מחקרים בעברית החדשה ובלשונות היהודים
עורכים: מלכה מוצ'ניק וצבי סדן
₪ 68.00
תקציר
ספר זה מוקדש בהערכה רבה לפרופ’ אורה (רודריג) שורצולד לרגל פרישתה מעבודתה באוניברסיטת בר-אילן. פרופ’ שורצולד, חברת האקדמיה ללשון העברית, נמנית עם בכירי החוקרים של העברית החדשה, הספרדית היהודית והלאדינו. מחקריה העיקריים על העברית החדשה עוסקים בפונולוגיה, במורפולוגיה ובהיבט החברתי של הלשון. מחקריה על הספרדית היהודית דנים במרכיב העברי-ארמי שבה וכן בהשפעת שפה זו על העברית בת-ימינו. היא תרמה רבות לחקר של טקסטים מסורתיים שנכתבו בלאדינו, ובהם פרקי אבות והגדות לפסח, ואף תרגמה לעברית סידור מיוחד המיועד לנשים. רשימת פרסומיה הרבים מוצגת בספר.
בספר שלפנינו מאמרים פרי עטם של בכירי החוקרים בתחומי העברית החדשה ולשונות היהודים. המאמרים עוסקים בכל ענפי הבלשנות, ובהם פונולוגיה, מורפולוגיה, תחביר, סמנטיקה, פרגמטיקה, לקסיקוגרפיה, תרגום, לשון הספרות, לשון הדיבור, חקר השיח, לשון וחברה ולשונות היהודים. הספר מיועד לחוקרי לשון וכן לכלל האינטלקטואלים המתעניינים בתחומים אלו.
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 722
יצא לאור ב: 2012
הוצאה לאור: כרמל
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 722
יצא לאור ב: 2012
הוצאה לאור: כרמל
פרק ראשון
האם יש לשפה המדוברת דקדוק? האם הוא שונה מדקדוקה של השפה הכתובה? האם מדובר בשתי מערכות שונות, שלכל אחת מהן כללים משלה? האם יש מקום לחקר הדקדוק של הלשון המדוברת? האם יש לחקור את דקדוק הלשון המדוברת בנפרד מדקדוק הלשון הכתובה? שאלות מעין אלה הועלו בבמות שונות (Li & Thompson 1982; Chafe 1985: 116; Tannen 1987; Biber et al. 1999: 1038; יזרעאל, תשס"ב: ט"ז; בורוכובסקי, תשס"ב: 353, תשס"ג: 75 וכן תש"ע: 211; יזרעאל, תשס"ג: 109). כדי להשיב על שאלות כאלה מתוך ראייה בלשנית רחבה מן הראוי שנתמקד תחילה בשאלה מקדימה: מהו מקומו של הדקדוק בתקשורת הלשונית? התמקדות כזאת תובילנו למסקנה שהדקדוק האמיתי של דובר או של כותב בשפה מסוימת הוא מין "ישות־על" שהיא מעבר לכתיבה ולדיבור. נראה שהדקדוק הוא הבונה והמפענח את הלשון עצמה, ואילו הכתיבה והקריאה וכן הדיבור וההאזנה הם רק ההתממשויות הפיזיות של הלשון. מתוך מסקנותינו בדבר מקומו של הדקדוק בתקשורת הלשונית יקבלו תשובותינו לשאלות שהוצגו מֵמד עמוק יותר.
הלשון היא אמצעי תקשורת בין בני־אדם. היא הכלי שבעזרתו האדם מצפין (מקודד) את מחשבותיו, את רצונותיו ואת חוויותיו, ובעזרתה הנמען מסוגל גם לפענח את מה שהוצפן בלשונו. בבלשנות המודרנית מקובל להניח, שהפעלת חוקי דקדוק ומילון של כל שפה ושפה מאפשרת את בניית כל המבעים הלשוניים האפשריים בה מצד אחד, ומצד שני שהשימוש בחוקי דקדוק ומילון מסייע בפענוח כל המבעים האפשריים בשפה. כל מבע לשוני בשפה כלשהי נוצר או מפוענח על־ידי שילוב של חוקי דקדוק ומילון המיוחדים לאותה שפה.1
1.1 תהליך התקשורת בדיבור ובהאזנהכדי להמחיש את מקומו של הדקדוק בתהליך התקשורת הלשונית ניעזר באיור 1.2 נוכל להבחין באיור במעין שלוש קומות: בקומה העליונה מאוירים מוחותיהם של יוצר התקשורת ושל מקבלה (את מפיק התקשורת כינינו 'מצפין' ואת מפענחה – 'מפענח'), הקומה המרכזית מוקדשת לתיאור התקשורת המדוברת, והקומה התחתונה מוקדשת לתקשורת הכתובה. המלבנים שבתחתית האיור מתארים את חמשת השלבים בתהליכי התקשורת: משלב ההפקה בְּמוח המצפין ועד שלב הקליטה במוח המפענח. תהליכי התקשורת דומים בכל השפות של בני־האדם, אלא שבכל שפה ושפה אותו רעיון מוצפן ומפוענח בדרכים שונות.
איור 1: תהליך תקשורת ראשוני
השלב הראשון של התקשורת הלשונית מכונה "שלב לשוני", וכולו מתנהל במוחו של המצפין בכמה תת־שלבים. בתחילה המצפין מחליט מהו הרעיון שברצונו להביע ובאיזו שפה הוא בוחר להשתמש.3 בתת־שלב הלשוני הבא המצפין בוחר את המילים ואת הביטויים מתוך המילון הפנימי ועורך אותם ומסדרם בעזרת הדקדוק הפנימי.4 בעזרת הדקדוק הפנימי ושילובו עם המילון הפנימי המצפין מפרק את הרעיון ומרכיב ממנו מקטעי לשון כמו משפטים, צירופים, מילים וצורנים. בשלב ראשון זה המצפין הופך רעיון מופשט לסימנים לשוניים, ובסופו של התהליך הרעיון המופשט נפרט לפרוטות ואפשר לראות את הצורה הלשונית הסופית כשרשרת מקטעים (= segments; למשל, Halle 1964; Hockett 1958: פרק 2; Lyons 1991: 9). כאמור, הגבולות שבין דקדוק למילון אינם חדים וברורים, ולצורכי מאמר זה נסתפק בקביעה כי 'המנגנון הלשוני של המצפין' כולל ומשלב את כל חוקי הלשון (דקדוק ומילון). כבלשנים אחרים נקצר גם אנו, ומכאן ואילך נכלול במונח 'דקדוק' את כל פעולותיו של המנגנון הלשוני.5 נוכל לסכם כי השלב הראשון בתקשורת הדיבור הוא תהליך מסובך של הצפנה הנעשה בעזרת הדקדוק הפנימי ובעזרתו אנו ממירים את הרעיון שהגינו לצורה לשונית המורכבת משרשרת מקטעים שאנו שומרים בצורה זו או אחרת במוחנו.
במאמר זה אנו באים לטעון שהשלב הראשון בתהליך התקשורת, 'השלב הלשוני', משותף לתקשורת המדוברת ולתקשורת הכתובה. רק בסוף שלב זה יש התפצלות בהתאמה לערוצי התקשורת הנבחרת: בתקשורת המדוברת הרעיון מומר לשרשרת של מקטעי דיבור (פונמות, הברות, מילים, צירופים וכו'), ואילו בתקשורת הכתובה הרעיון מומר לשרשרת של מקטעי כתיבה (גרפמות, מילים, פסוקיות וכו'). אנו משערים שהצורה הלשונית המופשטת, הן בתקשורת המדוברת והן בתקשורת הכתובה, 'נרשמת' בתאי מוחנו בדומה לאחסון הזמני (buffer) בעולם המחשבים. במוחנו גם שמור המידע העצבי להמרת המקטעים לממשות פיזית.6 כדי להשלים את תיאורו של תהליך התקשורת נמשיך לתאר את תהליך התקשורת המדוברת, ואחר־כך נחזור לתיאור של תהליך התקשורת הכתובה.
השלב השני בתקשורת המדוברת הוא פיזיולוגי, כי בו המקטעים הלשוניים המופשטים (הפונמות), לפי סדרם בשרשרת, גורמים לתהליכים פיזיולוגיים. בהתאמה לשרשרת הפונמות המוח שולח באמצעות עצבי פעולה הוראות לשרירים שמפעילים את איברי הדיבור. בשלב זה, המכונה 'השלב הפיזיולוגי', המקטע הלשוני המופשט הופך לסדרת פעולות של איברי הדיבור הגורמות לזרימת אוויר ולתופעות אירודינמיות שונות.7 בפשטות נוכל לומר שבשלב הפיזיולוגי כל מקטע לשוני מופשט של השלב הלשוני (כל פונמה) מיתרגם לסדרות של פעולות מתואמות של איברי הדיבור.
השלב השלישי בתהליך הדיבור הוא 'השלב הפיזי־האקוסטי', והוא פועל יוצא אוטומטי של השלב השני: השינויים בלחצי האוויר, שנגרמו מתנועות איברי הדיבור, גורמים ליצירת גל קול שהוא ממשות פיזיקלית־אקוסטית.
