מזכירה נסיכותית

אכילס קַסִיליאֶריס דרש שלמות.

קודם כול מעצמו, ללא ספק. הוא היה גאה בכך, יודע היטב שקל מאוד לא לענות על הדרישות ולא לספק את הסחורה המבוקשת. וכמובן מעובדיו, או שהם ימצאו את עצמם במהירות מצידו השני של השולחן בוהים בחוזי העסקה והסכמי־אי־התחרות שלהם, כשעל שמותיהם מתנוססים קווים שחורים עבים ובלתי מחיקים.

הוא לא שיחק משחקים. הוא בנה את כל מה שהיה לו יש מאין בכוחות עצמו, צעד מאומץ אחר צעד. הוא הצליח בהקמת חברת קסיליאריס חסינת־המיתון, הרוויח את המיליון הראשון שלו לפני גיל עשרים וחמש, ואז הרחיב את עסקיו ואת הונו האישי למיליארדים – לא באמצעות נכונות להתפשר על פחות ממאה אחוז שלמות, בכל דבר. תמיד.

אכילס היה קשוח, רודני בעת הצורך, וסירב לקבל את מה שעוזר־אישי־קצר־מועד שהרים את ראשו ומול פרצופו כינה ברוב טיפשותו 'מגבלות אנוש'.

הוא היה אדם שהכיר את המפלצת שבפנים, הוא ראה אותה ניבטת אליו מהמראה. בלקסיקון שלו לא הופיעו 'מגבלות אנוש'.

נטלי מוֹנֶה, עוזרת המנהל הנוכחית שלו, החזיקה בתפקידה במשך חמש שנים מאחר שמעולם לא השתמשה בתירוץ שהיא 'רק בת־אנוש.' למעשה אכילס חשב עליה כעל רובוט יעיל להפליא – השבח הגדול ביותר שיכול היה להעלות בדעתו להעניק למישהו מאחר שהוריד מהפרק את האפשרות לטעות אנוש.

אכילס לא היה מוכן לסבול טעויות אנוש.

ולכן התנהגותה של עוזרתו בטיסה הייתה מדאיגה כל כך.

היום התחיל בהתאם לשגרה. כשהוא קם בשעת בוקר מוקדמת כהרגלו, מצא את נטלי שקועה עמוק במשימותיה בחדר העבודה שבביתו בבלגרביה. היא ניהלה מספר שיחות עם שותפיו בצרפת, פרסה בפניו את הלו"ז לאותו היום ואת הפגישות המצפות לו בניו־יורק. הם חלפו במשרדי התאגיד שלו בעיר, שבהם נאלץ אכילס לטפל בשריפה קטנה שלדעתו הייתה צריכה להיות מטופלת וכבויה לפני שבכלל הובאה לידיעתו. ואחר התלוותה אליו בנסיעה לשדה התעופה הפרטי המועדף עליו, לא מוטרדת בעליל מגערותיו ומזעמו על כישלונה. ולמה שתילחץ? נטלי ידעה היטב שהוא מצפה לשלמות שאותה לא הצליחה לספק. שלא לדבר על כך שהיא מעולם לא נלחצה. היא הצדיקה את עצמה בביטחונה העצמי הצונן והרגיל ובהתנהגותה הישירה ונטולת הפוזות כתמיד, שבלעדיה לא הייתה מסוגלת להחזיק מעמד חמש דקות בשירותו, וודאי שלא חמש שנים.

אחר כך היא הלכה למתחם הנוחיות בשדה התעופה, נתקעה שם זמן כה רב שנאלץ ללכת לחפש אחריה בעצמו, ויצאה מהם אישה אחרת.

אכילס לא היה מסוגל לשים את אצבעו על האופן שבו השתנתה, אלא רק שחש בשינוי.

היא עדיין יצרה את הרושם של העוזרת הקרובה ביותר לגבר המהולל ומעורר היראה שאכילס היה כבר שנים לא מעטות. היא עדיין ייצגה אותו בכבוד כבימים ימימה, דבר שהעריך מאז ומתמיד.

