר שכן", ענה ג'וני.

"אפשר לומר?", הקשה ג'יסון.

"הייתה לי אישה. רוב הזמן היה בסדר עד שיום אחד היא החליטה שמשהו לא בסדר אצלה. היא גררה אותי לרופא שלה ואני ניסיתי לשכנע אותה שאין מה לתקן, הכול טוב, זה רק בראש. ואם משהו כבר מקולקל זה מהיסוד והוא לא בר־תיקון. כשנכנסנו לרופא היא התחילה לחפור לו במוח בתלונות על כאבים, על גושים שכביכול יש לה, על מצב השיער שלה שאולי מעיד על בעיה. היא סיפרה לו מה שסיפרה לה השכנה בקשר לבת דודתה המסכנה, שרק הלכה ברחוב, עיקמה את הקרסול וזה נגמר בצנתור...

"לבסוף הרופא נכנע והציע לעשות לה בדיקות. יצאתי משם כי לא יכולתי לסבול את היללות שלה עוד לפני שתקעו לה מחט כדי לקחת דם. כשהייתי בחוץ היא התחילה ליילל עם כל מבחנה וצווחה: ‘אני עומדת למות'".

ג'וני לקח לעצמו עוד לגימה. "אחרי כמה דקות ביקש ממני הדוקטור להיכנס. אז התיישבתי ושאלתי אותו, נו דוקטור, כמה זמן נותר לי לסבול?

״הוא הסתכל בי מבועת, והיא נתנה בי מבט של ‘חכה חכה, אתה עוד תשלם על זה'. ואז הרופא אמר שעד שיחזרו התוצאות של בדיקות הדם אי אפשר לדעת אם יש בעיה ומה היא. לחצתי את ידו, הודיתי לו ויצאנו. ברגע שיצאנו היא החלה לייבב והוסיפה את אימא שלה לדואט בסלולרי. בשלב הזה נשברתי, עזבתי אותה בחניון עם המפתחות בסוויץ' והלכתי משם".

ג'וני הניח את הבירה על השולחן וליטף את הצ'ינצ'ילה. "כעבור יומיים חזרתי הביתה והיא בכתה על הספה. הרופא התקשר, התוצאות הגיעו והיא בריאה. ושוב זכיתי לדואט יללות סלולרי איתה ועם אימא שלה. ואז, ממש בשיא היבבות, היא הפסיקה לפתע ושאלה אותי אם אין לי איזו שנינות או התחכמות".

ג'וני העניק לעצמו לגימה נוספת. ׳מה זה יעזור?׳, אמרתי, לפי מה שאמר הרופא כנראה יש לי לא מעט שנים לסבול בשקט. היא קפצה ממקומה, ואני יצאתי בריצה כשעציץ רודף אחריי ואחריו עוד עציץ. באותו הרגע הבנתי שלשם אני כבר לא חוזר".

"זו הפעם הראשונה שאני שומע אותו מדבר כל כך הרבה", לחש פינקי לג'יסון.

"ומה עם לולה?", שאל ג'יסון.

"מה זאת אומרת? לולה היא צ'ינצ'ילה".

"התכוונתי למה אתה מסתובב איתה על הידיים כל הזמן?".

"זה עדיף מאשר ללבוש אותה", ענה ג'וני והמשיך ללטף אותה.

"יש בזה משהו", אמר השני.

אחרי שתיקה קצרה שאל ג'יסון, "איך מגיעים מכאן למשרד של הדוקטור?".

"צא לרחוב, פנה ימינה, ולך עד שתראה בית אדום מימין", ענתה ג'וסי.

והשני אמר, "זה לא באמת משנה אם תפנה שמאלה או ימינה. העיירה הזאת בנויה בצורת מעגל. זה הבית האדום היחיד".

ג'יסון אסף את מכשיר ההקלטה, המחברת, המצלמה והעט ויצא לשמש אביבית. בדרך ראה מספרה, חנות מזון, ואפילו נדמה היה לו שראה את סמל הדואר. אבל לא היו אנשים ברחוב ואף לא בחנויות. הוא המשיך ללכת דרך הרחוב שהתעקל. מדי פעם בפעם הייתה לו הרגשה שמביטים בו, הוא התעלם.

לבסוף הגיע לבית הנכון. הוא פתח את השער, טיפס שלוש מדרגות, צלצל בפעמון פעם אחת ללא תגובה. רק אחרי הצלצול השלישי נשמעו צעדים מהירים של עקבים. את הדלת פתחה אישה קטנה, תלתלים בלונדיניים מסודרים כעמוד מעל ראשה, והיא מאופרת בכבדות ולבושה בשמלה פרחונית צבעונית ומבריקה. לרגליה נעלי עקב אדומות מבריקות.

האישה הסתכלה ימינה ושמאלה לבדוק אם יש עוד מישהו, ואז פנתה אליו. "נו מה?".

"נו מה? מה?", החזיר מבודח.

איפה השריפה? מה הבעיה שגרמה לך כמעט לשבור לי את הפעמון?".

"צלצלתי ולא הייתה תשובה. צלצלתי שוב וזה עדיין לא קרה. בסוף זה קרה".

האישה הסתכלה בו מלמעלה למטה. "אני חושדת שלא היה שווה לפתוח את הדלת. קיוויתי שאזכה למישהו שרירי, גבוה, שזוף בלי חולצה, ריבועים בבטן שיער שחור מלא, כמו שכתוב בתקן. ומה אני רואה? גבר מקריח עם משקפיים, קובייה אחת על כל הבטן עם צפי לשערות באוזניים בתוך פחות מעשר שנים".

"אני מתנצל, אבל זה הדגם הכי מוצלח שלי שהצלחתי למצוא על הבוקר", השיב ג'יסון. "ואחרי שעברנו על רשימת הפגמים שלי אפשר להיכנס לפגוש את הדוקטור?".

"הדוקטור לא פנוי לקבל מטופלים עכשיו", אמרה בתוקף.

"אני לא מטופל. אני עיתונאי. נשלחתי לכתוב על העיירה ותושביה ובמרכזם על הדוקטור".

עיניה של הקטנה אורו. "שאני אבין, אתה רוצה לומר שאתה יכול לעשות אותי מפורסמת?".

ג'יסון זיהה את ההזדמנות וניצל אותה במיומנות. "אולי... זה תלוי בעיקר בך. ככל שתעזרי לי יותר, כך יגדל הסיכוי שלך להיחשף".

הקטנה מיהרה לפנות את הדלת. "ברוך הבא, אבל רק שתדע שאם היית אומר לי מראש, הייתי מכינה הכול כמו שצריך. אני רק מקווה שהשיער שלי נראה בסדר".

היא הושיטה את ידה ויישרה את המגדל על ראשה. "דרך אגב, אני לוסי. וידעתי שיבוא יום שבו יגלו אותי. בוא, אל תעמוד שם", תפסה אותו בידו ומשכה אותו בעקבותיה לדלפק קבלה.

היא הביטה בו במבט חודר. טלוויזיה שעמדה בצד שידרה חדשות. הוא הפנה מבטו לטלוויזיה והיא מיהרה לכבות אותה בעזרת שלט.

"אני לא סובלת חדשות. כל הזמן הם מדברים על אותם הדברים, אותם אנשים, באותם מקומות. מדי פעם בפעם הם מדברים על מזג האוויר וגם אז הם עושים מזה סיפור".

"על מה היית מעדיפה שידברו?".

"עדיף שלא ידברו, ואם כן אז על סרטים, על שחקנים כמו למשל ג'ולי אנדריוז. כמה שאני אוהבת אותה. כל כך יפה, איזה קול... רק דאגות מביאות החדשות. שום דבר טוב לא יוצא מזה, רק קמטים ועוד קמטים".

לוסי סידרה שוב את השיער. "תדע לך שאם לא ישדרו חדשות, לא תהיינה מלחמות. מה שמעצבן עמים זה חדשות, זה אמר על זה, וההוא עשה כך, ופרשנים שאומרים לך איך להסתכל במציאות, וכמה ההוא דופק אותך... ואז עמים שלמים כועסים ונעלבים כאילו הם גוף אחד, עם דעה אחת וכבוד אחד, ואז יש סיבה טובה לצאת למלחמות. כל מה שאנחנו באמת צריכים זה אנשים יפים ששרים שירים יפים ועושים סרטים יפים, עם אהבה, קצת תככים וסוף טוב.

"נכון, מיקמיק?", הוסיפה וליטפה בובת פרווה שהייתה שרועה על הדלפק. הבובה פקחה פתאום עיניים והוא הבין להפתעתו שזהו כלב.

"בתור איש של מילים, אמור לי: מה דעתך?" היא שלפה שלט מאחורי הדלפק והגישה לו אותו בציפייה.

על השלט נכתב:

כאן מרפאתו של הראשון לרופאי העולם, איש יודע נפש האדם, פותר כל מכאוביו, פותר כל חלום, הלוא הוא דוקטור פיקל. פגישה בתיאום מראש, ולא, אין לנו פלסטר.

"מעניין", אמר במבוכה רגעית.

"יפה, הא?", נדמה שהיא התנפחה לרגע בגאווה, "הכנסתי גם הומור כמו שבוודאי שמת לב. אני אציב את השלט הזה ליד הדלת כדי שכולם יֵדעו עד כמה הוא גדול".

"אז עכשיו אני יכול להיכנס?".

"לאן?"

"אל הדוקטור".

"למה?".

"כדי לראיין אותו".

פניה הזדעפו. "נראה לך שכך סתם כל עיתונאי שעובר ברחוב במקרה יכול להיכנס מתי שבא לו אל הדוקטור?".

"על מה את מדברת?", הרים גבות, "אילו עיתונאים מסתובבים כאן מלבדי?".

"מה זה משנה? אם היו, אתה חושב שהייתי נותנת להם?".

"אבל אמרתי לך בכניסה...".

"נכון, לכן הכנסתי אותך. עכשיו אני אפתח יומן ואמצא יום ושעה פנויים". היא פתחה יומן שהוציאה מתוך הדלפק ולאחר עיון קצר אמרה, "חמישה בספטמבר, שתים־עשרה בצהריים".

"אבל אנחנו באפריל, את לא מצפה שאשב כאן חמישה חודשים ואחכה לו?".

"אני... אני לא יכולה לעבוד ככה!", אמרה, הקיפה את הדלפק ממלמלת דברים לא מובנים, ויצאה בסערה מהמקום.

ג'יסון משך בכתפיו, ואז הלך לדלת שהניח שמאחוריה ימצא את הדוקטור. הוא הניח את ידו על הידית, אבל לפני שהספיק ללחוץ עליה מישהו טפח על כתפו ואמר, "לא, לא, לא. אין סיכוי שתהיה לפניי. זאת השעה שלי".

הוא הסתובב. איש קטן וג'ינג'י רקע מולו ברגליו בעצבנות.

"תן לי לעבור", אמר הג'ינג'י ודחף אותו הצידה.