השלב הרביעי, כמו השלב שני, אף הוא 'שלב פיזיולוגי', והוא מתחיל באוזנו של המאזין. גל הקול שהפיק המדבר מתפשט באוויר, ומגיע גם לאוזן השומע ומניד בה את עור התוף. רטיטת עור התוף גורמת לתנודות מכניות של העצמות הקטנות שבאוזן התיכונה, ואלה מעבירות את התנודות לנוזל שבאוזן הפנימית. התנודות באוזן הפנימית מעוררות את תאי השיער שב'שבלול', ואלה מעוררים־מגרים את עצב השמיעה המעורר במוח פעילות אלקטרו־כימית.8
השלב החמישי והאחרון בתהליך הדיבור הוא 'שלב לשוני', כמו השלב הראשון. בשלב זה המידע העצבי שהגיע למוח־המאזין מתפענח בעזרת המנגנון הלשוני שבו. גם המנגנון הלשוני שבמוח המאזין כולל ידיעות לשוניות בשפה, כמו חוקים פונולוגיים, מורפולוגיים, מילוניים, סמנטיים, תחביריים ופרגמטיים. בעזרת המנגנון הפנימי הזה המאזין מפענח את הגירויים המגיעים למוחו (שהם התוצאה העצבית של הממשות הפיזיקלית של גל הקול) לשרשרת של מקטעים הבונים את הצורה הלשונית, ובעזרתה המאזין מסוגל לפענח את הרעיון שהביע המדבר.9
בניגוד לתהליך המתרחש אצל המדבר, שבו רעיון הופך לממשות פיזיולוגית, אצל המאזין ממשות פיזיולוגית הופכת לרעיון. מובן מאליו ש'השלב הלשוני' במוחו של המאזין יכול לפעול רק אם הוא מכיר את שפת המדבר.
נעבור עכשיו לתאר את השלבים בתהליך התקשורת הכתובה, ולצורך המחשה נעיין בחלק התחתון של איור 1.
1.2 תהליך התקשורת של הכתיבה והקריאהאף בתהליך הכתיבה והקריאה נוכל להבחין בחמישה שלבים המקבילים לשלבים של תהליך הדיבור וההאזנה. השלב הראשון בתקשורת הכתובה גם הוא מכונה 'השלב הלשוני', ואף הוא מתנהל במוחו של המצפין. את התחלת השלב הזה כבר הזכרנו, וסיכמנו שלדעתנו הוא חופף לשלב הראשון בתהליך הלשוני בדיבור. לאחר שהכותב החליט מה ברצונו לכתוב ובאיזו שפה הוא רוצה להתבטא, מתחיל השלב הלשוני בעריכת הדברים על־ידי המנגנון הלשוני כפי שתיארנו בדיבור. המצפין הופך את הרעיון לשרשרת סימנים לשוניים שכליים באמצעות המנגנון הלשוני הפנימי שלו. סופו של השלב הראשון שונה בכתיבה ובדיבור: בעוד שמקטעי הדיבור הקטנים ביותר הם 'פונמות', מקטעי הכתיבה הקטנים ביותר הם 'גרפמות' (או 'לוגוגרמות'; לאופר, תשנ"ט). בדומה לשלב הראשון בדיבור, אנו משערים שגם בתהליך הכתיבה הצורה הלשונית "נרשמת" בתאי מוחנו. במוחנו שמור גם המידע העצבי המוטורי להפעלת השרירים של 'איברי הכתיבה' (בדרך־כלל הידיים והאצבעות) כדי לכתוב או להקליד כל מקטע מהמקטעים האפשריים בשפת הכותב.
בשלב השני של תהליך הכתיבה 'פונמות הכתב', הגרפמות (או הלוגוגרמות) גורמות, לפי סדרן בשרשרת, לתהליכים פיזיולוגיים. המוח שולח באמצעות עצבי פעולה הוראות לשרירי הידיים והאצבעות לממש את סימני הגרפמות לפעילות פיזית. בשלב זה, המכונה אף הוא 'השלב הפיזיולוגי', היחידה הלשונית המופשטת (פונמת הכתב) הופכת לסדרת פעולות של 'איברי הכתיבה', ואם 'איברי הכתיבה' מחוברים לציוד מתאים (כמו עט ונייר, גיר ולוח, חרט ולוח, מכונת כתיבה או מעבד תמלילים), שרשרת 'פונמות הכתב' מומרת לשרשרת של סימנים פיזיים שאפשר לראותם.
השלב השלישי בתהליך הכתיבה הוא שלב פיזי־ויזואלי, המקביל לשלב הפיזי־האקוסטי בתהליך הדיבור, וכמו בדיבור שלב זה הוא פועל יוצא אוטומטי של השלב השני: השינויים בתנועות של 'איברי הכתיבה' גורמים לסימנים חזותיים המאפשרים לעיני הקוראים לקבל את גלי האור הפיזיים (במקביל לגלי הקול המגיעים לאוזן והנגרמים מהתנועות של איברי הדיבור).
גם השלב הרביעי בתהליך הכתיבה והקריאה מכונה 'שלב פיזיולוגי'. גל האור מגיע לעין הקורא, ובסופו של התהליך הוא יוצר רושם ברשתית העין. רושם זה מעורר־מגרה את עצב הראייה המעורר פעילות אלקטרו־כימית במרכז הראייה במוח.10
בשלב החמישי והאחרון בתהליך הקריאה המוח מקבל מידע עצבי על גלי האור שנקלטו בעין ונרשמו במרכז הראייה. על מידע זה הקורא מפעיל את הדקדוק הפנימי שלו (הכולל חוקים גרפמיים, מורפולוגיים, תחביריים, מילוניים ופרגמטיים), ובעזרתו הוא מסוגל לפענח ולהבין את הכתוב. בדומה לשמיעה, בתהליך הקריאה הממשות הפיזיקלית של גל האור הופכת, על־ידי הגירויים המגיעים למוח, לשרשרת של מקטעים הבונים את הצורה הלשונית, ובאמצעותם, ובסיוע הדקדוק הפנימי, הקורא מסוגל לפענח את הרעיון שהובע בכתב. לפיכך אף השלב האחרון בתהליך הכתיבה מכונה 'שלב לשוני'.
1.3 שילוב ערוצי התקשורת הלשוניתדיבור וכתיבה בשפה מסוימת הם שני ערוצי תקשורת נפרדים, ומשתמשים בהם בסוגי תָוֶוך שונים, כמתואר באיור 1. המדַבֵּר יוצר שינויים אקוסטיים שמתפענחים על־ידי המאזין, ואילו הכותב יוצר שינויים גראפיים המתפענחים על־ידי הקורא. בכל תקשורת יש תהליך של הצפנה ופענוח, ונוכל להסיק שהלשון עצמה היא ישות־על נפרדת, מעבר לדיבור או לכתיבה. הדיבור והכתיבה הם רק האמצעים שהלשון מתממשת באמצעותם (Owens 2008: 9 ואילך; לאופר תשנ"ט: 337; Lyons 1991: פרק ראשון).
בני־אדם בוחרים להשתמש בערוץ התקשורת המתאים לנסיבות. לפעמים אנו ממירים ערוץ תקשורת אחד ברעהו, ולפעמים אנו נעזרים בערוץ האחר כדי לוודא תקשורת יעילה. לדוגמה, כשאנו מקריאים סיפור אנו ממירים את הכתיבה לדיבור (מקובל לכנות המרה כזאת TTS = Text To Speech, בייחוד בתחום של מחשבים ה'קוראים' טקסט רגיל); כשסטודנטים כותבים ומצטטים את דברי המרצה הם ממירים דיבור לכתיבה (מקובל לכנות המרה כזאת STT = Speech To Text, בייחוד בתחום של מחשבים ה'כותבים' את שנאמר להם). כשישראלי מאחל לחברו ואומר לו [rov È?oSer beÈ?alef uveÈÀain] ('רֹב אושר באל"ף ובעי"ן'), הוא מערב בתקשורת הדיבור סממן של תקשורת הכתיבה כדי להעשיר חֶסר בתקשורת הדיבור שלו בסממן מבחין שקיים בתקשורת הכתיבה שלו ושל חברו. גם כשדובר מצרף למילה מדוברת את סימן המרכאות באצבעות שתי ידיו, הוא מתכוון לרמוז לשינוי משמעותה האמיתי, והוא עושה זאת על־ידי סממן של כתב בתוך תהליך הדיבור. הצלבות כאלה בין סוגי התקשורת סימַנוּ באיור 1 בחִצים STT ו־TTS.
2. הדקדוק הוא שלב גבוה בתהליכי התקשורת הלשונית – הוא המנגנון המצפין והמפענח של הלשוןלפי תיאורנו הדקדוק (המנגנון הלשוני) פועל במוחם של המצפינים ושל המפענחים בשלבי הקצה של תהליכי התקשורת: אצל המדבר או אצל הכותב הדקדוק מופעל בתחילת השלב הראשון, עוד לפני ההתפצלות לערוץ הדיבור או הכתב; ואילו אצל המאזין או אצל הקורא הדקדוק מופעל רק בשלב הסופי, אחרי קבלת הגירוי העצבי במוח. פירוש הדברים הוא שהדקדוק איננו קשור ישירות לערוצי התקשורת השונים אלא ללשון עצמה, שהיא כאמור ישות־על נפרדת, מעבר לדיבור או לכתיבה. הדיבור והכתב הם רק האמצעים הפיזיים המשמשים את ערוצי התקשורת, אך הדקדוק לפי תיאורנו קשור לתהליכים במוח, והוא זה המאפשר הן את ההצפנה והן את הפענוח של הרעיונות.
