מחוץ לקמפוס 1: העסקה

1. האנה

הוא לא יודע שאני קיימת.

אני מגניבה עוד הצצה לכיוונו של ג'סטין קול, בפעם המיליון בתוך ארבעים וחמש דקות, והוא כל כך יפה שאני נחנקת. אם כי אני צריכה כנראה למצוא לו שם תואר אחר — חבריי ממין זכר מתעקשים שגברים לא אוהבים שאומרים עליהם שהם יפים.

אבל לאלף אלפי עזאזלים, אין שום דרך אחרת לתאר את תווי פניו המחוספסים ואת עיניו החומות, מלאות הרגש. היום הוא חובש כובע בייסבול, אבל אני יודעת מה יש מתחתיו: שיער כהה סמיך, שנראה משיי למגע ושבא לי להעביר בו את האצבעות.

בחמש השנים שחלפו מאז האונס היו רק שני בחורים שעשו לי דפיקות לב.

הראשון זרק אותי.

וזה השני — פשוט לא מודע לקיומי.

על הדוכן באולם ההרצאות, המרצה פרופסור טולברט נושאת את מה שהתחלתי להתייחס אליו כאל נאום האכזבה. זהו הנאום השלישי שלה בתוך שישה שבועות.

איזו הפתעה, שבעים אחוז מהכיתה קיבלו ציון 75 או נמוך יותר בבחינת הסמסטר.

אני? הצלחתי בה כמו גדולה. ואני אשקר אם אגיד שלא הייתי בהלם מוחלט כשראיתי את ה־100 האדום הגדול המוקף בעיגול בראש עמוד הבחינה שלי. כל מה שעשיתי היה לקשקש זרם בלתי פוסק של שטויות כדי לנסות למלא את מחברת הבחינה.

קורס פילוסופיה של המוסר היה אמור להיות קלי קלות. המרצה שנהג ללמד אותו היה נותן מבחנים אמריקאיים טיפשיים ו"בחינת" גמר, שבמסגרתה היינו צריכים לכתוב חיבור אישי שהציב דילמה מוסרית ונשאלנו איך נגיב עליה.

אבל שבועיים לפני תחילת הסמסטר, פרופסור ליין התפגר מהתקף לב. שמעתי שהמנקה שלו מצאה אותו על רצפת חדר האמבטיה — עירום. מסכן.

למזלנו הרב (וכן, אני אומרת את זה לגמרי בציניות), פמלה טולברט קיבלה לידיה את הכיתה של ליין. היא חדשה באוניברסיטת בראייר, והיא מסוג המרצים שרוצים שתעשה את הקישורים ותהיה "מעורב" בחומר הנלמד. אם זה היה סרט קולנוע היא הייתה המורה הצעירה, השאפתנית, שמגיעה לבית הספר העירוני בשכונת מצוקה ומעוררת השראה בדפוקים, ולפתע כולם מורידים את תתי־המקלע שלהם ומרימים במקומם את העפרונות, ובסוף הסרט כתוב שכל הילדים התקבלו להרווארד או משהו כזה. והאוסקר של הילארי סוואנק מובטח.

אלא שזה לא סרט קולנוע, מה שאומר שהדבר היחיד שטולברט הצליחה לעורר בסטודנטים שלה הוא שנאה. ונראה שהיא באמת לא מצליחה להבין למה אף אחד לא מצטיין בכיתה שלה.

הנה רמז — זה מפני שהיא שואלת שאלות שאפשר לכתוב עליהן פאקינג עבודת גמר לתואר.

"אני מוכנה להציע מועד ב' לכל מי שנכשל או קיבל ציון נמוך מ־70." האף של טולברט מתעקם כאילו היא לא מצליחה לתפוס למה זה בכלל הכרחי.

המילה שהיא השתמשה בה כרגע — מוכנה? כן, ממש. שמעתי שהמון סטודנטים התלוננו עליה בפני היועצים שלהם, ואני חושדת שההנהלה מאלצת אותה לתת לכולם הזדמנות חוזרת. זה לא נראה טוב בשביל בראייר כשיותר ממחצית הסטודנטים בקורס נכשלים, במיוחד כשזה לא רק העצלנים. גם סטודנטים מצטיינים כמו נל, שמזעיפה פנים לידי, נכשלו בבחינת הסמסטר.