הג'ינג'י פתח את הדלת ונכנס.

מיד לאחר מכן נשמע קולו, וג'יסון החליט לעזוב.

כשיצא, פנה לכיוון ההפוך שממנו הגיע. כך יוכל לראות את שאר העיירה, ואם היא אכן בנויה במעגל, ממילא יגיע במוקדם או במאוחר למקום של ג'וסי.

כשחזר למסבאה מצא את פינקי, האיש השני וג'וסי משועממים מסביב לבר. ג'וני צ'ינצ'ילה כבר לא היה.

כולם הביטו בו בציפייה.

ג'יסון התיישב בכבדות. "כשאמרתם לי שכולם משוגעים כאן חשבתי שאתם מגזימים. עכשיו אני יודע שצדקתם".

"באמת? מסקנה מוזרה. את מי פגשת?", שאל פינקי.

"את לוסי הפקידה. בהתחלה לא נתנה לי להיכנס, אחר כך הכניסה אותי אבל לא נתנה לי לפגוש את הדוקטור. ואז אמרה שיש לה תור רק בעוד חמישה חודשים, ואז היא פתאום ברחה ואיזה ג'ינג'י קטן ועצבני דחף אותי הצידה ונכנס אל הדוקטור".

האיש השני הנהן. "עזוב, היא לא מחליטה שום דבר בכל מקרה. והארווי לא מזיק".

ג'וסי ופינקי הנהנו להסכמה.

ג'וסי הניחה לפניו בקבוק בירה. "על חשבון הבית, עוד מעט ממילא אסור לצאת לרחוב".

"לנו מעולם לא הצעת בירה על חשבון הבית", מחה פינקי.

"נכון, אבל אני גם לא מציעה בירה חינם לשולחנות ולכיסאות כאן".

"את משווה אותנו לשולחנות וכיסאות?", נעלב השני.

"מה ההבדל? הם כאן מהיום הראשון וגם אתם. הם מסודרים לאורך הדלפק וגם אתם. הערך המוסף היחיד שאתם מביאים לכאן הוא שאתם חוסכים לי ניקיון של שני כיסאות וחלק מהבר".

"אילו יכולתי לצאת, הייתי יוצא עכשיו", אמר השני.

"בירה?", הציעה ג'וסי.

שניהם הפנו את מבטם הצידה בזלזול גלוי. אך ברגע שג'וסי חלצה את הפקקים הם הניחו על הדלפק את הסכום הנכון ולגמו כאילו דבר לא קרה.

"לא בריא להיעלב על בטן ריקה", חייכה ג'וסי לג'יסון.

פתאום נשמעה צפירה חזקה. כולם חוץ מג'יסון זינקו ממקומם ורצו לעבר אחד החלונות.

"מה זה?", שאל ג'יסון בבהלה.

"זאת השעה שבה הוא יוצא", ענה פינקי.

"מי יוצא?".

"הדוקטור. כל יום הוא יוצא ומקיף את העיירה עד שהוא מגיע לדוכן הגלידה. שם מחכה לו גביע גלידת וניל ובמרכזה תקוע מלפפון חמוץ. ואז הוא ממשיך עם הגלידה", אמר פינקי.

"גלידה עם מלפפון חמוץ?!", חייך ג'יסון.

"איש לא יקבע לדוקטור מה טעים לו", אמר האיש השני בכעס. "עכשיו שקט. הנה הוא מגיע".

ג'וסי הרימה את הווילון וחשפה את חציו התחתון של החלון. פינקי והשני הצטופפו איתה והביטו החוצה דרך החלק החשוף. ג'יסון הצטרף אליהם עם המצלמה.

צעדים איטיים וכבדים התקרבו, וג'יסון הבחין בזוג רגליים ועליהן מגפי עור שחורים, גדולים וכבדים. לג'יסון נותר רק ללחוץ על כפתור המצלמה, אך פרצופיהם של פינקי הופיעו מול העדשה. הוא ניסה לצלם בכל זאת, אך הרגליים כבר לא היו שם.

"למה עשיתם את זה? זאת הייתה תמונה מושלמת", זעף ג'יסון.

"עכשיו התמונה מושלמת", ענה האיש השני.

"אסור לצלם את הדוקטור", הוסיף פינקי.

לרגע הציף הייאוש את ג'יסון. "אין בכל העיירה הזאת בן אדם אחד נורמלי?".

"בוא, שתה איתנו", התעלם פינקי מהשאלה, "אסור להפקיר בירה לזמן ארוך כל כך".

פינקי טפח על שכמו והוביל אותו לבר.

בעודם לוגמים את הבירה נפתחה הדלת ולוסי הופיעה. ג'יסון הופתע לרגע. איפור כבד נמרח על פניה, לראשה חבשה כובע שחייה צהוב מקושט בפרחים ורודים, לפלג גופה העליון חולצה שחורה כמעט שקופה, על בטנה אבנט חום רחב, לרגליה טיץ מבריק בצבע בזוקה ומגפי עקב מבריקים וירוקים. באבנט שמעל עכוזה שלוש נוצות טווס ותכשיטים מפלסטיק תלויים עליהן מכל כיוון.

"הגעתי", הכריזה ופרשה את ידיה לצדדים.

"למה מגיע לנו כל הטוב הזה?", נעץ בה פינקי את עיניו.

"באתי להתפייס", הודיעה.

"עם מי את רוצה להתפייס בכלל?", שאל האיש השני.

"אני אוהבת לשמור על יחסים טובים עם העיתונות. אחרי הכול, אני גם אשת העולם הגדול".

"שטויות. את תקועה כאן וכאן תישארי עד סוף ימייך", הגיב פינקי.

לוסי הושיטה את ידה הימנית לעבר ג'יסון. "בוא, תראה להם איזה אנשי תרבות אנחנו. תתנצל, תנשק לי את היד ונחזור להיות חברים. אני אסלח, מבטיחה. מילה של ליידי".

פינקי והשני פרצו בצחוק.

ואז שאל פינקי, "לוּ היית גבינה איזו גבינה היית?".

לוסי התעלמה ורק המשיכה לעמוד, היד מושטת קדימה.

"טעית, ידידי", אמר השני, "היית צריך לשאול אותה: ‘לוּ היית שומה, איזו שומה היית?'".

"איך אתה מעז לדבר אל ליידי ועוד בציבור?", החזירה לוסי בכעס.

ובעוד היא נוזפת נכנס ג'וני צ'ינצ'ילה, נעמד מאחוריה והוציא בזהירות את אחת הנוצות מהאבנט והחל לגרד בעזרתה את גבו. לאחר שגמר החזיר את הנוצה, התיישב לשולחן שלו והתבונן בנעשה.

ג'וסי מיהרה להביא לו בירה וחזרה לדלפק.

"רק צוחקים, רק רצינו להזמין אותך לבירה", אמרו השניים.

"ליידיס שמכבדות את עצמן לא שותות בירה", פסקה לוסי, "ואם כן, אז לא איתכם״.

"כמה שאת קשה", צחקק פינקי.

"בפעם הבאה תתחיל עם פרחים, אולי זה ירכך אותי".

"אין מספיק פרחים ביקום כדי לרכך אותך", אמר השני.

"אתה צודק. גם פרחים כבר לא יעזרו לכם".

"עם הצבעוניות שלך וההומור שלנו נוכל לעשות קריירה. עדיין לא מאוחר מדי", אמר פינקי.

"אם יש אלוהים בשמים, זה הרגע להחליט את מי אתה מעדיף. או שתיקח אותי או את שני הליצנים האלה", אמרה לוסי והביטה למעלה.

"יום אחד שניכם תקבלו ממני. יש לכם מזל שאני ליידי עם נימוסים ודרך ארץ ולא שאריות של בני אדם כמוכם. במחשבה שנייה, שאריות זה גדול עליכם. רסיסים של בבואות ריקות, זה מה שאתם".

ג'וסי לא יכלה לשמוע יותר את השיחה והאדימה בפתאומיות, "אני לא יכולה יותר! אני חייבת לדבר עם הדוקטור".

היא מיהרה החוצה, ואז נכנסה בחזרה.

"עכשיו אתה מבין שאני הכי נורמלית כאן?", אמרה לג'יסון.

פינקי ניצל את ההזדמנות וניסה להתגנב מאחוריה, אך ג'וסי חבטה בראשו.

"תני לו, מה אכפת לך?", אמר האיש השני.

"לא ללא תמורה".

פינקי הוציא ארנק, "כמה?".

"עשר".

"כל כך הרבה? ובלי מאמץ?", תמה השני.

"דברים טובים", אמרה ג'וסי ביהירות, "עולים כסף. אתה רוצה איכות? תשלם".

פינקי הביט לתוך עיניה וחיוך התגנב לזווית פיו.

"ממה אתם מתפרנסים?" שאל ג'יסון לאחר שפינקי התיישב במקומו.

"מעבודה", ענה פינקי.

"אבל במה אתם עובדים?".

"אנחנו קונים במחיר הנכון ומוכרים במחיר הנכון", ענה השני.

"מה אתם קונים ומה אתם מוכרים?".

"אם אתה רוצה להיכנס בתור שותף, אתה מוזמן. מאה אלף מיד ועוד מאה בשביל הסחורה, ואתה מסודר", אמר פינקי.

"מה אני קונה? מי השותפים? למי מוכרים? ומה זה אומר להיות מסודר?".

"אילו היית רציני ומשקיע, היית מקבל את כל התשובות".

ג'יסון התייאש מהמחשבה לקבל תשובות ברורות. הוא פנה לג'וסי, "מה בתפריט לארוחת הערב?".

"שעועית וסטייק".

"מה עוד?".

"למה צריך עוד? לא מספיק לך שעועית וסטייק?".

"התכוונתי אם אין עוד אפשרויות במקום?".

"אתה תמיד יכול ללכת למסעדה סינית".

"יש כאן מסעדה סינית?".

"לא. אבל אני בטוחה שאיפשהו מהלך ארבע שעות מכאן יש".

"נראה לי שאקח את ארוחת הערב".

"בחירה נבונה".

ג'וסי פנתה לדלת המטבח וצעקה, "ארוחת ערב אחת".

הדלת נפתחה ושוב הציץ ראשו של הטבח, סיגר חדש בפיו. "אמרת משהו?".

"ארוחת ערב אחת", צעקה.

הטבח מיד קפא בעווית ולאחריה צמרמורת. כשחזר לעצמו הניף את ידו השמאלית עם בקבוק הבירה לברכה, מלמל משהו לא ברור – ונעלם לתוך המטבח.

"יום אחד הוא יתפגר ואנחנו לא נבין שזה קרה. וכשנבין התולעים יהיו כבר באמצע העבודה", אמר השני.

"אין סיכוי. אצלי שום דבר לא ימות במטבח חוץ מ... עכברוש!!!", צעקה ג'וסי בבעתה. פינקי הדף מיד את ג'יסון על האיש השני, וסכין קצבים שהופיעה בידה של ג'וסי עברה בינם ונתקעה בתחתית הקיר ממול.