מכיוון שקשה לחקור את הדקדוק שבנבכי המוח, אנו יכולים לגלות את הדקדוק של השפה מתוך התגלותו הפיזית בעולם – מתוך פעולות הדיבור והכתיבה. משום כך, אף שהדיבור והכתיבה מאפשרים לגלות את דקדוק השפה, לא נדייק בלשוננו אם נדבר על דקדוק הלשון המדוברת או על דקדוק הלשון הכתובה. לשיטתנו הדקדוק עצמו הוא אחד, ומה שמתגלה לנו בשני ערוצי התקשורת הוא רק תוצאות פעולתו.11
לכאורה הנחתנו בדבר דקדוק אחד נסתרת על־ידי מחקרים רבים המורים על הבדלים רבים בין שפה כתובה לשפה מדוברת; לדוגמה: המבע הכתוב 'אכלתי, כי הייתי רעב' יכול להיאמר בערוץ הדיבור גם בצורה שאנו משכתבים 'אכלתי, למה הייתי רעב'. יש חוקרים שייחסו הבדלים כאלה לשוני בין דקדוק השפה המדוברת לדקדוק השפה הכתובה, ובדוגמה שלנו יטענו שבדקדוק העברית המדוברת אפשר להשתמש ב'למה' כדי לפתוח פסוקית סיבה ואילו בעברית הכתובה אי־אפשר לעשות זאת. האם דוגמות מסוג זה מעידות שבדיבור שולטים חוקי דקדוק שונים מחוקי הדקדוק של השפה הכתובה?12
איננו חולקים על שפע הממצאים המורים על הבדלים שבין השפה המדוברת והכתובה ואיננו מתכחשים להם, אך אנו באים לטעון שאדם מפתח לעצמו דקדוק אחד ובעזרתו הוא מפיק הן את הדיבור והן את הכתיבה. לדעתנו ההבדלים הנוצרים הם תוצאה של מִשלַבּים (registers) שונים ולא של דקדוקים שונים.13
מכיוון שבספרות הבלשנית אין תמימות דעים באשר למונח מִשלב, וחוקרים שונים משתמשים בשמות שונים, נבהיר שבמאמר זה נכלול במושג משלב את כל סוגי השונות הלשונית תלוית הנסיבות. לצורך מאמר זה נקבל את הגדרת הערך משלב שפורסמה במרשתת באתר 'לשונט':
לתופעה של שימוש בלשון שונה בנסיבות שונות קוראים 'משלב לשון'. בתופעה זו בא לידי ביטוי ההקשר החברתי של הלשון. שימושי הלשון נבחרים בהתאם לנושא, בהתאם למוען, בהתאם לנמען/ים, בהתאם לסיטואציה התקשורתית (אישית, פורמלית, הומוריסטית, רצינית וכו'), ואף בהתאם למדיום התקשורתי (בשיחה פנים אל פנים; בטלפון; ברדיו, בטלביזיה; בעיתונות, בספרות; באינטרנט וכיו"ב).14
מקובל לדרג משלבים שונים על מעין סולם ולהבחין בין משלבים גבוהים, בינוניים ונמוכים. לדוגמה, בעברית בת־זמננו נוכל להביע מסר אחד בסולם יורד של 5 משלבים: איני מכירו, איני מכיר אותו, אינני מכיר אותו, אני לא מכיר אותו, א'נלא מכיר אותו. נמצא שככל שהשפה רשמית יותר משלבה גבוה יותר. אנו סוברים שהדקדוק של כל דובר שפה מאפשר לו לתקשר במשלבים שונים כי הוא מאפשר לממש רעיון אחד בדרכים שונות. הבחירה בין הדרכים השונות תלויה בצורכי השפה, בנסיבות התקשורת, בקהל היעד, ביחסים שבין המוען לנמען ובדקויות שהמוען מעוניין לשלב. כלומר, נסיבות שונות מכתיבות את סוג המשלב שמשתמשים בו.15
נחזור לענייננו ונבהיר, כי לדעתנו ההבדלים בין שפה מדוברת לשפה כתובה אינם תוצאה של הבדלים בין דקדוקים שונים. לדעתנו הדקדוק של האדם הוא אחד, והוא מסוגל ליצור מבעים במשלבים שונים. בערוץ הכתיבה הנטייה היא להשתמש במשלבים גבוהים, ובדיבור הנטייה היא להשתמש במשלבים נמוכים יותר. את הסיבות לכך נפרט בפרק הבא.
3. דקדוק אחד יכול להמיר רעיון אחד לכמה מבעים בהתאם למשלבים שוניםמחקרי התפתחות שפה מורים שהאדם בונה לעצמו מהילדות ועד הבחרות את המנגנון הלשוני של שפתו ובמשך חייו הוא מרחיב אותו, מפתחו ומשכללו בהתאם לניסיונו בחיים. חוקי הדקדוק הולכים ומתפתחים ומאפשרים התניות לשוניות שונות בהתאמה למשלבי השפה. במילים אחרות: הדקדוק הפשוט בתחילת דרכו של הילד הולך ומתפתח, הולך ומסתעף עם התפתחותו הלשונית ועם רכישת ניסיון החיים שלו. וכך חוקי לשון מסוימים הולכים ומסתעפים ונעשים מורכבים יותר באופן שנכללות בהם התניות שונות המתאימות למשלבים שונים.16
לדעתנו ההבדלים בין משלבי הלשון נוצרים בגלל נסיבות והתניות שונות המפעילות התפצלויות שונות של חוקי הדקדוק, אך הדקדוק עצמו אחד הוא. הדוגמה של הצבת מילות הסיבה שהבאנו לעיל תוסבר אפוא כך: בהתניות למשלב נמוך חוק דקדוק מסוים יכול להציב את מילת הסיבה 'למה', ובהתניות למשלב גבוה יותר הסתעפות של אותו חוק דקדוקי תציב את 'כי'. ודוגמה לחוק דקדוקי הקשור לתצורה: התניה של משלב גבוה יכולה לגרום לחוק הדקדוקי ליצור את הכינוי החבור 'אִמִּי', התניה של משלב נמוך יותר תגרום לחוק הדקדוקי ליצור את הכינוי הפרוד 'אימא שלי', והתניה של משלב נמוך, דיבורי ואינטימי יותר תגרום לחוק הדקדוקי ליצור את הכינוי הפרוד שמתאחד עם גרעינו 'אימשלי' [?imSli]. טענתנו היא אפוא, כי דקדוק השפה אחד הוא, ובחוקים מסוימים (של תצורה, של תחביר או של מילון) יש התניות והסתעפויות המתאימות לנסיבות השונות וכתוצאה מהן נוצרים המשלבים השונים.17
בכל תהליך תקשורת עומדות לרשות המצפין אפשרויות רבות להביע את מחשבתו, והגורמים לבחירה הם, בין השאר, הסיבה ליצירת הקשר, התוכן, ההקשר, ערוץ התקשורת הזמין (דיבור או כתיבה), הנמען וכד'. חוקרי המשלבים מצאו שגובה המשלב נקבע לפי הנסיבות ולאו דווקא לפי ערוץ התקשורת (Biber et al. 1999: 4).18 עם זאת ברור שהמשלבים "הגבוהים" הם בערוץ הכתיבה, ואילו המשלבים "הנמוכים" הם בערוץ הדיבור (Biber (1994); Beaman 1984: 46 או Chafe 1982: 36).
נוכל להכליל ולומר, שבקצוות של רצף המשלבים אנו מוצאים מצד אחד את הדיבור פנים־אל־פנים בדו־שיח בין שני אנשים קרובים המדברים באופן ספונטני ולא רשמי בעניין אישי, ואילו בצד השני של הרצף נמצא את הכתיבה הרשמית על נושא חשוב המיועדת לציבור הרחב ואינה תלויה בזמן ובמרחב, אך בין הקצוות יש הרבה דרגות ביניים. טענתנו היא שהנסיבות השונות (ולא דקדוקים שונים) הן אלה שגורמות לדקדוק האחד לייצר משלבים שונים ולא יהיה זה נכון לומר שבמיקום המשלבים על סולם אחד המשלבים בשפה הכתובה מתחילים אחרי המשלבים המדוברים. בהחלט ייתכן שבהתניות מסוימות מבע מדובר יהיה במשלב גבוה יותר ממבע כתוב. לדוגמה, אם מנחה פונה לקהל באולם ובדיבור פה מבקשו 'הקהל הנכבד מתבקש לשבת בשורות הראשונות, בבקשה', אנחנו נדרג את המשפט במקום גבוה יותר ממי שפונה לאותו קהל וכותב על הלוח 'שבו בשורות הראשונות'.19
נדגיש את הדברים ונסכם, כי ההבדלים שבין שפה מדוברת לשפה כתובה אינם נובעים מהבדלים בין דקדוקים שונים והם גם אינם תוצאה ישירה של סוגי התקשורת השונים. דקדוקו של האדם הוא אחד, וגובה מִשלבו תלוי בנסיבות התקשורת ואיננו פועל יוצא הכרחי של ערוץ התקשורת. העובדה שבדרך־כלל השפה הכתובה שואפת למשלב גבוה ביחס לשפה המדוברת נובעת מנסיבות שונות ומתכונות פנימיות של ערוץ התקשורת. בפרק הבא נעמוד על הבדלים מהותיים בין הדיבור ובין הכתב, ומתוכם יובהר לנו מדוע בדיבור אנו מסתפקים באופן טבעי במשלב נמוך ואילו בכתיבה אנו שואפים למשלב גבוה יותר.
4. הבדלים בין ערוץ הדיבור לערוץ הכתבבפרק הראשון ראינו שערוץ הדיבור וערוץ הכתיבה הם מהויות פיזיות שונות. בפרק זה נתאר שישה הבדלים מהותיים בין הדיבור לכתיבה שבגללם אנו מסתפקים בדיבור בדרך־כלל במשלב נמוך ואילו בכתב אנו שואפים למשלב גבוה יותר.
