מזכרת מרומן חולף

ראול נע בשקט על המיטה. הוא נשען על מרפקו והסתכל על האישה הישנה בסיפוק לצדו. אוויר הלילה האפריקאי היה חם וכמעט ולא נע, ועל אף המאוורר שעמד על השידה והזיז את האוויר לאט ובחריקה, היה עדיין לח. הַכּילה שעטפה אותם היתה הגנה חלקית ואופטימית מאוד נגד יתושים, וכשיתוש נחת על זרועו, הוא הבריח אותו והתיישב.

שרה פקחה את עיניה הרדומות וחייכה אליו.

אלוהים, הוא היה יפה. היא מעולם-מעולם לא דמיינה שגבר כלשהו יכול להיות יפה כמו ראול סינקלר. מהרגע הראשון שעיניה נחו עליו לפני שלושה חודשים, היא הוכתה אלם – והשפעתו עליה עדיין לא דהתה.

הוא התבלט משכמו ומעלה מבין כל אלה שלקחו שנת חופשה לפני תחילת הלימודים באוניברסיטה. הוא היה גבוה, פשוטו כמשמעו, יותר מכולם, אבל זה היה הרבה יותר מכך. זה היה היופי האקזוטי שלו שהקסים אותה: הזהב המלוטש של עורו, החיוניות של שערו השחור והבוהק, שהיה ארוך והגיע כמעט עד כתפיו, והכוח הגלום בגופו הרזה והשרירי. אף-על-פי שהיה מבוגר מהם רק בכמה שנים, הוא היה גבר בין נערים.

היא הושיטה יד והעבירה אותה ברפרוף על גבו.

"יתושים." ראול חייך, ועיניו השחורות חלפו על פני כתפיה החלקות בעלות הצבע הדבשי ומהן אל שדיה. הוא הרגיש שהוא מתעורר ומתגרה אף-על-פי שתנו אהבים לפני שעות ספורות בלבד. "הכילה הזו חסרת תועלת. אבל כיוון ששנינו ערים לגמרי..."

באנחת הנאה קטנה חיבקה שרה את צווארו, משכה אותו אליה והתפתלה בקוצר רוח כשפיו מצא את פיה.

היא היתה בתולה כשפגשה אותו לראשונה. הוא שחרר אותה. ומאז כל נגיעה שלו שחררה בה תחושות חדשות ונפלאות.

גופה היה חלקלק מחום ומזיעה כשמשך בזהירות את הסדין הדק שהיה כל שיכלו לשאת עליהם בחום הזה.

השדיים שלה היו הנפלאים ביותר שראה אי פעם, ובדקירת צער פתאומית על מה שעתיד לבוא קלט ראול שהוא יתגעגע לגופה. לא – הרבה יותר מזה. הוא יתגעגע אליה.

זה היה מצב שהוא לא צפה מראש כשהחליט לקחת שלושה חודשי חופש כדי לעבוד במוזמביק. בזמנו זה נראה לו כמו הפוגה מתאימה בין סיום האוניברסיטה – שני תארים: בכלכלה ובמתמטיקה – ובין מה שראה כהתחלה של שארית חייו. לפני שישליך את עצמו אל כיבוש העולם ויכניע את השדים הפנימיים שלו, הוא ישקיע את עצמו בעזרה חסרת אנוכיות לזולת – לאנשים שהיו אומללים כפי שהיה הוא עצמו פעם, אם כי באופן שונה לגמרי.

הוא כלל לא תכנן לפגוש אישה ולהיכנס איתה למיטה. יצר המין שלו, כמו כל דבר אחר בחייו, היה פשוט משהו אחר שלמד לשלוט בו ללא רחמים. הוא התכוון לבלות את שלושת החודשים הללו כשהוא שולט בו.

שרה סקוט, בעלת השיער הבלונדיני הסבוך ופניה התמימות והנקיות, בהחלט לא היתה אישה שחשב שתמשוך אותו. בדרך כלל הוא התמקד בטיפוסים קשוחים ומנוסים יותר – נשים מושכות שהיו מוכנות בדיוק כמוהו לפרשיות קצרות ומלאות תשוקה, נשים שדרכיהן הצטלבו בשלו לזמן קצר, שהיו כמו ספינות חולפות, נשים שבעצמן לא הטילו עוגן ושמעולם לא ציפו ממנו לעשות זאת.

