מחיר החטא 2: מושיע מושחת

"יש לנו בעיה."

בדרך כלל הייתי מתייחס להצהרתה של פינלי כאל שקרית. אין לי בעיות, יש לי פתרונות. תשובות. מזימות, אך העובדה שהיא בחדר האמבטיה שלי עוד לפני שהספקתי לכרוך מגבת סביב מותניי זו הוכחה לכך שיש לי באמת בעיה.

ואני יודע.

אני יודע עוד לפני שאני מנגב את המים משערי. אני יודע עוד לפני שאני רואה את ההבעה הכואבת שעל פניה, עוד לפני שהיא אומרת מילה אחת, שאייסלין גרנוויל בצרות.

וזו בעיה, ללא ספק. בעיה רצינית ביותר. כי אייסלין גרנוויל שלי. ועם כל הזעם שמבעבע בעצמותיי, תחושה אחרת תוקפת את גופי. פחד.

פחד שלא אזכה לראות את אייסלין שוב. פחד שטעות בשיקול הדעת שלי תהיה קטלנית. פחד שלא הייתי ראוי לה מלכתחילה.

שהגיהינום שבו אני כרגע נמצא זה בדיוק המקום שאליו אני שייך.

שהיא בגיהינום שלא אוכל להציל אותה ממנו.

הפחד הוא מה שגורם להתפרצות אדרנלין בגופי. רוחות מאיימות מכות בצלעותיי, גשם רעיל מאכל את עורי, מזהם את ורידיי, את שריריי ואת גידיי.

אך כשהתחושה המיותרת הזאת עושה את דרכה בגופי, היא הופכת למשהו אחר לגמרי. זעם. זעם עוצמתי וחזק כל־כך שהוא הופך לדלק.

"איפה היא?" אני שואל, וההאצה הראשונית בקצב ליבי מתחילה להאט לרמה שתאפשר לי לפעול בהיגיון קר, קשוח ומתודי. חייה של אייסלין תלויים בזה.

פינלי עונה כקוראת מתוך דוח. "היעד הסופי לא ידוע כרגע. נחטפה על ידי צוות של שלושה גברים, אחד מהם התחזה למוליך כלבים. הכלבים תקפו את אנשינו בזמן שהיא נדחפה לתוך טנדר לבן."

"טנדר?" אלוהים ישמור. שבריר של רוגע מתנתק ודוקר את גזע המוח שלי. זה כאילו האירועים מלפני עשרים שנה חזרו לרדוף את אייסלין מחדש. אך יש הבדל בין אז לבין היום. הבדל גדול. אני. "האם האנשים שלנו נפצעו?"

"רק פצעים מהנשיכות, דימום מינימלי. ברגע שהטנדר נעלם באופק עוד טנדר הגיע, מישהו שרק, הכלבים שחררו את אנשינו וקפצו פנימה. הטנדר הראשון נסע רחוב וחצי לפני שנכנס לחניון ציבורי. הוא ננטש שם וכרגע שלחתי צוות לעבור עליו. הטנדר השני — "

"על הזין שלי הכלבים הארורים," אני אומר בכעס. אולי מאוחר יותר ארצה את המידע. אך ברגע זה הדבר היחיד שאכפת לי ממנו זו אייסלין. "מצלמות אבטחה בחניון?"

"כבר הורדתי את השידור החי, אך ההעברה של אייסלין מהטנדר לרכב אחר, ג'יפ ישן, בוצע מחוץ לטווח הראייה. אחד הצוותים שלי בודק את זה כרגע."

"היה עובד בחניון?"

היא מנידה בראשה. "מצאנו נתזי דם בתא, אך לא גופה. אני מנחשת שהם ירו בו ולקחו את הגופה איתם."

זה אומר שיש סיכוי שאייסלין שוכבת כרגע בשלולית דם של מישהו אחר. הבטן שלי היא גוש מעוות וכואב שרותח מרעלים. כשאמצא את הבני־זונות שהכניסו אותה לשם, הם ישחו בנהר אדום משלהם.

"אני בעוד רגע יורד. תזמני את כולם, פינלי. להחזיר את אייסלין חיה, בריאה ושלמה זה הדבר היחיד שמשנה."

היא מאשרת את ההוראה שלי בהנהון מהיר ואז מסתובבת ועוזבת.

