מחווה למגפה ההיא – גרסת כיסוי

"לכתוב גרסת כיסוי לספר, זה לא נשמע לי הגיוני", אמר בן בנחת, לאחר ששמע את הרעיון. "עם כל ההערכה שיש לי לכתיבה שלך, אתה עיתונאי ולא סופר, ואם לדייק אז תגיד תודה שיש לך עוד את הטור שלך, כי אני לא יודע אם יש מישהו בן פחות משבעים שקורא אותו. חוץ מזה, מה אתה חושב שגרסת כיסוי לספר כזה יכולה להוסיף?" הוא שאל. "מה יהיה בה שאין בגרסת המקור? ואם נוסיף קצת ציניות, אז כדאי שיהיה מעצב גרפי טוב כדי שלפחות העטיפה תהיה מושכת. אתה יודע, קונים ספרים, כותבים וקונים, אבל אני לא בטוח שכל מי שקונה גם קורא, אז לפחות שתהיה עטיפה יפה כדי שייראה טוב ליד המיטה או הכורסה". ושטף הדברים שאמר כמו לא עמד להיגמר. "ואם עוד לא הבנת, אז אני אגיד לך את הדברים באופן ישיר. ראשית, אני חושב שאין לך את הכישרון הנדרש מסופר. אתה יכול לבטא רעיונות מעניינים כפובליציסט, אבל זה שונה לחלוטין מסופר, בטח ובטח מסופר שרוצה לדבר אל בני הדור הזה. שנית, הדֶבֶר – בספר הזה לא ניתן לשנות או להוסיף דבר, זה טקסט מושלם. אם כבר, לך תבחר טקסט אחר, לא מהפנתאון. ודבר שלישי, אני באמת לא מבין את הרעיון של גרסת כיסוי לספר. פעם בתקופה צריך לרענן את התרגום, אבל אתה הרי לא יודע צרפתית. אז מאיפה נפלה עליך השטות הזו?"

לעיתונאי היה טיעון טוב כנגד דבריו של בן, אבל כיוון שהטיעון היה במישור האישי ולא במישור הרעיוני, הוא חשב שזה לא הזמן הנכון להעלות אותו, ובמקום זה חזר כעת בפירוט על כל הדברים שניתן להגיד בזכותה של גרסת כיסוי. הוא דיבר על מוזיקה, החל ממוזיקה קלאסית וכמובן מוזיקה פופולרית, שבה גרסאות כיסוי הן לא רק דבר מקובל ונפוץ, אלא גם דבר שלעתים בונה ומזניק קריירה של אמנים חדשים וּותיקים כאחד. הוא דיבר על תאטרון, הזכיר את הקבוצה שעושה "שייקספיר בחמש דקות", ציין גרסאות שהמירו את העלילות הקלאסיות לתקופה מודרנית, תוך שמירה על הטקסט המקורי ולעתים גם תוך שינוי הטקסט המקורי לסלנג עכשווי. הוא דיבר על ההבחנה בין הומאז', פלגיאט ועיבוד מותאם לתקופה או לנסיבות אחרות. "הכול טוב ויפה", אמר בן, "אבל אתה שוכח שיש גבולות גזרה ברורים לכל הדוגמאות האלה. אתה יכול לצייר שפם למונה ליזה, אתה יכול להתאים את רומיאו ויוליה לאופי החיים והיחסים במאה ה־21, אתה יכול לעשות את זה בספר, בסרט, בתאטרון, בשעתיים או בחמש דקות. אבל אתה לא יכול לעשות שום דבר מזה ליומנה של אנה פרנק, נכון?"