מבט אחד בשרה והוא זיהה בחורה שתרצה קביעות, אבל זה לא הספיק על מנת לגרום לו להתרחק ממנה. הם נפגשו בנסיבות שהיו כה רחוקות מהמציאות עד שנדמה היה כאילו הם חיים בבועה, ובמשך אותם שבועיים הוא התבונן בה בהרהור מזווית העין, והיה מודע לכך שגם היא הסתכלה עליו. עד סוף השבוע השלישי הבלתי נמנע שהפך למציאות.

הם עשו אהבה עכשיו – בשקט ולאט. לבית שאותו חלקו עם שישה אחרים היו קירות דקים כנייר, ורצפות עץ העבירו קולות ביעילות חסרת רחמים.

"או-קיי," ראול לחש, "כמה קרוב אני יכול להגיע לפני שתצטרכי להחניק גניחה?"

"שלא תעז," שרה לחשה בחזרה בצחקוק. "אתה יודע כמה זה קשה..."

"כן, וזה מה שאני אוהב אצלך. נגיעה אחת, ואני יכול להרגיש את גופך מתמוסס." הוא נגע בה ברפרוף, נגיעה קלה כנוצה בין שדיה השופעים, כשהוא משרטט קו המשכי שהקיף את פטמותיה הבולטות עד שהתפתלה ונשמה במהירות, פניה סמוקות, ידה נטמנת בשערו הארוך מדי.

כשליקק בעדינות את קצה הפטמה התפוחה, הוא הצמיד אוטומטית יד על פיה וחייך למחצה כשניסתה מאוד לא לגנוח לתוך כף ידו.

רק כחצי תריסר פעמים הם לקחו את הלנד רובר וברחו אל אחד החופים. שם הם מצאו פרטיות ותינו אהבה ללא מגבלות וללא צורך באיפוק. במגורי העובדים הם הוגבלו לצורת התעלסות זהירה ומעודנת כאילו היתה ריקוד.

אף שהיה כבר אחר חצות, היה הירח מלא וקורן. הקרניים הכסופות ששטפו דרך החלון והטילו צללים על הקירות, הדגישו את הזוויות הקשות של פניו כשליקק שביל לאורך בטנה, למטה אל המקום שבו רגליה נפשקו לקראתו.

שרה הרגישה שהיא בגן עדן, וזה לא הפסיק להדהים אותה שהרגשות שלה כלפי הגבר הזה היו כה עזים אחרי שלושה חודשים בלבד... פחות. היא הרגישה כאילו בלי לדעת זאת אפילו שהיא שמרה על עצמה כדי שהוא יבוא וייקח בעלות על לבה.

כשתינוי האהבים שלהם הפך דוחק יותר, וכשחדר לתוכה ובנה קצב ארוך ויציב שהפך מהיר יותר ויותר עד שהתקרבה לאורגזמה, המחשבות הלא נוחות שהתרוצצו במוחה במשך הימים האחרונים אבדו, והיא החזיקה מעמד עד שגופיהם התאחדו והם הגיעו לפורקן משותף. הקולות היחידים היו הנשימות המהירות שלהם, אף-על-פי שרצתה לקרוא בקול מסיפוק.

כשנחתה בחזרה לאדמה, אור הירח האיר את המזוודות שלו ארוזות ומוכנות ליד הארון המיושן.

ואז חזרו המחשבות המדאיגות.

ראול שכב עליה מותש, ולמשך כמה שניות אף אחד מהם לא דיבר. הוא כרך את זרועו סביבה. שולי הסדין נערמו למרגלות המיטה, והוא תהה בעצלתיים כמה זמן ייקח ליתושים לגלות שיוכלו להיכנס מפתח גדול יותר.

האם אנחנו יכולים לדבר?"

