מחול הסוסים

אחת

הסוס המתרומם כך על רגליו האחוריות הוא פלא, ועיני כל הצופים נישאות אליו, צעירים כזקנים.

קסנופון, אמנות הרכיבה, 350 לפנה"ס לערך

אוגוסט

הרכבת של שש ארבעים ושבע לתחנת ליברפול סטריט התנשפה בכבדות. נראה לה מגוחך שרכבת תהיה עמוסה עד כדי כך בשעת בוקר מוקדמת כזאת. נטשה מקאולי התיישבה. כבר היה חם מדי למרות קרירות השחר, והיא מלמלה התנצלות לאישה שנאלצה להזיז את המקטורן שלה בשבילה. האיש בחליפה שעלה מאחוריה נדחף אל מרווח בין הנוסעים שממול ומיד פרש את העיתון שהביא, בלי לשים לב שהוא מסתיר חלקית את הספר בכריכה רכה מעיני האישה שקראה אותו לצדו.

זאת לא היתה הדרך הרגילה שבה נסעה לעבודתה: היא העבירה את הלילה במלון בקיימברידג' אחרי סמינר משפטי. מספר מכובד של כרטיסי ביקור מעורכי דין שונים מילא את כיס המקטורן שלה. הם הביעו הערכה להרצאתה, ואז הציעו פגישות עתידיות שאולי יובילו להצעות עבודה. אבל היין הלבן הזול שזרם כמים עורר עכשיו עוויתות בבטנה והיא הצטערה לרגע שלא מצאה זמן לאכול ארוחת בוקר. בדרך כלל לא נהגה לשתות והתקשתה לעקוב אחרי הכמות שצרכה באירועים, כאשר מילאו את כוסה שוב ושוב בעוד היא שקועה בשיחות.

נטשה לפתה את כוס הקלקר עם הקפה הרותח והביטה במהירות ביומנה. היא הבטיחה לעצמה שבשלב כלשהו במשך היום תמצא לעצמה פרק זמן ארוך יותר מחצי שעה כדי לנקות את הראש. בלוח הזמנים שלה צריכה להיות שעה לחדר כושר. והיא תיקח לעצמה שעה לארוחת צהריים. כמו שאמא שלה גערה בה, היא "תדאג לעצמה".

אבל לעת עתה היה כתוב שם:

• 9:00 ל"א נגד סנטוס, בית משפט 7

• גט פרסי. הערכה פסיכו' ילדים?

• שכר טרחה! לבדוק עם לינדה מצב סיוע משפטי

• פילדינג - איפה הצהרת עדים? חובה לשלוח היום

כל עמוד, שבועיים קדימה לפחות, היה רצף רשימות בלתי־פוסק, בשינוי תמידי. עמיתיה במשרד דיוויסון בריסקו כבר עברו ברובם למכשירים אלקטרוניים - כאלה שאפשר לשרבט עליהם, או טלפונים ניידים מהדגמים המתקדמים ביותר - וניווטו את חייהם באמצעותם, אבל היא העדיפה את הפשטות של עט ונייר, גם אם לינדה התלוננה שאי־אפשר לקרוא את מה שהיא כותבת.

נטשה לגמה מהקפה, הבחינה בתאריך ועשתה פרצוף. היא הוסיפה:

• פרחים/התנצלות יום הולדת אמא

הרכבת טרטרה בדרכה ללונדון, מישורי קיימברידג'שייר הפכו בהדרגה לפרברי העיר האפורים והמתועשים. נטשה בהתה בניירת וניסתה להתמקד. היא ישבה מול אישה שחשבה שאין שום בעיה לאכול המבורגר עם תוספת גבינה לארוחת בוקר ובן־עשרה שבהה באדישות קדימה, למרות קול התופים העז שבקע מהאוזניות שלו. היום יהיה חם במידה בלתי־נסלחת: החום חלחל לקרון הדחוס, וגופיהם של האנשים העבירו ואף הגבירו אותו.

היא עצמה עיניים, הצטערה שהיא לא מסוגלת לישון ברכבת, ואז פקחה אותן למשמע צליל הטלפון שלה. היא חיטטה בתיק ואיתרה אותו בין נרתיק האיפור לארנק. על הצג הופיעה הודעה:

סמכות מקומית בתיק ווטסון נשללה. לא צריך בית משפט 9:00. בן

בארבע השנים האחרונות היתה נטשה עורכת הדין היחידה במשרד דיוויסון בריסקו שהוסמכה לייצג לקוחות הן בבית המשפט והן מחוצה לו. היה לה מעמד חריג במערכת המשפט הבריטית, שיש בה הפרדה חדה בין הסוליסיטֶר, המייעץ ללקוחות במשרדו, לבין הבֵּריסטֶר, הנשכר להופעה בבית המשפט. השילוב הועיל לה בהתמחותה המיוחדת - ייצוג ילדים. הם נרתעו פחות ממתן עדות בבית המשפט לצד האישה שבמשרדה כבר הסבירו את עצמם. נטשה מצדה אהבה לבנות מערכת יחסים עם לקוחותיה וגם נהנתה מההתנצחות בבית המשפט.

תודה. במשרד תוך חצי שעה

היא סימסה בתשובה, באנחת רווחה. ואז קיללה בדממה. בעצם, לא היתה לה סיבה לוותר על ארוחת הבוקר.