"את עוד תהרגי אותנו יום אחד עם הדבר הזה", אמר פינקי ונשם לרווחה.

"אם זה יחסל גם את העכברוש, אין לי בעיה".

ג'וסי נכנסה למטבח ואחרי כמה דקות חזרה עם ארוחת הערב.

היא הניחה אותה מול ג'יסון. "בבקשה, חמוד, תרצה גם בירה?".

ג'יסון הודה לה והחל לאכול. פינקי והשני ישבו ובהו בו.

"תביא לי את הסכין שלי!", גערה ג'וסי בפינקי.

מבטו של פינקי עדיין קבוע בג'יסון, והוא מיהר לשלוף את הסכין ולשוב למושבו.

"תפסיקו ללטוש עיניים. אתם לא רואים שהוא מנסה לעכל?", גערה בהם ג'וסי.

ג'יסון לקח לגימה ארוכה מהבירה, ניגב את שפתיו, חייך בסיפוק ואמר לג'וסי, "אני חייב לציין שזאת הייתה ארוחה למופת".

"שמחה שנהנית. עכשיו אתה חייב לאכול קינוח תוצרת בית. פאי לימון".

ג'יסון לא התווכח.

"אתה אחד האנשים בעלי התיאבון הכי בריא שפגשתי מימיי", אמר פינקי, ואז הייתה שתיקה ארוכה.

לאחר זמן הכריזה ג'וסי, "כולם הביתה, אני סוגרת".

ג'יסון בירך את ג'וסי, "לילה טוב".

הוא עלה לחדר ונכנס לצחצח שיניים. כשיצא מהאמבטיה האור היה כבוי. הוא ניסה להדליק את האור, אך האור לא נדלק. הוא משך בכתפיו וגישש את הדרך למיטה.

ידיים נכרכו סביבו. "בוא, תעשה לג'וסי גוד טיים".

כשהתעורר היא כבר לא הייתה שם. הוא מיהר להתקלח וירד לבר.

"בוקר טוב", בירך בחמימות את ג'וסי שעמדה וניגבה את הדלפק.

ג'וסי לא ענתה.

הוא התיישב מולה. "היה לילה מעניין, הא?".

היא לא הגיבה.

"לא הייתי טוב?", נעלב.

"אהה", ענתה בלי להביט בו.

"לא נהנית? אני דווקא חשבתי שהיה טוב", המשיך במבוכה, מנסה להבין.

"ליהנות אפשר מסרט, מסטייק טוב, מעוגה מיוחדת, אפילו מסיפור טוב, אבל מסקס? סקס זה בנאלי. אותו פטנט, שותף אחר".

"אז למה עשית את זה איתי?".

"תמיד יש תקווה שהפעם יהיו זיקוקים, אבל היו לי גם גרועים ממך".

"וזה אמור לנחם אותי?".

"לא, רק להחזיר אותך למציאות. ארוחת בוקר?".

"כרגיל", אמר. לא הייתה לו תשובה אחרת.

ג'וסי צעקה לעבר דלת המטבח, וכעבור זמן הונחה הארוחה לפניו.

הוא אכל בשקט וכשגמר פנה לג'וסי, "אכפת לך אם אשב עם מכונת הכתיבה שלי כאן לצד אחד השולחנות?".

"רק אל תשב בשולחן של ג'וני".

הוא עלה לחדר, הביא את מכונת הכתיבה, התיישב לצד אחד השולחנות והחל לכתוב.

ג'יסון היה עסוק כל כך בכתיבה עד שלא שם לב שפינקי והאיש השני נכנסו, נעמדו מאחוריו, התכופפו מעבר לכתפו ובחנו את מעשיו.

"הוא באמת כותב עלינו", אמר פינקי.

"תוציא אותנו טוב, כן?", אמר השני, קוטע את חוט מחשבותיו של ג'יסון.

ג'יסון הרים את ראשו. "אתם תצאו טוב. רק תיתנו לי לגמור את זה בשקט".

לאחר כחצי שעה אסף את הדפים, סגר את מכונת הכתיבה ומיהר להניח אותה בחדר.

כשירד שאל איפה הדואר.

"צא לרחוב, חצה אותו ופנה שמאלה. הבניין שעליו תראה את האות ‘פי' זה המקום", אמר פינקי.

ג'יסון חצה את הרחוב, פנה שמאלה ומצא את הבניין הנכון. הוא נכנס ומצא שם את הג'ינג'י שפגש אתמול במרפאת הדוקטור. הוא נעמד אחריו ובירך אותו לשלום.

הג'ינג'י התעלם ממנו, וג'יסון לא ניסה לפתח אתו שיחה.

מאחורי האשנב ישבה פקידה צעירה.

דלת הכניסה נפתחה ושתי זקנות נכנסו פנימה, מפטפטות ביניהן בלחש. הוא בירך אותן לשלום, והן בירכו אותו בחזרה בחיוך.

הפקידה סובבה שלט שעליו נכתב: פתוח. הג'ינג'י מיהר אליה.

לאחר כמה שניות והחלפת דברים מהירה הסמיק הג'ינג'י בזעם, הכה באגרופו על הדלפק וצעק, "איזה שירות מזדיין אתם נותנים כאן? מכתב אחד אתם לא מצליחים להעביר. בשביל מה שאני משלם את צריכה להקים את התחת השמן שלך ולרוץ עם המכתב עד אליי לבית!"

שתי הזקנות החלו למחות, ואז החלו פתאום לשיר את השיר "פרפקט דיי" של לו ריד.

ג'יסון ננטע על מקומו, המום.

הפקידה התרוממה סמוקה על רגליה, ובעיניים רושפות אמרה, "תקשיבו, ותקשיבו לי טוב, כולם!"

הם השתתקו.

"אני כבר בת שלושים ועדיין לא נשואה. אם מישהו מכם חושב שהמכתב האבוד שלו זאת בעיה, אז שיֵדע שלעומת הצרות שלי אין לו צרות. ואם מישהו רוצה לקבל ממני שירות, שידאג קודם כול לחתונה. עד אז הדואר סגור".

הג'ינג'י והזקנות יצאו מהמקום בדממה, מותירים את ג'יסון מנסה להבין מה עליו לעשות.

הפקידה התיישבה.

"הבא בתור".

ג'יסון נותר לעמוד.

"כן, אדוני, במה אוכל לעזור לך?".

ג'יסון התקרב.

"אני צריך לשלוח פקס".

"אתה נשוי?".

"לא".

הפקידה חייכה אליו. "תן לי את הדפים".

הוא הגיש לה את הדפים.

"מה המספר?", שאלה, עדיין מחייכת.

הוא קרא את המספר, והיא המשיכה להתבונן עליו.

לאחר שגמרה, הכניסה הכול למעטפה, הגישה לו ואמרה, "תבוא כל יום, אני אחכה".

"כמה אני צריך לשלם לך?", שאל במבוכה.

"לך זה לא עולה. תזכור, אני אחכה לך גם מחר".

ג'יסון הודה לה ויצא.

כשהגיע בחזרה למקום של ג'וסי כבר ישבו שם הקבועים ושתו.

"נו, יש חתונה? הדואר יהיה פתוח מחר?", שאל פינקי.

"לא נראה לי".

"אם אתה חושב שאתה יודע מה טוב בשבילך, תחשוב שנית", אמר השני.

"איך אתם יודעים על זה? אתם הרי רק רובצים כאן כל היום...", שאל ג'יסון.

"שמועות הן כמו אבק, הן מגיעות לכל מקום, ובלקרדה לא כל שכן", ענה פינקי במנוחה.

"בירה?", שאלה ג'וסי.

"כן, תודה".

"שלושה דולר בבקשה".

"אבל אתמול זה היה בחינם, לא?".

"אתמול היה אתמול, היום זה היום, האינפלציה דוהרת ואם אתה רוצה את הבירה כדאי שתשלם".

"נהנית אתמול בלילה ועכשיו הגיע החשבון?", גיחך פינקי, והוא והשני פרצו בצחוק.

ג'יסון הניח כסף על הדלפק, קיבל בירה, הלך להתיישב ליד אחד השולחנות ומלמל לעצמו, "כולכם דפוקים שזה לא ייאמן!".

הדלת נפתחה והג'ינג'י פרץ למקום, הסתכל מסביב וניגש לג'יסון.

"שמע, אתה חייב להתחתן איתה".

ג'יסון הרים את הראש. "אני לא חייב לאיש דבר במקום המטורלל שלכם".

"אתה חייב", התעקש הג'ינג'י. "אני חייב לקבל את המכתב שלי. וחוץ מזה אני לא מוכן להשלים עם הרעיון שקמתי היום לשווא".

"באמת, הארווי, למה אתה בכלל קם?", הצהיר השני, "אתה הרי שונא את החיים ואת אלה שחיים אותם".

"אילו זה היה תלוי רק בי, באמת הייתי נשאר במיטה כל החיים", השיב הארווי.

פינקי התערב, "אבל זה תלוי רק בך. פשוט תישאר שם ואל תצא".

הארווי חשק את שפתיו והאדים. הוא הסתובב אל פינקי וסינן, "אני קם משום שאני חייב להשתין".

"נו, ואז?", הקשה פינקי.

"מה אז?", האדים הארווי עוד יותר מכעס.

"השתנת, תחזור למיטה ואל תצא", אמר השני.

"אני באמת חוזר. אבל תמיד מקבל מכה באצבע הקטנה ברגל ימין מארון המהגוני שהיא הייתה חייבת שיהיה לה". הוא הביט למעלה ונופף בידיו. "בדיוק במקום הזה. וזה לא שלא אמרתי לך, אמרתי". הוא החזיר את מבטו לפינקי. "ואז אני כבר לא יכול לחזור לישון, וזה כל כך מעצבן אותי שאני חייב לצאת מהבית ולעשות משהו".

"אבל היא מתה כבר חמש שנים, תזרוק כבר את הארון", אמר פינקי.

"שאני אזרוק אותו?", הארווי האדים שוב, "שאני אזרוק אותו? שפעם אחת היא תואיל בטובה לעשות משהו בשבילי. שתקום מהקבר כדי לזרוק אותו". הוא הרים את עיניו למעלה שוב. "עשרים שנה. עשרים שנה שברת לי את הגב, וגם כשאת בקבר אני צריך לסחוב בשבילך?".

"תגיד, הדוקטור מכיר את הסיפור הזה?", שאל השני.

"למה שיֵדע?", החזיר הארווי את עיניו.

"אז על מה אתם מדברים כל יום?", שאל פינקי.

"בעיקר עליכם. כמה שאני לא סובל אתכם", אמר הארווי בניצחון.

"ומה אומר הדוקטור?", נדחפה ג'וסי.

הארווי משך בכתפיו, "לא יודע. אני אומר את מה שיש לי ועוזב".

