מושלם

1. אז

השוער לא חייך אלי.

המחשבה הזאת רודפת אותי לכל אורך העלייה במעלית לקומה של אית'ן. וינסנט הוא השוער האהוב עלי מיום שאית'ן עבר לבניין הדירות הזה. הוא תמיד מחייך ומדבר איתי. אבל היום הוא פשוט החזיק את הדלת פתוחה בהבעה מאופקת. אפילו לא, "היי, קְוִוין, איך היתה הנסיעה שלך?"

לכולנו יש ימים גרועים כנראה.

אני מסתכלת בטלפון ורואה שכבר אחרי שבע. אית'ן אמור להיות בבית בשמונה, אז יהיה לי המון זמן להפתיע אותו בארוחת ערב. ואותי. חזרתי יום קודם והחלטתי לא לספר לו. היינו שקועים כל כך בתכנון החתונה; עברו שבועות מאז אכלנו יחד ארוחה ביתית אמיתית. או אפילו שכבנו.

כשאני מגיעה לקומה של אית'ן, אני יוצאת מהמעלית ומיד נעצרת. בחור מתהלך מול הדירה של אית'ן. הוא עושה שלושה צעדים, נעצר ומסתכל על הדלת. אחר כך עושה שלושה צעדים בכיוון ההפוך ונעצר שוב. אני מתבוננת בו ומקווה שילך, אבל הוא לא הולך. הוא פשוט ממשיך לצעוד הלוך ושוב ומסתכל על הדלת של אית'ן. לא נראה לי שהוא חבר של אית'ן. הייתי מזהה אותו.

אני מתקרבת לדירה של אית'ן ומכחכחת בגרוני. הבחור מסתובב אלי ואני מצביעה על הדלת של אית'ן כדי להבהיר שאני צריכה לעבור. הבחור זז הצדה ומפנה לי מקום, אבל אני מקפידה לא ליצור עוד קשר עין איתו. אני מחטטת בתיק אחר המפתח. כשאני מוצאת אותו, הוא נעמד מולי ושם יד על הדלת. "את מתכוונת להיכנס לשם?"

אני מסתכלת עליו ואחר כך על הדלת של אית'ן. למה הוא שואל אותי את זה? לבי מתחיל לדפוק במהירות למחשבה שאני נמצאת לבד במסדרון עם בחור זר ששואל אם אני הולכת לפתוח את הדלת לדירה ריקה. האם הוא יודע שאית'ן לא בבית? האם הוא יודע שאני לבד?

אני מכחכחת בגרוני בניסיון להסתיר את הפחד, אף על פי שהבחור נראה בלתי מזיק. אבל רוֹע לא בהכרח ניכר כלפי חוץ, אז קשה לשפוט. "הארוס שלי גר פה. הוא בפנים," אני משקרת.

הבחור מהנהן במרץ. "כן. הוא בפנים ועוד איך." הוא קופץ את אגרופו וחובט בקיר ליד הדלת. "בתוך החברה המזדיינת שלי."

עשיתי פעם קורס בהגנה עצמית. המדריך לימד אותנו לתחוב מפתח בין האצבעות, כשהוא בולט טיפה החוצה, כדי שאם יתקיפו אותנו נוכל לדקור את התוקף בעין. אני עושה את זה, מכינה את עצמי לאפשרות שהפסיכי מולי יסתער עלי בכל רגע.

הוא נושף, והאוויר בינינו מתמלא בריח קינמון. איזו מחשבה מוזרה רגע לפני שתוקפים אותי. זה באמת יהיה מסדר זיהוי משונה בתחנת המשטרה. "אממ, אני לא זוכרת מה התוקף לבש, אבל היה לו ריח נעים מהפה."

"אתה טועה בדירה," אני אומרת לו ומקווה שילך בלי להתווכח.

הוא מניד את הראש. טלטולים קטנים ומהירים שרומזים שאני טועה לגמרי ושהוא צודק לגמרי. "זאת הדירה הנכונה. אני בטוח. הארוס שלך נוהג בוולוו כחולה?"

או־קיי, אז הוא עוקב אחרי אית'ן? הפה שלי יבש. כוס מים לא תזיק.