היא עמדה להחזיר את הטלפון לתיק, אבל הוא צלצל שוב. בן, המתמחה שלה: "רק רציתי להזכיר לך - אה - הזזנו את הפקיסטנית ההיא לעשר וחצי."

"זאת שההורים שלה מתנגדים למחלקת הרווחה?" לצדה אישה השתעלה בהדגשה. נטשה הרימה את מבטה, ראתה על החלון את הכתובת "אין שימוש בטלפונים", הרכינה ראש ודפדפה ביומן. "יש לנו גם את ההורים מתיק חטיפת הילד בשתיים. אתה יכול למצוא את המסמכים?" מלמלה.

"מצאתי. וגם קניתי קרואסונים," הוסיף בן. "אני מניח שלא אכלת כלום."

כך היה תמיד. היא חשדה שאם היו מוותרים על מתמחים בדיוויסון בריסקו, היא היתה גוועת ברעב. "שקדים. אלה שאת הכי אוהבת."

"התרפסות כנועה תביא אותך רחוק, בן."

נטשה סגרה את הטלפון ואז את התיק. בדיוק אחרי ששלפה את הניירת של הילדה מתיק המסמכים, הטלפון צלצל שוב.

הפעם נשמעו סביבה צקצוקים ברורים. היא מלמלה התנצלות, בלי להסתכל לאף אחד בעיניים. "נטשה מקאולי."

"לינדה. מייקל הרינגטון צלצל הרגע. הוא הסכים לייצג אותך בבית המשפט בתיק הגירושים של פרסי."

"יופי." דובּר בגירושים עתירי ממון, עם סוגיות משמורת מסובכות. היא נזקקה לעורך דין רציני, בריסטר עם התמחות בצד הפיננסי של התיק.

"הוא רוצה לדבר איתך על כמה עניינים היום אחר הצהריים. את פנויה בשתיים?"

היא שקלה את העניין כשהבחינה שהאישה לצדה ממלמלת בקול עוין.

"נראה לי שזה בסדר." היא נזכרה שהיומן בתוך תיק המסמכים. "אה. לא. יש לי מישהו." האישה נקשה על כתפה. נטשה הצמידה את כף ידה לפתח המכשיר. "עוד שתי שניות," אמרה בקול חריף יותר מכפי שהתכוונה. "אני יודעת שזה קרון שקט ואני מצטערת, אבל אני חייבת לסיים את השיחה הזאת."

היא תקעה את הטלפון בין האוזן לכתף, התאמצה למצוא את היומן, ואז הסתובבה ברוגז כשהאישה נגעה בה שוב.

"אמרתי שרק -"

"הקפה שלך על הז'קט שלי."

היא הורידה את מבטה. ראתה את הכוס עומדת וכמעט נופלת על מכפלת הז'קט הבהיר. "אה. סליחה." היא הרימה אותה. "לינדה, אפשר לשנות את לוח הזמנים היום בצהריים? אני חייבת הפסקה מתישהו."

"הה!"

צחוקה הלעגני של המזכירה שלה הדהד באוזניה אחרי שניתקה את השיחה ברוגז. היא מחקה את ההופעה בבית המשפט מהיומן שלה, הוסיפה את הפגישה ועמדה להחזיר אותו לתיק, אבל משהו בכותרת העיתון שמולה ריתק את תשומת לבה.

היא רכנה קדימה ובדקה שקראה נכון את השם בפסקה הראשונה. היא רכנה רחוק כל כך עד שהאיש שהחזיק את העיתון הנמיך אותו והזעיף אליה פנים. "סליחה," אמרה, עדיין מהופנטת לכתבה. "אני יכולה - אפשר להסתכל רגע בעיתון שלך?"

הוא נדהם כל כך, עד שאפילו לא סירב. היא לקחה את העיתון, הפכה אותו וקראה את הכתבה פעמיים, בפנים מחווירות, ואז החזירה לו אותו. "תודה," אמרה בלחישה. הצעיר שלצדה חייך בלעג, כלא מאמין שראה הפרה כזאת של קוד הנימוס בין נוסעים.

•••

שרה חתכה את הכריך המרובע השני פעמיים באלכסון, ואז עטפה את שתי הערימות בקפידה בנייר השעווה. היא הכניסה אחת למקרר ואת השנייה שמה בזהירות בתיק שלה, לצד שני תפוחים. היא ניגבה את השיש במטלית לחה, בדקה שאין במטבח הקטן עוד פירורים וכיבתה את הרדיו. פאפא שנא פירורים.

הרחק למטה, היבבה ההולכת ומתעמעמת של משאית החלב סימנה שהיא יוצאת מהחצר שבין הבניינים. החלבן כבר לא מביא חלב לקומות העליונות, מאז שמישהו גנב את הרכב שלו בזמן שהיה בקומה החמישית. הוא עדיין מביא את הבקבוקים של הזקנות בדיור המוגן שממול, אבל כל האחרים צריכים ללכת לסופרמרקט, ומשם לסחוב את הקרטונים של הליטר הביתה באוטובוסים הדחוסים, או לשרך את דרכם ברגל עם סלי קניות נפוחים. אם היא תספיק להגיע למטה, הוא ירשה לה לקנות חלב. ברוב הבקרים הספיקה.