ראול התאבן. ניסיון העבר לימד אותו שכשמישהי רצתה לדבר, היא תמיד אמרה דברים שהוא לא רצה לשמוע. "בסדר, אני יכולה לראות שאתה לא קופץ משמחה ושאתה לא רוצה לדבר, אבל אני חושבת שאנחנו צריכים. אני מתכוונת... המזוודות שלך ארוזות, ראול. אתה עוזב עוד יומיים. ואני... אני לא יודעת מה עומד לקרות לנו."

ראול התגלגל מעליה ונשכב על הגב. הוא בהה בתקרה בדממה למשך כמה שניות. מובן שהוא ידע שהם ימצאו עצמם במצב הזה, אבל הוא בחר להתעלם מכך כי היא הקסימה אותו. בכל פעם ששקל את האפשרות שישמיע באוזניה את אחד הנאומים הקטנים שלו באשר לכך שלא תצפה ממנו לכלום, הביט בעיניה הירוקות והמבריקות והנאום התפוגג.

הוא הסתובב אליה באי רצון, הסיט את השיער הבלונדיני מפניה ותחב את הקצוות מאחורי אוזניה.

"אני יודע שאנחנו צריכים לדבר," הוא הודה בכבדות.

"אבל אתה בכל זאת לא רוצה..."

"אני לא בטוח לאן זה יוביל אותנו."

היא הרגישה כאילו ספגה מקלחת של מים קרים. אבל שרה המשיכה באומץ כיוון שלא היתה יכולה לדמיין שהוא יעזוב וכל מה שהיה ביניהם יתאיין ברגע שהוא יעזוב. הם עשו אלף דברים יחד. יותר ממה שחלק מהאנשים דחסו בחיים שלמים. היא סירבה להסכים שזה יכול להתפוגג אל האין.

"מעולם לא התכוונתי לבוא הנה ולהתחיל מערכת יחסים כלשהי," הוא התוודה. הרהיטות שלו נעלמה, לשם שינוי, כיוון שפשוט לא היה מורגל לנהל שיחות על רגשות. הוא מעולם לא עשה זאת. הוא פשוט לא חשב שהיה לו את היכולת לכך.

אבל היא היתה שם, מתבוננת בו בחשיכה בעיניה הגדולות והשואלות ומחכה. "גם אני לא. פשוט רציתי להתנסות החוויות חדשות – לעשות משהו אחר לפני שאתחיל את הלימודים באוניברסיטה. אתה יודע זאת. כמה פעמים אמרתי לך את זה..." היא כמעט אמרה את המילה להתאהב, אבל חוש השימור העצמי שלה גרם לה להיזהר. אפילו פעם אחת הוא לא אמר לה מה הוא מרגיש כלפיך. היא רק הסיקה דברים מהצורה שבה הסתכל עליה, נגע בה או צחק מהדברים שאמרה כשקנטרה אותו. "לפגוש מישהו לא היה חלק גם מסדר היום המתוכנן שלי. הבלתי צפוי קורה."

האמנם? לא לו. מעולם לא לו. בילדותו עבר הרבה דברים לא צפויים, כולם קשים. בראש רשימת הדברים שמהם הכי רצה להימנע היה הבלתי צפוי. אבל היא צדקה. מה ששגשג ביניהם הפתיע אותו. הוא משך אותה שוב אליו וחיפש את המילים הנכונות כדי להסביר מדוע העתיד יהיה משהו שאותו יפגשו בנפרד.

"לא הייתי צריך להיכנע, שרה."

"לא היית צריך להיכנע לְמה?"

"את יודעת לְמה. לָך."

"בבקשה, אל תגיד את זה," היא לחשה בפחד. "האם אתה מתכוון שכל מה שעשינו היה טעות גדולה? היה לנו כל כך כיף! אתה לא חייב להיות כל כך רציני כל הזמן."

ראול לקח את ידה ונשק לקצות אצבעותיה, אחת-אחת, עד שחיוך קורן עלה על שפתיה. היא חייכה קלות.

"זה היה כיף," הוא הסכים בתחושה כבדה של מי שעומד לחלוק מהלומה גורלית לקורבן תמים. "אבל זו לא המציאות, שרה. זה פסק זמן. את פחות או יותר אמרת זאת בעצמך. המציאות היא מה שמחכה לנו. במקרה שלך שלוש שנים באוניברסיטה. במקרה שלי... העולם, עבודה. באמת קיוויתי שלא נצטרך לנהל את השיחה הזו. קיוויתי שתראי את מה שברור לי. זה היה נפלא, אבל זו... פרשייה של חופשה."