תוך דקות אני במאורה שלי במרתף, שערי עדיין רטוב ופניי לא מגולחות. הפעילות הקדחתנית קופאת לרגע כשאני מגיע וכולם מפנים את מבטיהם ממה שעשו כדי להסתכל עליי בשתיקה. אלוהים.

"כל מי שלא תורם לחזרתה הבטוחה של אייסלין הוא שותף בחטיפתה," אני אומר, "ושלא תחשבו לרגע שלא אראה בכל אחד ואחד מכם אחראי. תחזרו לעבודה מייד."

יחסית לשיחת עידוד, זה לא ממש מרשים, אך זו האמת, וכל שנייה קובעת.

במקום ללכת למשרד שלי, אני מצטרף לפינלי בעמדת העבודה שלה. היא מסתכלת עליי בגבה מורמת, הבעתה מוזרה. "מה?" אני אומר בכעס.

עיניה, המשמשות תזכורת מכאיבה לעיניה של אייסלין, ממצמצות לאט. "תזכור מי אתה. דיימון קינג לא מתפרץ על הצוות שלו, הוא לא — "

"מאבד אישה שנשבע להגן עליה?"

אנחנו מביטים בכעס זה בזה לרגע ואז מפנים את מבטינו למסכים על הקירות, אך הנקודה שלה פגעה במטרה. תתאפס.

מספר מסכים מציגים תמונות של טנדר לבן וגם של ג'יפ כחול וחבוט. אף אחד מהם לא יבלוט ברחובות מנהטן. יש תקריבים של שתי לוחיות זיהוי, שתיהן מניו יורק. גבר שפניו מוסתרות תחת כובע בייסבול של 'ינקיז' מצעיד חבורה של רועים גרמנים. אייסלין מסתבכת ברצועות. אייסלין, פניה מסובבות, פיה פתוח כאומרת משהו למוליך הכלבים. מוליך הכלבים, ללא רצועות, ידיו כרוכות סביב אייסלין. אייסלין נמשכת דרך הדלת הצדדית הפתוחה בטנדר.

לעזאזל עם זה. אני מתאמץ לבלוע את גוש הזעם והבושה הנוראי שמתמקם בגרוני.

ידעתי שזה יקרה. הנחתי לעצמי להיקשר רגשית לאייסלין גרנוויל, להתייחס אליה כאל יותר מאישה שהייתה זקוקה להגנה שלי. לאהוב אותה יותר מכפי שהייתי צריך.

על מי אני צוחק? אהבתי את אייסלין מהפעם הראשונה שבה ראיתי את פניה בתמונה שהודבקה בנייר דבק על קיר הבטון בתא הכלא שלי, אבל לא היה לי מושג שהאישה תהיה עוד יותר מרתקת מפניה היפהפיות ומהגוף המטריף שלה. לא היה לי מושג ששמחת החיים שלה תצית מחדש את שלי.

האישה היחידה שלא אמורה להיות שלי, הפכה לאישה היחידה שאני לא יכול לחיות בלעדיה וכתוצאה מכך הפכתי את עצמי חשוף לאויביי בדרך שבה לא עשיתי מעולם.

הכנסתי את אייסלין לסכנה ואין לי את מי להאשים מלבד את עצמי. התייחסתי לאייסלין גרנוויל כאל פרס שיש להשיג, גביע שצריך לזכות בו, היהלום שבכתר האימפריה שלי, אך האימפריה שלי מושחתת והאויבים צרים על השערים.

לעזאזל עם זה. השערים שלי נפרצו, ופלשו לי לטריטוריה. חטפו לי את האישה וכעת אצא למלחמה.

אני צועד בשקט למשרד, טורק את הדלת מאחוריי ומעביר ידיים רועדות בשיער כשאני מצמיד שפתיים בחוזקה כדי לעצור את השאגה המתייסרת המאיימת להתפוצץ מגרוני. הערפל הקר שטיפס במעלה גבי וצווארי והתגנב מתחת לקו השיער שלי, לא נמצא שם בגלל המקלחת שעשיתי. זו זיעה מגרדת וסמיכה שמתפשטת בעורי כשהבטן שלי מתפתלת ומתעוותת בזעם קטלני. מעולם לא הרגשתי זעם ברמה כזאת. אפילו לא כשקיבלתי את ההודעה על אודות מותה של אימי כשהייתי בכלא. מותה נקבע כתאונה, אבל רק מפני שהרוצח שלה ידע איך לגרום לו להיראות ככה.