"לאלו מכם שיבחרו לעשות שוב את המבחן, ייחשב הציון הממוצע של שני המבחנים. אם בפעם השנייה תקבלו ציון גרוע יותר, ייחשב הציון הראשון," מסיימת טולברט.

"אני לא מאמינה שקיבלת 100," לוחשת לי נל.

היא נראית מבואסת כל כך, שליבי יוצא אליה. נל ואני לא החברות הכי טובות או משהו, אבל אנחנו יושבות זו ליד זו מאז ספטמבר, אז באופן טבעי התקרבנו קצת. היא במסלול קדם־רפואה, ואני יודעת שהיא באה ממשפחה הישגית, שיתלו אותה בכיכר העיר אם יגלו כמה היא קיבלה בבחינת הסמסטר.

"גם אני לא מאמינה," אני לוחשת בחזרה. "ברצינות. תקראי את התשובות שלי. הן גיבוב של שטויות."

"האמת שכן, אני רוצה לקרוא אותן, אפשר?" עכשיו היא נשמעת להוטה. "אני סקרנית לראות מה נחשב ראוי לציון 100 בעיני הדיקטטורית."

"אני אסרוק ואשלח לך עותק הערב," אני מבטיחה.

בשנייה שטולברט משחררת אותנו, אולם ההרצאות מתמלא בצעקות מהדהדות של בואו־נעוף־מכאן. מחשבים ניידים נסגרים בנקישה, מחברות מחליקות לתיקי גב, סטודנטים מתרחקים בדשדוש מהכיסאות שלהם.

ג'סטין קול משתהה ליד הדלת כדי לדבר עם מישהו, ומבטי ננעץ בו כמו חנית. הוא יפיפה.

כבר אמרתי כמה הוא יפיפה?

אני מתחילה להזיע בכפות הידיים כשאני בוהה בפרופיל היפה שלו. הוא חדש בבראייר השנה, אבל אני לא יודעת מאיזה קולג' הוא עבר לפה, והוא אכן לא בזבז זמן והתגלה מייד ככוכב בתפקיד תופס קיצוני בנבחרת הפוטבול. אבל הוא לא כמו הספורטאים האחרים באוניברסיטה הזאת. הוא לא מסתובב במגרש ביהירות, בהבעת פנים זחוחה שאומרת אני־מתנת־האל־לעולם, או מגיע עם בחורה חדשה תלויה על זרועו בכל יום. ראיתי אותו צוחק ומתבדח עם חבריו לקבוצה, אבל הוא משדר משהו אינטליגנטי ואינטנסיבי שרומז שיש לו עומק נסתר. ובגלל זה אני רוצה עוד יותר להכיר אותו.

אני בדרך כלל לא אוהבת ספורטאים, אבל משהו בספורטאי הזה הפך אותי לשלולית רגשנית חסרת דעת.

"את בוהה שוב."

קולה המתגרה של נל מעלה סומק על לחיי. היא תפסה אותי מזילה ריר על ג'סטין לא פעם ולא פעמיים, והיא אחד האנשים המעטים שהודיתי בפניהם שנדלקתי עליו.

גם אלי, השותפה שלי לחדר, יודעת. אבל החברות האחרות שלי? ממש לא. רובן לומדות במגמות מוזיקה או דרמה, אז אני מניחה שרואים אותנו כאומניות סנוביות. או אולי בתור אימוֹ. וחוץ מאלי, שהייתה לה מערכת יחסים לסירוגין עם בחור מאחווה מאז שנת הלימודים הראשונה, החברים שלי אוהבים ללכלך על האליטה של בראייר. אני בדרך כלל לא מצטרפת (אני נהנית לחשוב שרכלנות היא מתחת לרמה שלי) אבל... בואו נודה בזה. רוב הילדים הפופולריים הם מניאקים גמורים.

ולראיה — גארט גרהם, הספורטאי הכוכב הנוסף בכיתה הזו. הבנאדם מסתובב כאילו המקום שייך לו. אולי זה די נכון. כל מה שהוא צריך לעשות זה לנקוש באצבעותיו, ובחורה נלהבת מופיעה לצידו. או קופצת לחיקו. או תוקעת את הלשון שלה בגרון שלו.