"אז למה אתה הולך אליו?", שאל השני.

"זה עושה לי טוב, זה מרגיע אותי, זה עושה אותי מאושר". הארווי הסתובב לג'יסון, "ואתה, מתי החתונה?".

ג'יסון נרתע לאחור. "אין. ולא תהיה חתונה. אולי כבר תניח לי? משוגע!".

"מה זאת אומרת אין ולא תהיה?", נעלב הארווי, "אני סובל כאן. אין לך לב? אין בך רחמים? אני אקנה טבעת. אני... אני אפילו אשלם על הרישיון. אתה רק תבוא וזהו".

"אפילו לא צריך חליפה", הוסיף בנדיבות.

לג'יסון נמאס. "תקשיב, יא ערימת תאים אגוצנטרית. אם אתה כל כך רוצה את המכתב שלך, לך תתחתן איתה אתה! אני לא נכנס לזה".

בתגובה גירד הארווי בראשו, מלמל כמה דברים לא מובנים ויצא מהמקום.

"אתה לא רואה שהאיש סובל?", גיחך פינקי.

"תַּראה נכונות, תן לו תקווה, מה יש?", אמר השני וצחק.

ואז נפתחה הדלת, ובחור צנום שכתפיו שמוטות ומבטו ברצפה פסע פנימה.

"אדי!" צהלו פינקי והשני.

הבחור נופף לעברם, התיישב ליד אחד החלונות, הסיט את הווילון ושקע במתרחש בחוץ.

ג'וסי ניגשה לאדי עם קנקן קפה וכוס. היא מילאה את הכוס והניחה אותה לפניו, לאחר מכן מיהרה לדלפק ופרסה בעבורו פרוסת פאי אגוזים.

ג'יסון נעץ עיניים בסקרנות בבחור החדש. לרגע ניסה לחשוב איך למשוך את תשומת לבו, אך לא היה בכך צורך. הבחור הסב את מבטו אל ג'יסון ואמר, "אין דבר כזה קו ישר על גבי כדור הארץ או בכלל. הכול עיגולים או חלקים שלהם. אם תיקח קורה ארוכה של כמה אלפי קילומטרים ותציב אותה עם פלס, היא לא תצא לחלל, אלא תזרום עם צורת כדור הארץ, כלומר במעגל. ואם היא תהיה מספיק ארוכה, היא תקיף את כדור הארץ".

"אני משער שיש אמת בדבריך. מעולם לא בדקתי את זה", ענה ג'יסון.

אדי הנהן. "אם אין קו ישר, אז הכול עקום", הצהיר והשתתק במחשבה.

לאחר כמה דקות קם ויצא מהמקום.

ג'יסון נשאר לשבת.

שוב נשמעה צפירה, וג'וסי והשניים מיהרו לחלון.

ג'יסון לקח את הבירה שלו ועבר לבר.

לאחר שהדוקטור עבר חזרו השלושה לדלפק. ג'וסי התיישבה, הניחה את ראשה בין כפות ידיה ונראתה מהורהרת.

"מה יש לך?", שאל פינקי לאחר כמה שניות.

"אני כל כך רוצה לפגוש את הדוקטור ולטעום אותו, לפחות פעם אחת. הייתי אצלו פעמיים אבל לא היה לי האומץ".

"איך הוא נראה?", שאל ג'יסון.

"אתה לא תבין. וגם אם תחשוב שכן, זה לא בדיוק זה. רק אישה אולי תבין אותי".

"אולי תנסי? מה כבר יכול להיות?", ג'יסון הדליק את מכשיר ההקלטה.

"טוב. הוא גבוה, שיער שחור קצר עם בלורית. הוא נראה מטופח, מכובד, נקי. העיניים שלו חומות וטובות, כאילו רכות. לפעמים הן הופכות לחודרות כמו עיניים של נץ, ואז אני מרגישה שהוא יכול לקרוא את המחשבות של מי שמולו".

היא נאנחה בערגה. "מה לא הייתי נותנת תמורת לילה אחד מיוחד. בעצם, אתה יכול לעזור לי בזה".

"אני לא מבין למה את צריכה אותי, הרי לך בטוח ייתנו להיכנס".

"אני רק צריכה שתבוא איתי עד הדלת, וזה ייתן לי אומץ לעשות את השאר".

"אין בעיה", חייך ג'יסון. "בתנאי שאחר כך אני מקבל את כל הפרטים".

"עכברוש!" צעקה ג'וסי.

השלושה התכופפו מיד.

ג'וסי חטפה סכין והשליכה אותה.

השלושה התרוממו.

"עוד פעם לא פגעת", אמר פינקי.

"התחמק הבן זונה".

"את אף פעם לא פוגעת", גיחך פינקי.

"רוצה לעמוד ליד הקיר ואז נראה?".

"אני מוותר. אבל חייבים להודות שרק את רואה אותו".

"ביום שאתפוס אותו תקבל אותו ממני בחינם, צלוי על צלחת עם כל התוספות".

"אם כבר הזכרת אוכל...", אמר ג'יסון באדישות, "אפשר להזמין ארוחת ערב?".

"בוודאי. חמישה דולר וזה שלך".

ג'יסון אפילו לא טרח להתווכח.

"לך תביא לי את הסכין", אמרה ג'וסי לפינקי.

"למה תמיד אני?".

"כי ככה אמרתי. לא טוב לך?".

פינקי רטן באי־רצון מופגן וקם ממקומו להביא את הסכין.

ג'יסון גמר לאכול, נשען לאחור בשביעות רצון וביקש מג'וסי בירה.

הדלת נפתחה, וג'וני צ'ינצ'ילה פסע לשולחן הקבוע שלו והתיישב. ג'וסי מיהרה להביא לו בקבוק בירה.

לאחר כמה דקות פנה אליו השני, "מה נשמע, ג'וני? על מה אתה חושב?".

"לפני כמה זמן בא לבקר אותי מכר ותיק שבדיוק סיים לשוטט על פני הגלובוס. הוא הביא לי מתנה, שני קקטוסים".

"נו?", אמר פינקי,

"אתה טועם חתיכה קטנה, וזה מטיס אותך ככה שאתה מוצא את עצמך מתַקשר עם סוסים, הוא אמר לי".

ג'וני לקח לעצמו לגימה הגונה מהבירה. "שתלתי אותם בגינה שלי ובמשך שבוע ביקרתי אותם, אבל יום אחד הם נעלמו, ובמקומם מצאתי בגינה שני קיפודים שוכבים על הגב בפה פעור, עיניים מזוגגות והידיים שלהם נראו מכווצות כאילו הן מחזיקות משהו באוויר".

ג'וני שמט את ראשו לאחור, פער את פיו וכיווץ את ידו להדגמה.

"ועכשיו אני שואל את עצמי אם הם אכלו את מה שאכל את הקקטוסים או שהם אכלו את הקקטוסים עצמם. מצד שני, אני בטוח שהם תפסו את הטריפ של החיים שלהם".

הוא ליטף את לולה. "מה את אומרת על זה?".

"אחרי כזה סיפור אני רק יכול לקוות שתינתן לי הזדמנות להתחלף איתך לשנה", אמר השני, "נראה לי ששנה אחת אצלך זה כמו שבע שנים אצל אדם רגיל".

"ומה הוא יעשה עם שנה מהחיים שלך?", התערבה ג'וסי, "יֵשב עם פינקי על הכיסא וישתעמם?".

ג'וני המשיך ללטף את לולה. לאחר ששתה את הבירה קם ויצא.

"מה קיפודים אוכלים?", שאל פינקי.

"אני חושב שג'וקים", ענה ג'יסון.

"אז מה הקשר בין הקקטוסים לקיפודים?", המשיך פינקי.

"או שהם אכלו את הג'וקים שאכלו את הקקטוס, או שהוא פגש את שני הקיפודים היחידים ביקום שאוכלים קקטוסים", אמר השני.

"אה", סיכם פינקי.

"יש לכם הרבה דברים לחשוב עליהם הלילה, הגיע הזמן לסגור. תחזרו מחר לחמם את הכיסאות".

ג'וסי נופפה לעברם במגבת והם קמו ויצאו.

גם ג'יסון התכונן לעלות לחדר.

"רגע", אמרה ג'וסי, פתחה את הקופה והחזירה לו את כל הכסף ששילם בעבור האוכל והמשקה.

"מה זה?".

ג'וסי חייכה וקרצה לו. "שלא יֵדעו שאני נחמדה. וחוץ מזה אני רוצה שיהיה לך מספיק בשביל השכירות".

הוא חייך בתגובה, "לילה טוב". אמר ועלה לחדר.

למחרת, בעודו מתקלח, חשב לעצמו, אני חייב לפגוש את הדוקטור, והפעם היא לא תעצור אותי. נחוש בדעתו מיהר להתלבש וירד למטה.

ג'וסי ניקתה את השולחנות, מזמזמת איזה שיר לא מוכר, והרימה את ראשה. "בוקר טוב. אתה מעוניין אולי בארוחת בוקר?".

"לא, תודה. אני אסתפק בקפה ועוגה".

ג'וסי מזגה קפה ופרסה בעבורו פרוסת פאי לימון.

לאחר שגמר שאלה, "מה אתה מתכוון לעשות היום?".

"לפגוש את הדוקטור. אך תחילה עליי להגיע אל הדואר כדי לשלוח פקס".

"בשביל פקס ללכת לדואר?", התפלאה, "אתה יכול לעשות את זה אצלי במשרד מאחור".

"תודה. אנצל את טוב לבך ואשלח את הפקס מכאן, אבל קודם כול אני צריך ללכת ולפגוש אותו".

ג'יסון קם ממקומו.

"בהצלחה. אם תפגוש אותו, מסור לו ד"ש", צעקה מאחוריו.

כשהגיע לפתח משרדו של הדוקטור, ראה את השלט שלוסי הראתה לו ביום הקודם. הוא הקיש על הדלת, אך לא הייתה תגובה. מכיוון שלא שמע דבר ולא ראה איש, החליט לפתוח את הדלת של הדוקטור ולהיכנס.

כשכמעט הניח את ידו על הידית, משומקום צצה לוסי בינו לבין הדלת ואמרה בקול מצלצל, "בוקר טוב. אני חייבת לך התנצלות".

היא אחזה בידו והובילה אותו לדלפק.

"אני בדרך כלל לא מתנהגת כך, אתה חייב לסלוח לי".

"על מה את מדברת?".

"אני חייבת לך הסבר. לאורך כל חיי האכילו אותי מכל סוגי הכפיות. לפעמים מפח ולפעמים מזהב או כסף. אממ... מה שאני מנסה לומר הוא שלא משנה באיזו כפית האכילו אותי, בכל המקרים הטעם של החרא היה חרא. אתה מבין מה אני אומרת?".

"כן", אמר במבוכה, "עכשיו אני יכול להיכנס אל הדוקטור? זה דחוף".