פעל במהירות, תתחרט ברוגע.

ביטוי שאבי החורג אהב במיוחד. הוא אמר אותו לעיתים קרובות, כמו מנטרה. אולי שנאתי את השליח, אך ההודעה עצמה נכונה באופן מייסר. באותה תקופה חוסר הזהירות והפזיזות שלי הובילו למאסר והותירו את אימי בודדה ופגיעה. נכשלתי להגן על האישה שילדה ושגידלה אותי.

מותה היה באשמתי.

היום, הכניעה והחיבה שלי גרמו לאייסלין להיכנס ישר לתוך מלכודת. זו הייתה האחריות שלי לשמור עליה מוגנת ממלתעות הקרטל ונכשלתי באופן אומלל.

החטיפה של אייסלין היא באשמתי.

הכול בגללי, לעזאזל.

הצלחתי למנוע ניסיונות קודמים לחטוף אותה. ועדיין, הבוקר נתתי לה ללכת.

האמת היא כלבה אכזרית שטורפת את מעיי. אי אפשר להימנע ממנה. שום דרך לרכך את המכה. עקב האכילס שלי נגדע על ידי סכין משוננת וחלודה. נתתי לאייסלין להתגנב אל מתחת לעורי, לתוך הנבכים העמוקים והחשוכים ביותר שאיש לא ראה מעולם. היא הביאה איתה אור, והתענגתי בחום הבלתי רגיל של השמש שלה. בגלל אותה חולשה, הנחתי לזעמה של אייסלין להשפיע עליי. בכך שפירשה לא נכון הודעה מגוחכת.

ברוב המדינות לא חוקי לשלוח הודעה תוך כדי נהיגה. מספיק מבט חטוף במילים שעל הצג כדי להסיח את דעתך ממה שנמצא מולך ואותה הסחת דעת רגעית עלולה להיות ההבדל שבין חיים ומוות.

לא היינו בתוך מכונית, אבל זה בדיוק מה שקרה. הודעה אחת מסריחה הסיחה את דעתנו. העובדה שאני יודע מי חטף אותה ולמה, לא מדללת את הזעם שלי – או הפחד שלי – אפילו במקצת. הוגו קרוז הורה על חטיפתה של אייסלין, אין לי שום ספק בכך, אך הדאגה הכי דחופה שלי היא החיילים של 'לוס מוארטס' שאחראים על ביצוע פקודתו. הם נגעו בה? פגעו בה? אני חורק שיניים כשהמילה מתפוצצת בגזע המוח שלי, טוחן את שיניי כמעט לאפר. ליבי פועם בחוזקה, מזרים דם וחמצן וזעם לכל גופי. אני יכול להרגיש את שריריי מתנפחים ואת הוורידים שלי מתרחבים.

הוגו קרוז הוא אויב מטיל אימה, עם כסף ותכנון מהצד שלו. מה שקרה הבוקר קרה מהר. עשרים ושבע שניות מהרגע שבו אייסלין הסתבכה ברצועות להגעתו של הטנדר השני ואיש לא דיווח למשטרה כי הולכי הרגל היו עסוקים מדי בכלבים בכדי להבחין בכך שאייסלין נדחפה לתוך טנדר. זו הייתה התקפה מתוכננת היטב שבוצעה בשלמות, מתוכננת מדי מכדי להיות קנוניה של כנופיה מניו יורק. לא עקובה מדם מספיק כדי להיות רוסית או קוריאנית.

פעולת 'לוס מוארטס' קלאסית מהתחלה ועד הסוף. חטיפה היא אחת השיטות האהובות עליהם, ואף שהם לא פועלים בדרך כלל על אדמת ארצות הברית, כשהם עושים זאת, הם אלופים בהימנעות מתשומת הלב של המשטרה.

קרוז אולי הביס אותי בשדה הקרב, אך במלחמה על אייסלין גרנוויל לא אפסיד. אקח בחזרה את מה ששלי והוא ישלם.

המפלצת שאייסלין אילפה התעוררה בחזרה לחיים, קמה לתחייה על ידי הנקמה שמציפה את ורידיי. אני הגבר שהייתי לפניה, השטן של ניו יורק. פרא אדם חסר נשמה וחסר מצפון עם רעב בלתי נלאה לדם וצימאון לנקמה שאי אפשר להרוות.

אשיג את שניהם, ואשיג גם את אייסלין.

אני לא יכול לחיות בלעדיה.