4.1 הדיבור מהיר מהכתיבהבדרך־כלל הדיבור מהיר בהרבה מהכתיבה, ונוכל להיווכח בכך בניסוי פשוט. נבחר משפט פשוט כמו 'הוא כתב מאמר חשוב מאוד על דקדוק'. רוב דוברי עברית רהוטה יאמרו משפט כזה בדיבור רגיל בפחות משתי שניות, ולעומתם אפילו אדם המיומן בכתיבה עברית יקדיש לכתיבת משפט כזה בעברית למעלה מעשר שניות. ניסוי חובבני כזה יובילנו למסקנה שהזמן הנדרש לכתיבה ארוך בהרבה מהזמן הנדרש לדיבור.20
מחקרים מבוקרים נערכו בשפה האנגלית, ונמצא, שבממוצע קצב הכתיבה בכתב־יד הוא פחות מ־18 מילים בדקה, ואילו קצב הדיבור באנגלית הוא של 180 מילים בדקה בממוצע. כלומר, הדיבור מהיר בערך פי עשרה מהכתיבה, ובכתיבה עומד לרשות המצפין הרבה יותר זמן מאשר בדיבור.21
(Chafe 1982: 36-37) מסכם את הדברים: בעוד שמהירות הדיבור והאזנה בדרך הטבע הן בקצב אחיד, מהירויות הכתיבה והקריאה שונות מאוד זו מזו: הכתיבה הרבה יותר איטית מהדיבור, והקריאה מעט מהירה ממנו. הרישום באיור 2 נועד להמחיש את הממצאים שפירטנו. כל מילה מסומנת ברישום בקו אופקי שאורכו יחסי למשך הפקתו. נניח שמדובר במבע המורכב משש מילים ומשכו מושווה בארבע הפעולות – האזנה, דיבור קריאה וכתיבה. ניכר ברישום שמשך המבע בהאזנה, בדיבור ובקריאה הוא דומה, אך משך הזמן הנחוץ לכתיבת אותו מבע גדול פי עשרה.
איור 2: המחשת יחסי הזמן בהפקת מבע בן 6 מילים בערוצי התקשורת השונים
הזמן החולף מבניית הרעיון ועד המרתו לגל הקול הוא כשתי שניות, ובשיחה אנו משרשרים רעיונות בקצב כזה. בהשוואה לקצב הדיבור כתיבתנו אִטית מאוד. בדרך־כלל לכתיבה אין כמעט מגבלות של זמן, שכן הקורא מקבל את הטקסט הכתוב רק בסוף התהליך, ולכן אם הכותב מתקשה בניסוח הוא יכול להאט בהרבה את זמן הכתיבה. בזכות עודף הזמן העומד לרשות הכותב מוחו יכול להתפנות לעניינים נוספים. אמנם בתחילת דרכנו ככותבים מוחנו עסוק הרבה בתהליך הפיזי של הכתיבה עצמה, אך לאחר שרכשנו את מיומנות הכתיבה הזמן העומד לרשות מוחנו ארוך פי עשרה לפחות בהשוואה לזמן המוקצב לו בדיבור. לכן תוך כדי כתיבת הרעיון הראשון מוחנו יכול, מצד אחד, להפליג אל הרעיונות הבאים, ומצד שני הוא גם יכול לנצל את עודף הזמן כדי לבדוק את מה שכבר נכתב.
לעודף הזמן העומד לרשות הכותב יש אפוא שתי תוצאות:
(1) בכתיבה יש לנו די זמן לעבד כמה רעיונות, לארגנם ולהגישם בצורה מורכבת יותר מאשר בדיבור, וכתוצאה מזה אנו מסוגלים לשלב רעיונות וליצור משפטים מורכבים מבחינה תחבירית שכמעט לא נמצא כמותם בדיבור ספונטני לא מתוכנן.22
ראוי לציין, שהמשפטים המורכבים והארוכים שבכתיבתנו אינם מכשול בקריאה, שכן כזכור קריאתנו מהירה אפילו מדיבורנו, ולכן יש למוחנו די זמן לפענח את הכתוב. לעומת זה כשאנו מקשיבים למשפטים מסובכים, אם הם לא יחולקו לקבוצות משמעות של כ־2 שניות כל אחת, נתקשה בהבנת המסר, וייתכן שלא נבין אותו בכלל (השווה ל־Chafe 1982: 37; ו־1985: 108).
(2) בכתיבה יש לנו די זמן גם לבדוק את מה שכבר כתבנו וגם לתקן אותו (בהמשך נידרש לעניין זה מהיבט אחר).
4.2 חשיפת הנמען לתהליך ההצפנההמדבר והמאזין נמצאים לרוב במקום אחד, ולכן המאזין עֵד בדרך־כלל לתהליך יצירת הדיבור בעת התרחשותו. פעולות המדבר והמאזין הן בדרך־כלל בזמן אמת, והמדבר נדרש להפיק את יחידות המשמעות בקצב מהיר של כשתי שניות ליחידה. לעומת הקורא, המקבל בדרך־כלל את הכתוב רק לאחר השלמת הכתיבה, המאזין עֵד לתהליך הדיבור בשלב הפקתו. לכן כשהמדברים נתקלים בקשיי ניסוח הם מתגברים על כך על־ידי חזרות, על־ידי התחלות חדשות ועל־ידי הכנסת ביטויים ממלאי חלל המאפשרים להם מרווח זמן לעיבוד המבע. (ר' גם Chafe 1985: 112 ואילך ו־1994: 44.) מרכיבי המקום והזמן לבניית השלב הלשוני ולהוצאתו לפועל הם מהגורמים לכתיבתנו שתתאים יותר למשלבים גבוהים יותר בלשוננו מאשר אלה שבדיבור הספונטני שלנו, אך נוספים להם גם גורמים אחרים.
4.3 הקשר בין המוען לנמען חזק יותר בדיבור (הבדלים בזמני המשוב לדיבור ולכתיבה)נסיבות ההפקה והפענוח של התקשורת מניבות אסטרטגיות שונות כדי לוודא תקשורת מהימנה. בערוץ התקשורת המדוברת הדובר והמאזין בדרך־כלל רואים זה את זה ומדרך הטבע הם חולקים מידע תודות לנסיבות שבהן התקשורת מתנהלת. לערוץ הדיבור נלווים בדרך־כלל אמצעי תקשורת מסייעים כמו קשר עין, הבעות פנים ותנועות גוף. מכיוון שבדיבור המוען והנמען הם בדרך־כלל באותו מרחב של זמן ומקום, המשוב הוא מיידי, הדדי וספונטני. למעשה יש למדבר משוב מיידי למידת התפיסה של המאזין, ולכן בדיבור פנים־אל־פנים הדובר יכול להרשות לעצמו קיצורי דרך, כי הוא יודע שיוכל לתקן את דבריו בין אם בן־שיחו יבקש הבהרה ובין אם הוא עצמו יחוש, לפי תגובת הנמען או לפי הבעת פניו, שדבריו לא הובנו. המדבר חש אם רעיונותיו נתפסים, ובכל רגע עומדות לפניו שתי אפשרויות: מצד אחד, כשהמדבר חושש שבן־שיחו לא הבין את המסר, הוא לא יהסס לפרט ולהדגים בצורות שונות אותו רעיון ואף להפסיק את המשפט שהתחיל לומר ולנסח את דבריו מחדש. מצד שני, מדבֵר ששם לב שבן־שיחו כבר הבין את המסר לא יהסס לקטוע את דיבורו, להפסיקו באמצע, ולהמשיך למסר הבא (עניין זה נדון, למשל, אצל Lakoff 1982: 241; Chafe 1982: 45; Tannen 1985: 128).
לעומת הדיבור, ערוץ הכתיבה איננו ספונטני, ובדרך־כלל אין משוב הדדי בין המוען לנמען, שכן הנמען יכול להיות מרוחק הן במרחב והן בזמן, ופעמים רבות הכותב אינו מכיר כלל את קוראו (כפי שקורה לכותב מאמר בעיתון). משום כך, כדי להימנע מאי־הבנות שקשה לתקנן, הכותב חייב מלכתחילה להיזהר בניסוח הכתוב. עליו לצְפות מראש אי־הבנות אפשריות מצד הנמען ולנסח את דבריו באופן מדויק.
נשים לב שכשהקשר בין המוען לנמען מתחזק, כמו בכתיבת פתק בין חברים היושבים יחד בכיתה, ובייחוד כשהנמען הקורא גם רואה את מעשה הכתיבה עצמו, הכותב ירשה לעצמו, בדומה למדבר, משלב נמוך שיהיו בו קיצורים והשמטות. אף בלשון התקשורת הממוחשבת, בעיקר בצ'טים ובתגוביות ('טוק־בקים'), התקשורת מִתדַמית יותר לשפת הדיבור ומתנהלת במשלב נמוך (ליפץ-אליאסי 2007). כנגד זה, ככל שהקשר בין הכותב לקורא רופף יותר, וככל שמספר הנמענים גדול יותר, כן יימנע הכותב מקיצורי דרך ויבחר במשלב גבוה.
4.4 הדיבור עשיר מהכתיבה (אמצעי ההבעה בדיבור עשירים יותר מאמצעי ההבעה בכתיבה)בתקשורת המדוברת מועבר מידע רב יותר מאשר בתקשורת הכתובה בזכות שליטת המדבר בקצב, בעָצמה, באיכות הקול, בהדגשות, בגובה הטון, בהנגנה, בשפת הגוף ובקשר העין. בזכות העובדה שהתקשורת המדוברת מתקיימת בדרך־כלל באותו מרחב של זמן ומקום, המדבר יכול להשתמש ברמיזות. הוא יכול לומר, למשל, 'הסתכל על זה' ולהסתמך על יכולתו של הנמען לראות מהו ה'זה'. לעומת זאת, שיטת הכתב הרגילה אינה מייצגת את הלשון בצורה מושלמת, כי חסרים בה סימנים מדויקים להבעת הטעמות, הדגשות, הנגנות ורגשות. על העושר שבתקשורת המדוברת לעומת התקשורת הכתובה כבר עמד רבי יהודה הלוי:
כי לדברים הנאמרים פנים בפנים יתרון על הדברים שבכתב, וכמאמר הידוע 'מפי סופרים ולא מפי ספרים'. כי בדברים הנאמרים בפה – אדם נעזר בהפסקה שהוא מפסיק בדיבורו בסיימו עניין, ובהמשכות שהוא ממשיך לצורך חיבור עניינים; וכן במידת הרוך והתוקף אשר בדיבורו; וכן בתנועות ידיו וברמזים שונים להבעת פליאה או שאלה או סיפור, פיתוי, איום או בקשה ... ופעמים ייעזר המדבר בתנועות עיניו וגבותיו וכל ראשו ושתי ידיו להביע כעס או רצון, בקשה או רגש גאווה, בשיעור הרצוי לו... (הכוזרי, מאמר שני, אות ע"ב, לפי תרגומו של אבן שמואל, תשל"ז: פז; ור' גם Chafe 1994: 43).