לוסי הקיפה את הדלפק, נעמדה מול הדלת ופרשׂה את ידיה. "לא. גם היום הוא עסוק".

"את יודעת שבסוף אני אצליח להיכנס, נכון?".

"בסוף הכול אפשרי", אמרה בעליונות, "אבל עד הסוף הוא עסוק".

הארווי התפרץ לפתע למקום, כולו אש וזיקוקים. הוא חלף על פניו בהליכה מהירה, לפתע נעצר ונעמד לפני ג'יסון.

"אתה יודע שעדין לא מאוחר לעשות את הדבר הנכון?".

"לא, תודה", ענה ג'יסון באדיבות ועקף אותו.

"בגלל אנשים כמוך היא כבר בת שלושים ועדיין לא נשואה", צעק הארווי.

ג'יסון משך בכתפיו ויצא מהמקום. כשנכנס בחזרה למסבאה מצא שם את ג'וני צ'ינצ'ילה, את פינקי, את האיש השני ואת אדי.

ג'וסי מיהרה להניח בקבוק בירה על הדלפק. הוא התיישב מולו והחל ללגום.

"לא נתנה לך גם הפעם?", שאלה.

הוא משך בכתפיו. "עוד לא מצאתי את הדרך לעקוף אותה".

"שני אחים מגודלים במדים לבנים וכתונת משוגעים זה הפתרון, אם אתה שואל אותי", התערב השני.

"הוא לא שואל", התיזה ג'וסי.

"ובכל זאת הוא קיבל פתרון", התגרה בה השני.

חילופי הדברים שעממו את ג'יסון, והוא קם ממקומו ועבר להתיישב מול אדי.

"מה שלומך היום?".

אדי המשיך להביט בחלון ואמר, "אתה מבין, כל פעם שאתה צופה במשהו אתה למעשה צופה בעבר שלו. אפילו עכשיו, כשאתה יושב מולי מעבר לשולחן ומביט בי, אתה רואה אותי כפי שהייתי לפני כמה מיליוניות השנייה".

"מה?".

אדי הסיט את הווילון. "אתה רואה את הציפור שם?".

הוא הצביע על ציפור שהסתובבה על הכביש וליקטה גרגירים.

"כן", ענה ג'יסון.

"מהרגע שהכניסה גרגיר אל פיה ועד שהעין שלך קלטה את זה והעבירה למוח לעבד את זה, עבר זמן. מה זאת אומרת? שבכל רגע נתון אתה צופה בעבר".

אדי המשיך להתבונן החוצה. "למעשה, יש שני מצבי זמן, עבר ועתיד. ההווה הוא חלקיקי עבר. והמשמעות של כל זה היא שאנחנו חיים כל הזמן בעבר ובו־בזמן מנסים לברוח ממנו לוואקום שנקרא עתיד".

אדי השתתק, שתה את כל הקפה, קם ויצא.

הוא אולי מוזר, אבל מוזר הגיוני, חשב לעצמו ג'יסון.

"אני אוהב את הילד הזה, אבל למען השם למה הוא לא נולד עם מתורגמן צמוד? אני לא מצליח להבין דבר ממה שהוא אומר", אמר פינקי והשני הנהן.

"דברו יפה על אדי!", גערה בהם ג'וסי.

"אבל אנחנו אוהבים אותו. זה לא מרוע", אמר פינקי.

"עם האהבה שלך אין תקווה". ג'וסי הזדקפה.

"כשחיזרתי אחרייך לא זכור לי שהתלוננת. במיוחד על המתנות שקיבלת".

ג'וסי גיחכה, "אילו מתנות? אתה קורא לג'וק ממוסגר מתנה? זה נראה לך פיקאסו? אם אתה רוצה לפנק אישה, תביא לה לפחות תכשיט".

"פרפר. ולא סתם פרפר, אלא פרפר נדיר. למה שאני אביא תכשיט, אם אני יכול להביא פרפר נדיר? וממילא אני מתעניין רק באזור מאוד מסוים בגוף שלך. אז למה שאני אקשט מקומות שלא מעניינים אותי?", השיב פינקי.

ג'וסי נופפה בידה בביטול, הסתובבה ונכנסה למטבח.

ג'יסון נזכר שלא שלח למערכת דבר היום. הוא עלה לחדרו, הוציא את מכונת הכתיבה והחל לכתוב. כעבור כחצי שעה מיהר לרדת לפני שג'וסי תחליט לסגור את המקום.

"קרה משהו?", שאלה ג'וסי כשהבחינה בו.

"לא, אני רק צריך לשלוח פקס".

"בבקשה", הובילה אותו למשרדה, וכששלח את הפקס עמדה לצידו וליטפה את אחוריו.

"חשבתי שאין לך עניין בי יותר?".

"אתה הדבר הכי טרי בסביבה, אז החלטתי ליהנות מזה עד כמה שאפשר".

"ואם אני לא אסכים?".

"אתה תסכים".

"איך את כל כך בטוחה?".

ג'וסי חייכה. "אני יודעת מה מניע גברים. יש לי מה שצריך והידע הדרוש איך לנצל את זה".

ג'יסון שהבין שבוויכוח הזה לא ינצח. ברגע שקיבל את האישור ערם את הדפים ויצא מהמשרד עם ג'וסי, ידיהם שלובות זו בזו. הם עלו לחדרו של ג'יסון שנכנע ללא תנאי.

למחרת ירד ג'יסון ומצא את פינקי והשני במקום. בהחלטה של רגע התיישב לידם.

"לא נמאס לכם?", שאל. "לא בא לכם להיות חופשיים? לנסוע למקום חדש? לפגוש אנשים חדשים, אוכל חדש?".

פינקי נעץ בו מבט ואמר, "השתגעת? חופש זה אנרכיה. אנחנו אוהבים סדר, שיגידו לנו מהיכן להיכנס, מהיכן לצאת, באיזה צד לענוד את השעון, באיזה צד לנהוג, ושמישהו יקבל החלטה ויודיע באיזה צד נכון לשים את הברז של המים החמים, אחרת אי אפשר לתפקד".

השני המשיך, "אני לא מבין למה צריך חופש. למה כולם רוצים להיות חופשיים? ידוע שבלי סדר במוקדם או במאוחר פורצות מלחמות, והן עושות סדר. אתה כאן, ואתה שייך לשם, כאן עובר גבול ואלו החוקים, או שתחיה עם זה או שתמות עד המלחמה הבאה. כך מתנהל עולם מתוקן וכך צריך להיות".

פינקי היה רציני. "אצלכם שם נלחמים על הפרנסה ועל הכבוד בשם אידיאות גדולות שמבטיחות חופש וצדק שאין ולא יהיה. אתה עבד של עשרות מושכים בחוטים. כאן אנחנו נאמנים לרעיון אחד, לאיש אחד".

פינקי לקח לעצמו לגימה והמשיך, "כל מה שאנחנו צריכים זה היציבות של לקרדה. כיסא נוח, בקבוק בירה, ולפגוש כל יום את אדי או את לוסי או את ההיא מהדואר. את אלה שפגשת ואלה שטרם פגשת, וחיינו מלאים כמו שלא יוכלו להיות במקום אחר".

"כל אדם צריך עוגן, ולקרדה היא העוגן שלנו", הוסיף השני, ופינקי הנהן.

ג'יסון הביט בפינקי. "ואתה, למה אתה כאן?".

"מפני שכאן, עד כמה שזה מטורף, זה עדיין יותר הגיוני ממה שקורה שם. כאן אני לא מתיימר להיות פתוח ומקבל או רחב אופקים. פה אין תקינות פוליטית מזויפת, או שאני מתחבר או שלא וזה בסדר. כאן כולנו משוגעים וכולנו נורמליים. כאן אנחנו אמיתיים. אין מסגרות ויש חוק אחד ומחוקק אחד. כאן אתה יודע מי בעל המילה האחרונה, הוא לא חייב דין וחשבון, ואתה לא חייב להיות כמו כולם".

"אבל את כל זה אתם יכולים למצוא גם בחוץ", ספק שאל ספק אמר ג'יסון.

פינקי הניע את ראשו לשלילה. "בחוץ מותר להיות שונה בתנאי ש... בחוץ תקינות פוליטית היא לא בחירה. בחוץ אתה רק מה שמרשים לך להיות".

"בבקשה", אמרה ג'וסי, הניחה לפני ג'יסון את ארוחת הבוקר ומזגה לו קפה.

ג'יסון החל לאכול, חושב על הדברים שנאמרו.

לאחר שגמר החל לשתות את הקפה ונשען לאחור, מסתכל סביב.

ושוב נכנס למקום ג'וני צ'ינצ'ילה בחליפת שלושת החלקים הקטנה עליו בכמה מידות, ולולה על זרועו. הוא התיישב בלי לומר מילה ובהה בתקרה. כולם הביטו בו בסבלנות מתורגלת.

ג'וני פתח, "בהתחלה הקוף הזדקף, אחרי זה למד להדליק אש, המציא את הגלגל ולמד לגדל כבשה. ובין לבין וגם אחר כך הרג, השמיד, התפלל וצחק. והיום יש לקוף כפתור, נניח בצבע אדום, והוא יושב עם האצבע עליו ומחכה להזדמנות הנכונה ללחוץ עליו. ואז הוא יאדה את כולנו, שאר הקופים, לחלל בתוך ענן של אפר ואבק".

ג'וני נעץ את עיניו בחלל. "טקטית זה נכון, חכם זה לא. וזאת פסגת הישגי הקוף באבולוציה שלו. אז לא עדיף כבר להיות לולה? שהדבר שהכי מטריד אותה הוא מה תאכל? בלי לדעת על קיומם של כפתורים אדומים, בלי להמציא גלגלים, בלי חדשות ועיתונים. פשוט לחיות את החיים?".

"לחיי לולה", אמרו יחד פינקי והשני ונקשו את בקבוקי הבירה שלהם זה בזה.

"ללולה", הרים ג'וני את הבירה.

"אבל אם המצב חסר תקווה כל כך, למה אתה עדיין כאן?", התעניין ג'יסון.

"ב'כאן' אתה מתכוון ללקרדה או לעובדה שאני עדיין חי, נושם ובועט?" התבונן בו ג'וני בפעם הראשונה.

"שניהם".

"אני חי משום שאני מפחד למות. ואני חי כאן משום שכאן לפחות מעניין לחיות. פעם בשבוע אני הולך לדוקטור ולפעמים אני יושב שם בלי להוציא מילה, והדוקטור יודע לבד על מה אני חושב. אז איפה לדעתך אני אמצא עוד דוקטור כזה?".

"לא פעם אני הולכת אל הדוקטור", התערבה ג'וסי. "ואין לי מה לומר אבל אני רוצה להישאר אתו, אז אני ממציאה חלומות. לפעמים אני מפתיעה את עצמי כשאני מבינה אילו חלומות יכלו להיות לי. אבל הדוקטור שווה את זה".