אבל היום הוא לא נראה כמו בעל הבית בקמפוס. כמעט כולם, כולל טולברט, הלכו אבל גארט נשאר בכיסאו, אגרופיו מכווצים בחוזקה סביב שולי מחברת הבחינה שלו.

גם הוא כנראה נכשל, אבל אני לא מרגישה אהדה רבה כלפי הבחור. בראייר ידועה בשני דברים — הוקי ופוטבול, שזה לא ממש מפתיע בהתחשב בכך שמסצ'וסטס היא בֵּיתן של קבוצת הפוטבול הפטריוטס וקבוצת ההוקי קרח הבְּרוּאִינְס. הספורטאים שמשחקים בבראייר מיועדים כמעט תמיד לשחק כמקצוענים, ובמהלך השנים שלהם פה הכול מוגש להם על מגש של כסף — כולל ציונים.

אז כן, אולי זה עושה אותי טיפ־טיפה נקמנית, אבל הידיעה שטולברט מכשילה את קפטן נבחרת ההוקי זוכת האליפות שלנו בדיוק כמו את כולם ממלאת אותי תחושת ניצחון.

"רוצה ללכת לשתות קפה?" שואלת נל כשהיא אוספת את הספרים שלה.

"אני לא יכולה. יש לי חזרות עוד עשרים דקות." אני קמה, אבל לא הולכת בעקבותיה אל הדלת. "לכי את. אני צריכה לבדוק את לוח הזמנים לפני שאני הולכת. אני לא זוכרת מתי ההדרכה הבאה שלי."

עוד "בונוס" של מי שלומד בכיתה של טולברט — נוסף על ההרצאה השבועית שלנו, אנחנו מחויבים להשתתף בשתי הדרכות בנות שלושים דקות כל אחת בכל שבוע. בצד החיובי, דנה עוזרת ההוראה מעבירה אותן, ויש לה את כל התכונות הטובות שלטולברט אין. חוש הומור למשל.

"ק'יי," אומרת נל. "נתראה אחר כך."

"אחר כך," אני קוראת אחריה.

למשמע קולי, ג'סטין נעצר בפתח ומפנה את ראשו.

או. מיי. גוד.

אי אפשר לעצור את הסומק העולה בלחיי. זו הפעם הראשונה אי פעם שיצרנו קשר עין, ואני לא יודעת איך להגיב. להגיד היי? לנופף? לחייך?

בסופו של דבר, אני מסתפקת בהנהון קטן של ברכה. זהו. אדיש ואגבי, הולם סטודנטית שנה ג' מתוחכמת בקולג'.

ליבי מדלג על פעימה, כשזווית פיו מתרוממת בחיוך קלוש. הוא מהנהן בחזרה, ואז הוא נעלם.

אני בוהה בפתח הריק. הדופק שלי דוהר בטירוף כי פאק. אחרי שישה שבועות שאנחנו נושמים את אותו אוויר באולם ההרצאות המחניק הזה, הוא סוף סוף שם לב אליי.

הלוואי שהייתי אמיצה מספיק כדי לרדוף אחריו. אולי להציע לו לשתות קפה. או לאכול ארוחת ערב. או בראנץ' — רגע, אנשים בגילנו אוכלים בכלל בראנץ'?

אבל כפות הרגליים שלי נשארות מרותקות לרצפת הפרקט המבריקה.

כי אני פחדנית. כן, פחדנית רצח.

אני מתה מפחד שהוא יגיד לא, אבל אני אפילו מפחדת יותר שהוא יגיד כן.

הייתי במקום טוב כשהתחלתי ללמוד בקולג'. התגברתי לגמרי על הבעיות שלי, ולא עמדתי על המשמר כל הזמן. הייתי מוכנה לצאת שוב לדייטים, ועשיתי זאת. יצאתי עם כמה בחורים, אבל חוץ מהאקס שלי, דבון, אף אחד מהם לא העביר בגוף שלי עקצוצים כמו ג'סטין קול, וזה משגע אותי.

צעדים קטנים.

נכון. צעדים קטנים. זו הייתה העצה החביבה על הפסיכולוגית שלי, ואני לא יכולה להכחיש שהאסטרטגיה הזו עזרה לי מאוד. להתרכז בניצחונות הקטנים, ייעצה תמיד קרול.