בכתב הרגיל הלשון אינה מיוצגת אפוא בצורה מושלמת. כנגד עושר אמצעי ההבעה העומדים לנו בדיבור ערוץ הכתיבה נראה חיוור וחד־ממדי, וכדי לפצות על החֶסר נטייתנו היא להקפיד ולהשתמש במשלב גבוה יותר כשאנו כותבים.
4.5 הדיבור הוא בן חלוף והכתיבה נשמרתהתווך הפיזי של הכתיבה ושל הדיבור אף הוא גורם נכבד המשפיע על שאיפתה של כתיבתנו למשלב גבוה יותר מזה של דיבורנו. הדיבור תלוי בגלי הקול, ואלה מטבעם רגעיים וחולפים, ולעומתם הכתב תלוי בגלי אור הנשמרים לאורך זמן. גלי הקול של הדיבור קיימים רק תוך כדי הדיבור, והם פגים ונעלמים תוך כדי הדיבור (למעט הקלטות שאפשר להריצן לאחור ולשמוע שוב ושוב את מה שנאמר). פעולות הדיבור וההאזנה מתרחשות סימולטנית במישור זמן אחד, שלא כמו פעולות הכתיבה והקריאה, שכל עוד הנמען לא קיבל את הכתב התקשורת לא הושלמה. הכתיבה והקריאה בדרך־כלל אינן בזמן אמת, כי בין מעשה הכתיבה למעשה הקריאה חולף זמן (שניות, דקות, שעות, ימים, דורות ואפילו אלפי שנים), ולכן נוכל לומר שהדיבור הוא תקשורת של ההווה, ואילו בכתיבה יש מסממני הנצחיות.
הבדל נוסף בין ערוצי התקשורת הוא שאחרי שנמען קיבל את הכתוב הוא יכול לחזור ולעיין בו כמה וכמה פעמים, שלא כמו בתקשורת הדיבור הרגילה שבה גלי הקול חלפו ונמוגו והמאזין יכול רק לנסות לשחזר את מה שנאמר. משום כך, בגלל הארעיות וחוסר התיעוד שבדיבור, אנו בדרך הטבע טורחים פחות בהפקתו ומסתפקים במשלב נמוך. ולעומת זאת, בגלל תחושת הנצחיות שבכתיבה והאפשרות של בדיקה מדוקדקת שלה לאורך זמן, אנו נוטים להיות בה רשמיים יותר ולהשתמש במשלב גבוה יותר.
על הקשר שבין סולם הארעיות והנצחיות ובין גובה המשלב שנבחר נוכל לעמוד בקלות אם נדמיין מצבים הַפכּיים: כשנבוא לאדם עם מכשיר הקלטה ונבקש ממנו לומר משהו חשוב לאומה, המדבר יבחר באופן אוטומטי במשלב גבוה ויקפיד בבחירת המילים והמבנים הדקדוקיים שלו (הוא גם ידבר לאט יותר מהרגלו, כדי לאפשר לעצמו להקפיד על לשונו). למעשה, כל מקליט נתקל בבקשות לתיקוני הקלטה ולהקלטות חוזרות, והטענה השכיחה היא 'לא אמרתי את זה כמו שצריך'. כנגד זה נוכל לדמיין מצב הפוך בערוץ הכתיבה: נדמיין מצב שבו נמנעת תקשורת מדוברת, אך מתאפשרת תקשורת בערוץ הכתב באמצעות פתק דחוף, בייחוד בין אנשים קרובים הנמצאים באותו מרחב כשהקורא רואה את מעשה הכתיבה – במקרה כזה הכותב יסתפק במשלב נמוך, וההקפדה על דיוק בלשון תהיה פחותה בהרבה בהשוואה לכתיבה רשמית.
4.6 תיקוני לשון מסיחים את הדעת יותר בדיבור ופחות בכתיבהנטייתנו למשלב גבוה יותר בכתיבה מתבארת בזכות תכונה נוספת הקיימת בכתיבה והנעדרת בדיבור, והיא קשורה לזמן שבו מתחיל תהליך התקשורת. בערוץ הכתיבה, כל עוד הנמען לא קרא את הכתוב התקשורת לא הושלמה שכן הנמען טרם קיבל את המסר. במקרה כזה המחיקה והשינוי אפשריים בלי לבלבל את הנמען. לא כך הם פני הדברים בערוץ התקשורת המדוברת, שבה הדיבור והאזנה נעשים בו־זמנית. אחרי שמצפין הפיק אפילו חלק של מבע הוא כבר נקלט על־ידי המפענח. כל תיקון מצריך 'מחיקה' של דבר שכבר נקלט על־ידי המאזין. עניין זה נוסח יפה על ידי בורוכובסקי:
הדובר נע על ציר דמיוני שבו מתנגשת החשיבה לפנים עם התיקון לאחור, ועליו לשקול תוך כדי הדיבור את הרווח שיופק מתיקון לעומת הנזק שייגרם לרצף הדיבור ולריכוז שלו ושל הנמען (בורוכובסקי, תשס"ג: 82).
החשש להסחת דעתו של הנמען גורם לנו להמעיט עד כמה שאפשר בתיקוני דיבור, ואף הוא תורם למשלב הדיבור שיהיה נמוך יותר.
בפרק זה עמדנו על הבדלים בין תקשורות הדיבור והכתיבה וראינו שכל הבדל כשלעצמו עשוי להשפיע על גובה המשלב. שיערנו שבכל אחד מההבדלים, אם הנסיבות הן דומות, המצפין יבחר במשלב גבוה אם הוא יעלה את דבריו על הכתב ויסתפק במשלב נמוך יותר אם יבחר לדבר. אך אין זה אומר שערוץ הדיבור לעולם יהיה במשלב נמוך, וכבר הדגמנו שייתכנו מבעים מדוברים שהם במשלב גבוה ממבעים כתובים. הוא אשר אמרנו: לא ערוץ התקשורת קובע את גובה המשלב אלא מכלול הנסיבות, ולפי מסקנתנו בפרק השלישי מנגנון דקדוקי אחד יוצר את כל המבעים בכל המשלבים.
5. דקדוק אמיתי ודקדוק תיאורי (פורמלי)מנגנון הלשון הוא מבנה הכרתי היררכי הכולל תת־מערכות של פונולוגיה, תצורה, תחביר, מילון, סמנטיקה ופרגמטיקה שנכללו כאן תחת השם הכללי 'דקדוק' (ויש המכנים אותו 'דקדוק פנימי', 'דקדוק אמִתי' או 'דקדוק טבעי'). הדגשנו שהדקדוק הפנימי הזה הוא הדקדוק האמיתי והוא זה שיוצר ומפענח הן את התקשורת המדוברת והן את זאת הכתובה. למונח 'דקדוק' יש גם משמע נוסף בציבור, של תיאור מודל של תוצאות חקירתם של בלשנים את המנגנונים הלשוניים. (ראה למשל Bloomfield 1976; בלנק תשמ"ט: 91-94; Gleason 2005; Chomsky 1972: 116, Note 1; Fromkin et al. 2007: 13 או Owens 2008: 13 etc..) אנו מכירים דקדוקים תיאוריים כאלה מבית־הספר ומלימודי הבלשנות, אך אלה הם רק ניסיונות להעלות על הכתב את הדקדוק האמִתי שכל דובר או מבין שפה מפתח לעצמו כשהוא לומד להשתמש בשפה.
המציאות היא שהדקדוקים התיאוריים הנכתבים על־ידי בלשנים מתמקצעים בתחומים צרים ולא מלאים של הדקדוק האמִתי, כמו הדקדוקים העוסקים בחלק מענייני התחביר או התצורה או בתכונות מסוימות בתקופה מוגדרת. אפילו בשפה האנגלית בת־זמננו – שהיא השפה הנחקרת ביותר מבחינת דקדוקה – אפילו בה אין עדיין תיאור דקדוקי מלא (בלנק תשמ"ט: 92; Owens 1996: 15). גם מחברי ספר הדקדוק האנגלי Longman Grammar of Spoken and Written English, המכיל למעלה מ־1200 עמודים, מודים שספרם אינו מכיל את כל הפרטים הדקדוקיים של השפה, וכן כי אי־אפשר לתאר בספר אחד דקדוק מלא (Biber et al. 1999: 6, 24-35).23
אחרי שהבהרנו כל זאת ענינו למעשה על השאלות שהצבנו בתחילת המאמר. שאלנו 'האם יש לשפה המדוברת דקדוק?' והתשובה חיובית, שהרי כל העברת רעיון לזולת כרוכה בהפעלת הדקדוק האמִתי. שאלנו 'האם הוא שונה מדקדוקה של השפה הכתובה? האם מדובר בשתי מערכות שונות, שלכל אחת מהן כללים משלה?' והתשובה לכך היא כי לדעתנו הדקדוק הוא אחד, וההסתעפויות של חוקיו מאפשרות יצירה של משלבים שונים. שאלנו 'האם יש מקום לחקר הדקדוק של הלשון המדוברת? האם יש לחקור את דקדוק הלשון המדוברת בנפרד מדקדוק הלשון הכתובה?', ותשובתנו לכך היא כי דקדוק השפה הוא מעֵבר לכתיבה ולדיבור. המנגנון הלשוני בשפה הוא אחד, וההבדלים בין הלשון המדוברת ללשון הכתובה נובעים בין השאר מהשימוש בערוצי התקשורת השונים. אלה גורמים להבדלי משלבים, והנטייה היא למשלבים נמוכים בתקשורת המדוברת ולמשלבים גבוהים בתקשורת הכתובה.