היא הביטה בשעון, ואז בפילטר הנייר, כדי לראות אם הנוזל החום־כהה כבר חלחל דרכו. מדי שבוע היתה אומרת לפאפא שהקפה האמיתי עולה הרבה יותר מהנמס, אבל הוא רק משך בכתפיים ואמר שסוגים מסוימים של חיסכון הם חישוב לא נכון. היא ניגבה את תחתית הספל, ואז הלכה למסדרון הצר ועמדה מחוץ לחדר שלו.

"פאפא?" כך קראה לו כבר מזמן, במקום סבא.

היא דחפה את הדלת בכתפה. החדר הקטן הבהיק בשמש הבוקר, ולרגע היה אפשר להעמיד פנים שבחוץ יש מקום יפה כלשהו, חוף ים או גן כפרי, ולא שיכון לונדוני עייף משנות השישים. בצד השני של מיטתו הבהיקה שידה קטנה, ומברשת השיער ומברשת הבגדים שלו היו מסודרות עליה יפה מתחת לתמונה של נאנא. לא היתה לו מיטה זוגית מאז מותה. יש יותר מקום בחדר עם מיטת יחיד, אמר. היא ידעה שהוא לא מסוגל להתמודד עם ריקנות של מיטה גדולה אשר סבתה לא נמצאת בה.

"קפה."

הזקן דחף את עצמו מהכרית וידו חיפשה על השולחן שליד המיטה את משקפיו. "את הולכת עכשיו? מה השעה?"

"קצת אחרי שש."

הוא הרים את שעונו והביט בו בעיניים מכווצות. הוא נראה פגיע במידה משונה בפיג'מה, האיש שלבש את בגדיו כאילו הם מדים. פאפא היה תמיד לבוש למשעי. "תתפסי את האוטובוס של שש ועשרה?"

"אם אני ארוץ. הכריך שלך במקרר."

"תגידי לקאובוי המשוגע שאני אשלם לו היום אחר הצהריים."

"אמרתי לו אתמול, פאפא. אין בעיה."

"ותגידי לו להביא כמה ביצים. נאכל אותן מחר."

היא הספיקה לעלות לאוטובוס, אבל רק מפני שאיחר בדקה. היא השליכה את עצמה לתוכו, מתנשפת, התיק מיטלטל בפראות מאחוריה. היא הציגה את כרטיס הנסיעה שלה, ואז התיישבה והנהנה אל ההודית שישבה במקום הקבוע מולה מדי בוקר כשמקל השטיפה והדלי עדיין בידיה. "יום יפה," אמרה האישה כשהאוטובוס עבר על פני דוכן ההימורים.

שרה העיפה מבט מאחוריה ברחובות המטונפים, השטופים באור הבוקר המימי. "יהיה יום יפה," הסכימה.

"יהיה לך חם במגפיים האלה," אמרה האישה.

שרה טפחה על התיק שלה. "יש לי כאן נעליים לבית הספר," אמרה. הן חייכו במבוכה זו אל זו, כאילו, אחרי חודשים של שתיקה, הן מתביישות שאמרו הרבה כל כך, ושרה נשענה לאחור במושב ופנתה לחלון.

הדרך לחצר של קאובוי ג'ון ארכה שבע־עשרה דקות בשעת בוקר מוקדמת זו. שעה אחר כך, כשהדרכים למזרח העיר פקוקות מתנועה, הנסיעה אורכת כמעט פי שלושה. היא בדרך כלל הגיעה לפניו והיתה היחידה שהסכים לתת לה סט מפתחות. ברוב הימים היא כבר הוציאה את התרנגולות לפני שהגיע בצעדים נוקשים ויהירים לאורך הרחוב. בדרך כלל היה אפשר לשמוע אותו שר.

שיבּה, הכלבה האלזסית, נבחה פעם אחת כששרה התעסקה במנעול החיצוני על שער גדר התיל, ואז, כשהבינה מי שם, ישבה וחיכתה בזנב שהצליף בקצב מהיר של ציפייה. שרה זרקה לה חטיף מכיסה וניגשה לחצר הקטנה. היא סגרה את השער מאחוריה בחבטה עמומה.

פעם היו מפוזרות בחלק הזה של לונדון שלל אורוות, בקצות רחובות צרים, מרוצפים אבנים, מאחורי דלתות אסמים, מתחת לקשתות. סוסים היו מושכים עגלות של מבשלות שיכר, של מוכרי פחמים וסמרטוטים, ולא היה חריג לראות סוס פוני משפחתי אהוב או זוג סוסי מרוץ נאים שיוצאים לדהרה בפארק ביום שבת אחר הצהריים. קאובוי ג'ון החזיק את אחת האורוות האחרונות שעוד נותרו, מתחת לארבע קשתות של פסי הרכבת, שלושה או ארבעה מבנים שתאי אחסון בכל אחד מהם, בקצה המרוחק של סמטה שהתחילה ברחוב ראשי. לפני הקשתות היתה חצר מגודרת, שרצפתה אבנים, ובה ערימות של קש, לולי תרנגולות, עגלה או שתיים ומכוניות ישנות שקאובוי ג'ון מכר, וגם מחתת גחלים שהאש בערה בה תמיד. פעם בעשרים דקות בערך היתה רכבת נוסעים עוברת מעל בקול רעם, אבל בעלי החיים ובני האדם לא שמו לב אליה. תרנגולות ניקרו, עז נגסה בזהירות במשהו שלא היתה אמורה לאכול, ועיני הענבר של שיבּה הביטו בדאגה לעבר העולם שמעבר לשער. היא היתה מוכנה ומזומנה לנבוח על כל מי שלא נמצא ברשימה שלה.

