מחר אני יוצא מזה

כשהסמים החלו לפעול היינו ממש על הקו שתחם את פאתו הצפונית של מגרש הכדורגל. כשאני מנסה לשחזר לעצמי את החוויה ולהבין אותה, אני חוזר דווקא אל תקליט שהיה לי כשהייתי בן ארבע, אי אז במחצית הראשונה של שנות השבעים של המאה שעברה, 'פילון בבר'. מי שזוכר זוכר, מי שלא זוכר, זה לא כל כך משנה. כך או כך, ממש בפתח התקליט, חיים יבין, הקריין, מזמר שם בבריטון עמוק: שתיים ועוד שתיים הם ארבע, ארבע ועוד שתיים הם שש, אבא של אבא הוא סבא. פיל בלי ראש, הוא טיפש. מי שזוכר כבר בטח מזמר לעצמו, אלף עצים זהו יער, שמן ונחמד הוא הפיל. ומי שלא, זה באמת לא משנה.

לא איכנס כאן לסבך פסיכולוגי, אנחנו כאן בענייני סמים, כאמור. אבל משהו היה בשיר הזה, משחר ילדותי הוא נשמע לי כמו תמצית הקיום, מין אמת בסיסית שאב מנחיל לבנו. אמת שהבן, בתורו, יעביר לבנו שלו. וכאן לפתע, האמת הזאת כבר לא הייתה בתוקף. העולם המשיך לנהוג כמנהגו, אבל לאמיתות הבסיסיות כבר לא היה כל תוקף.

התכוננתי. לפחות ניסיתי. אבל עד עכשיו החשיש שעישנו בתיכון ובצבא ואפילו בכל המסע שעשינו עד כאן סיפק לא הרבה יותר מאשר חוויית נעורים של תמימות. אול יו ניד איז לאב, בלואינג אין דה וינד, קליפורניה דרימינג. היפּים בשקל. שום דבר לא הכין אותנו לזה.

ואם כבר קליפורניה דרימינג, אז כל העניין הזה קיבל כאן משמעות קצת שונה. חתיכת הקרטון הקטנה, חצי סנטימטר על חצי סנטימטר, עם ציור של תות קטן, היו שקראו לה סטרואוברי קליפורניה ואחרים קראו לה קליפורניה דרימיניג. פיסת הקרטון הקטנה הזו, יחד עם מאות ואלפי אחיותיה, עשתה את דרכה מנקודה אחת על פני הכדור, מעבדות ה־LSD בצפון קליפורניה, ככל הנראה מסביבות העיירה גרברוויל, אל הנקודה המרוחקת ביותר ממנה על פני כדור הארץ. קחו גלובוס. תניחו אצבע אחת על גרברוויל בצפון קליפורניה, ואת השנייה על אנג'ונה, גואה, הודו, ותראו שהידיים שלכם אוחזות בכדור הגלובוס במקביל, ככה שכל אצבע היא ציר שעליו מסתובב העולם. כן, אני לא יחידי בעניין הזה. אלפי בחורים ישראלים, צעירים יותר וצעירים פחות, שחקו את סוליות נעליהם וכפות רגליהם במסיבות שם בגואה באותן השנים, ראשית שנות התשעים של המאה הקודמת. ומאז ועד היום אחינו בני ישראל כבר מגיעים ברבבותיהם. שמעתי פעם שיש בגהה מחלקה שיודעי ח"ן מכנים אותה 'ואסקו דה גאמה', על שם עיר המחוז של מדינת גואה. לא היה שם שום דבר מיוחד, ובכל זאת, דווקא שם הכול התחיל.

הדבר הראשון שראינו היה עדר של פרות שחצה במתינות את מגרש הכדורגל. רגל אל רגל אל רגל. בלי למהר אל בית המטבחיים. העפר שלשו בפרסותיהן, והעטינים הכבדים, הכבדים, הכבדים. המחשבה האחרונה שעוד חלפה לי בראש הייתה שלפי מצב השערים, הפעם האחרונה ששיחקו כאן כדורגל הייתה בימי תור הזהב של נבחרת הודו בכדורגל. זה היה באמצע שנות השישים. עוד לפני שהביטלס נסעו לרישיקש. אבל רישיקש הייתה רחוקה כל כך. ארבעים שעות נהיגה, אם להיעזר ב'גוגל־מאפס'. ו־1968 הייתה רחוקה גם כן. עשרים וחמש שנה, ליתר דיוק. שנות דור.