"פרשייה של חופשה?" שרה מלמלה בקול נמוך.

ראול נאנח והעביר את אצבעותיו בשערו הארוך מדי. הוא ייפטר ממנו בשנייה שיחזור לציוויליזציה.

"אל תעשי ממני מפלצת, שרה. אני לא אומר שזה לא היה... מדהים. זה היה. בעצם, אלו היו שלושת החודשים המדהימים ביותר בחיי." הוא היסס. העבר שלו מעולם לא היה משהו שבחר לדבר עליו עם מישהו, ובטח לא עם אישה, אבל הדחף ללכת איתה רחוק יותר היה מכריע. "גרמת לי להרגיש מה שאף אחד לא גרם לי להרגיש אי פעם... אבל אני מניח שאת יודעת זאת..."

"איך אני יכולה לדעת אם מעולם לא אמרת לי?" היא אמרה, אבל זה היה בכל זאת משהו להיאחז בו.

"אני... אני לא טוב עם סוג כזה של דרמה רגשית. היו לי הרבה דרמות רגשיות בחיי..."

"למה אתה מתכוון?" היא ידעה רק מעט מדי עובדות באשר לעברו אף-על-פי שהוא ידע כמעט הכול על שלה. היא סיפרה לו על ילדותה – ילדותה המאושרת מאוד והרגילה מאוד – כבת יחידה של זוג הורים שתמיד חשבו שלא יהיו להם ילדים עד שאמה נכנסה להיריון בגיל ארבעים ואחת.

הוא התחמק מהנושא ומלבד זה שאמר לה שאין לו הורים, העדיף להתרכז בעתיד, דבר שעם הזמן התאים לה מאוד – אף שלא הזכיר אותה בעתידו. היא אהבה לדמיין אותו מפלס את דרכו בעולם כשהיא לצדו. היכן שהוא.

"גדלתי בבית אומנה, שרה. הייתי אחד מהילדים הללו שקוראים עליהם בעיתונים, אלה שנלקחים על הרשויות הסוציאליות כיוון שהוריהם לא יכולים לטפל בהם."

שרה התיישבה במיטה ולא ידעה מה לומר. היא חשה את החמימות הטבעית שלה משתלטת עליה ואת דקירת הדמעות. חיוך מסויג עלה על שפתיו.

"אף אחד מהוריך לא היה מסוגל לטפל בך?"

"רק הורה אחד היה בסביבה. אימא שלי. " זה לא היה טבעי לו להתוודות. הוא בחר את מילותיו בזהירות וערטל אותן מעוצמה. זו היתה תחבולה שלמד מזמן, כך כשדיבר, היה קולו שטוח ומרוחק. "לרוע המזל היתה לה בעיית התמכרות, ובסופו של דבר היא נפטרה בגללה כשהייתי בן חמש. ואבא שלי... מי יודע? הוא יכול להיות כל אחד."

"מסכן!"

"אני מעדיף לחשוב על הרקע שלי כמחשל את האופי, ויחסית לבתי אומנה, שלי לא היה גרוע במיוחד. מה שאני רוצה לומר..." לשנייה הוא היה צריך להזכיר לעצמו לאן הוא חותר. "אני לא מחפש מערכת יחסים. לא עכשיו – וכנראה לעולם לא. מעולם לא התכוונתי להוליך אותך שולל, שרה, אבל... נכנסת לי מתחת לעור... וכל זה לא בדיוק תרם על מנת להחזיר אותי לעשתונותיי."

"כל מה?"

"כאן. באמצע שום מקום. זרוקים יחד בחום..."

"אז דבר לא היה קורה בינינו לולא היינו כאן?" היא שמעה את קולה מתרומם ונאלצה לשלוט בו כדי לא להעיר אף אחד – אם כי היתה במתחם רק עוד בחורה דוברת אנגלית אחת.

"זו שאלה היפותטית לגמרי."

"אתה יכול לנסות לענות עליה?"

