1. רוץ
לפעמים יש בסרטים הוליוודיים עתירי תקציב סצנת מרדף משוגעת כזאת, שבה מישהו קופץ, או גרוע יותר, מושלך ממכונית נוסעת. בדרך כלל הוא פוגע בקרקע ומתגלגל קצת. ואז הוא עוצר, קם לאיטו ומנקה מעצמו את האבק. בקיצור, הוא מתנהג כאילו מה שקרה לו עכשיו הוא בעצם לא סיפור גדול. בכל פעם שאני רואה סצנה כזו אני חושב, איזה שטויות. להיזרק ממכונית נוסעת זה הרבה יותר כואב.
הייתי בן תשע כשאמא זרקה אותי ממכונית נוסעת. זה קרה ביום ראשון. אני יודע שזה היה יום ראשון כי היינו בדיוק בדרך הביתה מהכנסייה. בילדותי, הלכנו לכנסייה מדי יום ראשון. אף פעם לא פיספסנו שום הזדמנות ללכת לכנסייה. אמא הייתה כבר אז ועודנה כיום אישה דתייה מאוד, נוצרית מאוד. כמו עמים ילידים אחרים ברחבי העולם, גם תושביה השחורים של דרום־אפריקה אימצו לעצמם את הדת של כובשיהם; וכשאני אומר "אימצו," אני בעצם מתכוון לכך שהכריחו אותנו להתנצר. האדם הלבן היה אז נוקשה למדי עם הילידים. "אתם חייבים להתפלל לישו," הוא אמר להם, "וישו יציל אתכם." תשובתם של הילידים הייתה, "טוב, אנחנו באמת צריכים שמישהו יציל אותנו — יציל ממך, אבל זו לא הנקודה — ניתן לישו הזה הזדמנות".
כל המשפחה שלי הייתה דתית למדי. אבל בעוד אמא הייתה אוהדת נלהבת ובלעדית של קבוצת ישו, סבתא שלי העדיפה לאזן את האמונה הנוצרית עם האמונות המסורתיות של בני קוסה, עליהן גדלה וחונכה. לכן, למשל, היא נהגה לתַקשר עם הרוחות של אבותינו הקדמונים. במשך זמן רב לא הצלחתי להבין מדוע שחורים רבים כל כך נטשו את האמונה הילידית שלהם לטובת הנצרות. אבל ככל שהלכנו יותר לכנסייה, ובמיוחד ככל שביליתי זמן רב יותר על ספסליה — כך למדתי יותר על האופן שבו הנצרות עובדת: אם אתם אינדיאנים ואתם מתפללים לזאבים, אתם פראי אדם; אם אתם אפריקאים ואתם מתפללים לאבותיכם, אתם פרימיטיביים; אבל אם אתם לבנים ואתם מתפללים לאיזה בחור שלוקח מים והופך אותם ליין? טוב, זה פשוט היגיון בריא.
בילדותי עסקנו בפעילות כנסייתית מסוג כזה או אחר לפחות ארבעה לילות בשבוע: ביום שלישי בלילה נהגנו לערוך פגישות תפילה, ביום רביעי בלילה למדנו לימודי דת, ביום חמישי בלילה פקדנו את הכנסייה לבני־נוער, בשישי ושבת היה לנו חופש. (זמן לחטאים!) וביום ראשון, כאמור, הלכנו לכנסייה. לשלוש כנסיות, ליתר דיוק. הסיבה לכך שהלכנו לשלוש כנסיות הייתה טענתה של אמא שכל כנסייה העניקה לה משהו אחר. הכנסייה הראשונה הציעה תפילות שבח עליזות לאל. הכנסייה השנייה הציעה ניתוח מעמיק של כתבי הקודש, דבר שאמא אהבה עד מאוד. הכנסייה השלישית הציעה התלהבות דתית לצד היטהרות. זה היה המקום שבו יכולתם להרגיש בצורה הטובה ביותר את רוח הקודש מפעמת בתוככם. לגמרי במקרה, בעודנו עוברים הלוך ושוב בין שלוש הכנסיות הללו, שמתי לב שלכל אחת מהן יש הרכב גזעי נפרד: הכנסייה ה"עליזה" הייתה כנסייה הטרוגנית, משולבת. הכנסייה ה"מנתחת" הייתה כנסייה לבנה. הכנסייה ה"נלהבת" והמזדככת הייתה כנסייה שחורה.
הכנסייה המשולבת הייתה כנסיית רֶמָה בַּיְיבֶּל. היא הייתה אחת מאותן מגה־כנסיות: עצומת ממדים, סופר־מודרנית ופרוורית. הכומר, ריי מק'קאולי, היה מפתח גוף לשעבר עם חיוך גדול ואישיות של מעודדת ממוצעת. הכומר ריי השתתף בתחרות מר עולם לשנת 1974, והגיע בה למקום השלישי והמכובד. המנצח באותה השנה, אגב, היה ארנולד שוורצנגר. בכל שבוע מחדש, ריי עבד קשה על הבמה כדי להפוך את ישו למגניב. המושבים הוצבו בחצי מעגל כמו סביב זירה, ולהקת רוק פִּמפמה להיטי פופ נוצרי עכשוויים. כולם שרו איתה, ואם לא ידעתם את המילים זה היה בסדר גמור — כי הן הוקרנו, במיוחד בשבילכם, על מסך ענק. בקיצור, זה היה סוג של קריוקי נוצרי. תמיד היה פיצוץ בכנסייה המשולבת.