"מטר שמונים בערך? שיער שחור, לובש ז'קט קצת גדול מדי של 'נורת' פייס'?"

אני לוחצת יד על הבטן. כוס וודקה לא תזיק.

"הארוס שלך עובד אצל דוקטור ואן קמפּ?"

עכשיו אני מנידה את הראש. לא רק שאית'ן עובד אצל ד"ר ואן קמפּ... ד"ר ואן קמפּ הוא אבא שלו. מאיפה הבחור הזה יודע כל כך הרבה על אית'ן?

"חברה שלי עובדת איתו," הוא אומר ומסתכל בסלידה על דלת הדירה. "יותר מעובדת איתו, כנראה."

"אית'ן לא היה..."

משהו קוטע את דברי. זיון.

אני שומעת קול חלוש קורא בשמו של אית'ן. לפחות חלוש מצד זה של הדלת. חדר השינה של אית'ן נמצא בקצה הדירה, מה שאומר שמי שהיא לא תהיה, היא בהחלט לא שומרת על שקט. היא צורחת את שמו.

בזמן שהוא מזיין אותה.

אני נסוגה מיד מהדלת. המציאות של מה שמתרחש בתוך הדירה של אית'ן מעוררת בי סחרחורת. מרעידה את עולמי. העבר שלי, ההווה, העתיד — כולם מסתחררים ויוצאים משליטה. הבחור לופת את זרועי לייצב אותי. "את בסדר?" הוא משעין אותי אל הקיר. "אני מצטער. לא הייתי צריך לזרוק את זה עלייך ככה."

אני פותחת את הפה, אבל לא יוצא כלום. "אתה... בטוח? אולי הקולות האלה לא באים מהדירה של אית'ן. אולי זה הזוג בדירה ליד."

"הסבר הגיוני. גם לשכן של אית'ן קוראים אית'ן?"

זאת שאלה סרקסטית, אבל אני רואה מיד בעיניו שהוא מתחרט עליה. נחמד מצדו — שהוא מסוגל להרגיש חמלה כלפי כשהוא בלי ספק מרגיש כמוני. "עקבתי אחריהם," הוא אומר. "הם בפנים יחד. החברה שלי וה... חבר שלך."

"ארוס," אני מתקנת.

אני חוצה את המסדרון ונשענת על הקיר, ובסופו של דבר גולשת ארצה. לא כדאי שארבוץ ככה על הרצפה כי אני לובשת חצאית. אית'ן אוהב חצאיות, אז חשבתי להיות נחמדה וללבוש חצאית לכבודו, אבל עכשיו מתחשק לי לפשוט את החצאית ולכרוך אותה סביב הצוואר שלו ולחנוק אותו. אני בוהה בנעליים שלי כל כך הרבה זמן, שאני אפילו לא שמה לב שהבחור יושב על הרצפה לידי עד שהוא אומר, "הוא מחכה לך?"

אני מנידה את הראש. "באתי להפתיע אותו. הייתי עם אחותי מחוץ לעיר."

עוד צרחה מהוסה חומקת מבעד לדלת. הבחור לידי מתכווץ וסותם את אוזניו. גם אני סותמת את שלי. אנחנו יושבים כך זמן־מה. שנינו מסרבים להניח לרעשים לחדור לאוזנינו עד שייגמרו. זה לא ייקח הרבה זמן. אית'ן לא מסוגל להחזיק מעמד יותר מכמה דקות.

כעבור שתי דקות אני אומרת, "נראה לי שהם גמרו." הבחור מוריד את הידיים מהאוזניים ומניח את זרועותיו על ברכיו. אני מחבקת את עצמי ומניחה את הסנטר על זרועותי. "שנשתמש במפתח שלי וניכנס? נתעמת איתם?"

"אני לא מסוגל," הוא אומר. "אני צריך להירגע קודם."

הוא נראה די רגוע. רוב הגברים שאני מכירה היו פורצים את הדלת ברגע זה.

אני אפילו לא בטוחה שאני רוצה להתעמת עם אית'ן. חלק בי רוצה להסתלק ולהעמיד פנים שהדקות האחרונות פשוט לא קרו. אני יכולה לסמס לו שאני חוזרת הביתה מוקדם, והוא יספר לי שהוא עובד עד מאוחר, ואני אישאר בורה ומאושרת.