"אני לא יודע." הוא הרגיש את העלבון שלה, אבל מה הוא יכול לעשות כדי לשפר את הרגשתה? איך הוא יכול להבטיח הבטחות שהוא יודע שלא יוכל לקיים?

התסכול והכעס גאו בתוכו. לעזאזל, הוא היה אמור לדעת רק מלהסתכל עליה ששרה לא היתה אחת מהנשים שרצו רק לבלות, ללא מחויבות. לאן נעלמה השליטה העצמית המהוללת שלו כשהיה זקוק לה במיוחד? ערקה ללא רשות?

כשהוא ראה אותה, כל סממני ההיגיון הבריא נטשו אותו. וכשגילה שהיתה בתולה, האם זה עצר אותו? ההיפך. דווקא ריגש אותו מאוד להיות הראשון שלה. הוא רצה לצעוק את זה מהגגות. במקום לסגת הוא הסתער קדימה למצב המטורף והרומנטי כביכול שעד עתה תמיד בז לו. המפגשים ביניהם לא כללו מעדנים ותכשיטים – הוא לא היה יכול להרשות לעצמו משהו מעין זה – אבל היו שיחות ארוכות ונעימות, והרבה צחוק. לעזאזל, פעם אחת הוא אפילו בישל בשבילה ארוחה, כששאר הצוות נעלם כדי להקים מחנה על החוף בסוף השבוע והשאיר רק אותם מאחור.

"אתה לא יודע? האם זה משום שאני לא באמת הטיפוס שלך?"

הוא היסס מספיק זמן כדי שהיא תגיע למסקנה המרירה.

"אני לא, נכון?" היא העבירה את רגליה מעבר למיטה, בעטה בכילת היתושים והסיטה אותה הצידה כך שתוכל לזחול תחתיה."לאן את הולכת?"

"אני לא רוצה לקיים את השיחה הזו." היא חיפשה בחשֵכה את בגדיה, איתרה אותם והתחילה להתלבש. חולצת טריקו ישנה, זוג מכנסי ג'ינס קצרים וכפכפי אצבע. "אני יוצאת החוצה. אני צריכה אוויר."

ראול התלבט במשך כמה שניות האם לעקוב אחריה כשראה אותה בורחת מהחדר במהירות עצומה, ואז זינק מהמיטה בעודו נלחם עם הג'ינס שלו ולא טורח כלל ברכיסת החולצה.

חדר השינה הקטן היה מצויד בריהוט בסיסי ביותר וגדוש בחפציהם של שני אנשים. הוא קילל בשקט כשכמעט נפל על אחת מנעליו. הוא לא אמור לעקוב אחריה. הוא אמר את כל מה שאפשר לומר על הנושא של המשכיות הרומן. להאריך בשיחה משמעה להזמין דיון עקר, אז מה הטעם? אבל כשראה אותה נעלמת דרך דלת החדר הבין שעליו לפעול מידית.

הבית היה בניין בטון מרובע, לדלת הקדמית שלו הגיעו דרך מספיק מדרגות על מנת לוודא שיהיה מוגן נגד שיטפונות בעונת הציקלונים. הוא הדביק אותה בדיוק כשהיא הגיעה לתחתית המדרגות.

"אז מה הטיפוסים שלך?" שרה הטיחה בו, ידיה על מותניה.

"טיפוסים? על מה את מדברת?"

"הנשים שאתה בוחר?"

"זה לא רלוונטי."

"לי זה רלוונטי!" שרה בהתה בו. היא רעדה כעלה נידף, ולא ידעה למה התקבעה על פרט אחד. הוא צדק. זה לא היה רלוונטי. מה זה משנה אם הוא העדיף ברונטיות גבוהות והיא בלונדינית נמוכה? מה שמשנה זה שהוא זרק אותה. הוא זרק אותה כמו סחורה משומשת. הוא השליך אותה הצידה כאילו היתה משהו שולי ולא חשוב, בעוד שהוא היה הכול בשבילה.

היא ניסתה להתחמק מהמחשבה שתתעורר עוד שלושה ימים במיטה ריקה, מהידיעה שלעולם לא תראה אותו שוב. איך היא אמורה לשרוד את המצב הזה?