הכנסייה הלבנה הייתה כנסיית רוֹזְבֶּנְק יוּנְיוֹן שבסַאנְדְטוֹן, באזור לבן מאוד ואמיד מאוד ביוהנסבורג. מתּי על הכנסייה הלבנה, בעיקר מפני שלא הייתי חייב להשתתף בדרשה המרכזית שלה. בזמן שאמא השתתפה בדרשה, הלכתי לצד שהיה מיועד לילדים: בית־הספר־של־יום־ראשון. היינו קוראים שם סיפורים מגניבים ממש: נוח והמבול היה האהוב עליי ביותר, כמובן; היה לי עניין אישי בו... אבל אהבתי גם את הסיפורים על משה החוצה את ים סוף, על דוד המביס את גוליית, על ישו המסלק את חלפני הכספים מבית המקדש.
גדלתי בבית עם חשיפה מועטה במיוחד לתרבות הפופולרית. בּוֹיְז טוּ מֶן היו פרסונה נון גראטה בבית של אמא. שירים על בחור שמחכך אגנים עם בחורה אחרת במשך לילה שלם? לא, לא, לא. אסור בתכלית האיסור. הייתי שומע את הילדים האחרים בבית הספר שרים את השיר "סוף הדרך," ולא היה לי מושג על איזו דרך הם מדברים בכלל. ידעתי על קיומה של להקה עם שם כזה, אבל לא באמת ידעתי מי הם היו. המוזיקה היחידה שהכרתי הייתה של הכנסייה: שירים עליזים ומרוממים, המהללים את ישו. אותו עיקרון היה תקף גם לגבי סרטים. אמא לא רצתה שסרטים עם סקס ואלימות יזהמו את הראש שלי, וכך הפכו התנ"ך לסרט הפעולה שלי ושמשון לגיבור־העל שלי. מבחינתי, הוא היה הגבר שבגברים. בחור שמכה אלף אנשים למוות בלחי של חמור? זה די קשוח, בלשון המעטה. בסופו של דבר מגיעים לחלק שבו פאולוס כותב איגרות לאַפֶסִים, ואז העלילה מתחילה לשעמם קצת. אבל הברית הישנה, או השליחים? אני יכול לצטט לכם כל דבר מהעמודים האלה, מילה במילה. היו משחקי תנ"ך וחידונים בכל שבוע בכנסייה הלבנה, ואני קרעתי לכולם את הצורה.
אחרונה חביבה הייתה הכנסייה השחורה. תמיד היה טקס של כנסייה שחורה כלשהי איפשהו, ואנחנו ניסינו את כולן. בעיירות־השחורים זו בדרך כלל הייתה כנסייה חיצונית, בסגנון אוהל־התעוררות שכזה. בדרך כלל הלכנו לכנסייה של סבתא, קהילה מתודיסטית מיושנת, חמש־מאות סבתות אפריקאיות בחולצות כחולות־לבנות, אוחזות בתנ"ך שלהן בחוזקה ונחרכות בסבלנות בשמש האפריקאית הקופחת. לא אשקר לכם, הכנסייה השחורה הייתה קשוחה: בלי מיזוג אוויר, בלי מילות שירים שמוקרנות על מסך ענק. וזה נמשך נצח, שלוש או ארבע שעות לפחות. זה בלבל אותי, כי השהות בכנסייה הלבנה נמשכה רק כשעה — נכנסים ויוצאים, תודה רבה שבאתם. אבל בכנסייה השחורה הייתי יושב נצח נצחים, מנסה להבין מדוע הזמן זז לאט כל כך. האם הזמן יכול ממש לעצור? אם כן, למה הוא עוצר רק בכנסייה השחורה ולא, נניח, בכנסייה הלבנה? לבסוף, החלטתי שהשחורים ככל הנראה זקוקים ליותר זמן עם ישו כי סבלנו יותר. "אני פה כדי למלא את מכסת התפילות שלי לשבוע הזה," נהגה אמא לומר. לפי דעתה, ככל שבילינו יותר בכנסייה כך צברנו יותר תפילות; ממש כאילו הייתה זו כרטיסיית קפה בסטארבקס.