ממאמרנו עשויה לעלות שאלה נוספת: 'האם יש מקום לחקר מִגוון המשלבים בלשון המדוברת והכתובה?'. התשובה לשאלה זאת אינה פשוטה, והיא קשורה לתכליות המחקר ולעניינים הקשורים בסדרי עדיפויות ובמשאבים. כיום כמעט אין מחלוקת בשאלה אם יש לחקור את המשלבים הגבוהים, אך השאלה תתעורר בדבר הצורך והתועלת במחקר המשלבים הנמוכים. מצד אחד דרישה כזאת היא בהחלט כשרה, כי בכל המשלבים, גבוהים כנמוכים, קיימים חוקי דקדוק שראוי לחָקרם מהבחינה המדעית. מצד שני קיימים גם היבטים פרקטיים: יש לשקול אם בשלב זה של מחקר דקדוק הלשון (שבו אפילו את חוקי השפה של המשלבים הגבוהים טרם מיצינו) ראוי להשקיע בחקירת תופעות הדקדוק של כל המשלבים, ויש לשקול מי הם הנציגים הראויים לשקף את השפה הנחקרת, וכן יש לתת את הדעת לשאלה מה תהיה תרומת המחקר להבנת השפה.
מראי מקוםאבן שמואל, י' (מתרגם) (תשל"ז). ספר הכוזרי לר' יהודה הלוי, תל־אביב: דביר.
בורוכובסקי-בר־אבא, א' (תשס"ב). "דברים שהנייר אינו סובל: עיון בטקסטים מקבילים דבורים וכתובים", בתוך: ש' יזרעאל (עורך). מדברים עברית: לחקר הלשון המדוברת והשונוּת הלשונית בישראל, תעודה יח, עמ' 353-374.
בורוכובסקי-בר־אבא, א' (תשס"ג). "דקדוק הלשון המדוברת?", לשוננו לעם נד (ב-ג), עמ' 75-88.
בורוכובסקי-בר־אבא, א' (2006). "מן הדיבור אל העיתון: עיון בטקסטים מקבילים", העברית שפה חיה, כרך ד', עמ' 7-32.
בורוכובסקי-בר־אבא, א' (תש"ע). העברית המדוברת: פרקים במחקרה, בתחבירה ובדרכי הבעתה, ירושלים: מוסד ביאליק.
בלאו, י' (תשל"ד). תורת ההגה והצורות, תל־אביב: הקיבוץ המאוחד.
בלנק, ח' (תשמ"ט). לשון בני אדם, ירושלים: מוסד ביאליק.
דותן, א' (תשס"ה). ניצנים ראשונים בחכמת המילים, ירושלים: האקדמיה ללשון העברית.
יזרעאל, ש' (תשס"ב). "דברי פתיחה", בתוך: ש' יזרעאל (עורך). מדברים עברית: לחקר הלשון המדוברת והשונוּת הלשונית בישראל, תעודה יח, עמ' יג-טז.
יזרעאל, ש' (תשס"ג). "מחקר העברית המדוברת – הצעד הראשון: על רישום הדיבור לצורכי מחקר", לשוננו לעם נד (ב-ג), עמ' 106-119.
לאופר, א' (תשנ"ו). "הפסקה בדיבור רצוף ופיסוק", בתוך: מ' בר־אשר (עורך). מחקרים בלשון העברית ובלשונות היהודים: מוגשים לשלמה מורג, ירושלים: מוסד ביאליק, עמ' 277-294.
לאופר, א' (תשנ"ט). "להגדרת הפונמה: היחידה המזערית בתקשורת הלשונית", בתוך: ש' שרביט (עורך). מחקרים בלשון העברית העתיקה והחדשה מוגשים למנחם צבי קדרי, רמת־גן: אוניברסיטת בר־אילן, עמ' 329-344.
לאופר, א' (תשס"ה-ו). "עברית מדוברת ועברית כתובה הם תהליכי תקשורת נפרדים (לעניין הרפורמה בניקוד)", לשוננו לעם נה (ג-ד), עמ' 154-173.
לאופר, א' (תשס"ז). "העברית החדשה והעברית לדורותיה (העברית אינה שפה קריאולית)", בתוך: א' ממן, ס' פסברג וי' ברויאר (עורכים). שערי לשון: מחקרים בלשון העברית, בארמית ובלשונות היהודים, מוגשים למשה בר־אשר, ירושלים: מוסד ביאליק, כרך 3, עמ' 117-135.
ליפץ-אליאסי, ש' (2007). "זו לא גיברת, זה אדון":
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/836398.html?more=1.
ניר, ר' (תשמ"ט). מבוא לבלשנות, תל־אביב: האוניברסיטה הפתוחה, יחידות 1-3.
מוצ'ניק, מ' (תשס"ב). לשון, חברה ותרבות, תל־אביב: האוניברסיטה הפתוחה, כרכים א-ד.
סינקלר, ג' (תשס"ב). "דקדוק המילון: מבט חדש על השפה", בתוך: ש' יזרעאל (עורך). מדברים עברית: לחקר הלשון המדוברת והשונוּת הלשונית בישראל, תעודה יח, עמ' 15-33.
קדרי, מ"צ (תשמ"ה). "על חקר העברית המודרנית", דברי הקונגרס העולמי התשיעי למדעי היהדות, עמ' 85-92.
רביד, ד' ור' ברמן (תשס"ד). "מדברים וכותבים על מצבי קונפליקט במהלך שנות ההתבגרות: חקר מקרה של הפקת טקסט נרטיבי בעל פה ובכתב", בתוך: י' שלזינגר ומ' מוצ'ניק (עורכים). למ"ד לאיל"ש, ירושלים: צבעונים, עמ' 278-293.
רוזן, ח' (תשמ"ה). "עברית בת־ימינו: כתובה ודבורה", דברי הקונגרס העולמי התשיעי למדעי היהדות, עמ' 77-84.
שורצולד, א' (1999). "גזירה ונטייה, דקדוק ומילון, לשון וביצוע", העברית שפה חיה ב, עמ' 295-306.
שורצולד, א' (תשס"ב). "גוני לשון בעברית בת־זמננו", בתוך: ש' יזרעאל (עורך). מדברים עברית: לחקר הלשון המדוברת והשונוּת הלשונית בישראל, תעודה יח, עמ' 141-175.
שלזינגר, י' (תשס"ב). "קוטביות ברמות לשון בטקסטים ספרותיים", בתוך: ש' יזרעאל (עורך). מדברים עברית: לחקר הלשון המדוברת והשונוּת הלשונית בישראל, תעודה יח, עמ' 375-394.
Atkinson, D. & D. Biber (1994). “Register: A review of empirical researc”, In: D. Biber & E. Finegan (eds.). Sociolinguistic Perspectives on Register, New York: Oxford University Press.
Beaman, K. (1984). “Coordination and subordination revisited: Syntactic complexity in spoken and written narratives discourse”, In: D. Tannen (ed.). Coherence in Spoken and Written Discourse. Norwood, NJ: Ablex, pp. 45-80.
Biber, D. (1994). “An analytical framework for register studies”, In: D. Biber & E. Finegan (eds.). Sociolinguistic Perspectives on Register, New York: Oxford University Press, pp. 31-56.
Biber, D. et al. (1999). Longman Grammar of Spoken and Written English, Cambridge: Harlow.
Bloomfield, L. ([1935] 1976). Language. London: Allen & Unwin, 13th impression.
Bordon, G., K. Harris & L.J. Raphael (2003). Speech Science Primer: Physiology, Acoustics and Perception of Speech, Baltimor: Wiliams & Wilkins, 3rd ed.
Chafe, W.L. (1982). “Integration and involvement in speaking, writing, and oral literature”, In: D. Tannen (ed.). Spoken and Written Language: Exploring Orality and Literacy, Norwood, NJ: Ablex, pp. 35-53.
Chafe, W.L. (1985). “Linguistic differences produced by differences between speaking and writing”, In: D.R. Olson, N. Torrance & A. Hildyard (eds.). Literacy, Language, and Learning: the Nature and Consequences of Reading and Writing, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 105-123.
Chafe, W.L. (1994). Discourse, Consciousness, and Time: The Flow and Displacement of Conscious Experience in Speaking and Writing, Chicago: University of Chicago Press.
Chomsky, N. (1972). Language and Mind, New York: Harcourt Brace Jovanovich, enlarged edition.
Ellis, J.M. (1993). Language, Thought, and Logic, Evanston, IL: Northwestern University Press.
Fromkin, V., R. Rodman & N. Hayms (2007). An Introduction to Language, Boston: Thomson Wadsworth, 8th ed.
Gleason, J.B. (2005). The Development of Language, Boston: Pearson, 6th ed.
Glinert, L. (1989). The Grammar of Modern Hebrew, Cambridge: Cambridge University Press.
Halle, M. (1964). “On the bases of phonology”, In: J.A. Fodor & J.J. Katz (eds.). The Structure of Language, Englewood Cliffs, NJ: Prentice Hall, pp. 324-333.
Halliday M.A.K. (1989). Spoken and Written Languages, Oxford, 2nd ed.