לא הספיק שתהיה מסוגלת להתמודד בהתפתחויות הסבוכות בניהול החברה שלו ובעסקיו האישים בלי להניד עפעף, ובלי שמעולם לא טרחה להשלים שעות שינה. או שיכלה להגן עליו מפני צלמי פפראצ'י פולשניים ולחסום שיחות מאנשי חבר הנאמנים התובעניים באותה נשימה – היא נדרשה גם להיראות כטיפוס הנשי שהשתייך לחוגו הנוצץ במקרים הנדירים שבהם היה עליו ללוות מישהו לאירוע מפואר כזה או אחר, והוא לא השתוקק להטריח את עצמו בגיוס קורטוב מקסמו האישי שנדרש לזימונה של אחת מפילגשיו. היום לבשה את אחת מחליפותיה הרגילות, חצאית עיפרון, עליונית דקה וסוודר נשי ורך שנצמד לגזרתה, שלא הייתה שונה מכל תלבושת אחרת שלבשה בעבר.

נטלי התלבשה במטרה להיבלע ברקע. אבל מסיבה כלשהי היא לכדה את עיניו באותו אחר צוהריים משונה. הוא לא הצליח להבין למה בדיוק היא נראתה כאילו מעולם לא ראה אותה, כביכול נכנסה למתחם הנוחיות באולם שדה התעופה והגיחה משם אישה שונה לחלוטין.

אכילס נשען לאחור בכורסת העור הנוחה להפליא על מטוס הסילון שלו והביט בה כשהתיישבה מולו. הוא דמיין לעצמו שהיא היססה קלות? הוא המציא את המבט המוזר שחלף לרגע בעיניה לפני שהתיישבה? ספק חיפשה רמז במקום פשוט לתפוס את מקומה כפי שעשתה תמיד?

"למה התעכבת בנוחיות זמן רב כל כך?" שאל, בלי להתאמץ לשמור על נימה מנומסת במיוחד. "אני לא אמור לרדוף אחר העוזרת שלי."

נטלי מצמצה. לא היה לו מושג מדוע הירוק בעיניה מבעד למשקפיים שידע שהיא לא נזקקה להם לראייה נראו פתאום זוהרות מדי איכשהו. או לכל הפחות בורקות יותר משהיו קודם. למעשה עתה, כשחשב על העניין, הכול בה הבהיק יותר. והוא לא הצליח להבין איך מישהו יכול להיכנס לשירותים רגילים ולצאת... נוצץ.

"אני מתנצלת," אמרה בשקט. בפשטות. והיה משהו בקולה. הוא נשמע כמעט... מוזיקלי.

אכילס הזכיר לעצמו שמעולם לא חשב על קולה של נטלי במונחים שהתקרבו אפילו למוזיקלי. תמיד היה זה פשוט קול, לא פחות ולא יותר. והיא בהחלט לא זהרה.

וזאת בדיוק, ציין לעצמו בחוסר סבלנות, הייתה אחת הסיבות שהעריך אותה כל כך, שנים כה רבות. משום שמעולם לא ראה בה דבר מלבד העוזרת הבכירה שלו, מושכת באופן מתקבל על הדעת, מפני שזה שירת היטב את עסקיו לספק לשותפיו הניאנדרטלים יעד משובב עין בזמן שניסו להתעלם מעליונותו הבולטת של אכילס. אבל בין הקביעה שהאישה מושכת  להרגשת המשיכה לאותה אישה נפערה תהום. אכילס מלכתחילה לא היה מעסיק את נטלי אילו נמשך אליה. הוא לא נמשך אליה. אף פעם לא.

אבל לתדהמתו המוחלטת פתאום זה התרחש. כאן ועכשיו. גופו שלח לו איתותים חד־משמעיים. הוא לא פשוט נמשך לעוזרת שלו, הגל שהציף את גופו כששילבה רגל על רגל וחייכה אליו היה הרבה יותר ממשיכה.

היה זה צורך.

מסנוור, בלתי אפשרי, מדהים ולא־נוח להפליא.

מבחינת אכילס אי־נוחות לא באה בחשבון, והוא התנגד בתוקף לכל צורך. בתור ילד לא רצוי הוחדרה בו בחבטות ההכרה שלרצות משהו שלא היה לו הוא שיא הטיפשות. ולכן הקדיש את חייו הבוגרים להימנעות מהזדקקות לדבר כלשהו, ומעולם לא היה חייב דבר, גם כשהיה מסוגל לרכוש ככל העולה על רוחו.

ולמרות הכול, אי אפשר היה להכחיש את המתח האפל שנבנה בתוכו, מושך אותו בעוצמה שהצליחה להפתיע אותו – דבר נוסף שהתרחש לעיתים רחוקות בלבד.