בכנסייה השחורה היה חסד גואל אחד: אם הייתי מצליח להחזיק מעמד עד השעה השלישית או הרביעית, הייתי זוכה לראות את הכומר מגרש שדים מאנשים. אנשים אחוזי־דיבוק היו מתחילים לרוץ במעברים כמו משוגעים, צורחים בשפה משונה ולא ברורה. הסדרנים היו מפילים אותם על הרצפה, ממש כמו מאבטחים במועדון, ומחזיקים אותם שם למען הכומר. הוא היה מתכופף, תופס את הראש שלהם ומנענע אותו קדימה ואחורה באלימות תוך שהוא צועק, "אני מגרש את הרוח הזאת ממך, בשמו של ישו!" היו כמרים אלימים יותר ואלימים פחות. אבל מה שהיה משותף לכולם הוא שהם לא הפסיקו עד שהשד נעלם, ואחוז־הדיבוק היה מאבד את כוחו ומתמוטט על רצפת הבמה. האיש היה חייב ליפול. כי אם הוא לא נפל, המשמעות הייתה שהשד עוצמתי, ואז הכומר יהיה צריך להשתמש בכוח רב עוד יותר. גם אם הייתם שחקני הגנה אימתניים בליגת הפוטבול האמריקאית, זה ממש לא היה משנה — הכומר היה מוריד אתכם. אלוהים אדירים, זה היה כל כך כיף.
קריוקי נוצרי, סיפורי פעולה מטורפים ומרפאים רוחניים אלימים — שמעו, כמה שאהבתי את הכנסייה. הדבר היחיד שלא אהבתי היה המרחק שהיינו צריכים לגמוא כדי להגיע אליה. זו הייתה משימה של ממש. גרנו בעֶדֶן פארק, פרוור פצפון ששכן הרחק מחוץ ליוהנסבורג. לקח לנו בערך שעה להגיע לכנסייה הלבנה, שלושת רבעי השעה כדי להגיע לכנסייה המשולבת, ואז עוד ארבעים וחמש דקות נוספות כדי להגיע לכנסייה השחורה בסוֹוֶטוֹ. ואם זה לא היה גרוע מספיק, לפעמים בסוף היום היינו נוסעים בחזרה לכנסייה הלבנה, רק כדי לשמוע את דרשת הערב המיוחדת. בימים כאלה, כשהגענו סוף־סוף הביתה, הייתי מתמוטט על המיטה.
יום ראשון ההוא שבו הושלכתי ממכונית נוסעת התחיל ממש כמו כל יום ראשון אחר. אמא העירה אותי והכינה לי דייסה לארוחת הבוקר. התקלחתי בזמן שהיא הלבישה את אחי התינוק אנדרו, שהיה אז בן תשעה חודשים. יצאנו אל החניה, חגרנו את עצמנו והיינו מוכנים לצאת לדרך, אבל המכונית לא התניעה. לאמא הייתה חיפושית פולקסווגן עתיקה ומתפוררת בצבע כתמתם-בהיר, שקנתה בכלום כסף. הסיבה לכלום כסף הייתה ככל הנראה שהיא התקלקלה על ימין ועל שמאל. עד היום אני שונא מכוניות יד-שנייה. שורש כל הדברים שהשתבשו בחיי טמון במכוניות יד-שנייה: מכוניות יד-שנייה גרמו לי לקבל ריתוק על איחוריי לבית הספר; מכוניות יד-שנייה הכריחו אותנו לתפוס טרמפים בשולי הכביש המהיר; מכונית יד-שנייה הייתה גם הסיבה לכך שאמא התחתנה. אלמלא הפולקסווגן שלא עבדה, בחיים לא היינו צריכים לחפש את המוסכניק שהפך לאב החורג שהפך לאיש שעינה אותנו במשך שנים ותקע כדור בראש של אמא. בקיצור, תמיד אעדיף מכונית חדשה עם אחריות.
עד כמה שאהבתי ללכת לכנסייה, המחשבה על כיתוּת רגליים בן תשע שעות — מהכנסייה המשולבת אל הכנסייה הלבנה, משם לכנסייה השחורה ואז בחזרה לכנסייה הלבנה — הייתה קשה מנשוא. זאת הייתה זוועה בנסיעה במכונית, ובתחבורה הציבורית זו הייתה זוועה ארוכה כפליים וקשה כפליים. כשהפולקסווגן סירבה להתניע התפללתי בראשי, בבקשה תגידי שפשוט נישאר בבית. בבקשה תגידי שפשוט נישאר בבית. אבל כשהעפתי מבט לכיוונה של אמא, גיליתי לצערי שעל פניה נסוכה הבעה החלטית ולסתותיה נעולות בנחישות. מיד ידעתי: יום ארוך עוד לפניי.
"בוא," היא אמרה. "ניסע לשם במיניבוסים."
אמא עקשנית לא פחות משהיא דתייה. ברגע שהיא מחליטה משהו, זהו זה. מכשולים שהיו גורמים לאדם מן המניין לשנות את התכניות שלו — כמו, למשל, מכונית שמתקלקלת — רק הגבירו את נחישותה להמשיך ולהסתער קדימה.
"זה השטן," היא אמרה על המכונית הדוממת. "השטן לא רוצה שנלך לכנסייה, וזו בדיוק הסיבה שבגללה אנחנו צריכים לתפוס מיניבוסים."
בכל פעם שמצאתי את עצמי ניצב מול עיקשותה מבוססת־האמונה של אמא, הייתי מנסה — בכבוד רב ככל האפשר — להציג בפניה את נקודת המבט ההפוכה.
"או שאולי," אמרתי, "האל יודע שהיום אנחנו לא צריכים ללכת לכנסייה. אולי לכן הוא גרם למכונית לא להתניע: כדי שנהיה חייבים להישאר בבית כמשפחה ולקחת יום מנוחה, כי אפילו האל בכבודו ובעצמו נח פעם בשבוע."