שנים־עשר סוסים התגוררו שם כרגע, כולל שני סוסי קליידסדייל בבעלותו של טוני, העגלון בגמלאות, סוסי המרוץ דקי הצוואר ופעורי העיניים של סאל וחבורת ההימורים שלו ומגוון סוסי פוני פרועי שיער של ילדים מהסביבה. שרה לא היתה בטוחה כמה אנשים יודעים שהם שם - איש התחזוקה של הפארק, שגירש אותם דרך קבע מהדשא, ידע, ומדי פעם הם היו מקבלים מכתבים הממוענים ל"בעלי הסוס, קשתות ספֶּיירפֵּני לֶיין", עם איומים בפנייה לבית המשפט אם הסגת הגבול תימשך. קאובוי ג'ון היה צוחק וזורק אותם לגחלים. "כמה שאני יודע, הסוסים היו פה קודם," היה אומר במבטאו המתמשך.

הוא טען שהוא מחלוצי ארגון הקאובויים השחורים של פילדלפיה. הם לא היו קאובויים אמיתיים - בכל אופן לא כאלה של חוות בקר. באמריקה, הוא אמר, יש חוות עירוניות כמו שלו, גדולות יותר, שבהן אנשים יכולים להחזיק בעלי חיים ולהריץ אותם, וילדים באים ללמוד ולמצוא מפלט מהחיים שבהם הם כלואים בשכונת העוני. הוא הגיע ללונדון בשנות השישים, בעקבות אישה שבסופו של דבר התברר ש"היו איתה הרבה יותר מדי צרות." הוא אהב את העיר אבל התגעגע לסוסים שלו עד כדי כך, שקנה סוס גזעי שבור ברך משוק סאותהול ואורוות ויקטוריאניות מטות לנפול. המועצה מכרה לו אותן, וככל הנראה התחרטה על כך מאותו הרגע והלאה.

קאובוי ג'ון כבר הפך למוסד - או למטרד, תלוי באיזה צד של המתרס היית. פקידי העירייה לא אהבו את העניין והנפיקו לו שוב ושוב התראות על סכנה לבריאות הסביבה ועל עידוד מזיקים, גם אם ג'ון אמר להם שהם יכולים לשבת אצלו בחצר כל הלילה, טבולים ברוטב גבינה, ולא לראות אפילו מכרסם אחד - יש לו חוליית חתולים קשוחים. יזמי נדל"ן לא אהבו את נוכחותו כי הם רצו לתקוע שם את גושי הבניינים שלהם, וקאובוי ג'ון לא היה מוכן למכור. אבל לרוב השכנים לא היה אכפת: הם עצרו אצלו מדי יום כדי לפטפט או לקנות את היבול הטרי שהציע. המסעדות בסביבה חיבבו אותו: לפעמים רנג'יט או נילה ממסעדת ראג' פאלאס היו מצלצלים אליו אם היו צריכים עוף או ביצים או אפילו עז, והיו כאלה כמו שרה, שבילתה אצלו בכל רגע שלא היתה חייבת להיות בבית הספר. החווה העירונית, על האורוות הוויקטוריאניות המסודרות וערימות הקש והחציר המתנודדות, היתה מקום מפלט מהרעש ומהתוהו ששררו תמידית ברחובות העיר סביבה.

"כבר הוצאת את האווזה הטיפשה?"

היא זרקה חציר לסוסי הפוני כשקאובוי ג'ון הגיע. הוא חבש כובע בוקרים - למקרה שאנשים לא קלטו את הקטע שלו - ולחייו השקועות היו סמוקות ממאמץ ההליכה ומהעישון בשמש, שכבר היתה חמימה.

"לא. היא כל הזמן נושכת אותי ברגליים."

"גם אותי. נראה אם המסעדה החדשה רוצה אותה. בחיי שיש לי כבר סימנים על כל הרגליים." הם נעצרו כדי לבחון את העוף המגודל שהוא קנה מתוך גחמה בשוק בשבוע שעבר. "רוטב שזיפים!" נבח, והאווזה נשפה עליו בתשובה.

שרה לא זכרה ימים שבהם לא העבירה את רוב זמנה בספיירפני ליין. כשהיתה קטנטנה, פאפא היה מושיב אותה על פוני שֵטלַנד שעיר אצל קאובוי ג'ון, ונאנא היתה מצקצקת במורת רוח, כאילו אהבתו העזה של פאפא לסוסים היא משהו שאסור לו להעביר לדורות הבאים. כשאמא שלה עזבה, פאפא הביא אותה לכאן כדי שלא תשמע את נאנא בוכה או - בפעמים המעטות שאמא באה הביתה - צועקת עליה, או מתחננת בפניה שתחזור למוטב.