"איך הדוקטור?", שאל ג'יסון בעניין.

"איך אני אסביר לך? אתה בטח לא תבין, אבל אנסה להעביר לך את הדמות. הוא גבוה, עם בלורית שחורה, מבט... אה... חודר".

"את זה כבר אמרת לי. אני בטוח שהוא יותר מזה".

"אממ... הוא נראה כמו... כמו שחקן קולנוע. אם אתה יורד לסוף דעתי".

"מה קרה לך? הרבה יותר מזה", התפרץ פינקי.

"הוא שרירי, אבל נראה חכם".

"לא. הוא מישהו שאפשר לסמוך עליו שלא יגלה את הסודות שלך", התערב השני.

"הוא סוג של מיוחד", סיכמה ג'וסי וכולם הנהנו.

הדלת נפתחה, ואיש בשיער לבן פרוע וזקן עד החזה לבוש בבגדים שמזמן לא פגשו כביסה נכנס. האיש העיף מבט בפינקי ובשני ואמר, "הא".

והם ענו, "מממ...".

האיש התיישב בכבדות ליד אחד השולחנות הפנויים ופנה לג'וסי, "בירה כוס אפשר? בבקשה כמה עולה?".

"בשבילך, דני, בחינם". ג'וסי מזגה בירה לכוס והביאה לו אותה.

ג'יסון רכן לעבר פינקי. "מי זה?".

פינקי חייך. "אנחנו קוראים לו ׳דניגמה׳, משום שכל הזמן הוא הופך מילים".

"עזבו אותו, הוא בחור טוב", אמר האיש השני ופנה לדני, "אהה?".

"מממ...".

אדי נכנס.

"אדי", הריעו כולם.

אדי נופף בידו, התיישב במקומו והסיט את הווילון.

ג'יסון מיהר לקום ממקומו ולהצטרף לשולחן של אדי.

"שלום, אדי", אמר.

אדי המשיך להשקיף החוצה.

ג'יסון המתין, הוא ידע שזה יגיע, זה רק עניין של זמן.

לאחר כמה שניות פנה אליו אדי, "בזמן האחרון אני חושב על היקום. הגעתי למסקנה שהיקום נוצר בצורת תפוח. מהצד האחד החומר קורס לתוכו, ומהצד השני יוצא חומר חדש. נשמע לך הגיוני?".

"אני לא מבין בזה", משך ג'יסון בכתפיו, "אבל ככל שזה נשמע מופרך זה גם נשמע הגיוני. ומה עוד מטריד אותך בימים אלו?".

"סנוניות".

"סנוניות?"

"אני מנסה להבין לאן נעלמו כל הסנוניות". אדי גירד בראשו. "אולי אתה מתכוון לפגוש את הדוקטור בקרוב?".

בפעם הראשונה מאז נפגשו הסתכל אדי לתוך עיניו של ג'יסון.

"אני מאוד רוצה ומקווה שיתאפשר לי".

"אם כך, שאל אותו כשתיפגשו אם ידוע לו מה עלה בגורלן של הסנוניות".

"אני מבטיח שאם וכאשר אפגוש אותו אני אשאל".

אדי הניד בראשו וחזר לבהות בחלון.

ג'יסון שהבין שיותר מזה כבר לא ישמע היום, קם וחזר להתיישב בין פינקי והשני.

"תגיד, מה קרה שכל אלו הגיעו לכאן היום באותו הזמן?", שאל את פינקי.

"היום זה יום ההולדת של הדוקטור", ענה פינקי.

"זה עוד כלום. תכף יגיעו כולם", הוסיפה ג'וסי.

"בן כמה הוא?".

"מבוגר יותר מקטין וצעיר יותר מזקן", ענה פינקי.

ג'יסון העווה את פיו. "שזה אומר?".

"מה זה משנה? אם יש סיבה לחגוג, אז תחגוג", ענה פינקי בניצחון.

מבחוץ נשמע טרטור מנוע של וספה.

"או", חייך השני, "עכשיו הולך להיות מעניין, ואולי אפילו משעשע".

הטרטור הגובר לוּוה בצעקות לא מובנות.

ואז נכנס הארווי, רוטן בשפה לא מובנת, ומיד אחריו נכנסו לוסי וההיא מהדואר. לוסי הפנתה את ראשה בהפגנתיות, מתעלמת מהיושבים על הבר. ההיא מהדואר הגניבה מבט לג'יסון, חייכה ונופפה קלות בידה.

הן התיישבו לאותו השולחן והחלו להתלחש.

ושוב רעש הווספה מבחוץ לוּוה בצעקות לא מובנות.

"אתה חייב לראות את זה", פינקי אחז בידו של ג'יסון וגרר אותו החוצה.

בחוץ ישב איש על וספה כחולה בהירה הרתומה לסירה, וצעק דברים לא מובנים. בידו האחת היה פעמון, והוא טלטל אותו הלוך ושוב. לראשו כובע טייסים מעור. האיש הקיף את העיירה נגד כיוון השעון והמשיך כל העת לצעוק.

ג'יסון התבונן בעניין. האיש נראה יותר נלהב, ומהירות הנסיעה גדלה. לבסוף עצר בבת אחת בפתח המסבאה, וגם כשירד מהווספה המשיך לצעוק ולצלצל בפעמון.

ואז ג'יסון הבין שהאיש צועק שוב ושוב את המשפט "היכונו היכונו, הוא בא, הוא מגיע".

"מי זה?", פנה ג'יסון לפינקי.

"זהו דדי", פינקי זקף אצבע, "וזאת רק ההתחלה".

דדי נכנס למסבאה מתנדנד ועדיין המשיך לצעוק ולצלצל בפעמון.

"יש לו רגל אחת קצרה", לחש פינקי לג'יסון, "אומרים שמשום שהוא רוכב על הווספה כל כך הרבה שנים התקצרה לו הרגל.

"אם לא תפסיק", צרחה ג'וסי, "אני לוקחת צבע אדום ומברשת וצובעת לך את הווספה".

דדי הפסיק לצלצל ולצעוק.

הוא פער את עיניו ואמר, "את לא תעזי לצבוע את לוסיל הכחולה באדום. אני פטריוט גאה וכך גם לוסיל שלי. הלאה הקומוניזם, תחי המולדת, כחולים השמים וגם הלב".

ג'וסי נאנחה, "אתה ההוכחה שאין הבדל בין פטריוט לאידיוט. כל שנה אתה בא ומבשר על בוא המשיח, וכל שנה כלום לא קורה".

"מרשעת", קרא דדי והצביע עליה. "מרשעת! איך את מעִזה? ככה בפומבי את מזלזלת במושיע, משיח צדקנו, כבוד האומה, לועגת לדגל, לזקיפות הקומה הלאומית. מי שָׂמֵך?".

"שתוק כבר ושתה את הבירה שלך!", אמרה ג'וסי והגישה לו כוס מלאה בבירה מקציפה.

"זאת הכוס שלי?".

"כן", ענתה ג'וסי בסבלנות.

"והבירה כמו שאני אוהב?".

ג'וסי אבדה את הסבלנות. "לא. זהו שתן ארנבות, שתה כבר!".

דדי הביט שמאלה וימינה לבסוף הרים את הכוס ולגם את כולה ללא הפסקה. לאחר שגמר שחרר גרפס לאוויר המסבאה ונאנח בסיפוק.

"תגיד", פנה אליו השני. "המשיח שמגיע זה אותו אחד שלא בא בפעם שעברה?".

דדי הביט בו במנוחה, מפויס. "בלי האמונה הוא לא יגיע. אתה יודע למי אין אמונה? לכלבים ולחתולים אין אמונה. אבל בני אדם חייבים אמונה, אחרת...", הוא השתתק לכמה שניות, כיווץ את גבותיו בחשיבה מאומצת ואמר, "אחרת? סדום ועמורה. זה מה שנקבל".

ואז התרומם לעמידה, פרשׂ את ידיו לצדדים וקרא, "תצטרפו היום לאמונה ותזכו".

"במה נזכה השנה?", גיחך פינקי.

"גן עדן. גן עדן, אני אומר לכם, זה מה שמחכה למי שמצטרף, גן עדן עם הקדושים והמלאכים".

השני פלט נחרת זלזול, "דווקא שמעתי שהאנשים הכי מוצלחים הלכו לגיהינום".

דדי שלח בו מבט מזלזל. "תעשו מה שאתם רוצים. יום אחד תעמדו לפני הבורא, והוא ישאל, אוהו, הוא ישאל אתכם מה עשיתם כדי להביא את המושיע, את המשיח, ולכם לא תהיה תשובה".

ואז הרים את הפעמון והחל לצלצל ולצעוק בדרכו החוצה, "הוא כבר כאן, הוא הגיע".

הארווי מלמל משהו.

"אמרת משהו?", פנה אליו השני.

הארווי כיווץ את שפתיו במורת רוח. "רק זה חסר לי. שההוא יגיע ושההיא תחזור מהמתים".

דני רק אמר "מממ...", ושקע בחזרה לבירה שלו.

ג'יסון פנה לג'וסי ולחש, "מחר אנחנו הולכים אליו".

"אל מי?", לחשה ג'וסי בתשובה.

"אל הדוקטור, כמובן".

"מחר זה לא טוב. אין לי סיפור טוב על חלום שאני יכולה לספר לו".

ג'יסון שחרר אנחה, זה היה ברור כל כך.

"את לא צריכה סיפור, בסך הכול את צריכה להיכנס אליו, לומר שאת רוצה אותו – ואז תדעי סוף־סוף אם הוא בעניין".

ג'וסי נראתה מבוהלת לפתע. "השתגעת? ואם הוא יאמר ׳כן׳?".

"אז סוף־סוף תגשימי את החלום שלך", חייך ג'יסון.

ג'וסי המשיכה, "ואז מה אני אעשה? בלי חלומות, בלי שאיפות אחרי שמיציתי?".

"ואולי הוא יאמר לך ׳לא׳?".

"מבחינתי זה כאילו אמר ׳כן׳ באותו הרגע. לא תהיה לי יותר סיבה להישאר כאן״, ג'וסי הרהרה לרגע, "ואין לי תוכנית חלופית".

אצבעות תופפו על גבו וג'יסון הסתובב. לוסי חייכה אליו ושאלה, "מתי אתה בא לראיין אותי?".

"מחר בבוקר", ענה בכובד ראש. " אני בא, אבל תדאגי שאיש לא יפריע לנו, אחרת זה יפגע בריאיון".

לוסי חייכה חיוך צופן סוד. "אל תדאג. רק אנחנו נהיה שם. איש לא יפריע. הדלת תהיה נעולה".

"כדאי שתלכי לנוח עכשיו", אמר ג'יסון בסבלנות, "כדי שתהיי מרוכזת ורעננה למחר".

לוסי חייכה בשמחה, נשקה על לחיו, ופנתה לכיוון הדלת. הבחורה מהדואר חייכה לעבר ג'יסון והלכה בעקבותיה.