אז... הניצחון של היום... הנהנתי לג'סטין והוא חייך אליי. בשיעור הבא אולי אחייך בחזרה. ובזה שאחריו אולי אציע את הקפה, ארוחת הערב או הבראנץ'.

אני נושמת כשאני הולכת במעבר, נאחזת בתחושת הניצחון הזו, זעירה ככל שתהיה.

צעדים קטנים.

גארט

נכשלתי.

פאקינג נכשלתי.

במשך חמש־עשרה שנה חילק טימותי ליין ציוני 100 כמו סוכריות. אבל בשנה שאני לומד את הקורס שלו? הלב של ליין מחליט להפסיק לעבוד, ואני נתקע עם פמלה טולברט.

זה רשמי. האישה הזאת היא היריבה המושבעת שלי. כשאני רואה את כתב ידה המסולסל — שממלא כל סנטימטר פנוי בשולי העמוד של בחינת הסמסטר שלי — בא לי לכלות את זעמי במחברת ולקרוע אותה לגזרים כמו הענק הירוק.

אני מוציא מאיות ברוב הקורסים האחרים שלי, אבל נכון לרגע זה אני נכשל בפילוסופיה של המוסר. יחד עם ה־70 בהיסטוריה של ספרד, הממוצע שלי ירד ל־65.

אני צריך ממוצע 70 כדי לשחק הוקי.

בדרך כלל אין לי שום בעיה לשמור על ממוצע ציונים גבוה. למרות מה שהרבה אנשים חושבים, אני לא ספורטאי מטומטם. אבל היי, לא אכפת לי שאנשים יחשבו שאני כן כזה. במיוחד נשים. אני חושב שמדליק אותן הרעיון להזדיין עם איש המערות הגדול והשרירי שטוב רק בשביל דבר אחד. אבל מאחר שאני לא מחפש שום דבר רציני, סטוצים מזדמנים עם כוסיות שרק רוצות את הזין שלי מתאימים לי מאוד. ככה יש לי יותר זמן להתמקד בהוקי.

אבל לא יהיה עוד הוקי אם אני לא אשפר את הציון הזה. מה הדבר הכי גרוע בבראייר? הדיקן שלנו דורש מצוינות — גם בלימודים וגם בספורט. בעוד שבתי ספר אחרים מגלים יחס מקל קצת יותר כלפי הספורטאים, לבראייר יש מדיניות של אפס סובלנות.

טולברט המזדיינת. כשדיברתי איתה לפני השיעור ושאלתי איך אוכל להעלות את הציון, היא אמרה לי בקול המאנפף שלה שעליי להשתתף במפגשי ההדרכה ולהיפגש עם קבוצת הלימוד. אני כבר עושה את שניהם. אז כן, אלא אם כן אני אשלם לאיזה ילד פלא גאון שישים מסכה שלי ויעשה את מועד ב' של הבחינה במקומי... נדפקתי.

התסכול שלי מתבטא בצורה של אנקה רמה, ומזווית העין אני רואה מישהו קופץ בהפתעה.

גם אני קופץ, כי חשבתי לעצמי שאני מתפלש באומללות שלי לבדי. אבל הנערה שיושבת בשורה האחרונה נשארה בכיתה, והיא הולכת במעבר לעבר שולחנה של טולברט.

מנדי?

מרטי?

אני לא זוכר את השם שלה. כנראה מפני שמעולם לא טרחתי לשאול מהו. אבל היא חמודה. חמודה הרבה יותר ממה שחשבתי. פנים יפות, שיער כהה, גוף שווה בטירוף — שיט, איך לא שמתי לב לגוף הזה קודם?

אבל אני שם לב אליו עכשיו. סקיני ג'ינס נצמד לתחת עגול וחצוף שפשוט צורח "צבוט אותי", והסוודר עם מחשוף הווי שלה מחבק חזה מרשים. אין לי זמן להתפעל מכל המראות המושכים האלה, כי היא תופסת אותי לוטש בה מבט ופיה נע בזעף.

"הכול בסדר?" היא שואלת במבט חד.

אני ממלמל משהו מתחת לאף. אין לי מצב רוח לדבר עם אף אחד כרגע.

גבה כהה אחת מתרוממת לעברי. "סליחה, באיזו שפה דיברת?"