"אוי, אלו דיבורים של השטן שיוצאים לך מהפה, טרוור."
"לא נכון, כי ישו הוא זה שמנהל את העניינים. ואם ישו מנהל את העניינים, ואנחנו מתפללים לישו, אז ישו היה גורם לכך שהמכונית תתניע. אבל הוא לא, ולכן — "
"לא, טרוור! לפעמים ישו מניח מכשולים בדרכך רק כדי לראות אם תוכל להתגבר עליהם. ממש כמו במקרה של איוב. יכול להיות שזה רק עוד מבחן."
"אה! כן, אמא. אבל יכול להיות שהמבחן הוא בעצם לראות אם אנחנו מוכנים לקבל את רוע הגזרה, להישאר בבית ולשבח את ישו על חכמתו."
"לא. זה שוב השטן מדבר מהפה שלך. עכשיו לך תחליף בגדים."
"אבל אמא!"
"טרוור! Sun’qhela!"
סוּנְ'קֶלָה היא מילה עם גוונים רבים של משמעות. היא יכולה להתפרש כ"אל תחתור תחתיי," "אל תפחית בערכי," כמו גם "רק נסה אותי." זו פקודה ואיום, בעת ובעונה אחת. הורים משבט קוסה אומרים אותה לילדיהם על בסיס יומיומי. בכל פעם ששמעתי אותה, היא היוותה סימן ברור לכך שהדו־שיח הסתיים. ידעתי שאם אוציא עוד הגה מפי, אזכה למנה הגונה של פליקים בטוסיק.
באותו זמן למדתי בבית ספר קתולי פרטי שנקרא מאריווייל קולג׳. הייתי האלוף הבלתי־מעורער של יום הספורט הבית־ספרי בכל שנה ושנה, ואמא זכתה בגביע האימהות מדי שנה. למה? כי היא הייתה תמיד רודפת אחריי כדי לכסח אותי, ואני הייתי צריך לרוץ מהר ממנה כדי שניסיונות הכיסוח שלה לא יצליחו. אף אחד לא רץ מהר כמוני וכמו אמא. היא לא הייתה מסוג האימהות שאמרו, "בוא לפה ותקבל את הפליקים שמגיעים לך." היא הייתה שולחת אותם חינם לבית הלקוח. היא הייתה גם מ"המשליכות": לא משנה מה היה לידה ברגע שבו היא התעצבנה עליי, אותו חפץ היה מוצא מיד את דרכו לכיווני. אם זה היה משהו שביר, הייתי חייב גם לתפוס אותו ולהניח אותו. אם הוא היה נשבר זאת הייתה אשמתי, ואז הכיסוח שחיכה לי גם ככה היה הופך לגרוע הרבה יותר. למשל, אם היא הייתה זורקת עליי אגרטל, הייתי חייב לתפוס אותו, להניח אותו, ורק אז לברוח. בשבריר שנייה הייתי צריך לחשוב לעצמי: זה יקר? כן. זה שביר? כן. תפוס את זה, הנח את זה, ועכשיו — רוץ!
הייתה לנו מערכת יחסים מאוד טוֹם וג’רית, לאמא ולי. היא רצתה להרביץ בי משמעת ברזל (תרתי משמע), ואני מצידי הייתי שובב לא נורמלי. היא נהגה לשלוח אותי לקנות מצרכים, ואני לא מיהרתי לחזור הביתה. העדפתי להשתמש בעודף שנשאר מהחלב והלחם כדי לשחק במכונות המשחקים שעמדו במרכול. הייתי משוגע על משחקי וידאו. הייתי אלוף בסטריט פייטר. יכולתי להמשיך לעד, על אסימון אחד בלבד. מהרגע שהכנסתי מטבע למכונה, הזמן היה פשוט עף. עף, בדיוק עד לרגע שגיליתי שעומדת מאחוריי אישה עם חגורה. זה היה חתיכת מרוץ: הייתי רץ החוצה מהדלת, בין רחובותיה המאובקים של עדן פארק, מטפס מעל חומות ומתחמק דרך חצרות. זה הפך לדבר שבשגרה בשכונה שלנו. כולם ידעו: הילד הזה, טרוור, נהג להגיח פתאום יש מאין כמו חץ מקשת, ומיד יכולתם לראות את אמא שלו דולקת בעקבותיו. היא הייתה מסוגלת לרוץ ספרינט גם בעקבים גבוהים. אבל אם היא ממש רצתה לתפוס אותי, היה לה טריק מיוחד: היא ידעה איך להוריד את הנעליים שלה תוך כדי ריצה בלי לאבד מהירות כלל. היא עשתה איזו תנועה מוזרה כזאת עם הקרסוליים שלה, והעקבים היו פשוט עפים ממנה בלי שתפספס אפילו צעד אחד. ברגעים כאלה ידעתי: אוקיי, היא במצב טורבו עכשיו.