"את צריכה להירגע." הוא הניד בראשו והעביר את אצבעותיו בשערו, כשהוא מחליק את השיער לאחור. אלוהים, חם כאן כמו בתנור. הוא הרגיש את הזיעה הגרת על גופו.

"אני רגועה לגמרי," שרה הודיעה לו בקול צורם. "אני פשוט רוצה לדעת אם נהנית להשתמש בי במהלך שלושת החודשים האחרונים!"

היא הסתובבה לאחור והתחילה ללכת לכיוון קרחת היער המרכזית, למקום בו היו בקתות קני סוף עם גגות מחודדים ששימשו ככיתות לימוד עבור עשרים התלמידים המקומיים שהגיעו ללימודים. ראול לא לימד. הוא ושניים מהבחורים האחרים הועסקו בעבודה גופנית קשה באחת הקהילות המרוחקות יותר – הם עסקו בבנייה, עיבדו את האדמה, נטעו וקצרו את היבולים. ראול יעץ למקומיים בנושא גידול יבולים ודפוסים אקלימיים. נדמה היה שהוא יודע ממש הכול.

"האם פשוט הפקת את המקסימום ממצבך הקשה? שכבת איתי כיוון שלא היתה בסביבה אף אחת אחרת לטעמך?"

"אל תהיי טיפשה!" הוא הושיט יד ועצר את דיבורה, אחר משך אותה בחזרה אליו והכריח אותה להסתכל למעלה.

"אני יודעת שאני לא האישה הכי זוהרת בעולם. אני יודעת שאתה כנראה רגיל לצאת עם בחורות יפהפיות באמת." היא נשכה את שפתה והסיטה את מבטה, היא הרגישה אומללה וריחמה מאוד על עצמה. "ידעתי שזה מוזר שבכלל הסתכלת עלי מלכתחילה, אבל אני יודעת שאני האנגלייה היחידה כאן, אז התפשרת."

"אל תעשי את זה, שרה," ראול אמר בצורמנות כשהרגיש אותה רועדת כנגדו. הוא החליט להתמודד עם הדחף לסיים את השיחה על ידי נשיקת בפה המלא והחושני שלה. "אם את רוצה לדעת באיזו סוג של נשים בחרתי תמיד, אני אגלה לך. תמיד בחרתי בנשים שלא רצו ממני דבר. אני לא אומר שזה דבר טוב, אבל זו האמת. כן, הן נראו טוב, אבל לא בצורה שאת..."

"ואיזו צורה זו?" שרה שאלה בבוז, היא התקשתה לקלוט כל הערה חיובית במצבה הסוער. היא תהיה מוכנה להתחנן אליו. זה נגד את גאוותה, אבל כן, היא תשדל אותו לפחות להישאר בקשר.

"צעירה, תמימה, מלאת צחוק..." הוא הרפה את אחיזתו מזרועה וליטף אותה בעדינות. "בגלל זה הייתי צריך לברוח ברגע שהסתכלת עלי בעיניך הירוקות והגדולות," הוא מלמל בחרטה אמיתית. "אבל לא יכולתי. את היית הסך הכול של כל מה שלא חיפשתי, ובכל זאת לא יכולתי לעמוד בפניך."

"אתה לא חייב!" היא אמרה לפני שיוכל להעלות את התחינה שלה בלהבות. היא הסתובבה במהירות והלכה לכיוון קרחת היער. היא התיישבה על אחד מגזעי העצים שנכרתו ושהושאר שם כסוג של ספסל.

לבה פעם כפטיש, היא בקושי נשמה. היא לא הסתכלה עליו כשהתיישב לידה על גזע העץ.

הלילה היה מלא בקולות חרקים וצפרדעים, אבל כאן היה קריר יותר מאשר בחדר השינה המחניק.

לבסוף היא הסתובבה אליו. "אני לא מבקשת ממך להתמסד ולהתחתן איתי," היא אמרה בשקט, אם כי, באמת, במי היא משטה? זה היה בדיוק מה שרצתה. "אבל אתה לא חייב להסתלק ולעולם לא להסתכל לאחור. אני מתכוונת שאנחנו יכולים לשמור על קשר." היא שלחה לעברו חיוך קלוש ונואש. "בשביל זה יש טלפונים ניידים, דואר אלקטרוני ואת כל האתרים של הרשתות החברתיות, אתה יודע."