או שאני יכולה פשוט לחזור הביתה, לשרוף את כל הדברים שלו, למכור את שמלת החתונה שלי ולחסום את המספר שלו.

לא, אמא שלי בחיים לא תרשה לי.

אוי, אלוהים. אמא שלי.

אני גונחת, והבחור מזדקף מיד. "את הולכת להקיא?"

אני מנידה את ראשי. "לא, אני לא הולכת להקיא." אני מרימה את הראש מזרועותי ונשענת לאחור על הקיר. "פשוט בדיוק קלטתי כמה אמא שלי הולכת להתעצבן."

הוא נרגע מזה שאני לא גונחת בגלל תחושה פיזית רעה, אלא בגלל הפחד מהתגובה של אמא שלי כשתשמע שהחתונה מבוטלת. כי היא בלי ספק מבוטלת. כבר הפסקתי לספור כמה פעמים היא הזכירה את המקדמה הגבוהה ששילמה כדי להיכנס לרשימת ההמתנה באולם. "את קולטת כמה אנשים היו מתים להיות מסוגלים להתחתן ב'דגלאס וימבֶּרלי פלאזה'? אוולין ברדברי התחתנה שם, קְווין. אוולין ברדברי!"

אמא שלי מאוד אוהבת להשוות ביני לבין אוולין ברדברי. המשפחה שלה היא אחת הבודדות בגריניץ' שחשובה יותר מהמשפחה של אבי החורג. אז מובן שאמא שלי לא מחמיצה אף הזדמנות להזכיר את אוולין ברדברי כמודל המושלם של המעמד החברתי הגבוה. לא אכפת לי מאוולין ברדברי. כמעט בא לי פשוט לסמס לאמא שלי ברגע זה — החתונה מבוטלת, ואוולין ברדברי יכולה לקפוץ לי.

"איך קוראים לך?" שואל הבחור.

אני מסתכלת עליו ומבינה שרק עכשיו אני ממש קולטת אותו. זה בטח אחד הרגעים הגרועים בחייו, אבל גם אם מביאים את זה בחשבון, הוא יפה בטירוף. עיניים חומות כהות ומלאות הבעה שהולכות נהדר עם שערו הפרוע. לסת חזקה שלא מפסיקה להתנועע בזעם דומם מרגע שיצאתי מהמעלית. שפתיים מלאות שמתהדקות בכל פעם שהוא מעיף מבט בדלת. אני תוהה אם תווי פניו היו נראים רכים יותר אילו חברה שלו לא היתה נמצאת שם כרגע עם אית'ן בפנים.

יש בו איזו עצבות. לאו דווקא כזאת שקשורה למצבנו הנוכחי. משהו עמוק יותר... כאילו היא טבועה בו. פגשתי אנשים שמחייכים בעיניהם, אבל בעיניו יש זעף.

"אתה נראה יותר טוב מאית'ן." ההערה שלי תופסת אותו לא מוכן. פניו נבוכות כי הוא חושב שאני מתחילה איתו. זה הדבר האחרון שאני מתכוונת לעשות כרגע. "זאת לא מחמאה. סתם תובנה."

הוא מושך בכתפיים כאילו לא אכפת לו.

"אני פשוט חושבת שאם אתה נראה יותר טוב מאית'ן, אז בטח חברה שלך נראית יותר טוב ממני. לא שאכפת לי. אולי כן אכפת לי. לא אמור להיות אכפת לי, אבל אני תוהה אם אית'ן נמשך אליה יותר משהוא נמשך אלי. אני תוהה אם זאת הסיבה שהוא בוגד בי. קרוב לוודאי. אני מצטערת. בדרך כלל אני לא אחת שממעיטה בערך עצמה, אבל אני כל כך כועסת ומשום־מה אני לא מצליחה להפסיק לדבר."

הוא בוהה בי רגע, מהרהר בקו המחשבה המוזר שלי. "סשה מכוערת. אין לך מה לדאוג."

"סשה?" אני אומרת את השם באי־אמון, ואז חוזרת על שמה ומדגישה את השה. "סשה. זה מסביר הרבה."