אכילס הכיר היטב את הצללים שרבצו בנשמתו, ולא התכוון לחזור ולבוא איתם במגע. אף־פעם.

יהא מה שהעוזרת שלו עשתה אשר יהא, היא צריכה להפסיק, ועכשיו.

"זה מה שיש לך להגיד?" הוא נשמע עצבני, מסוכן, וגם זה לא מצא חן בעיניו.

אבל לא נראה שנטלי שמה לב. "אם תרצה שאתנצל בהרחבה, מר קסיליאריס, כל שעליך לעשות הוא להסביר לי איך."

הוא ראה בתשובתה תוכחה דקה, ובלי קשר לעדינות שבה נאמרה הנזיפה דובר בחידוש נוסף שלא בא בחשבון, ולא משנה כמה יפה היא השמיעה אותה.

שערה בצבע הנחושת הבהיק. עורה זהר כששילבה את זרועותיה בחיקה, מה שנראה לו מוזר מאחר שנטלי אף פעם לא ישבה בחיבוק ידיים, ידיה משולבות כמו איזו תלמידת בית ספר קתולי צנועה וחסודה. היא תמיד הייתה בתנועה, היא תמיד עבדה. אבל הערב נראה שנטלי יושבת לה שם כמו איזו מדונה אצילית, ידיה שלובות בחיקה, רגליה הארוכות, המשייות, משוכלות בקרסוליים, על פניה חיוך שלו ובהחלט לא הולם.

אלמלא העובדה שזה היה בלתי אפשרי, הוא באמת היה חושד שהפכה לאישה אחרת בתכלית. מאחר שנראתה בדיוק כקודם, מלבד הילת הזוהר שאפפה אותה והתפשטה סביבו, מדביקה גם אותו בכישוף, והמום נעץ עיניים מוקסמות לאין שיעור בדופק הפועם בגרונה – רק בטוח שמעולם לא הבחין בה בצורה כזאת קודם.

יהא אשר יהא, לאכילס לא היה זמן לבזבז על העניין. כרגע העסק שלו עמד בפני יותר מדי נושאים בוערים, כמו עסקת המלון שניסה להעמיד על הרגליים במהלך רוב השנה האחרונה ועדיין לא הייתה מובטחת. הוא לא הפך לאחד המיליארדים המאיימים ומעוררי היראה ביותר בעולם משום שלקח פסק זמן מניהול עסקיו כדי להעמיד פנים שהוא דואג לחייהם האישיים של עובדיו.

אבל נטלי לא הייתה סתם עובדת. היא הייתה האחת שעליה סמך באמת. האדם היחיד שסמך עליו בעולם, למען הדיוק.

"את רוצה לספר לי משהו?" שאל.

הוא נעץ בה מבט חוקר, אולי בנחישות רבה מדי. אי אפשר היה שלא להבחין שהיא הסמיקה קלות. גם זה היה מוזר. הוא לא זכר ולו פעם אחת שבה נטלי הסמיקה בתגובה להתנהגותו או למעשיו. ולמען האמת, הוא עשה הרבה. הוא לא טרח להסתיר את התקפי הרוגז שלו, ודאגה לרגשות אחרים מעולם לא הדירה שינה מעיניו. למה שיבזבז על כך את זמנו? חברת קסיליאריס נועדה לייצר רווח – ונועדה לשרת את אכילס, למעשה הייתה אכילס. מה לו ולרגשותיהם של אנשים אחרים? אחד הדברים שזמן רב הוקיר במיוחד בעוזרת שלו היה שמעולם לא הגיבה לשום דבר שעשה, שאמר או שצעק. היא פשוט המשיכה להתמקד בעבודתה שלה.

אבל היום פרחו כתמים אדומים בעוז במעלה עצמות לחייה המעודנות של נטלי, והיא ישבה מולו במשך דקות ארוכות בלי להזיז אצבע, ולא כל שכן לעשות דבר שאפשר בדוחק להגדירו כחלק מתפקידה.

מעודנות? חקר קול פנימי אחוז פלצות. עצמות לחיים?