"כמה פעמים התווכחנו על המשמעות של הכנסת חייך הפרטיים לזירה הציבורית כך שכל העולם ייזון מכך?"

"אתה כזה דינוזאור, ראול." אבל היא חייכה. הם נהגו להתווכח על דברים רבים כל כך, ויכוחים קלילים מלווים בהרבה צחוק. כשראול בחר בעמדה מסוימת זה היה בלתי אפשרי להסיט אותו ממסלולו, והיא נהנתה להקניט אותו באשר לסירובו להשלים או להתפשר. היא מעולם לא הכירה מישהו כזה.

"ואת תשמחי לעשות זאת?" ראול חשב שאם היא אכן היתה בחורה שיכולה להיות מרוצה מסוג כזה של קשר מרוחק ובלתי רציף, הם לא היו יושבים כאן עכשיו ומשוחחים את השיחה הזו, כיוון שאז היא היתה פוצחת בפרשייה של שלושה חודשים ושמחה להסתלק ממנה מבלי להתייסר באשר לעתיד שלא נועד לקרות.

לרגע חולף הוא תהה איך זה היה יכול להיות לו היה לוקח אותה אתו, אבל זו היתה מחשבה שהוא מיהר לפטור לפני שהשתרשה. הוא היה תוצר של הרקע שלו, וזה היה משהו שבו הכיר בכנות.

מאחר ומעולם לא זכה ליציבות. הוא למד מגיל צעיר מאוד שהוא חייב לדאוג לעצמו. הוא אפילו לא זכר מתי בדיוק החליט שלא העולם הוא שיחליט על גורלו, אלא שהוא ישלוט בו, והדרך שיעשה זאת תהיה באמצעות השכל שלו. מערכת האומנה חידדה את האמביציה ואת הדבקות שלו במטרה וסיפקה לו לקח חשוב בחיים: אל תסמוך על איש.

בשעה שהילדים בבית האומנה שיחקו והשתוללו, ובעוד האחרים ערגו אל ההורים שלא הגיעו לביקורים המתוכננים, הוא הטמין את ראשו בין הספרים ולמד את כל הטריקים שאפשרו לו להתרכז באמצע המהומה. מאחר ובורך באינטליגנציה גבוהה במיוחד, הוא הצטיין בכל הבחינות, ומיד כששוחרר ממגבלות מערכת האומנה, עבד בפרך על מנת לממן לעצמו את הלימודים במכללה ואחר כך באוניברסיטה.

מכיוון שהתחיל ממש מהתחתית, הוא היה חייב להוכיח שהוא יותר מסתם נבון. תואר אחד בלבד לא הספיק כשהתחרית עם מישהו שהיו לו קשרים משפחתיים, לכן הוא למד לשני תארים יוקרתיים שבאמצעותם התכוון להתקדם לאן שרצה להגיע.

והיכן בתוכנית הגדולה שלו תשתלב שרה? הוא לא היה אדם עם נטיות טיפוליות ולעולם לא יהיה. פשוט לא היה לו את התכונות האלה, ואילו שרה שהיתה רכה ועדינה, תזדקק תמיד למישהו שיטפל בה.

לעזאזל, היא לא היתה מסוגלת אפילו להביא את עצמה לענות לשאלתו. כשדיברה על להישאר בקשר, היא התכוונה למערכת יחסים מתמשכת. כמה אחראי הוא יהיה אם יגיד לה את מה שרצתה לשמוע?

ראול קם לפתע על רגליו כשהוא יוצר מרחק חיוני ביניהם – שהרי הישיבה לידה גורמת למחשבות רבות להתרוצץ במוחו ומשפיעה על גופו.