הוא צוחק ואז אני צוחקת, וזה הדבר הכי מוזר. אני צוחקת במקום לבכות. למה אני לא בוכה?

"אני גרהאם," הוא אומר ומושיט את ידו.

"קְווין."

אפילו החיוך שלו עצוב. אני תוהה אם החיוך היה שונה בנסיבות אחרות.

"הייתי אומר, נעים מאוד, קווין, אבל זה הרגע הכי נורא בחיי."

זאת אמת אומללה מאוד. "כנ"ל," אני אומרת באכזבה. "אבל זאת הקלה גדולה לפגוש אותך עכשיו ולא בחודש הבא, אחרי החתונה. לפחות לא אבזבז עליו את נדרי החתונה שלי."

"אתם אמורים להתחתן בחודש הבא?" גרהאם מסיט את עיניו. "איזה בנזונה," הוא אומר בשקט.

"לגמרי." ידעתי את זה על אית'ן כל הזמן. הוא בנזונה. נפוח. אבל הוא היה טוב אלי. ככה לפחות חשבתי. אני נרכנת שוב לפנים ומעבירה יד בשערי. "אלוהים, איזה זין."

כמו תמיד, ההודעה של אמא שלי מגיעה בעיתוי מושלם. אני מוציאה את הטלפון ובוהה בו.

העבירו את טעימת העוגה לשבת בשתיים. אל תאכלי צהריים קודם. אית'ן יצטרף אלינו?

אני נאנחת. ציפיתי לטעימת העוגה בכיליון עיניים, יותר מלכל חלק אחר בתכנון החתונה. אני תוהה אם אוכל לא לספר לאף אחד שהחתונה מבוטלת עד יום ראשון.

המעלית מצלצלת, ותשומת הלב שלי עוברת מהטלפון לדלתות. כשהן נפתחות, גוש נוצר לי בגרון. ידי נקפצת לאגרוף סביב הטלפון למראה מארזי האוכל. השליח מתחיל לצעוד לעברנו, ולבי דופק עם כל צעד. יופי של מלח על הפצעים, אית'ן.

"אוכל סיני? רציני?" אני קמה ומביטה מלמעלה בגרהאם, שעדיין על הרצפה ומסתכל עלי משם. אני מנופפת ביד לעבר האוכל הסיני. "זה הקטע שלי! לא שלו! אני זאת שאוהבת אוכל סיני אחרי סקס!" אני מסתובבת בחזרה לשליח. הוא קפוא במקום, מסתכל עלי, תוהה אם להתקדם אל הדלת או לא. "תן לי את זה!" אני לוקחת ממנו את השקיות. הוא אפילו לא שואל כלום. אני צונחת בחזרה על הרצפה עם שתי שקיות האוכל הסיני ומפשפשת בהן. אני מתעצבנת כשאני רואה שאית'ן פשוט שיכפל את מה שאני תמיד מזמינה. "הוא אפילו הזמין את אותו הדבר! הוא מאכיל את סשה באוכל הסיני שלי!"

גרהאם מזנק על רגליו ושולף ארנק מהכיס. הוא משלם על האוכל, והשליח המסכן פותח בדחיפה את דלת המדרגות כדי לברוח מהמסדרון הכי מהר שאפשר.

"מריח טוב," אומר גרהאם. הוא חוזר ומתיישב ולוקח את מנת העוף עם הברוקולי. אני נותנת לו מזלג ומניחה לו לאכול אותו, אף על פי שהעוף הוא המנה האהובה עלי. זה לא הרגע לאנוכיות. אני פותחת את הבקר המונגולי ומתחילה לאכול אף על פי שאני לא רעבה. אבל אין סיכוי שאתן לסשה או לאית'ן לאכול את זה. "זונות," אני ממלמלת.

"זונות בלי אוכל," אומר גרהאם. "אולי הם ימותו מרעב שניהם."

אני מחייכת.

בעודי אוכלת אני תוהה כמה זמן עוד אשב פה במסדרון עם הבחור הזה. אני לא רוצה להיות פה כשהדלת תיפתח, כי אני לא רוצה לראות איך סשה נראית. אבל אני גם לא רוצה להחמיץ את הרגע שבו היא תפתח את הדלת ותמצא את גרהאם יושב שם ואוכל את האוכל הסיני שלה.

