מופלא באופן טרגי

אחי הגדול, נוֹלֶן, אמר תמיד שלכל אחד יש איזשהו כוח-על. לא מיומנות שלומדים, אלא משהו שנולדים איתו. וזה לא תמיד מגניב. יש אנשים שמקבלים שמיעה אבסולוטית או אינטואיציה טובה, ויש כאלה שמקבלים תכונות חסרות תועלת כמו היכולת להחזיק מעמד הרבה זמן בלי למצמץ. אבל אם לא מתייחסים לזה בביקורתיות, לכל אחד יש לפחות דבר אחד שהוא ממש טוב בו.

כוח-העל של נולן היה, וזה ציטוט, "אני יודע לגרום לעצמי אושר."

הדרך שלו להוכיח את זה היתה ליהנות בקולי-קולות עם המון חברים. אבל היה בזה גם משהו מטריד. למשל כשהוא היה "שמח" גם ברגעים שידעתי שהוא לא אמור להיות שמח בהם. הוא לא ממש זייף את זה. זה היה אמיתי איכשהו, רק לא... אותנטי.

אושר, הוא אמר, הוא כמו האורות בבית, והוא פועל על חשמל שנוצר מהדברים הטובים בחיים. אנשים לא מאושרים גרים בבתים חשוכים בלי חשמל, ולפעמים הם מעמידים נרות על אדני החלונות כדי להסתיר את העצב שלהם מאחרים, אבל לא נולן. הוא אמר שיש לו בראש אופניים מחוברים לגנרטור חשמלי, והוא יכול לדמיין איך הוא מדווש בהם בכל פעם שהוא רוצה לספק חשמל לאורות האושר האמיתיים שלו.

אבל כשהסתכלתי טוב, לפעמים ראיתי שהאורות שלו מתעמעמים, או בוהקים מדי, או מהבהבים כמו שהם לא אמורים להבהב. וברגע שראיתי את זה, כבר לא יכולתי לא לראות את זה. ואז ראיתי את זה לעתים קרובות. לא הבנתי. הייתי אז רק ילדה קטנה. וכשאני חושבת על זה עכשיו, נשבר לי הלב.

הרבה פעמים נולן היה פשוט מאושר באופן טבעי בלי שהצטרך לדווש באופניים הדמיוניים שלו. הוא גם היה מידבק. הזיכרון הכי מאושר שלי הוא מהשנה שהייתי בת שלוש-עשרה והוא בן שש-עשרה, באחד בנובמבר.

כולנו, כל התלמידים בשכבה ח' שלמדו בכיתת הספרות של גברת מאליק, היינו שרועים על השולחנות כמו בובות יד ריקות, מעוכים וקרועים מעייפות אחרי הלואין, שהיה באמצע השבוע. זו היתה שעה של קריאה שקטה, והיינו שקטים אבל לא קראנו. אם היו אומרים לנו ללכת לישון בצהריים כמו בגן, אף אחד מאיתנו לא היה מתלונן.

נשמע קול של קנאק באצבעות. ראיתי את אחי משרבב ראש לתוך הכיתה מהמסדרון. הוא סימן לי ביד שאבוא אליו ואז נעלם. אולי קרה משהו.

ביקשתי ללכת לשירותים, קיבלתי הנהון הסכמה, תפסתי את שרביט הקסם ויצאתי למסדרון. נולן כבר היה מחוץ לדלתות הזכוכית שבקצה המסדרון, על אופני ההרים הכסופים שלו בעלי שמונת ההילוכים. תהיתי איך הוא הצליח לחמוק מהתיכון שלו, שהיה כמו כלא, בלי שאף אחד יראה אותו.

כשפתחתי את הדלת, נולן הצביע על שרביט הקסם. "מה זה אמור להביע?"

זה היה למעשה מקל קצר שבקצה אחד הודבק אליו כוכב עשוי מדיקט וצבוע בנצנצים. השרביט היה ילדותי, שוביניסטי, ושנאתי אותו. לבנים היה שרביט שחור עם קצוות לבנים. שנאתי גם את השרביט שלהם, אבל פחות.

נופפתי בו בקוצר רוח. "אישור לצאת למסדרון. מה קרה?"

"בואי, תעלי. אני אראה לך משהו מדהים."

"עכשיו? אני לא יכולה לצאת מבית הספר! למה אתה לא בבית הספר?"

"זה לא ייקח הרבה זמן. תוכלי להגיד שהכרחתי אותך. תעלי."

"אין לי קסדה."

"קחי את שלי." הוא הושיט לי אותה.

"אז לך לא תהיה קסדה."

הוא נקש במפרקי האצבעות על ראשו. "אני לא צריך קסדה."

כל כך אופייני לנולן. אבל ידעתי שמה שמסוכן זה לא להיפצע אלא להיתפס, וידעתי שאני לא אסתבך בצרות אם הוא לא יחבוש קסדה. ההפך לא היה עובד. הרבה פעמים הוא הסתבך בצרות בגלל דברים שאני עשיתי כי אבא אמר שהוא "אחראי" עלי.

התכופפתי כדי להניח את שרביט הקסם במסדרון ליד ה -

"לא, קחי אותו איתך. אולי נצטרך אותו."

לא ידעתי איך זה אפשרי, אבל לפעמים היה עדיף לשתף פעולה כשנולן אמר דברים אקראיים כאלה.

רכבנו על השביל שליד מסלול הגולף. עלינו וירדנו בגבעות הנמוכות. עצרנו לקנות שֵייק פירות ב"דוכן הבריאות" - משקה מתוק עם תותים שאין בו שום דבר "בריא" - וצחקנו על האנשים ששותים עשב ירוק בוהק שנטחן בבלנדר. הכרחתי אותו לעצור בפארק סאנדי כדי להתנדנד בנדנדות, כי ידעתי שכשהוא במצב רוח כזה הוא לא יגיד שאני גדולה מדי ויסכים לדחוף אותי ממש גבוה. צעקתי שוב ושוב, "תדחף חזק, אני רוצה לעשות סיבוב שלם!" והרגשתי שהוא באמת מנסה לעשות את זה. אחר כך הוא הוביל אותנו בתוך העשבים הגבוהים שבמגרש הריק לכיוון הצד האחורי של תחנת המשטרה, "כדי שהשוטרים לא יראו שהברזנו מהלימודים." עצרנו בחנות חדשה שמכרו בה כרטיסי ברכה וחומרי יצירה ופסלים קטנים ודביליים, וזה התחיל לשעמם עד שהוא מצא ספרון בדיחות מטופש שקראנו בו והתפקענו מצחוק. הוא קנה אותו ושוב יצאנו לרכוב.

לבסוף הוא עצר בפתח הבנק.

"מוכנה לראות משהו מדהים?"

שכחתי שזאת היתה המטרה של הטיול הזה. גם שכחתי שאני "בשירותים" בבית הספר כבר יותר משעה ושלא הגעתי לשיעור אזרחות.

"מה?"

"תביאי את שרביט הקסם שלך," אמר נולן. הוא פתח את דלת הזכוכית הגדולה. "את תאהבי את זה."

וכאן נגמר הזיכרון הכי מאושר שלי.

כוח-העל המיוחד שלי הוא היכולת לא לחשוב על שום דבר שאני לא רוצה לחשוב עליו. זה מאפשר לי להיזכר באחד הזיכרונות הכי טובים בחיי וליהנות ממנו שוב ושוב, אפילו שהוא במרחק של רגעים ספורים מאחד הזיכרונות האיומים ביותר.