Halliday, M.A.K. (2004). An Introduction to Functional Grammar, London: Edward Arnold, 3rd ed.
Halliday, M.A.K. et al. (2004). Lexicology and Corpus Linguistics: An Introduction, London & New York: Continuum.
Hockett, C. (1958). A Course in Modern Linguistics, New York: Macmillan.
Hymes, D.H. (1972). “On communicative competence”, In: J.B. Pride & J. Holmes (eds.). Sociolinguistics, Penguin, pp. 269-293.
Lakoff, R.T. (1982). “Some of my favorite writers are literate: The mingling of oral and literate strategies in written communication”, In: D. Tannen (ed.). Spoken and Written Language: Exploring Orality and Literacy, Norwood, NJ: Ablex, pp. 239-260.
Li, C.N. & S.A. Thompson (1982). “The gulf between spoken and written language: A case study in Chinese”, In: D. Tannen (ed.). Spoken and Written Language: Exploring Orality and Literacy, Norwood, NJ: Ablex, pp. 77-88.
Lightfoot, D. (1999). The Development of language: Acquisition, Change, and Evolution, Malden, Mass: Blackwell.
Lyons, J. (1991). Natural Language and Universal Grammar: Essays in Linguistic Theory, Cambridge: Cambridge University Press, vol. I.
O’Donnel, R. (1974). “Syntactic difference between speech and writing”, American Speech 49, pp. 102-110.
Owens, R.E. (1996). Language Development: An Introductuon, Boston: Allyn & Bacon, 4th ed.
Owens, R.E. (2008). Language Development: An Introductuon, Boston: Allyn & Bacon, 7th ed.
Tannen, D. (1982a). “The oral / literate continuum in discourse”, In: D. Tannen (ed.). Spoken and Written Language: Exploring Orality and Literacy, Norwood, NJ: Ablex, pp. 1-16.
Tannen, D. (1982b). “Oral and literate strategies in spoken and written narratives”, Language 58, pp. 1-21.
Tannen, D. (1985). “Relative focus on involvement in oral and written discourse”, In: D.R. Olson, N. Torrance & A. Hildyard (eds.). Literacy, Language, and Learning: the Nature and Consequences of Reading and Writing, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 124-147.
Tannen, D. (1987). “The orality of literature and the literacy of conversation”, In: J.A. Langer (ed.). Language, Literacy and Culture: Issues of Society and Schooling, Norwood, NJ: Ablex, pp. 67-88.
1 אנו משתמשים כאן במונחים 'דקדוק' ו'מילון' במובן רחב ביותר: דקדוק מוגדר כאוסף הכללים והחוקים בלשון, ואילו מילון מוגדר ככל מה שקשור ללשון והוא ללא חוקים מוגדרים. הגבולות בין מילון ובין דקדוק אינם ברורים וחדים, ובעניין זה ראו Owens 2008: פרק 1 ופרק 9; Ellis 1993: פרקים 4-5; בורוכובסקי תש"ע: 12, הע' 19; בלאו תשל"ד: 36; Bloomfield 1976: פרק 16; Glinert 1989; Gleason 2005: 20; Halliday 2004: xxvii, xix; Halliday et al. 2004: פרק 1; Chomsky 1972; Lyons 1991: 9; סינקלר תשס"ב: 15 ואילך; שורצולד 1999: 296-297; Fromkin et al. 2007: פרק 1. ענייננו במאמר זה איננו בתיחום של גבולות הדקדוק והמילון, ובהמשך המאמר אף נכלול במונח "דקדוק" גם את מרכיב המילון.
2 השתמשתי באיור בסיסי כזה במקומות שונים כדי להמחיש ולהדגיש ענייני לשון שונים: בלאופר תשנ"ט: 335 – כדי לעמוד על ההבדל העקרוני בין פונמה לגרפמה; בלאופר, תשס"ה – כדי לציין שעברית מדוברת ועברית כתובה הן תהליכי תקשורת נפרדים; בלאופר, תשס"ז – כדי לציין את ההבדלים ואת הקשרים שבין כתיבה לדיבור. כאן הבאתי את האיור כדי להתמקד במיקומו של הדקדוק בתהליכי התקשורת הלשונית.
3 תהליכים כאלה הם תת־מודעים, כשם שהתהליכים שבהם מוחנו גורם לנו, למשל, ללכת למקום מסוים, בקצב מסוים ובמהירות מסוימת הם תת־מודעים.
4 המילון הפנימי הוא אוצר המילים שרכש המצפין מניסיונו והדקדוק הפנימי שלו כולל חוקי לשון שונים שהוא רכש מניסיונו בעבר, ובכללם חוקי פרגמטיקה, סמנטיקה, תצורה ופונולוגיה.
5 גם בלשנים אחרים מפשטים וכוללים ב'דקדוק' גם את חוקי המילון (Chonmky 1972: 125 ואילך; Owens 2008: פרק 9; Gleason 2005: 241-243; דותן תשס"ה: 11; Lightfoot 1999: 49-53; Fromkin et al. 2007: פרק 1; Halliday et al. 2004: פרק 1, משתמשים תחילה במונח lexicogrammar ומקצרים אותו). נעיר עוד, שהמונח 'דקדוק' רווח גם במובן אחר – של הדקדוק התיאורי, הפורמלי, הנורמטיבי והמסורתי, שהוא תיאור מודל של תוצאות חקירתם של בלשנים את המנגנונים הלשוניים. כשרוצים להדגיש את ההבחנה בין שני ה'דקדוקים', מכנים את הדקדוק שהוא פרי התבוננותם של בלשנים על הלשון 'הדקדוק התיאורי־פורמלי', ואילו את פעולת המנגנון הלשוני הפנימי מכנים 'הדקדוק האמִתי', 'הדקדוק הפנימי' או 'הדקדוק הטבעי'. נחזור להבדלים בין הדקדוקים בפרק האחרון.
6 מפגיעות מוחיות מתברר שבמוחנו יש שני מרכזים נפרדים: אחד לדיבור ואחד לכתיבה (Owens 2008: 73-74).
7 בשלב הפיזיולוגי מבחינים בשלושה תת־שלבים: (א) עצבי־שרירי, שבו המוח (מרכז ברוקא) שולח הוראות באמצעות עצבי פעולה אל השרירים (ב) פיזיולוגי, שבו איברי הדיבור נעים כתוצאה מההתכווצויות של שרירי איברי הדיבור ו(ג) אירודינמי, של שינויים בזרימת האוויר כתוצאה מהתנועות של איברי הדיבור ומשינויי מסלול הקול.
8 בשלב הפיזיולוגי של המאזין נכללים שני תת־שלבים עיקריים: (א) אקוסטי־פיזיולוגי, שבו גל הקול חודר למערכת השמיעה של המאזין ומחולל בה שינויים פיזיולוגיים, ו(ב) פיזיולוגי־עצבי, שבו השינויים החלים במערכת השמיעה מועברים באמצעות עצבי תחושה למוחו של המאזין.
9 גם את המנגנון הלשוני שבשלב ההאזנה, כמו את המנגנון הלשוני שבשלב הדיבור, אנו מכנים 'דקדוק'. קרוב לוודאי שיש חפיפה מסוימת בין הדקדוק היוצר את הדיבור ובין הדקדוק המפענח אותו, אך אין ביניהם זהות גמורה. ראיה לחוסר החפיפה אפשר למצוא במקרים שונים של חולי אפזיה (aphasia; חולים כאלה מאופיינים בחוסר יכולת להשתמש בכישורי שפה שנרכשו בעבר, בדרך־כלל בעקבות פגיעה מוחית; באפזיה עלולות להיפגע אחת או יותר מיכולות השפה האלה: הדיבור, ההבנה, הקריאה והכתיבה): נצפו מקרים של חולי אפזיה שכושר הדיבור שלהם לא נפגע אך הם לא הבינו את מה שנאמר להם; לעומתם נצפו חולי אפזיה אחרים שהבינו את מה שנאמר להם, אך לא יכלו לדבר (Owens 2008: פרק 3, או באתר האינטרנט של המרכז הרפואי של הדסה: http://www.hadassah.org.il/Hadassa/Heb_SubNavBar/Departments/Clinics/Audiology/Speaking+and+swallowing+field/afazia.htm). למרות ראיות לחוסר חפיפה גמור בין הדקדוק המצפין לדקדוק המפענח, לצורכי הפשטה אנו מניחים שרובם של חוקי הדקדוק משותפים, וכאמור, במאמר זה נכלול בשם 'דקדוק' את שני סוגי הדקדוק.
10 אף בשלב הפיזיולוגי של הקורא נכללים שני תת־שלבים: (א) ויזואלי־פיזיולוגי, שבו גל האור חודר למערכת הראייה וגורם שינויים פיזיולוגיים־כימיים בהתאם לתכונותיו של גל האור, (ב) פיזיולוגי־עצבי, שבו השינויים החלים במערכת הראייה מועברים באמצעות עצבי תחושה למוחו של הקורא.
11 בדעה שגם השפה המדוברת וגם השפה הכתובה נוצרות מדקדוק אחד אוחזים אף חוקרים כמו Bordon et al. 2003: 10; Bloomfield (1976: פרק 1); Biber et al. (1999: 1038) וכן Halliday (2004: xxvii; Halliday et al. 2004: 34).