אני מגלגל את מחברת הבחינה שלי לכדור ומזיז את הכיסא לאחור. "אמרתי שהכול בסדר."

"אוקיי." היא מושכת בכתפיה וממשיכה במורד המדרגות.

כשהיא מרימה את לוח הכתיבה עם לוח הזמנים של ההדרכות שלנו, אני לובש את ז'קט ההוקי של קבוצת בראייר, ואז דוחף את הבחינה הפתטית שלי אל תרמיל הגב וסוגר אותו.

הנערה כהת השיער פונה בחזרה למעבר. מונה? מולי? משהו שמתחיל ב־מ', זה נשמע לי נכון, אבל השאר הוא תעלומה. היא מחזיקה את הבחינה שלה ביד, אבל אני לא מציץ, כי אני מניח שהיא נכשלה בדיוק כמו כולם.

אני נותן לה לעבור לפני שאני נכנס למעבר. הייתי יכול לומר שזה הג'נטלמן שבי, אבל זה יהיה שקר. אני רוצה להסתכל שוב על התחת שלה, כי זה חתיכת תחת סקסי, ועכשיו אחרי שראיתי אותו לא אכפת לי לחטוף עוד הצצה. אני הולך אחריה עד היציאה, וקולט פתאום כמה היא קטנטנה, לעזאזל — אני מדרגה אחת מתחתיה ועדיין יכול לראות את קודקודה.

בדיוק כשאנחנו מגיעים לדלת, היא מועדת סתם ככה והספרים שבידה נופלים על הרצפה.

"שיט. אני כזאת מגושמת."

היא צונחת על ברכיה וכך גם אני כי בניגוד להצהרה הקודמת שלי, אני כן יכול להיות ג'נטלמן כשאני רוצה להיות, ומה שג'נטלמן היה עושה עכשיו זה עוזר לה לאסוף את הספרים שלה.

"אה, אתה לא צריך לעשות את זה. אני בסדר," היא מתעקשת.

אבל היד שלי כבר הרימה את בחינת הסמסטר שלה, והלסת שלי נשמטת כשאני רואה את הציון.

"פאק. קיבלת 100?" אני דורש לדעת.

היא מחייכת חיוך מצטנע. "ראית מה זה? חשבתי שנכשלתי בטוח."

"פאקינג שיט." אני מרגיש כאילו נתקלתי כרגע בסטיבן פאקינג הוקינג והוא מנדנד את סודות היקום מתחת לאפי. "אני יכול לקרוא את התשובות שלך?"

גבותיה עולות שוב. "זה די חצוף מצידך, אתה לא חושב? אנחנו אפילו לא מכירים זה את זה."

אני מגלגל עיניים. "אני לא מבקש ממך להתפשט, בייבי. אני רק רוצה להציץ בבחינה שלך."

"בייבי? עזוב חצוף, אתה סתם יומרני."

"היית מעדיפה עלמתי? אולי גברתי? הייתי משתמש בשם שלך, אבל אני לא יודע מהו."

"ברור שאתה לא יודע מהו." היא נאנחת. "קוראים לי האנה." ואז היא מחכה בכוונה לפני שהיא אומרת בהדגשה, "גארט."

אוקיי, הייתי רחוק מאוד עם הקטע של מתחיל ב־מ'.

ואני לא מפספס את זה שהיא מדגישה את השם שלי כאילו אומרת, הא! אני יודעת איך קוראים לך, אידיוט!

היא אוספת את שאר הספרים שלה וקמה, אבל אני לא מושיט לה את הבחינה שלה בחזרה. במקום זאת אני קופץ על רגליי ומתחיל לדפדף בה. כשאני מרפרף על התשובות שלה, מצב הרוח שלי נהרס עוד יותר, כי אם זה סוג הניתוח שטולברט מחפשת, הלך עליי. לא במקרה המקצוע הראשי שלי הוא היסטוריה, לעזאזל — אני מתעסק בעובדות. שחור ולבן. משהו קרה בזמן הזה לאדם הזה והנה התוצאה.

התשובות של האנה מתמקדות בדברים תיאורטיים ובאיך יגיבו הפילוסופים לדילמות המוסריות השונות.