"ובכן?" הוא שאל, יותר בחדות מכפי שהתכוון. הוא חש שהיא התכווצה כשהרכינה ראשה, והוא נאלץ לגייס את כל כוחותיו כדי לא לחבק אותה. הוא כיווץ את ידיו לאגרופים כאילו רצה לחבוט במשהו חזק. "לא ענית לשאלה שלי. האם תוכלי להיות איתי בקשר של דואר אלקטרוני אקראי בשעה שאת אמורה להמשיך בחייך? האם תוכלי להשאיר את הזכרונות שלנו מאחוריך ולראות את החוויות כניסיון חיים?"

"איך אתה יכול להיות כל כך קשוח?" שרה לחשה. היא ממש התחננה, אך זה לא עזר. הוא לא אהב אותה והוא לעולם לא יאהב אותה. למה שתבזבז את זמנה בקינות על המצב? הוא צדק. דואר אלקטרוני ומסרונים רק יאריכו את הכאב. היא צריכה לנתק אותו מחייה ולא להשאיר חלקים שיעלו מוגלה.

"אני לא קשוח, שרה. אני חוסך לך את הכאב של בניית תקוות שווא. את צעירה ומלאת שמחה ואנרגיה..."

"אתה לא בדיוק קשיש, ראול."

"במושגים של ניסיון חיים אני מבוגר ממך באלף שנה, ואני לא הגבר שאת מחפשת. לא אהיה טוב עבורך."

"זו בדרך כלל הדרך הפחדנית לברוח ממצב דביק," היא מלמלה מאחר וקראה את זה היכן שהוא וחשבה שזה הגיוני.

"במקרה זה, זו האמת. את צריכה מישהו שידאג לך, והאיש הזה לעולם לא יהיה אני." הוא בחן אותה בזהירות ותהה אם אי פעם יהיה שוב במצב שבו יצטרך להסביר את עצמו לאדם אחר. לך לבד, זה היה מה שלימד את עצמו, ָולא תמצא את עצמך מסובך במצבים כאלו. "אני לא רוצה את הדברים שאת רוצה," הוא המשיך ברכות.

שרה היתה רוצה להכחיש שרצתה את הדברים שהאשים אותה שהיא רוצה, אבל היא רצתה. היא רצתה רומן מהאגדות, והוא ידע את זה. התחושה היתה כאילו הוא הכיר אותה טוב יותר מכפי שכל אדם אחר הכיר אותה אי פעם.

כתפיה שקעו כשניסתה לחפש את קרן האור בערפל. תמיד היתה כזו.

"אני לא בנוי לשחק במשפחות מאושרות, שרה."

היא הרימה לבסוף את עיניה והסתכלה בו בקור. "אתה צודק. אני רוצה את כל הדברים הללו, וטוב שאתה מאכזב אותי, כך שיהיה לי סיכוי למצוא מישהו שלא פוחד ממחויבות." היא קמה ברגליים רועדות. " זה יהיה נורא לחשוב שאני אבזבז את הזמן ואוהב אותך אם איך לך נטייה לכל הסיפור הרומנטי, לחומר שממנו בנויות האגדות."

ראול חרק שיניים, אבל לא היה לו מה לומר בתגובה לזאת.

"ודרך אגב," היא הטיחה מעבר לכתפה, "אני אשאיר את הבגדים שלך מחוץ לדלת חדר השינה, כי אישן לבדי הלילה. אתה רוצה כל כך את החופש היקר שלך? אז מזל טוב – זכית בו!"

היא זקפה את ראשה כשהלכה את הקילומטרים הרבים בחזרה אל הבית, לפחות התחושה היתה כאילו מדובר באלפי קילומטרים.

זיכרונות ממערכת היחסים האינטנסיבית שלהם הבזיקו בראשה כמו מצגת שקפים איטית ומכאיבה. המחשבה עליו עדיין צמררה את עורה, והיא חיבקה את עצמה כשרצה על פני מדרגות האבן אל הדלת.

בחדר השינה היא אספה חלק מבגדיו בזרועותיה. אחר טמנה את פניה בהם, נשמה את הריח הגברי שלהם, ואז הוציאה אותם החוצה – ביחד עם המזוודת שלו.

ואז היא נעלה את דלת חדר השינה, ובשקט שהשתרר בחדר היא חשבה על החיים ללא ראול בתוכם וניסתה לעצור את הקרקע הנשמטת מתחת לרגליה.