כשהייתי קטן אמא תמיד תפסה אותי, אבל כשגדלתי נעשיתי מהיר יותר. כשהזריזות שלה לא הספיקה, היא התחילה להשתמש בשכל שלה. אם עמדתי להתחמק ממנה היא נהגה לצעוק, "עצור! גנב!" כן, אתם קוראים נכון: לא הייתה לה בעיה לעשות את זה לבן שלה, בשר מבשרה. בדרום־אפריקה אף אחד לא מתערב בעניינים של אחרים — פרט למקרים שבהם האספסוף מתבקש לקחת את החוק לידיים שלו; או־אז, פתאום כולם רוצים להצטרף לאקשן. אז היא הייתה צועקת "גנב!" כשהיא יודעת בבירור שזה יגרום לכל השכונה לרדוף אחריי. אני הייתי צריך להתכופף, לנתר ולהתחמק מכל הזרים שניסו לתפוס אותי ולהכשיל אותי, וכל זה בזמן שאני צועק, "אני לא גנב! אני הבן שלה!"
הדבר האחרון שרציתי לעשות באותו בוקר יום ראשון היה לעלות על איזה מיניבוס מפוצץ נוסעים, אבל בשנייה ששמעתי את אמא אומרת סונ’קלה, ידעתי שגורלי חתום. היא הרימה את אנדרו, יצאנו מהפולקסווגן והלכנו לנסות למצוא הסעה.
הייתי בן שש כמעט ביום שנלסון מנדלה שוחרר מהכלא. אני זוכר שראיתי את זה בטלוויזיה, וכולם מסביבי היו כל כך שמחים. לא ידעתי למה אנחנו שמחים, רק ידעתי שאנחנו שמחים. הייתי מודע לכך שיש דבר כזה שנקרא אפרטהייד, שזה נגמר כעת, ושעצם העובדה שזה נגמר חשובה מאוד. אבל לא בדיוק הבנתי את ההשלכות המורכבות של העניין.
מה שאני כן זוכר, מה שבוודאות גם לא אשכח אף פעם, היא האלימות שבאה מיד לאחר מכן. ניצחון הדמוקרטיה על האפרטהייד נקרא לפעמים "המהפכה ללא שפיכוּת־דמים," אבל האמת היא שזה מפני שנשפך בה רק מעט דם לבן. הדם השחור, לעומת זאת, זרם אז ברחובות.
כששלטון האפרטהייד נפל, ידענו כולנו שהאדם השחור הוא זה שהולך לשלוט. השאלה הייתה איזה אדם שחור. שטף של אלימות פרץ במאבק הכוחות בין מפלגת החופש אִינְקַתָ׳ה לבין האיי-אן-סי, הקונגרס הלאומי האפריקאי. הדינמיקה הפוליטית בין שתי הקבוצות הללו הייתה מאוד מורכבת, אבל הדרך הפשוטה ביותר להבין אותה היא כמלחמה ייצוגית בין שבט זולו לבין שבט קוסה. אינקת׳ה הייתה מורכבת בעיקרה מאנשי הזולו, וככזו הייתה לוחמנית מאוד ולאומנית מאוד. האיי-אן-סי הייתה קואליציה מקיפה שכללה המון שבטים שונים, אבל מנהיגיה בזמנו היו ברובם בני קוסה. במקום להתאחד למען השלום, הם פנו זה נגד זה וביצעו מעשי אכזריות שלא ייאמנו. מהומות־ענק פרצו. אלפי אנשים נהרגו. "שִׁרְשׁוּר" אנשים הפך להיות לפעולה נפוצה. "לשרשר" מישהו זה בעצם לתפוס אותו, לענוד לצווארו צמיג גומי שהקיף את החזה והגב שלו כמו שרשרת גדולה ולמסמר את הזרועות שלו לצמיג. לאחר מכן, היו שופכים עליו דלק ומציתים אותו כך שיישרף בחיים. אנשי האיי-אן-סי עשו את זה לאנשי האינקת׳ה. אנשי האינקת׳ה עשו את זה לאנשי האיי-אן-סי. יום אחד, בדרכי לבית הספר, ראיתי אחת מהגופות החרוכות האלה בצד הכביש. בשעות הערב, אמא ואני נהגנו להדליק את טלוויזיית השחור-לבן הקטנה שלנו ולצפות בחדשות. תריסר אנשים נהרגו. חמישים אנשים נהרגו. מאה אנשים נהרגו.
עדן פארק שכנה לא רחוק מהעיירות המתרחבות־תדיר — אִיסְט רֶנְד, ת׳וֹקוֹזָה וקֵטְלֶהוֹנְג — שבהן אירעו כמה מהקרבות המחרידים ביותר שניהלו ביניהם האינקת׳ה והאיי-אן-סי. לפחות פעם בחודש קרה שנסענו הביתה והשכונה הייתה עולה באש. מאות מתפרעים התרוצצו סביבנו ברחובות. אמא הייתה נוהגת במכונית באיטיות, מפלסת דרך בהמון הזועם ומקיפה את מחסומי הצמיגים הבוערים. שום דבר לא נשרף כמו שצמיגים נשרפים. הם בוערים בזעם שאתם לא יכולים לדמיין. כשנסענו בין המחסומים הבוערים, הרגשנו כאילו היינו בתוך תנור ענק. נהגתי לומר לאמא, "אני חושב שהשטן שורף צמיגים בגיהינום."