"תודה." אני נותן לה את החוברת, ואז תוחב את האגודלים ללולאות חגורת הג'ינס שלי. "היי תקשיבי. את... היית מוכנה לשקול..." אני מושך בכתפיי. "את יודעת..."

שפתיה מתעוותות כאילו היא מנסה לא לצחוק. "האמת, אני לא יודעת."

אני משחרר נשיפה. "את מוכנה לתת לי שיעורים פרטיים?"

המבע בעיניה הירוקות — בגוון הירוק הכהה ביותר שראיתי אי פעם ומוקפות ריסים שחורים עבים — מתחלף מהפתעה לספקנות תוך שניות ספורות.

"אני אשלם לך," אני מוסיף בחופזה.

"אה. אממ. טוב, כן, כמובן, הייתי מצפה שתשלם לי. אבל..." היא מנענעת בראשה. "אני מצטערת. אני לא יכולה."

אני בולע את האכזבה. "בחייך, תעשי לי טובה. אם אני נכשל במועד ב' הזה, זה יהרוס לי את כל הממוצע. בבקשה?" אני מבזיק חיוך, זה שמבליט את גומות החן שלי ומצליח תמיד להמס את הבנות.

"זה בדרך כלל עובד?" היא שואלת בסקרנות.

"מה?"

"החיוך הביישני הזה כמו של ילד קטן... זה עוזר לך לקבל את מה שאתה רוצה?"

"תמיד," אני עונה בלי היסוס.

"כמעט תמיד," היא מתקנת. "תראה, אני מצטערת, אבל באמת אין לי זמן. אני גם ככה כבר מג'נגלת בין לימודים ועבודה, ועם מופע החורף, בכלל לא יהיה לי זמן."

"מופע החורף?" אני אומר ללא הבעה.

"אה כן, שכחתי. אם זה לא קשור להוקי, אז זה לא בטווח הקליטה שלך."

"מי יומרנית עכשיו? את לא מכירה אותי בכלל."

היא שותקת רגע ואז נאנחת. "אני במגמת מוזיקה, בסדר? והפקולטה לאומנויות מעלה שני מופעים מרכזיים מדי שנה, מופע החורף ומופע האביב. הזוכה מקבל מלגה בסך חמשת אלפים דולר. זה עניין די רציני, למען האמת. אנשים חשובים בתעשייה טסים לפה מכל רחבי הארץ כדי לראות את זה. סוכנים, מפיקי תקליטים, סקאוטים שמחפשים כישרונות חדשים... אז, עד כמה שהייתי מתה לעזור לך..."

"לא היית מתה," אני רוטן. "את נראית כאילו את לא רוצה אפילו לדבר איתי כרגע."

משיכת הכתפיים הקטנה שלה שאומרת "עלית עליי" מעצבנת אותי בטירוף. "אני חייבת להגיע לחזרה. אני מצטערת שאתה נכשל בקורס הזה, אבל אם זה משפר את ההרגשה שלך, כולם נכשלים בו."

אני מצמצם את עיניי. "את לא."

"זה לא תלוי בי. נראה שטולברט מגיבה טוב לסוג זיוני השכל שאני כותבת. זה כישרון."

"טוב, אז אני רוצה את הכישרון שלך. בבקשה, מאסטרית, למדי אותי איך לזיין את השכל."

עוד שנייה אני אפול על הברכיים ואתחנן אליה, אבל היא מתקרבת אל הדלת. "אתה יודע שיש קבוצת לימוד, נכון? אני יכולה לתת לך את המספר ל..."

"אני כבר בקבוצה," אני ממלמל.

"אה. אז אני לא יכולה לעזור לך יותר מזה. בהצלחה במועד ב'. בייבי."

היא מזנקת החוצה מבעד לדלת, משאירה אותי בוהה אחריה בתסכול. לא ייאמן. כל נערה בקולג' הזה הייתה מוכנה לתת את יד ימין שלה כדי לעזור לי. אבל זאת? בורחת ממני כאילו ביקשתי ממנה כרגע לרצוח חתול כדי שנוכל להקריב אותו לכת השטן.

ועכשיו חזרתי בדיוק לאותו מקום שבו הייתי לפני שהאנה־שלא־מתחילה־ב־מ' העניקה לי ניצוץ תקווה קלוש ביותר.

נדפקתי ובגדול.