12 הדוגמה מתבססת על דוגמה שהביאה בורוכובסקי (תשס"ג: 85; בספרה מתש"ע, בייחוד בפרק השלישי, יש דוגמות רבות מסוג זה). סקירה נרחבת על מחקרים משווים בין שפה מדוברת לשפה כתובה הביא, למשל, Chafe (1982: 35 ואילך). חלק מהמחקרים התבססו על צפייה של קבוצות נבדקים שהיו דוברי שפות שונות בסרט ללא קול, והם נתבקשו לספר את עלילת הסרט בדיבור ובכתיבה. המחקרים השוו בין סיפור העלילה בדיבור לסיפור אותה עלילה בכתיבה. מחקרים כאלה נערכו בשפות שונות, ובעברית מדווחות על מחקר כזה רביד וברמן (תשס"ד: 282). גם טאנן השוותה דיבור ספונטני של נבדקים עם הגרסה הכתובה שהם עצמם כתבו לאחר זמן (Tannen b1982). בורוכובסקי (תשס"ב; תש"ע) השוותה בין דיבור עברי ספונטני אך פורמלי לעיבודו הכתוב. מחקרה התבסס על 3 סוגי בדיקות עיקריים: (1) השוואת המלל בתכניות טלוויזיה לכתוביות המלוות אותו (2) השוואת דיונים בהליכים משפטיים מוקלטים לפרוטוקול הכתוב שלהם ו(3) השוואה בין דיבור במסיבת עיתונאים או בריאיון לבין ציטוט הדברים בעיתון.
13 כאמור, במאמר זה לא נכנסנו להגדרות מבחינות בין דקדוק למילון, והמונח "דקדוק" משמש אותנו כאן במובן רחב ביותר.
14 זהו ציטוט מהאתר בכתובת:
http://learn.snunit.k12.il/snunit/lashon/upload/.semantic/mishlav.html.
עוד על 'משלב' ראו Wikipedia, באתר http://en.wikipedia.org/wiki/Register_(linguistics), וכן ניר (תשמ"ט: 144 ואילך), שלזינגר (תשס"ב: 375-379), מוצ'ניק (תשס"ב, כרך א', פרק 3). אטקינסון ובייבר סוקרים ומסכמים שפע של מחקרי־שדה בתחום המשלב עד 1994, שחלקם מתבססים על מאגרי לשון ממוחשבים (Atkinson & Biber 1994). הם מדווחים על למעלה ממאה מחקרים הקשורים למשלבים בשפות שונות וכוללים בדיווחם לשון מדוברת ולשון כתובה. בפרק 2.3.1, לדוגמה, הם מדווחים על למעלה משלושים מחקרים המתבססים על מאות טקסטים המשווים בין משלבים מדוברים וכתובים באנגלית, ובפרק 2.3.2 – על אחד־עשר מחקרים על לשון מדוברת וכתובה בשפות אחרות. Biber (1994) מקדיש את הנספח למאמרו לסיכום דעות חוקרים שעסקו ב'משלב', ומציין את השמות השונים למונח ומגדיר את משמעיהם. המחברים מצביעים על היעדר מינוח אחיד בין החוקרים ועל ערבוב בין המושגים 'משלב', 'סוגה' ו'סגנון'. הם מצביעים על חלוקה לקריטריונים שונים, אך מנסים לתאר את דרכי מיון המשלבים לפי אמות־מידה וסקאלות המקובלות על החוקרים השונים: לפי הלשון המקצועית (משפטית, רפואית, מדעית, תקשורתית, עסקית, בירוקרטית, בית־ספרית); לפי סוג הלשון (דתית או חילונית); לפי מידת הפורמליות; לפי יחסי מוען ונמען; לפי סוג המדיה. הם אף מדווחים על מחקרי משלב דיאכרוניים (משלב זהה בתקופות היסטוריות שונות). בורוכובסקי מסכמת שישה משתנים עיקריים לבחירת המשלב – האמצעי, המקום, התוכן, המשתתפים ומידת הפורמליות – והיא עומדת על הקשיים בקביעת התחומים שבין משלבים, גוני לשון, סוגות (ז'אנרים) וסגנונות (תש"ע: 19 ואילך). במאמר זה לא ניכנס לכל ההבדלים המוצעים, ונכלול את כולם במונח 'משלב'.
15 נעיר כי היכולת לעלות או לרדת בסולם המשלבים נצפתה אפילו בילדים בגיל ארבע (Owens 2008: 234).
16 על התפתחות הלשון עד גיל מאוחר ראו Owens 2008; Gleason 2005; Lightfoot (1999: 49) ורביד וברמן (תשס"ד: 281). על פיתוח יכולת השליטה במשלבים השונים ראו Hymes (1972: 277 ואילך).
17 באופן תיאורטי אולי אפשר היה לטעון שכל משלב נוצר על־ידי הדקדוק המיוחד לו, ולכן כמספר המשלבים של האדם כן מספר הדקדוקים שהוא בנה לעצמו. אך קשה להניח כך מכמה סיבות, ונזכיר רק 2 מהן: (1) חוקי הדקדוק ליצירת לשון ולהבנתה הם מרובים ומורכבים מאוד, ומכיוון שמספר המשלבים האפשרי של אדם בוגר גם הוא רב, פירוש הדבר שנצטרך להעמיס על מוחנו מספר רב של דקדוקים {כדי להתרשם נציין שספר הדקדוק האנגלי, המבוסס על 4 משלבים בלבד, מכיל למעלה מ־1200 עמודים ומחבריו מודים שדקדוקם אינו שלם (Biber et al. 1999: 6)}. (2) מכיוון שההבדלים הלשוניים בין המשלבים אינם דרסטיים, שהרי הם מוגבלים בדרך־כלל לאוצר מילים ולתבניות דקדוקיות די מצומצמות, סביר יותר להניח שהאדם בונה לעצמו בילדותו דקדוק אחד של שפתו ובמשך הזמן הוא רק מרחיב אותו, מפתחו ומשכללו בהתאם לניסיונו בחיים.
18 לייקוף הציעה שש תכונות המאפשרות לסדר את השיח לאורך סולם מתמשך של משלבים: 'ראות' (visibility), 'הדדיות' (reciprocity), 'אי־רשמיות' (informality), 'ספונטניות' (spontaneity), 'הזדהות רגשית' (empathy) ו'חוסר חשיבות' (inconsequentiality); לא התאפשר לי לראות את לייקוף במקור, ואת המידע כאן שאבתי מ־Beaman 1984: 49, שציטטה את לייקוף 1979: 23). אף Tannen (1982a: 15) ו־Chafe (1982: 49) מניחים רצף אפשרויות הבעה של תכונות שונות וטוענים שהדיבור או הכתיבה נובעים מיחסים שונים של תכונות אלה. שורצולד, בעקבות סינקלר ובול, ממיינת את גוני הלשון על־פי משתנים חיצוניים ופנימיים. את כל אחד מהמשתנים האלה היא ממיינת על־פי תת־משתנים, וקושרת את תכונות המשלבים במשתנים שמנתה (שורצולד תשס"ב: 141-144).
19 מדוגמה זאת ברור שלא רק סוג הערוץ קובע את המשלב אלא מכלול ההתניות הנסיבתיות. כמו כן, מהעובדה שיש מגוון משלבים הן בערוץ הדיבור והן בערוץ הכתיבה אפשר ללמוד שסולם המשלבים אינו תלוי רק בערוץ התקשורת. אפילו בשפות שאין להן כתב אפשר למצוא דיבור במשלבים שונים (Chafe 1982: 36). בורוכובסקי (2006: סעיף 3.1; תש"ע: 256) מדווחת שבהמרת טקסט דבור לטקסט כתוב המתמלל לפעמים מעלה את המשלב, אך לפעמים הוא גם מורידו. רוזן (תשמ"ה: 79) וקדרי (תשמ"ה: 85) מסכימים שלא ערוץ התקשורת הוא הקובע את תופעות הלשון אלא המשלב או הרובד. גם בימן, לייקוף וטאנן סוברות שההבדלים בין דיבור לכתיבה נובעים יותר ממידת הפורמליות וממטרת השיחה ולא מהבדלים מהותיים בין הדיבור לכתיבה (Beaman 1984: 46; Lakoff 1982: 242; Tannen 1985: 124; 1987: 67, 85).
20 הניסוי חובבני, הן מפני שהמדגם קטן והן מפני שהוא בודק מיומנויות של קריאה והעתקה ולא של דיבור וכתיבה שנצרכים גם לפרק זמן נוסף שיאפשר למנגנון הדקדוק להמיר את הרעיון לשלב לשוני (על משך ממוצע של יחידת משמעות בדיבור ר' לאופר, תשנ"ו: 279, וכן שם בהערה 4; Chafe 1982: 37).
21 הנתונים הם לפי צ'ייף (Chafe 1982: 36-37). לפיו הקלדה, אפילו לאדם מיומן, אף היא אִטית מדיבור לפחות פי שלושה. וכמה נתונים מעניינים נוספים ממחקריו של צ'ייף בנושא: (1) ההבדלים האישיים בין מהירויות הדיבור לא היו כה גדולים בהשוואה לפערים בין מהירויות הכתיבה האישיים; (2) תפיסת השמיעה ותפיסת הקריאה היו מהירות אצל כולם – לא פחות מהדיבור; (3) ההבדלים האישיים בין מהירויות הקריאה היו גדולים מאוד, ונמצא שבדרך־כלל מהירויות הקריאה היו גבוהות ממהירויות הדיבור (בין 200 ל־400 מילים בדקה).
22 במציאות אכן התגלה שבכתיבתנו משפטינו ארוכים ומורכבים ממשפטינו המדוברים (O’Donnel 1974: 103, 108; Beaman 1984: 50; Chafe 1982 ו־1985; רביד וברמן תשס"ד).
23 ספר הדקדוק שלהם הסתפק בבדיקה ובתיאור של תכונות דקדוקיות של 4 סוגי משלבים עיקריים באנגלית: שיחה, ספרות בדיונית, שפה עיתונאית ושפה אקדמית (שם: 6, 15; ספרם התבסס על מאגר ממוחשב של למעלה מ־40 מיליון מילים באנגלית).
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.