בכל פעם שהחלו המהומות הללו, השכנים שלנו היו מסתגרים בחכמתם הרבה מאחורי דלתות נעולות. אבל לא אמא שלי. היא נהגה לצאת החוצה בראש מורם, וכשפילסנו את דרכנו בין המחסומים היא דאגה לשלוח אל עבר המתפרעים מעין מבט שכזה, שאומר: תנו לי לעבור. אני לא מעורבת בכל החרא הזה. היא לא נרתעה מן הסכנה. זה תמיד הדהים אותי. זה לא שינה לה שהמלחמה ניצבה ממש בפתח דלתנו, מה גם שהיו לה מספיק דברים לעשות, או מקומות להיות בהם. זו הייתה אותה העקשנות ממש שגרמה לה להמשיך ללכת לכנסייה למרות המכונית המקולקלת. לא משנה אם היו חמש־מאות מתפרעים עם מחסומי צמיגים בוערים על הכביש הראשי של עדן פארק, אמא עדיין הייתה אומרת: "תתלבש כבר. אני צריכה ללכת לעבודה, ואתה צריך ללכת לבית הספר."
"אבל את לא מפחדת?" נהגתי לומר. "את רק אחת, והם כל כך הרבה."
"מתוק שלי, אני לא לבד," היא הייתה עונה. "כל מלאכי השמיים ניצבים פה לצידי."
"טוב, זה היה נחמד אם היינו יכולים לראות אותם," הייתי עונה, "כי אני לא חושב שהמתפרעים יודעים שהם שם."
והיא הייתה אומרת לי לא לדאוג. היא תמיד חזרה על המשפט שלפיו חיה: "אם האלהים לנו מי יריב אתנו?" היא אף פעם לא פחדה. אפילו כשהייתה אמורה לפחד.
באותו יום ראשון נטול־המכונית עשינו את סבב הכנסיות שלנו וסיימנו, כהרגלנו, בכנסייה הלבנה. כשיצאנו מרוזבנק יוניון היה כבר חשוך, והיינו לגמרי לבדנו. זה היה עוד יום אינסופי של מיניבוסים: מהכנסייה המשולבת אל הכנסייה השחורה, וממנה לכנסייה הלבנה. הייתי מותש לגמרי, והשעה הייתה לפחות תשע בלילה. באותם ימים, עם כל האלימות והמהומות, הדבר האחרון שרציתם הוא להיות בחוץ בשעה מאוחרת כל כך. עמדנו בפינה של שדרת גֶ’לִיקוֹ ודרך אוקספורד, ממש בלב הפרוורים הלבנים והאמידים של יוהנסבורג, ולא עבר שם אף מיניבוס אחד לרפואה. הרחובות היו ריקים לחלוטין.
כל כך רציתי לפנות לאמא ולומר לה, "רואה? בגלל זה אלוהים רצה שנישאר בבית." אבל מבט חטוף אחד בהבעת הפנים שלה רמז לי שמוטב לי לשתוק. היו פעמים שיכולתי להתחצף לאמא — זו בהחלט לא הייתה אחת מהן.
חיכינו עוד ועוד לבואו של המיניבוס. בתקופת האפרטהייד הממשלה לא סיפקה תחבורה ציבורית לשחורים, אבל הלבנים עדיין היו צריכים שנגיע אליהם איכשהו, כדי לשטוף את הרצפות שלהם ולנקות את השירותים שלהם. ומכיוון שהצורך הוא אבי ההמצאה, השחורים יצרו מערכת הסעות משלהם: רשת לא רשמית של מסלולי אוטובוס, שנשלטו על ידי איגודים פרטיים ולא חוקיים. בגלל שלא היה שום פיקוח על עסקי המיניבוסים, הם הפכו מהר מאוד לארגוני פשע. קבוצות שונות הפעילו קווים שונים, והם היו נלחמים ביניהם על השליטה בקווים הללו. שוחד היה נחלת הכלל, ומסתוריות כללית אפפה את תהליך הארגון והניהול שלהם. מקרי אלימות אירעו חדשות לבקרים, ורק תשלומי דמי חסות הצליחו להפחית מעט את רמות האלימות. גניבת קו מקבוצה מתחרה הייתה אסורה בתכלית. נהגים שגנבו קווים נידונו למוות. נוסף על כך, מכיוון שלא היה עליהם כל פיקוח, המיניבוסים גם לא היו אמינים. כשהם באו, הם באו. וכשהם לא באו, הם לא באו.
כשעמדתי מחוץ לרוזבנק יוניון, כמעט נרדמתי בעמידה. אף מיניבוס לא נראה באופק. לבסוף אמא אמרה, "בוא, ננסה לתפוס טרמפים." הלכנו עוד ועוד, ואחרי זמן שנדמה כמו נצח עברה לידנו מכונית ועצרה לנו. הנהג הציע לנו טרמפ, וטיפסנו למכונית. לא הספקנו לעבור שלושה מטרים, כשלפתע הגיח מיניבוס מעבר לפינה ו"חתך" אותנו.