ממתי התחיל בכלל להבחין במשהו כזה? תשומת לב רבה כל כך לא הקדיש אף לפילגשים שהכניס למיטתו – מה שמלכתחילה עשה רק לאחר שהן עברו את כל שלבי תהליך הגשת מסמכי הבקשה וחתמו על הסכמי סודיות מחמירים. והנשים שצלחו את המסלול ידעו היטב מדוע הן נמצאות שם, כדי לרצות אותו, לא להסיח את דעתו עד כדי התמקדות בעצמות הלחיים המקוללות שלהן.

"כמו מה למשל?" שאלה ואחר חייכה אליו, וקימור פיה השתלח פתאום, ננעץ במעמקי ישותו והדהד בתוכו בלהט. להט שלא חפץ בו. "אשמח לספר לך כל מה שתרצה לשמוע, מר קסיליאריס. אחרי הכול, זה התפקיד שלי."

"זה תפקידך?" הוא חייך, ופקפק אם היה זה רק ההד או שהוא נשמע עצבני ולא מעט נוקשה, "התחלתי לפקפק אם זכרת בכלל שיש לך תפקיד."

"כי הנחתי לך לחכות לי? מקרה יוצא דופן, זה נכון."

"שאף פעם לא עשית קודם, אף פעם לא העזת." הוא הטה קלות את ראשו והביט בה, לא מסוגל להבין מדוע הכול שונה כאשר דבר לא השתנה. היא נראתה בדיוק כפי שנראתה תמיד, עד הנמש היחיד במעלה עצם לחייה השמאלית, שלא היה מודע לכך שהבחין בו קודם לכן. "שוב, קרה לך משהו? איזו טרגדיה? חטפת מכה בראשך?" הוא כלל לא ניסה להסתיר את האזהרה ואת האיום בקולו. "את לא נראית כהרגלך."

אבל אם לרגע חשב שהצליח לערער את שלוותה, נוכח במהרה שלא זה המצב. הסומק נמוג מלחיי החרסינה שלה, וכל מה שעשתה היה לחייך אליו שוב. בלוויית הקימור המסתורי הזה של שפתיה.

שפתיים, שהוא הבחין, כפי ששם לב למעורבות המוגזמת של גופו בהבחנה, היו דשנות להפליא.

זה היה בלתי נסבל.

"צר לי לאכזב אותך," מלמלה כשהמטוס החל לנוע, מחליק בעדינות לאורך המסלול. "אבל לא נחתה עליי שום טרגדיה." נצנוץ חלף בעיניה הירוקות אם כי לרגע חיוכה לא נרעד. "למרות שלמען הגילוי הנאות עליי להודות שחשבתי על פרישה."

אכילס רק הביט בה בעצלתיים, כאילו לא אמרה את המשפט האחרון, היא לא יכלה להגיד אותו.

"איתך הסליחה," אמר כעבור רגע, גחלת אפלה וזועמת עדיין רוחשת בחזהו. "בטח שמעתי לא נכון, לא התכוונת שאת מתכננת לוותר על תפקידך. שאת רוצה לעזוב אותי."

הוא לא פספס את העובדה שהתנסח באופן שהיה אמור לזעזע אותו עד עמקי נשמתו, ובשלב מסוים אולי אכן ייבהל. אבל מה שהחריד אותו עכשיו היה שהעוזרת שלו דיברה על הפסקת עבודתה בלי רמז ולו לשמץ היסוס על פניה.

ולתדהמתו הסתבר לו שהמחשבה הייתה בלתי נסבלת.

"אני שוקלת," אמרה, עדיין מחייכת. לא מודעת לסכנה שבה הייתה נתונה, לא לרעם האפל שהתגלגל בתוכו והזכיר לו כמה קל להעיר את המפלצת הרדומה בקרביו. קלות מפלצתית.

אבל אז פרץ אכילס בצחוק, סוף סוף ההבנה נחתה עליו. "אם זה ניסיון לסחוט ממני יותר כסף מיס מונה, קשה להגיד שאני מעריץ את האסטרטגיה. את זוכה לתמורה נדיבה ביותר, אפשר לומר שאפילו מופרזת."

"אפשר לומר? אולי." לא נראה שדבריו השפיעו עליה. "מצד שני, אולי יריביך שמו לב איך אתה סומך עליי. אולי החלטתי שאני שואפת ליותר מעמידה ברקע בכוננות מתמדת להתייצבות לשירות המיליארדר. שלא לדבר על לשמש כשק החבטות החביב עליך."