כאן פאפא לימד אותה לרכוב, רץ איתה הלוך וחזור ברחובות הצדדיים עד שהשתלטה על הטפיפה הקלה. פאפא תיעב את יחסם של רוב הבעלים לסוסים שהחזיקו אצל קאובוי ג'ון. חיים בעיר הם לא תירוץ לא לעשות פעילות מדי יום, אמר. הוא אף פעם לא הרשה לה לאכול לפני שהסוס שלה קיבל אוכל, אף פעם לא הרשה לה להתרחץ לפני שצחצחה את מגפיה. ואז, אחרי שנאנא מתה, הגיע בּוּשֶׁה, שהם קראו לו בּוּ. הם היו צריכים משהו שאפשר להתמקד בו, סיבה לצאת מהבית, שכבר לא היה ביתי. ופאפא, שראה את הסכנות האורבות לילדה תמימה בשנות העשרה לחייה, החליט שהיא צריכה דרך מילוט. הוא התחיל לאמן את הסייח בצבע הנחושת ואת הנכדה שלו. הוא הכשיר אותה מעל ומעבר למה שנחשב לרכיבה בעיני הילדים בסביבה: זינוק על גבו של פוני ושעטה ברחובות עד שמגיעים לביצות, קפיצה מעל ספסלים בפארק, מעל ארגזי פירות, מעל כל מכשול שהציע ריגוש. פאפא היה מתַרגל אותה שוב ושוב בדברים שהם אפילו לא הצליחו לראות - הזווית הנכונה של השוק, עד למילימטר, חוסר התנועה המושלם של כפות הידיים - עד שהיתה בוכה, כי לפעמים היא רק רצתה להשתטות עם האחרים, והוא לא הרשה לה. לא מפני שרצה לגונן על רגליו של בּוּ מדרכי האספלט, אלא מפני שהיא חייבת ללמוד, אמר, שעבודה ומשמעת הן הדרך היחידה להגיע למשהו קסום.

הוא עדיין דיבר ככה, פאפא. בגלל זה ג'ון והאחרים קראו לו קפטן. זאת היתה לכאורה בדיחה, אבל היא ידעה שהם גם קצת חוששים מפניו.

"רוצה תה?" קאובוי ג'ון הצביע על הקומקום.

"לא. נשארה לי רק חצי שעה לרכוב. אני צריכה להיות בבית הספר מוקדם היום."

"את עוד עובדת על התרגילים?"

"דווקא הבוקר," אמרה בנימוס מופלג, "אנחנו עובדים על חצי־החלפה, עם החלפת רגליים באוויר וקצת פּיאף. על פי פקודותיו של הקפטן." היא ליטפה את צווארו המבהיק של הסוס.

קאובוי ג'ון פלט נחרה. "כל הכבוד לסבא שלך. בפעם הבאה שהקרקס יעבור כאן, הם ימותו עליו."

בתחום העיסוק של נטשה לא היה חריג בכלל למצוא, בתוך שבועות ספורים, את הקטין שייצגת לא מזמן מגיע שוב לבית המשפט, באשמת הפרעה לשלום הציבור או בצו משמורת קטין. מדי פעם הם אפילו הגיעו לעיתון. אבל המקרה הנוכחי הפתיע אותה, לא רק בשל חומרת הפשע של הקטין, אלא גם בגלל זהותו. יום אחר יום הגיעו אליה ילדים וסיפרו על ייאוש, על התעללות ועל הזנחה. ברוב המקרים היא היתה מסוגלת להקשיב בלי להירתע. בעשר שנים היא שמעה סיפורים רבים כל כך, עד שרק מעטים מהם עוררו בה יותר מאשר את הרשימה הקבועה: הוא עונה על הקריטריונים? היא חתמה על מסמכי הסיוע המשפטי? עד כמה ההגנה תהיה חזקה? יאמינו לו על דוכן העדים? גם עלי אחמָדי, כמו כל האחרים, היה אמור להתפוגג מזיכרונה אחרי שהסגל שלה השלים את עבודת הניירת. עוד שם מרשימת התיקים שיישכח במהרה.

הוא נכנס למשרדה חודשיים לפני כן, במבט החושש וחלול העיניים של חוסר אמון וייאוש שהיה לרבים כל כך כמוהו, רגליו דחוסות בנעלי התעמלות זולות שנתרמו לו, וחולצה במידה לא מתאימה תלויה על גופו הדק. הוא נזקק לצו מניעה לשעת חירום, כדי שלא יישלח בחזרה למדינה שטען שכמעט הרסה את חייו.

"אני לא ממש מטפלת בהגירה," הסבירה, אבל ראווי, שטיפל במקרים כאלה, לא נמצא, והם היו נואשים.

"בבקשה," אמרה אם האומנה. "אני מכירה אותך, נטשה. את יכולה לעשות את זה בשבילנו." שנתיים לפני כן, נטשה ייצגה ילד אחר שהיה אצלה.

היא עברה על המסמכים, הרימה מבט וחייכה אליו, ואחרי רגע הוא החזיר לה חיוך. לא חיוך של ביטחון, יותר חיוך של לרַצות. כאילו מצפים ממנו לתגובה כזאת. כשקראה במהירות את הרשימות, הוא התחיל לדבר בלהט שגבר והלך בזמן שהאישה תרגמה את דבריו, וידיו המחישו את המילים שלא הבינה.

בני משפחתו סומנו כמתנגדי שלטון. אביו נעלם בדרך הביתה מהעבודה. אמו הוכתה ברחוב, ואז נעלמה עם אחותו. הייאוש של עלי היה עצום עד כדי כך שהוא הלך ברגל לגבול במשך שלושה־עשר ימים. עכשיו התחיל לבכות בדממה תוך כדי דיבור, מרחיק את הדמעות במצמוץ, במבוכה של בן־עשרה. אם יחזור הביתה, יהרגו אותו. הוא בן חמש־עשרה.

הסיפור לא היה יוצא דופן לסוגו.

לינדה השתהתה ליד הדלת. "את יכולה לצלצל בשבילי לפקיד של השופטת? לראות אם אפשר להשיג את בית משפט ארבע?"