זאת הייתה המחשבה האחרונה. סיבה ומסובב, פעולה ותוצאה, קנה מידה, היררכיה, זמן, דבר דבור על אופניו. ככה הכרתי את מנגנון המחשבה עד לאותו הרגע. מאותה הנקודה ואילך, כל אלה איבדו את תוקפם. גם לשאלות הפשוטות ביותר לא היו עוד תשובות. גם לא לשאלות של כן ולא. החושים גם הם התערבבו. נאחזו זה בזה. בלעז זה נקרא סינסתזיה. אבל בסינסתזיה נכללים רק החושים. אצלי יחד עם החושים התערבבו שם גם האומדנים, הקטגוריות. וגם המוסר.

עדר הפרות עוד דשדש במרכז המגרש, כששמעתי את אפי גורליצקי קורא: "שמעת מה שהחומה אמרה לשחורה?" "לא שמעתי," קראתי אליו אני, וניגשתי קרוב יותר אל הפרות. עכשיו יכולתי לשמוע בדיוק מה אמרו זו לזו. למרבה ההפתעה, הן דיברו אנגלית רהוטה במבטא בריטי, מבטא קוקני אפילו. יכולתי לשמוע, אבל התקשיתי להבין. "מה הן אומרות?" קרא לעברי שוב אפי גורליצקי. הוא למד איתי בתיכון בראשון לציון. "לא שומע," צעקתי אליו בחזרה. כלומר, לא שומע אותך, את הפרות דווקא שמעתי היטב. "מה הן אומרות?" הוא קרא אליי, הפעם בקול רם יותר. הקול הזדחל אליי על פני ובינות לעשבים השוטים שצמחו על פני המגרש המלבני. יש בגואה שני סוגים של נחשי קוברה ולפחות עשרה סוגים של נחשי צפע.

הפרות המשיכו לפסוע שם על מה שפעם היה כר הדשא ואני כריתי אוזני כאפרכסת, כמו שאומרים, היטיתי אוזן, ושמעתי אותן אומרות זו לזו "נאמבר ניין, נאמבר ניין, נאמבר ניין" וגם "וי פאק יו לייק א סופרמן".

"מה הן אומרות?" צעק אליי אפי גורליצקי. היו איתו אחר כך כל מיני עניינים, ככה הסתבר. כולל ככה וככה. אבל כל זה הסתבר מקץ שנים לא מעטות. באותו הרגע הוא צעק באימה של ממש.

"אני לא יודע," צעקתי אליו בחזרה. "אני לא מבין כלום."

"אני לא מבין כלום םם םם םם," עמדתי וצעקתי שם על תלולית עפר קטנה, והירח של מדינת גואה היה תלוי מעליי, מלא וצהוב וגדול ונמוך וחמדן וזדוני.

עכשיו ראיתי שאני עומד לבדי באמצע מגרש הכדורגל. אם אפשר לקרוא לגבחת הדשא המדובלל והצהבהב הזה מגרש. אבל מפאתי המגרש, במקום שעמדו אנשים ועצי דקל, התחילה לעלות מוזיקה. דקלי הקוקוס ומעבה הסבך הטרופי שבפאתו המזרחית הקודרת של מגרש הכדורגל פיתו אותי להיבלע בתוכם. המוזיקה שעלתה מכיוון שער הכדורגל בפאה המערבית של המגרש קראה לי לחזור. גט בק. סוב על עקביך. אבל האמת היא שלא ידעתי אז להבחין בין מזרח ומערב. יחד איתם נעלמו גם כל הצמדים האחרים, גדול־קטן, רחוק־קרוב, ארוך־קצר. רגע־נצח. אבל כל אלה לא עמדו עוד במרכז שיקול הדעת של איש. קצת אולי כמו משה רבנו בזמנו. או לואיס קרול. או דוקטור רוברט. האנטר ס׳ תומפסון. יחי ההבדל הקטן. קוטנם עבה ממותני.