"עכברוש", נשמעה צעקה וכולם התכופפו.

קול חבטת הסכין בקיר לוּוה בהפתעה בצליל ציוץ.

"אני לא מאמין", התרומם פינקי, "סוף־סוף היא פגעה במשהו".

"אני רק מקווה שלא באֶדי", אמר השני.

ג'וסי מיהרה לקיר.

חיוך ניצחון נמרח על פניה והיא הניפה את הסכין, שעליה היה משופד עכברוש גדול.

"תתכונן", אמרה ברשעות לפינקי, "תפסתי את ארוחת הערב שלך".

ג'וסי מיהרה למטבח, ואדי, הארווי ודני מיהרו לצאת.

ג'וני נותר בכיסאו ואמר, "את זה אני חייב לראות".

"תרצה גם צ'יפס?", הציץ ראשה של ג'וסי מהמטבח.

"אני לא מאמין", אמר פינקי.

"לְמה אתה לא מאמין", אמר השני. "לזה שאתה עומד לאכול ארוחת ערב? לזה שהיה כאן באמת עכברוש? או לזה שהיא סוף־סוף פגעה בו?".

"לכל האפשרויות גם יחד", פסק פינקי.

ג'יסון ההמום הביט בפינקי בחשדנות. "אתה באמת הולך לאכול את זה?".

"אם זה חינם, מתובל ומבושל כמו שצריך, אין סיבה שלא", השיב השני.

"איך אתה יכול לענות בשמו?".

"אני מכיר אותו מספיק זמן כדי לדעת מה הוא מסוגל ומה לא", השיב השני בבוז. "ובצד של הלא אין הרבה דברים, אם בכלל".

"אל תשכחי לעשות את הצ'יפס כמו שאני אוהב", צעק פינקי לעבר המטבח.

דלת המטבח נפתחה מעט ופניה של ג'וסי הציצו.

"אל תדאג, זה כבר על האש", השיבה ונסוגה למטבח.

"אני הולך לכתוב", אמר ג'יסון וקם ממקומו.

"חבל, אתה מפסיד", אמר השני.

"במקרה הזה אני מעדיף להפסיד", השיב ג'יסון תוך כדי טיפוס במדרגות.

"כרצונך".

עד מהרה נשמעו קולות נקישה של מכונת הכתיבה מחדרו.

למחרת השכים ג'יסון ויצא לעבר משרדו של הדוקטור. אני חייב להגיע לשם לפני שהג'ינג'י או מישהו אחר יגיע, וזאת גם ההזדמנות לטובה לטפל בלוסי לפני שהיא תתאושש מהלילה, חשב לעצמו.

אך כשהגיע מצא שלוסי כבר מתקינה את השלט בכניסה.

"בוקר טוב, אדון עיתונאי", אמרה לוסי בעליצות.

ג'יסון נאנח בתוכו, ואז העלה על פניו חיוך מאולץ. "בוקר טוב, לוסי. אני תוהה, האם תסכימי להתראיין בשעה כזאת?".

"בוודאי", זרחה לוסי לעומתו. "בשביל העיתונות אני תמיד פנויה ומוכנה לתת מזמני".

"יפה. שניכנס?".

"בבקשה".

ג'יסון נכנס בעקבותיה עד לדלפק הקבלה, שם היא עברה למקומה, והוא הניח לפניה את מכשיר ההקלטה.

"ראי", פתח בזהירות, "חשבתי על מה שקרה במפגשים הקודמים בינינו והגעתי למסקנה שאישיות כמוך אי אפשר לראיין כמו כל אחד. לכן החלטתי לתת לך את מכשיר ההקלטה. את תשבי כאן ותאמרי את כל מה שעולה בדעתך. אפשר להקליט עד תשעים דקות, וכדי שלא ייכנסו רעשים זרים להקלטה, אני מבקש שתקליטי כשאת מתכופפת מאחורי הדלפק, שאם לא כן אני אתקשה לפענח את הנאמר יותר מאוחר".

לוסי נראתה מאושרת. "אני מודה לך על המחמאה ועל האבחנה הדקה בדבר הייחוד שבאישה כמוני. אני בהחלט מתכוונת לעשות את זה".

"יפה", אמר ג'יסון בהקלה. "אז את לוחצת על הכפתור האדום כדי להתחיל את ההקלטה. הכפתור השני עוצר את ההקלטה, אבל אל תשתמשי בו אם את לא חייבת".

ג'יסון העלה על פניו הבעה רצינית. "מניסיוני רצוי להקליט הכול, גם את הלבטים ואת האווירה שבה את שרויה באותו הזמן. אבל אל תשכחי, חשוב מאוד לדבר מקרוב ולהתכופף מאחורי הדלפק, וכמובן להתעלם ממה שקורה מסביב. אנא תתרכזי, אחזור בעוד כשעה וחצי. בהצלחה".

לוסי לקחה את המכשיר, לחצה בלהיטות על הכפתור האדום, התכופפה מאחורי הדלפק והחלה לדבר.

ג'יסון התכופף וחמק בשקט לעבר הדלת של משרדו של הדוקטור. הוא סובב את הידית לאט ובשקט, וכשהדלת נפתחה חמק פנימה.

בפנים ראה כיסא כבד מצופה עור שחור. הכיסא היה בגבו אליו. בינו לבין הכיסא ראה שולחן משרדי ישן, וקרוב אליו היה כיסא נוסף.

"שלום", אמר. אבל לא הייתה תגובה.

ג'יסון הרגיש כי אף שלא הגיעה תשובה, הדוקטור יושב על הכיסא, ולכן התיישב על הכיסא ממול לשולחן, המתין כמה שניות והחל לדבר.

ג'יסון דיבר על עצמו, על עבודתו ועל מערכת העיתון.

אולם תשובה לא הגיעה.

ג'יסון החליט לנסות לשנות גישה, לשאול שאלות.

"למה העיירה נקראת לקרדה? מהיכן הגיע כבוד הדוקטור? והאם אתה יכול לספר לי משהו על חייך?".

שוב לא הגיעה תגובה, וג'יסון החליט לנסות וליצור יחסי אמון בינו לבין הדוקטור. הוא התחיל לדבר על הדברים שמטרידים אותו, כמו יחסיו עם העורך עם ה"בלונדינית" המסתורית שלקחה ממנו את המינוי ככתב לענייני מזג אוויר ואיכות סביבה. ואז עבר לדבר על חוויותיו מהנסיעה ללקרדה ועל האנשים שפגש מאז הגיע לכאן.

תוך כדי דיבור הציץ בשעון והבחין שעברו כבר שעה ועשרים דקות מאז נכנס. הוא השתתק וקם.

עדיין לא הייתה תגובה. לבסוף הכריעה אותו הסקרנות והוא עקף את השולחן בזהירות ובדממה, סקרן לראות סוף־סוף את הדוקטור.

ג'יסון יצא את החדר וניגש לבדוק את מצבה של לוסי, שעדיין ליהגה בהתלהבות לתוך מכשיר ההקלטה.

נקישה נשמעה מכיוון המכשיר. נגמרה ההקלטה, אך לוסי המשיכה ללהג בשטף.

ג'יסון ניגש ללוסי. "גברת לוסי, תם הזמן".

לוסי הרימה את ראשה בהפתעה. "כל כך מהר? אבל יש לי עוד הרבה דברים להגיד. כלומר, יש לי מלא דעות על מלא נושאים". היא התבוננה בו באכזבה. "אתה חייב לבוא שוב ולהקליט אותי".

"בקרוב נעשה זאת שוב", אמר ולקח את המכשיר.

במסבאה מצא את שני הקבועים וג'וסי ישובים לצד הדלפק. הפעם הם שתו קפה.

"איפה בילית ומה עשית?", פנה אליו השני.

"הייתי אצל הדוקטור, דיברנו, ועכשיו אני בדרך לכתוב את השיחה״.

"באמת דיברתם?", הופתע פינקי.

"את זה תדע אחרי שתקרא את הכתבה האחרונה. ואני מבטיח לכם שברגע שאחזור למערכת שלי, אשלח לכם את כל הכתבות. דרך אגב, מתי יוצא מכאן האוטובוס הבא?".

"בעוד שעתיים תמצא אותו ליד הדואר, משם הוא יוצא".

"כבר אתה עוזב? בקושי הכרנו. יש כאן אנשים שעדיין לא פגשת", חייכה ג'וסי.

"כבר ראיתי כאן מספיק משוגעים, ואני חייב לנסוע או שאשתגע".

השני הסתכל בו במבט ארוך. "כולם אמרו את זה, ולמרות הכול הם חזרו לכאן די מהר. אתה כבר חלק מלקרדה כמו שהיא חלק ממך. זה אולי ייקח לך קצת זמן, אבל בסוף עוד תבין".

"אתה יודע", הוסיף פינקי, "לקרדה הזאת מלאה בכאלה שנשבעו שלא יחזרו ובטוחים שהם יותר נורמליים מהאחרים".

ג'יסון חייך בביטול ועלה לחדרו. הוא ארז את דבריו, הכין את הכתבה האחרונה, ואז ארז גם את מכונת הכתיבה, ירד עם חפציו והתיישב לצד הדלפק.

"קפה?", שאלה ג'וסי.

"בשמחה".

"עוגה ליד?", שאלה ומזגה את הקפה.

"אני? כן, בבקשה".

"אז מה? תחזור אלינו בקרוב?", שאל פינקי.

"רק אם יקרה משהו ממש לא צפוי".

השני גיחך. "ברור שהוא יחזור, זאת לא השאלה. השאלה היא כמה מהר זה יקרה".

"אני מהמרת על סיבוב בירות עליי שבתוך שבוע הוא כאן", אמרה ג'וסי.

"סיבוב עליי. אני נותן לו שלושה ימים והוא חוזר", אמר פינקי.

"אתם צוחקים עליי?", גיחך השני, "פחות מיום. אפילו לא עשרים וארבע שעות", אמר.

השעה הקרובה עברה בין הארבעה בשתיקה ובהרהורים.

הגיע זמנו של ג'יסון ללכת. הוא קם מכיסאו.

פינקי והשני נעמדו מולו ובלי לומר דבר לחצו את ידו. ג'וסי הושיטה לו דף נייר.

הוא לקח אותו ועיין בו.

"אבל אמרת שלא תגבי ממני כסף...".

"אילו נשארת לא הייתי גובה, אבל מרגע שהחלטת ללכת אתה צריך לשלם. חוב זה חוב, כידוע לך".

"ואתה עוד אמרת שאחזור לכאן", פנה לשני והוציא את ארנקו.

הוא הניח את הכסף על הדלפק והיא נשקה על לחיו לפרֵדה.

"כשתחזור", לחשה, "תקבל את זה בחזרה".

ג'יסון החליט שלא לענות. הוא אסף את חפציו ויצא לכיוון בניין הדואר.