כשיצאו, הניחה את ידה על כתפו של הנער - היא לא הבינה עד לרגע ההוא כמה הוא גבוה. הוא כמו התכווץ בזמן שסיפר את סיפורו, כאילו חלקים ממנו נקצצו יחד עם הסיפור. "אני אעשה כל מה שאוכל," אמרה, "אבל אני עדיין חושבת שעדיף לך לעבוד עם מישהו אחר."

היא השיגה לו את צו המניעה ולא היתה מקדישה לו מחשבה נוספת, אבל כשאספה את הניירת לתיק שלה והתכוונה לעזוב את בית המשפט, הבחינה שהוא שוב בוכה בפינת האולם - יפחות גדולות, דוממות. במבוכה קלה הסיטה מעליו את מבטה כשעברה, אבל הוא התנתק מאם האומנה שלו, תלש שרשרת מעל צווארו ולחץ אותה לתוך כף ידה. הוא לא היה מוכן להביט בה, גם כשאמרה לו שאין צורך. הוא רק עמד שם, בראש מושפל, גופו מפותל כסימן שאלה, כפות ידיו לחוצות לכפות ידיה, הגם שמגע כזה אסור על פי דתו. היא זכרה עכשיו איך ידיו עטפו את ידיה במחווה בוגרת להפתיע.

אותן ידיים שלפני שני לילות ביצעו ככל הנראה "תקיפה ממושכת ואכזרית" של מוכרת זוטרה ששמה עדיין לא פורסם, בחורה בת עשרים ושש, בביתה.

הטלפון שלה צלצל שוב. עוד צקצוקים, הפעם לא מרוסנים. נטשה התנצלה שוב, קמה, אספה את מיטלטליה ופילסה לה דרך בקרון הצפוף, מתאמצת לא ליפול כשהרכבת פנתה פתאום שמאלה. היא תחבה את תיק המסמכים מתחת לזרועה וכשלה לעבר אזור העמידה, שם מצאה לעצמה חלל קטן ליד החלון, קרוב ככל האפשר לקרון שבו מותר הדיבור בטלפון סלולרי. כשהמתקשר ניתק, היא הפילה את התיקים שלה. וקיללה. סתם ויתרה על המושב. היא התכוונה להחזיר את הטלפון לכיס, אבל אז ראתה את ההודעה:

היי. צריך לקחת משהו. ולדבר. מתאים לך בשבוע הבא? מאק

מאק. היא הביטה במסך הקטן והרגישה שהכול סביבה משתתק. מאק.

אין לה ברירה.

אין בעיה

היא כתבה בתשובה וסגרה את הטלפון.

פעם היתה הפינה הזאת של הסיטי מלאה משרדי עורכי דין, זה לצד זה במבנים דיקנסיים, ושלטי השותפות הזהובים שהתנוססו עליהם הבטיחו ייצוג בתחום העסקים, המיסוי או הנישואים. רובם עברו כבר מזמן למתחמים מסחריים חדשים, מבני זכוכית מבהיקים בשולי הסיטי, חללים שעיצוב הפנים שלהם משקף כי שוכניהם נושאים את מבטם למאה העשרים ואחת. משרד דיוויסון בריסקו נחל עד כה כישלון חרוץ בהצטרפות למגמה הזאת, וחדרה הצפוף ודחוס הספרים של נטשה במבנה הג'ורג'יאני הרעוע, שבו שכנו היא ועוד חמישה עורכי דין, דמה יותר לחדר של עוזר הוראה באוניברסיטה מאשר למיזם מסחרי.

"הנה המסמכים שביקשת." בן, צעיר ארוך איברים ושקדן, שעשרים וחמש שנותיו לא ניכרו בלחייו הבהירות החלקות להכעיס, הניח לפניה את התיק הקשור בסרט ורוד. "לא נגעת בקרואסונים," אמר.

"סליחה." היא עלעלה בתיקים שעל שולחנה. "איבדתי את התיאבון. בן, תעשה לי טובה. תמצא את התיק של עלי אחמדי, בסדר? צו מניעה מלפני חודשיים בערך." ואז העיפה מבט בעיתון שקנתה בדרך מהתחנה בניסיון עקר לשכנע את עצמה שמה שקראה היה הזיה, אולי בשל חוסר שינה.

הדלת נפתחה וקונור נכנס. הוא לבש את חולצת הפסים הכחולה שקנתה לו ליום ההולדת.

"בוקר טוב, תותחית." הוא רכן מעל השולחן ונשק לה קלות על שפתיה. "איך הלך אתמול?"

"טוב," אמרה. "טוב מאוד. חסרת לי."

"הערב שלי עם הילדים. מצטער, אבל את יודעת איך זה. עד שאקבל יותר גישה אליהם אני לא מעז לפספס ערב."

"נהניתם?"

"היה ערב פרוע. ראינו הארי פוטר, אכלנו שעועית ברוטב עגבניות עם טוסט. קרענו את העיר. המיטה הענקית במלון היתה גדולה מדי בלעדי?"

היא נשענה לאחור. "קונור, אני אמנם נואשת לחברתך, אבל הייתי כל כך שפוכה בחצות, שיכולתי לישון על ספסל בפארק."

בן נכנס שוב, הנהן לעבר קונור והניח את התיק על שולחנה. "מר אחמדי," אמר.