אז אני מחכה. ואוכלת. עם גרהאם.

אחרי כמה דקות הוא מניח את הקופסה, מכניס יד לשקית הטייק־אוויי ושולף שתי עוגיות מזל. הוא נותן לי אחת ופותח את שלו. הוא שובר את העוגייה ופורש את רצועת הנייר, ואז מקריא את המזל בקול. "היום תצליח ביוזמה עסקית גדולה." הוא מקפל את הנייר אחרי הקריאה. "הגיוני. לקחתי חופש היום."

"מזל מטומטם," אני ממלמלת.

גרהאם מועך את המזל שלו לכדור זעיר ומיידה אותו בדלת של אית'ן. אני שוברת את העוגייה שלי ושולפת מתוכה את המזל. "אם תאירי רק את פגמייך, תעמעמי את כל מושלמייך."

"אהבתי," הוא אומר.

אני מועכת את המזל ומיידה אותו בדלת כמוהו. "אני פריקית של דקדוק. זה צריך להיות כל מה שמושלם בך."

"לכן אני אוהב את זה. המילה האחת שטעו בה היא מושלם. די אירוני." הוא זוחל קדימה, לוקח את המזל שלי וחוזר להישען על הקיר. הוא מושיט לי אותו. "נראה לי שכדאי שתשמרי אותו."

אני הודפת את ידו ואת המזל. "אני לא רוצה שום תזכורת לרגע הזה."

הוא בוהה בי שקוע במחשבה. "כן. גם אני לא."

נראה ששנינו הולכים ומתמלאים עצבנות למחשבה על הדלת שתיפתח בכל רגע, אז אנחנו פשוט מאזינים לקולות מבפנים ולא מדברים. גרהאם תולש את חוטי הג'ינס הכחול מברכו הימנית עד שנוצרת ערימה קטנה של חוטים על הרצפה, וכמעט שום דבר לא מכסה עוד את הברך. אני לוקחת את אחד החוטים ומפתלת אותו בין אצבעותי.

"היינו משחקים מין משחק מילים כזה בלפטופ בלילה," הוא אומר. "הייתי ממש טוב בזה. אני זה שהכיר לסשה את המשחק, אבל היא כל הזמן ניצחה אותי. לילה־לילה." הוא פורש את רגליו לפנים. הן הרבה יותר ארוכות משלי. "זה הרשים אותי מאוד, עד שראיתי חיוב של שמונה מאות דולר על המשחק בחשבון שלה. היא קנתה אותיות נוספות בחמישה דולר לאות רק כדי שתוכל לנצח אותי."

ניסיתי לדמיין את הבחור הזה משחק משחקי מילים בלפטופ בלילה, אבל זה היה קשה. הוא נראה כמו אחד שקורא ספרים ומנקה את הדירה פעמיים ביום ומקפל גרביים, ואז — לסיומת מושלמת — יוצא לריצת בוקר.

"אית'ן אפילו לא יודע להחליף גלגל. היו לנו שני פנצ'רים מאז שאנחנו יחד, ובשני המקרים הוא התקשר לגרר."

גרהאם מניד את ראשו ואומר, "אני ממש לא בעד הבנזונה, אבל זה לא כזה נורא. הרבה חבר'ה לא יודעים לעשות את זה."

״אני יודעת. זה לא החלק הרע. החלק הרע הוא שאני יודעת להחליף גלגל. הוא פשוט סירב לתת לי לעשות את זה מפני שזה היה מביך אותו לעמוד בצד בזמן שבחורה מחליפה לו גלגל."

יש עוד משהו בהבעה של גרהאם. משהו שלא הבחנתי בו קודם לכן. דאגה, אולי? הוא נועץ בי מבט נוקב. "אל תסלחי לו על זה, קווין."

החזה שלי מתכווץ למשמע דבריו. "ברור שלא," אני אומרת בביטחון גמור. "אין סיכוי שאקבל אותו בחזרה אחרי זה. מפתיע אותי שאני לא בוכה. אולי זה סימן."

יש לו מבט ידעני בעיניים, אבל אז הקמטים סביבן מתרפים קצת. "את תבכי הלילה. במיטה. אז זה יכאב הכי הרבה. כשתהיי לבד."