"נכון ולא נכון", אמר ניתאי. "נכון לגבי אנה פרנק, אבל לא נכון לגבי טקסט שאינו מחויב למציאות היסטורית ספציפית. כל דבר שהציר המניע אותו נעוץ בקונקרטיות היסטורית, בסבירות גבוהה לא יתאים לגרסת כיסוי. אבל כל דבר אחר, שבמהותו בא להגיד לנו משהו עלינו, עלינו כבני אדם, משהו על אודות עצמנו, תפיסתנו, מאוויינו, חולשותינו, אופיינו, כל דבר כזה יכול להיות רלוונטי, החל מעדכון התרגום כמו שאמרת, וכלה בגרסת כיסוי מופרחת ככל שיעלה במוחו של יוצר כלשהו. נכון שאני פובליציסט ולא סופר, אבל זה כבר עניין אחר". וכיוון שמכאן הדברים הצטלבו עם המישור האישי הזכיר ניתאי את ה"פרויקט" של בן. ה"פרויקט" היה טקסט, ספר, או איך שלא נגדיר את זה, שבן היה כותב ומתאר בו את סיפורי התורה כמתכונת למימושה של מהפכה חברתית. "מה זה קשור?" אמר בן, "מה שאני כותב זו פרשנות. אתה יכול להגיד שזו פרשנות מרחיקת לכת, פרשנות מוגזמת, הכול, אבל זו רק פרשנות, זו לא 'גרסת כיסוי' ובטח שלא ניסיון לשנות את הכוונה של הטקסט או לעשות בו שימוש אחר כלשהו. הדיון שלי הוא רק במסגרת המישורים האפשריים לפירושו של הטקסט הנתון". ואחרי רגע הוסיף, "ואם כבר אתה מזכיר את 'תורה למהפכות', אז אתה חייב להודות שיש שם פרשנות מעניינת". ניתאי הודה שזו יכולה להיות פרשנות מעניינת, אבל לא פחות מכך, לדעתו, זו יכולה להיות "פרשנות" לאופיו של בן. בן גדל בבית דתי, במשפחה שחיה בקהילה מצומצמת. קהילה דתית מצומצמת אבל לא סגורה, לא חברתית ולא רעיונית. אפשר להגיד שזו הייתה חברה אמונית־ריאלית, רציונלית ומתחדשת. קהילה שראתה באמונה הדתית בחירה מושכלת, בחירה ברצף תרבותי ששימר עבורם לא רק את בית הוריהם והורי הוריהם, אלא מסגרת של רוח מאחדת. רוח של קהילה נושמת. מסגרת שממוקדת במאחד שבתוכה, ופחות בטרנסצנדנטי שמחוץ למסגרת. ומתוך שכך, דור ההמשך של הילדים שגדלו עם בן, היו ביניהם שהפכו לאנשי דת מובילים, היו שהפכו למדענים פורצי דרך, היו שהפכו לאנשי עסקים חדים, והיו שהפכו למרדנים כמו בן. מרדנים שניחנו ביצירתיות חשיבתית, ברעיונות מקוריים, רלוונטיים ופרודוקטיביים, אבל נקודתיים. וכך סימנו נקודה, ועוד נקודה, ועוד נקודה, מבלי שהשלימו אי־פעם את הקו הנדרש כדי להפוך את רצף הנקודות לדמות, כדי לגבש ולהוציא מציאות כלשהי מהנקודות אל האור.