מתוך המיניבוס יצא נהג בן שבט זולו כשהוא חמוש באִיוִויסָה, כלי נשק מסורתי גדול, מעין אַלָת־קרב שעמה נהגו לוחמי הזולו לרסק גולגולות של אנשים. בחור אחר, ככל הנראה חבר של הראשון, יצא מדלת הנוסעים. הם ניגשו לצד של הנהג במכונית שישבנו בה, תפסו את האיש שהציע לנו טרמפ, משכו אותו החוצה והתחילו לחבוט בפרצופו באלות שלהם. "למה אתה גונב את הלקוחות שלנו? למה אתה אוסף אנשים?"
זה נראָה כאילו הם עומדים להרוג אותו. ידעתי שזה קורה לפעמים. אמא צעקה אליהם: "היי, שמעו רגע, הוא רק רצה לעזור לי. עזבו אותו במנוחה, אנחנו ניסע אתכם. זה גם ככה מה שרצינו." אז יצאנו מהמכונית הראשונה, ועלינו על המיניבוס.
היינו הנוסעים היחידים. מלבד היותם בריונים אלימים, נהגי המיניבוס הדרום־אפריקאים ידועים גם בתלונותיהם ובהטפות המוסר שהם מעניקים לנוסעים. הנהג הזה היה עצבני במיוחד. בזמן שנסענו, הוא התחיל להרצות לאמא על נסיעה במכונית עם גבר שאינו בעלה. אמא לא סבלה הרצאות מזרים ואמרה לו להתעסק בעניינים שלו. כשהוא שמע אותה מדברת בשפת הקוסה, הוא התרגז עוד יותר. הסטריאוטיפים שרווחו על נשות הזולו והקוסה היו מושרשים ממש כמו הסטריאוטיפים שרווחו על הגברים בני אותם שבטים. נשות הזולו הן מנומסות וצייתניות, בעוד נשות הקוסה מופקרות וחסרות נאמנות. והנה אמא, האויבת השבטית שלו, אשת הקוסה, יושבת לה לבדה עם שני ילדים קטנים — שאחד מהם הוא ילד מעורב, לא פחות. לא סתם פרוצה, אלא פרוצה ששוכבת עם לבנים. "אה, את של הקוסה," הוא אמר. "זה מסביר הכול. נכנסת לך למכוניות של גברים זרים. אישה מגעילה."
אמא המשיכה להגיד לו לשתוק, והוא מצידו המשיך לקרוא לה בשמות. הוא צעק עליה מהמושב הקדמי, מנופף באצבעו מול המראה הקדמית, כששפת גופו הופכת למאיימת יותר ויותר. לבסוף הוא אמר, "זו הבעיה איתכן, נשות הקוסה. כולכן זונות. הלילה את תלמדי את הלקח שלך."
הוא הגביר מהירות. עוד לפני כן הוא נסע מהר למדי, וכעת הוא עצר רק כדי לבדוק שהדרך פנויה בצמתים, לפני שחלף על פניהם בדהרה. באותם ימים, המוות היה אפשרות סבירה למדי בחיי היומיום של כולם. הם בהחלט יכלו לאנוס את אמא ואז לרצוח את כולנו. אלו היו אפשרויות סבירות. לא תפשתי לגמרי את הסכנה שהיינו נתונים בה באותם רגעים; הייתי עייף עד כדי כך שפשוט רציתי לישון. וגם, אמא נותרה רגועה מאוד. אם היא לא נבהלה, אני לא הרגשתי צורך להיבהל. היא המשיכה לנסות לדבר אליו בהיגיון.
"סליחה אם העלבנו אותך, בּוּטִי. אתה יכול להוריד אותנו כאן..."
"לא."
"באמת, זה בסדר. אנחנו יכולים פשוט ללכת..."
"לא."
הוא דהר בדרך אוקספורד והנתיבים היו ריקים ממכוניות. המושב שלי היה הכי קרוב לדלת ההזזה של המיניבוס. אמא ישבה לידי, מחזיקה את אנדרו הקטן. היא הביטה אל הדרך החולפת מבעד לחלון, ואז רכנה אליי ולחשה, "טרוור, כשהוא יאט בצומת הבא, אני הולכת לפתוח את הדלת ואנחנו הולכים לקפוץ."
לא שמעתי מילה ממה שהיא אמרה, כי בנקודה הזאת כבר ניקרתי לגמרי. כשהגענו לרמזור הבא הנהג שיחרר מעט את דוושת הגז כדי להסתכל סביבו ולבדוק את הדרך. אמא שלחה את ידה אל הדלת ופתחה אותה תוך שהיא משליכה אותי החוצה הרחק ככל יכולתה. ואז היא החזיקה את אנדרו, הקיפה אותו כמו כדור, וזינקה החוצה אחריי.