בעקבות ההערה הזאת פתאום הכול מרגיש כבד יותר. עדיין לא מתחשק לי לבכות, אבל אני יודעת שהכול עוד יכה בי פתאום. פגשתי את אית'ן אחרי שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, ואנחנו יחד כבר ארבע שנים. זה פרק זמן ארוך לאבד ברגע. ואף על פי שאני יודעת שזה נגמר, אני לא רוצה להתעמת איתו. אני פשוט רוצה להסתלק ולגמור איתו. אני לא רוצה להזדקק לשום סגירת מעגל ואפילו לשום הסבר, אבל אני פוחדת שאזדקק לשניהם כשאהיה לבד הלילה.

"כדאי שנלך להיבדק."

המילים של גרהאם — והפחד שתוקף אותי בעקבותיהן — נקטעות בקולו המהוסה של אית'ן.

הוא כנראה מתקרב לדלת. אני מסתובבת להביט בה, אבל גרהאם נוגע בפני למשוך את תשומת לבי.

"הדבר הכי גרוע שאנחנו יכולים לעשות כרגע זה להפגין רגשות, קווין. אל תכעסי. אל תבכי."

אני נושכת את שפתי ומהנהנת בניסיון לכבוש את כל הדברים שברור לי שאני חייבת לצעוק. "או־קיי," אני לוחשת בדיוק כשדלת הדירה של אית'ן מתחילה להיפתח.

אני מנסה להיאחז בנחישות שלי כמו גרהאם, אבל נוכחותו המיתמרת של אית'ן מעוררת בי בחילה. אף אחד משנינו לא מסתכל על הדלת. מבטו של גרהאם נוקב, והוא נושם נשימות יציבות בלי להסיר את עיניו מעיני. אני אפילו לא מסוגלת לדמיין מה אית'ן יחשוב בעוד שתי שניות כשיפתח את הדלת לגמרי. הוא לא יזהה אותי בהתחלה. הוא יחשוב שאנחנו סתם איזה שניים שיושבים על רצפת המסדרון בבניין שלו.

"קווין?"

אני עוצמת עיניים כשאני שומעת את אית'ן קורא בשמי. אני לא מסתובבת לעבר קולו. אני שומעת את אית'ן יוצא מהדירה. אני מרגישה את לבי בכל כך הרבה מקומות עכשיו, אבל בעיקר בידיו של גרהאם על לחיי. אית'ן קורא שוב בשמי, אבל זאת יותר פקודה להביט בו. אני פוקחת עיניים אך ממשיכה להתמקד בגרהאם.

הדלת של אית'ן נפתחת עוד יותר, ובחורה משתנקת בתדהמה. סשה. גרהאם ממצמץ, עוצם את עיניו ופולט נשימה מרגיעה. כשהוא פוקח אותן, סשה מדברת.

"גרהאם?"

"לעזאזל," ממלמל אית'ן.

גרהאם לא מסתכל עליהם. הוא ממשיך לשבת בפניו אלי. וכאילו החיים של שנינו לא קורסים לגמרי סביבנו, הוא אומר לי בשלווה, "את רוצה שאלווה אותך למטה?"

אני מהנהנת.

"גרהאם!" סשה קוראת בשמו כאילו יש לה זכות לכעוס על זה שהוא נמצא שם.

גרהאם ואני קמים. אף אחד משנינו לא מסתכל לעבר הדירה של אית'ן. גרהאם אוחז בחוזקה בידי ומוביל אותי אל המעלית.

היא מיד מאחורינו, ואז לידנו בזמן שאנחנו ממתינים למעלית. היא עומדת מצדו השני של גרהאם, מושכת בשרוולו. הוא לוחץ את ידי קצת יותר חזק, אז אני לוחצת בחזרה כדי שידע שאנחנו יכולים לעבור את זה בלי שום סצנה. פשוט להיכנס למעלית ולהסתלק.

כשהדלתות נפתחות, גרהאם מנחה אותי פנימה ראשונה ואחר כך נכנס בעצמו. הוא לא מאפשר לסשה להיכנס איתנו. הוא חוסם את הפתח, ואנחנו נאלצים לעמוד בפנינו לדלתות. בפנינו לסשה. הוא לוחץ על ״לובי״, וכשהדלתות מתחילות להיסגר, אני מרימה את עיני סוף־סוף.