"לא יכול להיות שהתרגשת יותר מדי כשהתפרצתי קודם."

חיוכה היה דק. "אם אתה אומר שלא יכול להיות, אני בטוחה שאתה צודק."

"אני מתעצבן כל הזמן. זה אף פעם לא הפריע לך. למעשה אם נדייק, חלק מתפקידך הוא לא להתרגש."

"אני בטוחה שזה נכון." נראה שחיוכה המסתורי רק העמיק. "ובוודאי אני זו שלא ממש מוצלחת בתפקידי."

לפתע רעיון משוגע לגמרי בצבץ במוחו. נובע כנראה ממבטה הצונן ומהאתגר שננעץ בו כאילו היו שווים. כביכול הייתה לה הזכות לתבוע ממנו כאוות נפשה. לא היה לו מושג למה הוא משתוקק להושיט יד שתגשר על הרווח הצר שבין כיסאותיהם ולהניח את ידיו עליה. לגעת בעורה, לבדוק אם הוא רך כפי שנראה לטעום את הפה השופע –

מה עובר עליו לעזאזל?

אכילס נענע בראשו כמנסה להחזיר לעצמו את צלילות דעתו. "אם מדובר בגרסה הפרטית שלך למשא ומתן, עלייך לשקול את גישתך מחדש. את יודעת מצוין שאנחנו עסוקים מעל ומעבר כרגע."

"יש הטוענים שזה הזמן המושלם לדון בנושאים כמו תמורה והתקפי זעם," השיבה נטלי, קולה רגוע ונטול אי־נוחות כתמיד. לא הייתה לו שום סיבה לחרוק בשיניו. "אחרי הכול, כשמצפים ממך לעבוד עשרים ושתיים שעות ביממה, ובתמורה לחטוף צעקות על מאמציך, מחשבותיך פונות באופן אוטומטי למה שחסר. זה הטבע האנושי."

"לא חסר לך כלום. אין לך זמן לבזבז את הכסף שאני משלם לך כי את עסוקה מעל הראש מדי בטיולים בעולם – שגם עליהם אני משלם."

"הלוואי שהיו לי יותר משעתיים ביום ליהנות מאותן ערימות של שטרות."

"יש אנשים שמוכנים להרוג למען ההזדמנות לבלות חמש דקות בנוכחותי," הזכיר לה. "או ששכחת מי אני?"

"נו באמת, תירגע." היא נענעה בראשה לעברו, ולתדהמתו הרגיש שהיא מנסה לייסר אותו. אותו. "תסכים איתי שלא יהרוג אותך להיות קצת יותר מנומס."

מנומס

העוזרת הפרטית שלו חלקה לו הרצאה על נימוסיו.

לומר שהוא היה מסוחרר, אפילו לא מתקרב לתיאור קלוש של תגובתו של אכילס.

אבל אז היא חייכה, והתגובה הפכה מסובכת יותר. "בכל אופן עליתי על המטוס. החלטתי לא לפרוש היום." אכילס לא החמיץ את הדגש שהעניקה למילה האחרונה. "ואני לשירותך."

בתוכו החל להיבנות משהו ענק, אפל, מאיים להשתלט, אכילס חשש מאוד שדובר בזעם.

אבל הוא סירב להשלים עם העובדה, יהיה אשר שיהיה, הוא השאיר את השדים שלו מאחוריו, והוא לא יחזור לאחור, בשום פנים ואופן.

"אם את רוצה לעזוב מיס מונה, לא אעצור בעדך," הבטיח לה בקרירות. "אין לי מושג מה גרם לך להעלות בדעתך שאנסה. אני לא מתחנן. אוכל למצוא מי שיתפוס את מקומך כהרף עין, ואולי אעשה זאת, רק בגלל שהשיחה הזאת פשוט בלתי־נסבלת."

העוזרת שחשב שהוא מכיר היטב הייתה בולעת את רוקה, ואחר מסיטה את מבטה לצדדים. היא הייתה מחליקה את חצאיתה בידיה ותוך כדי כך מתנצלת. היא עוררה את חמתו רק פעמים ספורות במשך השנים, והיא נחלצה מהן בדיוק באותה הדרך. הוא הביט בה בציפייה.