בן היה איש רדיו וטלוויזיה, שהתמחה בהנחיה של תוכניות אירוח ואקטואליה. תוכניות שעיקר תהודתן היה במהלכי הליבון והביקורת שהיו עולים בהן. ביקורת שלא הסתפקה בזווית האקטואלית הרגעית, כי אם שאפה לתמונה קוהרנטית ורחבת מבט של המרואיין ביחס למציאות המורכבת ורבת הגוונים. ואולי משום שנקודת מבטם של מרבית המרואיינים, בעיקרם פוליטיקאים, אנשי ציבור, צבא, משטרה, ומעט אמנים לתיבול, הייתה צרה וממוקדת כמו האינטרסים האישיים וההזדמנויות החולפות שנקרו בדרכם; ייתכן שמשום כך גם התמונה שהצטיירה אודות עמדותיו של המראיין, גם היא לא הצליחה להציג מציאות חלופית כלשהי, ברוחב, בעומק ובפירוט הנדרשים, אך השאירה רושם של ניסיון כן להשלים ולו רק משחק מחשבתי רדיופוני או טלוויזיוני. בן אמנם נתפס כאדם שעומד על דעתו, מגובש בעמדותיו, ובעל אג'נדה ברורה וסדורה, אך מעבר לראיונות גם הוא לא השקיע בהשלמת נקודות הביקורת והעימות לכלל תמונה קוהרנטית ושלמה. וכך נותרו הנקודות פזורות כהבהקים בודדים במרחב הקולי החולף של הרדיו והטלוויזיה, מתפוגגים ואובדים מיד עם השמעתם, או לכל המאוחר לאחר שהשומע חזר עליהם בשיחת מסדרון כלשהי בעבודה, או בשיחת סלון עם בני משפחה, בפגישה עם חבר, שכנה טורדנית, או נהג מונית טרחן. היו אנשי תקשורת שכאשר הגיעו למעמד דומה לזה של בן, חצו את הקווים ועברו לפעילות פוליטית. חלקם הגיעו אפילו למעמד של ראשי מפלגות. אבל רובם ככולם, גם כאשר אמורים היו לטרוח ולשזור את הנקודות הפזורות לכדי קו רציף וברור, הותירו אותן פזורות כגרגרי חול שמותיר אחריו מי שחוזר מחוף הים. וכך, גם בגזרה המקומית וגם בגזרה הארצית אף אחד מכוכבי תקשורת אלה לא הצליח להגיע לכלל עשייה ופעולה של ממש ונותר במילותיו. לא שהפוליטיקאים ה"מקצועיים" כן פעלו דבר־מה, אלא שמהם אף אחד גם לא ציפה. בן לא היה מאותם אלו שחשקו בפוליטיקה, אפילו לא בסתר לבו. הוא חש אכזבה מכל מי שהייתה לו פעם תפיסה רעיונית כלשהי, בכל תחום שהוא, ועבר לפוליטיקה. הוא חש את זה לראשונה כשלמד על המדינה של אפלטון, וכשמתחילים בהוגה דעות כה גדול, כבר לא נותרה בו סלחנות כלפי "הוגי הדעות" העממיים שממלאים את העולם סביבו.

ניתאי, בדומה לבן, היה אף הוא איש תקשורת ועבד כפרשן בעיתון מכובד. כשאומרים עיתון מכובד הכוונה לעיתון שאינו מזוהה עם עמדה פוליטית כלשהי באף לא אחד מתחומי החיים. שכן עיתון יכול להיות "לא מזוהה פוליטית", אבל במקביל יכול שתהיה לו עמדה בתחומי חינוך, תרבות, פנאי. שהרי גם בשאלה האם נכון לחשוף ילדים לתכנים אלימים בתוכנית כלשהי בטלוויזיה, כולל מהדורות החדשות? או בשאלה האם לקראת חופשה מתקרבת יש להמליץ על טיול או נופש במקום כלשהו? גם בשאלות תמימות שכאלה נדרשו הכתבים שלא להיות מזוהים ולשמור על איזון. שכן אף שאלה אינה תמימה, ומאחורי כל תשובה עומדים אינטרסים של קונה, מוכר או מתווך. תכנים צהובים, אלימים ופוליטיים חביבים על המפרסמים שבטוחים בנטיית הציבור לצרוך אותם, ומכאן העלייה בביקוש לתכנים מסוג זה ולמיקום הפרסומות בסמוך אליהם. אך תוכן "תמים", כגון כתבות תיור ונופש, הוא מקדם המכירות הטוב מכול, שבמסווה של תום וחופש מקדמות בעלי עסקים, סוכנים, וחברות נסיעות. אם בן היה אמן מהפכות הסרק, שלא הובילו לשום שינוי, ניתאי היה אמן הניטרליות, שגם כן לא הוליכה לשום מקום. שניהם היו אנשים שזכו להערכה ולכבוד, האחד על לוחמנותו בגרגרי החול שלעולם לא הצליחו להיאסף לכדי קרקע יציבה, והשני על פרשנותו שתמיד הייתה מעמיקה, מקיפה ונקייה מכל הטיה, ומתוך שכך גם לא הביעה שום עמדה. ניתאי היה חוזר ומבהיר בכל הזדמנות ש"פרשן אסור שייהפך לדובר". שכן, מרגע שפרשן מזוהה עם עמדה כלשהי, הרי שהוא משמש כדובר מטעם, וחוטא בכך לתפקידו כפרשן, שאמור להציג את הבעיה על כל מורכבותה ולהאיר אותה מכל שלל הזוויות האפשריות. באותה מידה שבעלי דעות הפכו לפוליטיקאים, כך היו גם פרשנים שמכרו את נשמתם ונהיו דוברים של גופים או של אנשי עסקים מכל תחומי החיים. תחילה שלא מדעת. לאחר מכן תוך שכנוע עצמי בנכונות הדרך. בהמשך "כן מדעת" אך תוך ניסיון להתכחש לתמורה. ולבסוף תוך התמכרות לתמורה ובביטחון מוחלט שכך היה נוהג כל אחד, כי הרי "זה הוא טבעו של האדם". אך בעניין זה לא היה כל חשש לגבי ניתאי; אפשרות שכזו מעולם לא עלתה על דעתו, וגם אם הייתה עולה סביר שאף בעל עניין לא היה מעוניין בדובר כמותו.