קונור הביט בתיק. "זה לא תיק גירוש שטיפלת בו לפני חודשיים? בשביל מה הוצאת אותו?"

"בן, אתה יכול בבקשה להביא לי קפה? מהדוכן, לא את המים החומים של לינדה."

קונור זרק אליו שטר. "גם לי. אספרסו כפול. בלי חלב."

"אתה תהרוג את עצמך," העירה.

"טוב, אבל אלוהים יודע שאני אעשה את זה ביעילות." הוא הבחין שהיא מחכה שבן ילך. "טוב," אמר. "מה קורה?"

"זה." היא נתנה לו את העיתון והצביעה על הכתבה. הוא קרא במהירות. "אה. הבחור שלך שם," אמר.

"כן, כן." היא מתחה את זרועותיה והניחה את פניה לרגע על השולחן. ואז הושיטה יד ולקחה קרואסון שקדים. "הבחור שלי שם. אני לא יודעת אם לספר לריצ'רד."

"השותף הבכיר שלנו? אוי לא־לא־לא־לא־לא! את לא חייבת לאף אחד התנצלות, תותחית."

"זה פשע חמור."

"ואת לא היית יכולה לחזות אותו. תעזבי את זה, נטשה. זה חלק מהעבודה, מתוקה. את הרי יודעת."

"אני יודעת. זה פשוט... כל כך מטריד. והוא היה..." היא נדה בראשה כשנזכרה. "לא יודעת. הוא פשוט לא נראה כזה."

"לא נראה כזה." קונור ממש צחק.

"הוא לא נראה כזה." היא לגמה מהקפה שהתקרר. "לא נעים לי שאני חלק ממשהו נורא כל כך. מה לעשות, אני מרגישה אחריות מסוימת."

"מה? את הכרחת אותו לתקוף אותה?"

"אתה יודע שלא לזה התכוונתי. טענתי היטב נגד הגירוש שלו. אני אחראית לכך שהוא כאן."

"כי אף אחד אחר לא היה מסוגל להביא לתוצאה הזאת?"

"טוב..."

"אל תחשבי את עצמך כל כך, נטשה." קונור נקש באצבע על התיק. "אם ראווי היה כאן, הוא היה עושה את זה. תעזבי. תשכחי מזה. ניפגש לשתות משהו הערב. לא מבטלים, נכון? בא לך ללכת לארצ'רי? התחילו להגיש שם טאפאס."

אבל נטשה תמיד היתה טובה רק במתן עצות, לא בקבלתן. בהמשך היום מצאה את עצמה פותחת שוב את התיק של אחמדי, מחפשת סיבה כלשהי, רמזים לכך שהנער הזה, שבכה, שהחזיק את ידיה בעדינות כזו, היה מסוגל למעשה אלימות אקראי. זה לא היה הגיוני. "בן? אני צריכה שתמצא לי אטלס."

"אטלס?"

בתוך עשרים דקות הוא מצא אטלס, מהוה ועטוף בכריכת בד, שחלקים משדרתו חסרים. "הוא כנראה ממש לא עדכני. יש פה - אה - התייחסות לפרס ולבומביי," אמר בהתנצלות. "אולי עדיף לך לחפש את מה שאת צריכה באינטרנט. אני יכול למצוא לך."

"אני שונאת את כל הטכנולוגיה הזאת, בן," אמרה ועלעלה בדפים. "אתה הרי יודע. אני צריכה לראות את זה על נייר."

כמעט מתוך גחמה היא החליטה לחפש את המקום שממנו הגיע הצעיר. שמה של העיר נתקע לה בראש.

ואז, כשהביטה במפה ועקבה באצבע אחרי שמות המקומות, הבינה שאף אחד מעובדי הסיוע, מהצוות המשפטי, אפילו לא אם האומנה, לא שאל את עלי אחמדי את השאלה הברורה מאליה. השאלה שנעצה בה מבט עכשיו: איך מישהו יכול ללכת ברגל יותר מ־1,400 קילומטרים בשלושה־עשר ימים?

בערב ישבה נטשה בבר וקיללה את עצמה על חוסר היסודיות שלה. היא סיפרה לקונור את הסיפור והוא צחק, צחוק יבש וקצר, ואז משך בכתפיים. "את יודעת שהילדים האלה נואשים," אמר. "הם מספרים לך מה שהם חושבים שאת רוצה לשמוע."

היא ראתה אותם מדי יום, פליטים, ילדים "בסיכון", צעירים שאיבדו את הבית, שחוו הזנחה, בני־עשרה שמעולם לא שמעו מילת שבח ולא קיבלו חיבוק תומך. פניהם התקשו בטרם עת, תודעתם כבר היתה מחווטת להישרדות בכל מחיר. היא חשבה שהיא יכולה בדרך כלל לזהות מי מהם משקר: הבנות שטענו שהוריהן מתעללים בהן כיוון שכבר לא רצו לגור בבית; מחפשי המקלט שנשבעו שהם בני אחת־עשרה או שתים־עשרה, למרות זיפי הבגרות העבים בלחייהם. היא היתה רגילה לראות את אותם עבריינים צעירים שוב ושוב, במחזור אינסופי של התנהגות לקויה והכאה על חטא לכאורה. אבל אחמדי נגע ללבה.

קונור הקדיש לה את מלוא תשומת לבו. "בסדר. את בטוחה שמצאת את המקום הנכון?"

"הוא כתוב בהצהרות." היא ביקשה ממלצר שעבר שם מים מינרליים.