אבל היום נטלי רק ישבה לה שם, מסיחה את דעתו בתנוחתה המושלמת ובמבטה הטעון בביטחון ובשלווה שגרמו לו לרצות... לפרוע את הופעתה המוקפדת. לתחוב את אצבעותיו לקוקו החמוּר וחסר הייחוד הזה ולמשש את מרקמה של הנחושת הנוצצת, מתחת לחולצתה הצחה כשלג, או טוב מזה, להניח לידיו לטפס מתחת לחצאית הצמודה הזו שלה.

הוא זעם כל כך שלא היה מזועזע מעצמו אפילו כדי עשירית ממה שאמור היה להיות.

"אני חושבת ששנינו יודעים היטב שלמרות שבנקישת אצבעות תוכל לזמן קהל נכבד של מועמדים לתפקידי, תתקשה מאוד למצוא מישהו שימלא אותו לשביעות רצונך," אמרה בוודאות ש... הטריפה אותו. "אולי מוטב שנוותר על האיומים? אתה צריך אותי."

הוא העדיף שפשוט תקפוץ קדימה ותתקע סכין היישר לחזהו.

"אני לא צריך אף אחד," אמר. "ולא חייב שום דבר."

העוזרת שפתאום הפכה למסתורית רק הרכינה את ראשה, והוא הבין שאין זו תשובה. כאילו היא פשוט התנשאה עליו – רעיון שגרם לכל שריר בגופו להימתח.

"במקום לדאוג כל כך למחליף שלך כדאי שתדאגי לעבודתך," חרק אכילס. "אין לי מושג מה גרם לך לחשוב שאת יכולה לפנות אליי בצורה כל כך לא מכבדת."

"לדבר גלויות לבטח לא מעיד על חוסר כבוד," אמרה. הבעתה לא השתנתה, אבל מבטה הירוק היה חמור – מאוד, ובחוסר אמון מופתע חשב, כאילו ציפתה ממנו ליותר.

אכילס היה מסוגל רק להביט בה בתדהמה יהירה, ועכשיו הוא אמור לסבול מההשפלה שבלעמוד לשיפוטה של עוזרתו? ולמה כלל לא נראתה מאוימת מתדהמתו?

"אם את לא מתכננת במקרה לנצל מצנח, נראה שאת תקועה כאן, במצב המאוס עלייך, לשעות הקרובות," נהם אכילס לעברה, מקווה שיוכל לדבר בלי לצעוק. צעקות באו בקלות רבה מדי, מחפות על רגשותיו האמיתיים. "אני מציע שתנצלי את הזמן לשקול מחדש את גישתך הנוכחית."

החיוך הזוהר ששלחה אליו ממש לא מצא חן בעיניו, כאילו ניסתה לעודד אותו. אותו. ובמיוחד לא אהב את הברק המסנוור של החיוך שכמו הדליק אותו מבפנים ועד קצות ציפורניו.

"איזו הצעה נדיבה, מר קסיליאריס," אמרה באותו קול המכיר בערך עצמו שלה, שהלך והטריף אותו. "אני בהחלט אביא אותה בחשבון."

המטוס המריא, נוסק אל שמי לונדון. אכילס הניח לכוח הכבידה להשקיע אותו חזרה במושבו ובחן את העובדות שעמדו בפניו. הוא עבד עם האישה הזאת במשך חמש שנים, והיא מעולם לא דיברה אליו בצורה כזאת קודם. אף פעם. לא היה לו מושג איך להתייחס למצב.

פתאום הסתבר לו שנתקל בדברים נוספים ללא מושג ברור איך להתמודד איתם, כגון ליבו שדפק כנגד צלעותיו כשרוי בעיצומו של התקף זעם, למרות שלא היה מסוג האנשים שאיבדו שליטה, לא על מזגו ולא על כל דבר אחר, ודרש מעצמו בראש ובראשונה לא פחות משלמות. הזעם גרם לו לחשוב על ימי נעוריו הרחוקים ועל החיים בבית אביו החורג, צריפון מט ליפול, קורבן לכל גחמה שרירותית, רוגז, צעקות ואגרופים עד שנתן לכל הכעס והזעם בתוכו להשתלט עליו והפך ללא יותר מחיה רעה בעצמו –

למה הרשה לעצמו לגלוש למחשבות על דברים כאלה? נעוריו היו מחוץ לתחום, אפילו לראשו. מה עובר עליו לעזאזל?