"ואפרופו פרשנות", אמר ניתאי, "גם הפרשנות שלך, כמו של רוב הפרשנים, אינה נקייה. אתה לכאורה לא דובר מטעם של אף אחד, אבל בפועל אתה נוהג כמו דובר. דובר של המהפכן שבך. מהפכן שאוהב את הבלגן יותר מאשר את הסדר העתידי שהיה רוצה לכונן. הפרשנות שאתה כותב ב'מהפכת התורה' ממוקדת רק ברעיון המהפכה שלך, ומפספסת כך המון נקודות חשובות ויפות שנמצאות בטקסט". "תורה למהפכות – לא מהפכת התורה", תיקן בן והתכוון בכך שאין בכוונתו לחזור על פירושים שניתנו לסיפורי התורה על ידי דורות של פרשנים, גם לא לעמוד על המניעים העומדים מאחורי המפָרשים והפירושים השונים, גם לא להציע פרשנות מהפכנית חדשה כנגדם. "אני רוצה להראות שאת המבנה השיטתי והידוע של כל המהפכות התרבותיות, גם אלו שהצליחו וגם אלו שכשלו, ניתן לראות בצורה ברורה בַּתורה. ויותר מכך, שם נכתבה לראשונה הנוסחה, הנוסחה המושלמת למהפכה. נוסחה שהוצפנה בתִלי תִלים של משמעויות ופרשנויות. אבל אלו שקראו נכון את שורות הטקסט, זיהו בהן את הנוסחה, ואחת משתיים, או שאימצו את הטקסט או שאסרו אותו". "בסדר, ואיפה אתה נמצא בכתיבת הספר הזה?" חקר ניתאי, "בינתיים, ממה שאמרת לי אתה לא ממש מתקדם. אבל עזוב, נשים את זה כעת בצד. 'מהפכות טובות לכל שעה', כמו שאמר בלה קיראיי, בוא תחשוב איתי על הדֶבֶר. מבחינתך, אתה יכול גם לקחת את זה לכיוון המהפכני שיש בעצם הרעיון של גרסת כיסוי לספר".

"אני יכול לראיין אותך ולהציב בפניך שאלות קשות", אמר בן, "ואתה תוליך את זה בדרך הידועה שלך, הדרך שאומרת לנו 'והיה דן כל האדם לכף זכות', ידידי ניתאי־מַתַּיִי הארבלי". ניתאי חייך, נאנח בהדגשה אנחה של ידיד ותיק ואמר, "אתה תמיד שוכח שאת זה אמר ה'שותף שלי'. אני אמרתי 'הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע ואל תתייאש מן הפורענות', ומשום מה אני תמיד איתך ועם הפורענויות שלך". "צודק", חייך בן, "באמת לא ברור איך אני תמיד טועה ומשייך את זה לך. זה הרי ישוע־יהושע בן פרחיה שאמר 'עשה לך רב וקנה לך חבר, והיה דן כל אדם לכף זכות'. אתה יודע, הייתי משנה את זה ל־והיה דן כל הארץ לכף זכות". "זה כל כך אתה", אמר ניתאי, "שנראה לך בסדר לשנות טקסט כזה, וגרסת כיסוי לדֶבֶר נראה לך בעייתי. כרית את הבור לעצמך, עכשיו תתחיל לעבוד על שאלות לריאיון. אתה יודע מה, אני אעשה לך חיים קלים. אני אשלח לך קטעים מהספר שנתמקד בהם, ואז יהיה לך כיוון לשאלות. ומבחינתי, אתה יכול להתפרע עם השאלות ככל שתרצה, הטקסט הזה יכול להחזיק כל דבר".