כל זה הרגיש כמו חלק מחלום, עד לרגע שבו הכאב היכה בי. טראח! התרסקתי בעוצמה על שפת המדרכה. אמא נחתה ממש לידי. התגלגלנו והתגלגלנו, התדרדרנו והתדרדרנו. בנקודה הזו כבר הייתי ערני לחלוטין. עברתי ממצב של חצי ישן למצב של "מה לעזאזל?!" בסוף נעצרתי והרמתי את עצמי לעמידה, מבולבל לגמרי. הסתכלתי סביב וראיתי את אמא עומדת על הרגליים. היא הסתובבה אליי, הסתכלה עליי וצרחה בבעתה.
"רוץ!"
אז רצתי, וגם היא רצה. וכאמור, אף אחד לא רץ מהר כמוני וכמו אמא.
קשה להסביר את זה, אבל באותו רגע פשוט ידעתי מה לעשות. זה היה מין אינסטינקט חייתי שלומדים בעולם שהאלימות אורבת בו תמיד, רק ממתינה לרגע שבו תוכל להתפרץ. כשהמשטרה הייתה מגיעה לעיירות־השחורים עם אמצעים לפיזור ההפגנות, כלי רכב משוריינים ומסוקים, ידעתי: רוץ ומצא מחסה. רוץ והתחבא. ידעתי את זה כבר בתור ילד בן חמש. לוּ הייתי חי חיים אחרים, כנראה שהייתי מתבלבל אם היו זורקים אותי ממיניבוס. הייתי עומד שם כמו אידיוט, ואומר, "מה קורה, אמא? למה הרגליים כואבות לי כל כך?" אבל שום דבר כזה לא קרה. אמא אמרה לי "רוץ!" ואני רצתי. רצתי כמו שאיילה בורחת מפני אריה.
הגברים עצרו את המיניבוס, יצאו החוצה וניסו לרדוף אחרינו, אבל לא היה להם שום סיכוי. השארנו להם אבק. אני חושב שהם היו פשוט בהלם. אני זוכר שראיתי, במבט חטוף לאחור, שהם פשוט ויתרו. על פניהם הייתה נסוכה הבעת פנים נבוכה. מה קרה פה הרגע? מי חשב שאישה ושני ילדים קטנים יוכלו לרוץ כל כך מהר? הם לא ידעו שהיה להם עסק עם האלופים המכהנים של יום הספורט במאריווייל קולג’. המשכנו לרוץ עוד ועוד, עד שהגענו לתחנת דלק שפתוחה כל הלילה. התקשרנו למשטרה, אבל הגברים כבר נעלמו מזמן.
עדיין לא הבנתי שום דבר ממה שקרה; האדרנלין היה הדבר היחיד שהניע אותי. רק כשהפסקנו לרוץ הבנתי כמה כואב לי. הסתכלתי מטה וראיתי שהעור על הזרועות שלי קרוע ומשופשף כולו. נחתכתי ודיממתי בכל מקום. אמא הייתה במצב דומה. לעומת זאת ובאורח פלא, אנדרו הקטן היה בסדר גמור. אמא ליפפה את עצמה סביבו והוא צלח את כל התקרית ללא שריטות כלל. פניתי אליה בהלם.
"מה זה היה?! למה אנחנו רצים?"
"מה זאת אומרת, 'למה אנחנו רצים?' האנשים האלה רצו להרוג אותנו."
"לא אמרת לי את זה! פשוט זרקת אותי מהרכב!"
"כן אמרתי לך. למה לא קפצת?"
"קפצתי?! אני ישנתי!"
"אז הייתי צריכה להשאיר אותך שם שיהרגו אותך?"
"לפחות הם היו מעירים אותי לפני שהיו הורגים אותי."
המשכנו להתנצח ככה עוד זמן מה. הנפילה מהרכב הותירה אותי מבולבל ועצבני מכדי להבין מה באמת קרה: אמא הצילה את חיי.
כשהסדרנו את נשימתנו וחיכינו למשטרה שתבוא ותסיע אותנו הביתה, היא אמרה, "טוב, לפחות אנחנו בטוחים, תודה לאל."
אבל אני הייתי בן תשע וכבר ידעתי שזה לא נכון. הפעם לא התכוונתי לשתוק.
"לא, אמא! זה לא קרה הודות לאל! היית צריכה להקשיב לאל הזה כשהוא אמר לנו להישאר בבית כשהמכונית לא התניעה, כי זה די ברור שהשטן הערים עלינו וגרם לכך שנצא החוצה דווקא הלילה."
"לא, טרוור! זה לא איך שהשטן עובד. זה הכול חלק מהתוכנית השמיימית של אלוהים, ואם הוא רצה שנהיה כאן אז הייתה לו סיבה..."
המשכנו עוד ועוד באותו הנושא, מתווכחים על רצונו של האל. לבסוף אמרתי, "תראי, אמא. אני יודע שאת אוהבת את ישו, אבל אולי בשבוע הבא תוכלי לבקש ממנו לפגוש אותנו בבית? כי הלילה הזה, איך לומר, לא היה הכי כיף שבעולם."
חיוך גדול התפשט על פניה והיא החלה לצחוק. גם אני התחלתי לצחוק. עמדנו לנו שם — ילד קטן ואמא שלו, ידינו ורגלינו מכוסות בחול ודם — צוחקים ביחד בכאב גדול, באמצע הלילה, תחת אורות תחנת הדלק הניצבת על אם הדרך.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.