"והוא באמת לא היה יכול ללכת את כל המרחק?"

"בפחות משבועיים?" קולה היה עוקצני. היא לא הצליחה להתאפק. "זה יותר ממאה ועשרה קילומטרים ביום. חישבתי."

"אני לא יודע למה את כועסת כל כך. יש לך הגנת חיסיון. לא ידעת שום דבר על זה כשייצגת אותו, אז מה זה משנה? את לא צריכה להגיד שום דבר. את לא צריכה לעשות שום דבר. מה, זה קורה לי המון פעמים. אני צריך להגיד לחצי מהלקוחות שלי לסתום בפגישה הראשונה, לפני שהם יספרו לי משהו שאני לא אמור לשמוע."

אבל אילו היתה בודקת את הסיפור שלו בעצמה, רצתה נטשה לומר, אולי היתה מנחשת בשלב מוקדם יותר שאחמדי משקר. אולי היתה מפסיקה לטפל בתיק - מטעמי "מבוכה". לעתים קרובות היה די בכך כדי לגרום לאנשים להסתכל על העובדות בעין בוחנת יותר. היא יכלה להציל את האישה הזאת, המוכרת הזוטרה האלמונית בת העשרים ושש. אבל היא עברה על הרשימות ברפרוף ואפשרה לצעיר להשתחרר, הניחה לו לחמוק בין האצבעות ולהיעלם בנוף הלונדוני, בהנחה שהוא אחד מהטובים, שהוא לא יופיע שוב בבית המשפט ביום מן הימים.

אם שיקר לגבי הדרך שבה הגיע לאנגליה, הוא יכול לשקר לגבי כל דבר.

קונור נשען לאחור ולגם ארוכות מהיין שלו. "די, תעזבי, נטשה. איזה ילד נואש הצליח לחמוק מגירוש בחזרה לאיזה גיהינום מוכה מגיפות. אז מה? תשכחי מזה."

אפילו כשהתמודד עם תיקים בעלי פרופיל גבוה מאוד, קונור נראה שלו באופן מתעתע, קרן מאושר מחוץ לבית המשפט, הרעיף ידידות לכל עבר, כאילו לא אכפת לו בכלל אם ינצח או יפסיד. כעת טפח על כיסיו. "את מוכנה להזמין לי עוד כוס? אני חייב לקפוץ לכספומט."

היא חיפשה בתיק את הארנק שלה, ואצבעותיה הסתבכו במשהו. היא שלפה אותו משם. זה היה התליון הקטן, סוס הכסף המחוספס, שאחמדי נתן לה בבוקר שבו ניצחה בשבילו בבית המשפט. היא החליטה לשלוח לו אותו בדואר - יש לו רכוש מועט כל כך, הוא לא יכול לתת דברים - ומיד שכחה. עכשיו היה החפץ תזכורת לכישלונה. פתאום נזכרה בחיזיון המופרך שראתה הבוקר, התגלות שלא מהעולם הזה בתוך סביבה עירונית.

"קונור, ראיתי משהו ממש מוזר הבוקר."

כן. הרכבת נעצרה לחמש־עשרה דקות במנהרה מחוץ לתחנת ליברפול סטריט, מספיק זמן כדי שהטמפרטורה תעלה עד כדי כך שאנשים יתחילו לנוע באי־נוחות במושבים, ומלמול חרישי של מורת רוח יתפשט באדוות לאורך הקרונות. מספיק זמן כדי שנטשה, שהיתה מוגנת עכשיו מפני שיחות טלפון, תבהה החוצה אל הכלום השחור כדיו ותחשוב על בעלה לשעבר, שאינו "לשעבר" מספיק.

היא העבירה משקל מרגל לרגל כשהרכבת פלטה חריקה צורמנית של מתכת חמה מדי והתגלגלה אט־אט קדימה אל תוך אור היום. היא לא תחשוב על מאק. היא לא תחשוב על עלי אחמדי, שהתגלה כשונה במידה כה מדכדכת מהדמות שהציג בפניה.

וברגע ההוא היא ראתה אותו, מהיר כל כך, מופרך כל כך, עד שאפילו בזמן שסובבה את צווארה כדי להביט לאחור, לא היתה בטוחה שהבחינה בו באמת. הוא נעלם כהרף עין, נבלע בכתם מטושטש של רחובות וחצרות, בין המרפסות המלוכלכות וחבלי הכביסה המוכתמת.

אבל התמונה נשארה איתה כל היום, זמן רב אחרי שהרכבת נשאה אותה לעבר מרכז העיר האביך. ברחוב ישָן שקט ומרוצף אבנים, דחוס בין גושים של גורדי שחקים, עמדה נערה בין חניוני משאיות ומכוניות חונות, זרועה מורמת ובידה מקל ארוך - לא באיום אלא בהנחיה.

מעליה, באמצע הדרך, התנשא על רגליו האחוריות סוס ענקי, באיזון מושלם של ירכיים מבהיקות ושריריות.

נטשה הפילה את תליון הכסף לתיק שלה וכמעט לא הצליחה להחניק את הצמרמורת שעברה בה. "שמעת מה אמרתי?"

"מה?" הוא קרא בעיתון. כבר איבד עניין. תשכחי מזה, אמר לה תמיד. כאילו הוא היה מסוגל.

היא הביטה בו. "כלום," אמרה. "אני אלך להביא את המשקאות."