השפעתה של נטלי עליו לא מצאה חן בעיניו. אבל מה שעורר את חשדו היה שמעולם היא לא השפיעה עליו קודם לכן. הוא אישר את החלטתה להרכיב את המשקפיים שלא נזקקה להם ולהתחיל לאסוף את שערה, שנועדו להפוך אותה ליעד פחות אטרקטיבי לאנשים חסרי המעצורים, שעימם בא בקשרים עסקיים ושחשבו שיוכלו לקצר את דרכם אליו באמצעות התעניינות בה. אבל הוא לא נזקק לכך שתגרע מהופעתה מאחר שנכבש בקסמה בעצמו. הוא לא הוקסם.

אז מה השתנה היום?

מה חיזק אותה, דחף אותה, והרע מכול, מה אפשר לה לחדור אל מתחת לעורו?

מחשבותיו המשיכו לשוב אל חדר הנוחיות בנמל התעופה ואל העובדה שהגיחה ממנו בת־אדם שונה מזו שנכנסה אליו.

כמובן היא לא הייתה אישה אחרת. האם דמיין שחוטפי הגופות השתלטו על נטלי האמיתית? ואולי דמיין שהוא קורבן לאיזו מתיחה משוכללת?

רעיון אבסורדי, אבל הוא לא הצליח להתקדם ממנו. המטוס התביית על גובה השיוט שלו, והוא קם מכיסאו ועבר אל ספת העור שהשתרעה בגאווה במרכז חלל המטוס, שעוצב כמו סוויטה באחד ממלונותיו המפוארים. הוא נשען לאחור מול מחשבו הנייד והעמיד פנים שהוא בודק את הדוא"ל שלו, ולמעשה הגניב מבטים לעבר נטלי, מחפש רמזים.

היא לא הסתובבה במטוס נמרצת וממוקדת כהרגלה. הוא חשב שנראתה מהוססת. לא בטוחה – וזאת למרות העובדה שנראתה זקופה יותר ממקודם. כביכול שינתה את יציבתה בחדר הנוחיות. אבל מי עשה דבר שכזה?

לבן־אדם שונה תהיה תנוחה שונה.

זה היה מטורף, ידע אכילס, ומלבד זאת ידע שתמיד לקראת סיומה של עסקה הוא התנהג באופן גבולי, נטה להגזים, ולכן לא היה אמור להיות מופתע מנכונותו לשקול את האפשרות המטורפת הזאת היום. תמיד היה בלתי צפוי, פורץ גבולות שחושב מחוץ לקופסה, וחלק מכישרונו נבע מכך שנתן דרור לדמיונו, להמריא לגיחות מטורפות קטנות שמעולם לא ידע לאן הן עלולות להוביל.

הוא צפה בהנאה כשנטלי התיישבה והחלה לסקור את תיקה שלה כאילו לא ראתה אותו מעולם. הוא שלף את תמונתה מתיקיית האבטחה שלו והריץ עליה חיפוש־לפי־תמונה, אחרי הכול, למה לא?

אכילס היה מוכן להיתקל במספר תמונות של ידועניות אקראיות שאולי דמתה להן קלות. ואז ייאלץ להתמודד עם העובדה כי העוזרת החביבה עליו כנראה השתגעה על כל הראש או סתם ירדה מהפסים. היא צדקה כשטענה שיהיה קשה למצוא לה תחליף – קשה, אבל לא בלתי־אפשרי. הוא לא הגזים בהערכת כוח המשיכה שלו – ושל חברתו המצליחה – פחות או יותר לכל אחד ולכולם יחד. הוא הוצף בפניות מדי יום ביומו, לא שבכלל הייתה בחברתו משרה פנויה.

אבל אז כל שיקוליו נמחו באחת מאחר שחיפוש התמונות שלו עלה על אוצר.

היו שם דפים על דפים של תמונות. כולן של עוזרתו – מלבד העובדה שהן לא היו תמונותיה. הוא הבין מהשמלות מתפירה עילית בהזמנה אישית, המעודנות להפליא, שלבשה. הוא ראה זאת בתכשיטים שזרמו סביב צווארה וכיסו את ידיה, ומשכו תשומת לב לדברים קטנים כמו מניקור מושלם של ציפורניה באותו היום – הוא ידע שלרוב לנטלי לא היה די זמן להשקיע בציפורניה בצורה כזאת. וכל תמונה שלחץ עליה זיהתה את האישה המופיעה בה לא כנטלי מונה, עוזרתו של אכילס קסיליאריס, אלא הוד מלכותה, הנסיכה ולנטינה ממורין.