ליד הדואר עמד האוטובוס.

הנהג נשען עליו, מקטרת מעשנת בידו.

ג'יסון ניגש עם חפציו.

"בבקשה, אדוני, תיכנס", אמר הנהג מבלי להביט בו כלל.

"כמה עולה כרטיס?".

"היום זה חינם", אמר הנהג באדישות.

"למה היום זה חינם?".

"כי היום זה היום. אבל אם אתה מתעקש, אז מאה דולר", הנהג הושיט את ידו.

"איך מאה דולר? זה יותר מדי. מי קבע את זה? אין לי".

"אז תשתוק ותעלה".

"מתי יוצאים?".

"אחרי שלאון יאשר".

"מי זה לאון?".

הנהג סימן באגודלו לכיוון האוטובוס. ג'יסון משך בכתפיו ועלה. ואז גילה שתיש עומד בקצה המעבר ומביט בו.

"אתה רציני?", פנה ג'יסון אל הנהג.

התיש הוריד את ראשו והחל לפסוע לעברו.

ג'יסון עזב את חפציו ומיהר לקפוץ מחוץ לאוטובוס בבהלה.

הנהג מצץ את המקטרת. "אם אתה רוצה לצאת מכאן, כדאי שתמצא את האומץ להתמודד אתו. וָלא אני נוסע בלעדיך".

ג'יסון נשם עמוק, הרגיע את עצמו ואזר אומץ. הוא עלה לאוטובוס, נעמד במעבר והביט אל תוך עיניו של התיש. בתגובה הנמיך התיש את ראשו וזינק קדימה. ג'יסון הבין שנגיחה מהתיש תסכן את שלמות חלציו. הוא זינק במהירות ונעמד על הספסל הקרוב.

"אם לא תתמודד אתו לא נצא מכאן", באה הקריאה מבחוץ.

התיש נסוג לאחור לקצה המעבר. ברגע שג'יסון ירד מהספסל רקע התיש ברגליו והחל לדהור לכיוונו.

ג'יסון עצם את עיניו, כיסה על מבושיו בעזרת ידיו וחיכה באומץ למכה.

קולות הדהירה התקרבו, ופתאום פסקו.

ג'יסון פקח את עיניו.

התיש עמד במרחק אצבע ממנו, נושף ומסתכל לתוך עיניו.

הנהג טיפס לתוך מושבו. "אני מבין שאפשר", אמר, והאוטובוס החל להתגלגל על האספלט.

ג'יסון נזרק לספסל הסמוך, ולאון חזר לספסל האחורי, שם נשכב במנוחה.

הנסיעה עברה בשקט יחסי.

האוטובוס נעצר לבסוף באותו החניון שממנו נאסף ג'יסון לפני כמה ימים.

"תודה שבחרת בנו והמשך יום נעים. מקווה שתשוב לבקר אותנו", פרש ממנו הנהג ופתח את הדלת.

ג'יסון החל לחפש את קו 48. "סלחי לי", פנה למישהי שעברה שם. "היכן התחנה של קו 48?".

האישה הצביעה. "קו 48 רק מגיע לכאן. קו 47 יוצא מכאן, והתחנה שלו נמצאת מתחת לעץ, שם".

ג'יסון הודה לגברת והלך להמתין מתחת לעץ, שם מצא מוכר כרטיסים שעסק בשתיית תה ובבהייה באוויר, יושב על כיסא מבד.

"אפשר כרטיס לקו 47?".

האיש התעלם ממנו ככל שיכול, אך ג'יסון התעקש לעמוד לידו.

לבסוף מכר לו האיש כרטיס והוסיף כברכת פרֵדה, "אכפת לך לא לחכות כאן ולהפריע? אתה לא רואה שאני עסוק?".

כעבור עשרים דקות הגיע האוטובוס וג'יסון עלה עליו, התיישב ונרדם. טלטול עז העיר אותו, והנהג זירז אותו להצטרף לשאר הנוסעים שכבר ירדו. לאחר כמה שניות של התאוששות ירד והחל ללכת לעבר בניין המערכת.

הבניין היה נעול. הוא ניגש לטלפון ציבורי קרוב והתקשר לידידו, הכתב לשעבר לענייני מזג האוויר והסביבה, ג'ימי.

ג'ימי הופתע לשמוע את קולו של ג'יסון.

"אני כאן". הודיע ג'יסון בחגיגיות.

"איפה זה כאן?".

"מה זאת אומרת? ליד בניין המערכת. אתה יודע לאן הם עברו?".

"הם לא עברו. העיתון נסגר יום אחרי שנסעת וכולם פוטרו. חשבתי שאתה יודע על זה".

ג'ימי השתתק לרגע, ואז אמר, "חכה שם, אני כבר מגיע".

ג'יסון יצא מהתא והלך מתוסכל לבניין המערכת. הוא החל להקיף אותו, מנסה למצוא דרך להיכנס פנימה בכל זאת.

כחצי שעה עברה עד שג'ימי הגיע.

הם לחצו ידיים. "נו, ספר איך היה...".

ג'יסון הרהר לרגע. "היה מעניין, מוזר, מיוחד ומטריד בעת ובעונה אחת".

"טוב". עיניו של ג'ימי אורו. "תפרט, מה הסיפור?".

"אני לא יכול עכשיו, אני חייב להיכנס לבניין".

"למה? מה יש לך לעשות שם?".

"אני רוצה לראות אם מה ששלחתי הגיע", ג'יסון קפץ את שפתיו בהחלטיות. "ואם לקחת את זה".

ג'ימי משך בכתפיו. "אתה מבזבז את זמנך. אבל אם אתה מתעקש, אני מכיר דרך להיכנס".

"קדימה, תוביל, אני בעקבותיך".

ג'ימי פנה ונכנס לבניין הצמוד למה שהיה בניין המערכת. הם ירדו למרתף, שם פתח ג'ימי דלת שהובילה למסדרון חשוך.

"אתה בטוח שזה מוביל אל בניין המערכת?", שאל ג'יסון בחשדנות.

ג'ימי טפח על כתפו. "אל תדאג, סמוך עליי".

"אתה בטוח?".

"בוא. תפסיק לפחד כבר".

הם עברו מבעד לדלת וג'ימי החליק את ידו על הקיר.

לפתע נשמע קליק, ואור קלוש נדלק. הם הלכו עד שהגיעו למדרגות ועלו בהן.

לבסוף מצאו את עצמם בתוך בניין המערכת.

"איך ידעת על הדבר הזה?", שאל ג'יסון.

"בזכות הסקס. לכולנו יש דחפים, אם אתה מנקה רחובות, אם אתה איש עסקים ואפילו פוליטיקאי. כל מה שצריך כדי לספק את הדחפים הבוגדניים הוא מרתף בהישג יד ודיסקרטיות". ג'ימי גיחך. "וכל מה שאדם פשוט ולא נחשב כמוני צריך כדי לפרנס את עצמו זאת מצלמה, מידע טוב והיכרות של מנהגים נלוזים של בעלי כוח כאלה ואחרים. והנה לי מקור הכנסה ראוי".

ג'ימי קפץ את שפתיו. "כאן, במקום הזה, כל מיני פוליטיקאים ומובילי דעה פגשו בעורכי העיתון ושילמו להם, כדי שיתמכו בדברים שרצו לקדם או כדי שלא יפרסמו מידע מביך שקשור אליהם או לאינטרסים שלהם". ג'ימי נראה גאה בעצמו. "כך או כך, בזכותם אני חי היום ברווחה".

"אני מבין", אמר ג'יסון, "אבל אני לא רוצה שיתפסו אותנו, ואני צריך להגיע לחדר של העורך".

ג'יסון החל ללכת לעבר החדר.

כשנכנסו לחדר מצאו ערמת ניירות מפוזרת מסביב לפקס. ג'ימי הרים את אחד הניירות והחל לקרוא. אחרי כמה שניות שָׁרק בהתפעלות, "זה נפלא! אתה חייב לפרסם את זה".

ג'יסון אסף את הדפים, פנה למגרסת הנייר ותחב לתוכה את הדפים.

"מה אתה עושה?", נזעק ג'ימי.

"מה אתה נלחץ? המקור אצלי. וחוץ מזה, לי זה כבר לא משנה. ממילא אני לא מתכוון לעסוק בזה יותר".

"אתה חייב לתת לי לפרסם את זה".

ג'יסון נאנח. "זה לא עד כדי כך חשוב, מה זה משנה? עם זה או בלי, כלום לא באמת ישתנה".

"תקשיב. יש לי חבר מוציא לאור. אני אראה לו את זה. אם יאהב - תדברו, אם לא – לא קרה כלום".

"אין לי סבלנות להתעסק בזה", ענה ג'יסון.

"אתה לא צריך לעשות שום דבר. אני אעשה הכול. אתה תמשיך כרגיל, ואם זה יפורסם אני אדאג שהכסף יגיע אליך מינוס שמונה אחוזים".

"חמישה אחוזים".

"נסגור על שישה, ואני דואג שהכול ייעשה בדיוק כרצונך. רק תן לי ייפוי כוח".

ג'יסון נעץ בג'ימי מבט אלכסוני. "בתנאי שלא מראיינים אותי, לא מפרסמים תמונות שלי ושהחוזה נשאר אצלי".

"סגרנו", אמר ג'ימי.

ג'יסון הוציא גיליון נייר מהתיק ויחד הם סיכמו את החוזה.

לאחר מכן ג'יסון הוציא נייר נוסף ובו כתב ייפוי כוח לג'ימי.

השניים חתמו.

ג'יסון הגיש את הדפים לג'ימי, הכניס את העותק שלו לתיק, לחץ את ידו של ג'ימי, הסתובב והחל ללכת.

"לאן אתה הולך?", צעק אחריו ג'ימי.

"בחזרה".

"בחזרה לאן?".

"לשם".

"השתגעת?", קרא אחריו ג'ימי. "הם כולם משוגעים. אפילו אתה כתבת את זה".

ג'יסון נעצר בשפת המדרגות, הסתובב ואמר בשקט, "אין לי מה לעשות כאן יותר".

"לפחות תגיד לי איך הוא נראה ואיך הוא?".

ג'יסון חייך. "אתה לא תבין. מי שלא היה שם ולא ראה, לא יבין".

ג'יסון נעלם במורד המדרגות.

הוא יצא לרחוב, הרים יד ועצר מונית.

"קח אותי לתחנה המרכזית", אמר לנהג.

הוא ירד בחניון והחל לחפש את האוטובוס ללקרדה.

לבסוף הבחין בעננת עשן. הוא חייך לעצמו והלך לשם.

"אילו גביתי ממך מאה דולר בדרך לכאן לא היית חוזר", אמר הנהג.

ג'יסון לא ענה. הוא הכניס את חפציו לתא המטען ועלה לאוטובוס.

ברגע שהתיישב דילג אוסקר לחיקו.

ג'יסון חייך לעצמו.