אני מבחינה בשני דברים.

1. אית'ן כבר לא במסדרון, ודלת הדירה שלו סגורה.

2. סשה כל כך הרבה יותר יפה ממני. אפילו כשהיא בוכה.

הדלתות נסגרות. זאת נסיעה ארוכה ושקטה למטה. גרהאם לא מרפה מידי ואנחנו לא מדברים, אבל גם לא בוכים. אנחנו יוצאים בשקט מהמעלית וחוצים את הלובי. וינסנט פותח לנו את הדלת ומסתכל על שנינו בהבעת התנצלות. גרהאם שולף את הארנק ונותן לו חופן שטרות. "תודה על מספר הדירה," הוא אומר לו.

וינסנט מהנהן ולוקח את הכסף. כשעיניו פוגשות את עיני, הן עולות על גדותיהן מרוב התנצלות. אני נותנת לו חיבוק, כי בטח לא אראה אותו שוב לעולם.

ברגע שגרהאם ואני נמצאים בחוץ, אנחנו פשוט עומדים על המדרכה בהלם. אני תוהה אם העולם שונה בעיניו עכשיו, כי הוא בלי ספק שונה בעיני. השמיים, העצים, האנשים שעוברים על פנינו על המדרכה. הכול נראה קצת יותר מאכזב מכפי שנראה לפני שנכנסתי לבניין של אית'ן.

"שאעצור לך מונית?" הוא אומר לבסוף.

"הגעתי במכונית שלי. היא שם," אני אומרת ומצביעה על המכונית שמעבר לרחוב.

הוא מעיף מבט על בית הדירות. "אני חייב לעוף מפה לפני שהיא תספיק להגיע למטה." הוא נראה באמת מודאג, כאילו אינו מסוגל להתמודד איתה בכלל ברגע זה.

לפחות סשה מנסה. היא באה בעקבות גרהאם עד המעלית. אית'ן פשוט נכנס בחזרה לדירה וסגר את הדלת.

גרהאם מסתכל בי, ידיו תחובות בכיסי הז'קט. אני מהדקת את המעיל סביבי. לא נשאר הרבה מה לומר חוץ מלהיפרד.

"שלום, גרהאם."

הבעתו ריקה, כאילו הוא לא שם. הוא נסוג צעד. שני צעדים. ואז מסתובב ומתחיל ללכת בכיוון הנגדי.

אני מחזירה את פני אל בית הדירות בדיוק ברגע שסשה פורצת מבעד לדלת. וינסנט נמצא מאחוריה, בוהה בי. הוא מנופף לי, אז אני מרימה יד ומנופפת לו בחזרה. שנינו יודעים שזה נפנוף פרידה, כי אין מצב שכף רגלי תדרוך שוב בבניין של אית'ן. אפילו לא כדי לאסוף את הדברים שלי שמפוזרים בדירה שלו, מה שלא יהיו. עדיף שיזרוק את הכול מאשר לראות אותו שוב.

סשה מסתכלת ימינה ושמאלה בחיפוש אחר גרהאם. היא לא רואה אותו. היא מוצאת רק אותי, ואני תוהה אם היא בכלל יודעת מי אני. האם אית'ן סיפר לה שהוא אמור להתחתן בחודש הבא? האם סיפר לה שהוא בדיוק דיבר איתי בטלפון הבוקר ואמר שהוא סופר את השניות עד שיוכל לקרוא לי אשתו? האם היא יודעת שכשאני ישנה אצל אית'ן, הוא לא מסכים להתקלח בלעדי? האם סיפר לה שהסדינים שעליהם הוא זיין אותה הרגע הם מתנת אירוסין מאחותי?

האם היא יודעת שכשאית'ן ביקש את ידי, הוא בכה כשאמרתי כן?

היא בטח לא קולטת את זה, אחרת לא היתה זורקת את מערכת היחסים שלה עם בחור שבשעה אחת הרשים אותי יותר מכפי שאית'ן הרשים אותי במשך ארבע שנים.