אכילס לא נהג להתעניין במיוחד בבני משפחות מלוכה, ולמעשה בכל אלו שזכו בעושרם תודות לירושה, מאחר שנאלץ להתאמץ ולעבור תלאות רבות כל כך כדי לצבור את הונו שלו. הוא מעולם לא ביקר בממלכה הים תיכונית הקטנה מורין, בעיקר משום שלא הייתה לו יכטה לעגון שם לבילוי קיץ מופז בבטלה אין־סופית, ומעבר לכך לא נאלץ לנצל את גישתה הידידותית־למיסים המפורסמת של המדינה. אבל הוא זיהה את המלך ג'פרי ממורין, והוא בהחלט זיהה את סמל האצולה של משפחת המלוכה.

הסמל שהשתרע על פני כל מטוס הסילון הפרטי, שחנה לא הרחק ממטוסו על המסלול בלונדון.

שיגעון היה דבר אחד, חשב אכילס, ודבר אחר הייתה תרמית מחוכמת שאיש לעולם לא יחשוד בה – כי מי יכול להעלות בדעתו שהאדם שעומד לפניהם, נראה כמו מישהו שהם מכירים היטב, הוא בעצם מישהו אחר?

אם לא טעה – והוא ידע שלא, כי היו יותר מדי דברים לא הגיוניים בהתנהגות העוזרת שלו היום, ואכילס לא היה מאמין גדול בצירופי מקרים – הנסיכה ולנטינה ממורין ניסתה את כוחה בתרגיל הונאה.

עליו.

ומכאן נבע, בעצם נבעו הרבה מאוד דברים. ראשית, סביר מאוד שאיפשהו עוזרתו האמיתית העמידה פנים שהיא הנסיכה, מפקירה אותו ואת עבודתה בידי מישהי שעליה לדעת שלא תצליח לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שלו. שנית, מכאן אפשר להבין שהיא באמת לא הייתה כל כך מרוצה ממשרתה כפי שהנסיכה הזאת העזה לזרוק בפניו, בצורה שהטיל ספק אם נטלי הייתה אי־פעם מעיזה. ושלישית, אפשר להסיק שלמעשה נטלי הגישה לו את הודעת התפטרותה.

אף מסקנה לא מצאה חן בעיני אכילס, בלשון המעטה. אבל מסקנה רביעית התבהרה לעיניו – לא הנסיכה הזאת ולא עוזרתו הנפקדת ציפו שהיפוך התפקידים הקטן שלהן ייחשף. נטלי שהייתה אמורה להיות הרבה יותר חכמה, באמת האמינה שלא ישגיח שמתחזה תפסה את מקומה? או שלא היה אכפת לה אם יבחין?

זה היה מרגיז, ומבחינה מסוימת, מעליב.

אבל אכילס חייך כשולנטינה התמקמה מאחורי שולחן הקפה מולו, באותו חן מולד שרמז על ארמונות, שיעורי נימוסים והליכות וחיים שלמים בחברה מעודנת.

והיא חשבה שהיא הפילה אותו בפח.

מה שאומר שהוא יכול להחליף את היוצרות ולהערים עליה. רעיון שהתפתח בשעה שהתבונן בה, וגופו הגיב אליו בהתלהבות רבה. האישה הזאת שעל פני השטח נראתה ככפופה לו, שאדם במעמדו לא הורשה לגעת בה משיקולים אתיים – למעשה לא הייתה.

היא לא הייתה שכירה שלו. הוא לא שילם לה משכורת, והיא לא חייבת לציית לו בדבר אם לא תרצה.

אבל לא היה לה צל מושג שהוא ידע.

אכילס כמעט ריחם עליה. כמעט.

"בואי נתחיל," מלמל, כביכול לא החליפו מילים חותכות. הוא ראה מבוכה מרקדת על פניה וכהרף עין נעלמת, היא הייתה הנסיכה המלכותית והייתה רגילה להסתיר את תגובותיה. הוא תכנן להתענג על כל רגע. האפשרויות היו אינסופיות, וכמדומה שהן השתוללו בו בחום קודח. "כל כך הרבה עבודה לפנינו, מיס מונה. אני בקושי יודע איפה להתחיל."