הייתה שם בחורה בריטית אחת שרקדה כאילו היא מתעלסת עם השטן. איך אני יודע שהיא בריטית, תשאלו. זה מאוד פשוט: עמד לידי בחור אחד, בריטי גם הוא, ואמר, לוק אט דאת בריטיש אולד ליידי, והצביע על הבחורה הזו. אמרתי, היא לא קשישה. ואיך אתה יודע שהיא בריטית. הוא אמר, זה שהיא בריטית זה לפי העשן שיוצא לה מהאוזניים, והרים את חבלי הראסטה שכיסו את אוזניו שלו ואמר, הנה, תראה, כמו אצלי. הוא לקח שאיפה מהסיגריה שהחזיק ביד, ונשף את העשן דרך האוזניים. וזה שהיא אישה זקנה, הוא אמר, וי בריטונס האב אַוואר וייז.

ככה הוא אמר.

הדבר הבא שראיתי היה אור שעלה מאחת הפינות של מגרש הכדורגל. אני מנסה להבין מה משך אותי לפינה הזו. אולי זה היה האור. ואולי זה היה השקט, כי בשעה שעלה משם האור, בקע משם גם השקט. והשקט היה רועם הרבה יותר מהמוזיקה שבאה מצידו השני של המגרש. המוזיקה באה וביקשה לעטוף ולחתל את הכול. אבל השקט היה חזק יותר. רם יותר. תארו לכם, שוו לעיניכם, לאוזניכם, תקליט שמשמיע שקט מוחלט. הס. דממה. ומערכת הסטריאו מכוונת על הווליום הכי גבוה. ווליום אחת־עשרה - מי שמכיר את הבדיחה, בטח יעצור רגע ויצחק. מי שלא, זה באמת לא ממש משנה. בכוונה אני אומר מערכת סטריאו. צריך לזכור שאנחנו ב־1993. היום כבר כל העניין של המוזיקה השתנה לגמרי, אבל אז עוד היו שומעים מוזיקה מתוך מערכות סטריאו. מגבר. רמקולים. מכשיר CD, אפילו פטפונים עוד היו. אולי אפילו נגני קסטות. טייפרקורדרים.

כך או כך, בתוך האור והשקט ראיתי כמה אנשים יושבים. יותר נכון נשים. שלוש נשים. ומאחת מהן עלה האור. זו הייתה להבה של אור. גם כאן, מדובר בחוויה גנרית כמעט. כל אחד ואחד שעשה ככה וככה במקום זה וזה, חווה חוויה דומה. ובכל זאת. לא ראיתי את האישה הזאת. כלומר ראיתי אותה, את האישה, אבל האור שעלה פרשׂ צל על פניה. אישה - יהיה קצת מוגזם לומר. בחורה. אפילו די צעירה. הדבר הבא שראיתי היה כתובת הקעקע שהייתה חקוקה על הכתף שלה כולה. על מעלה הזרוע, ליתר הדיוק, הקיבורת. זה לא היה קעקוע יוצא דופן בין אלה שטיילו במזרח הרחוק באותן שנים. היה שם סמל של האל גאנש, מין ראש של פיל על כתפי אדם. פיל בלי גוף, על איש בלי ראש. מעל לראש הפיל הייתה מקועקעת עין פקוחה. ומעל העין הייתה מצוירת חמסה. לא משהו שאף אחד לא ראה קודם, כולם ביחד וכל אחד לחוד.

הסתכלתי באישה. ולא ראיתי את הפנים. לא עיניים. לא כתפיים, לא בטן, לא שדיים. רק הזרוע והכתף נמלטו מאפלת האור. וכתובת הקעקע. והקעקוע בער. נדמה שהוא חורך את העור שלה, שעמד בחושך המוחלט. העור שלה בער ובער, לשונות אש עלו ממנו, פיזזו מתוכו, וכמה שבער ונשרף, ככה היה ברור וברור יותר. וכמה שבער ונשרף ככה הוא נחקק אצלי עמוק יותר, בזיכרון, ובלב, ובשכל.

יש פעמים שאדם מבין שהוא נמצא בתוך רגע שבאין לי מילה מוצלחת יותר אכנה אותו רגע מיסטי. רגע שיהפוך להיות איזה לב פועם של המיתולוגיה שאותו אדם בונה לעצמו, או בודה לעצמו. רגע שהוא יציג בפני אנשים אחרים, שוב ושוב, בכל מיני הזדמנויות.

התקרבתי. בעלת כתובת הקעקע, שאת פניה עדיין לא ראיתי, פצתה את פיה ואמרה דבר מה. היא דיברה עברית. לא היה לי ספק. היא לא זיהתה אותי לא כיהודי וגם לא כישראלי. היא זיהתה אותי כאיש עברי. אדם שגם במקום הזה מדבר ובעיקר מבין עברית. אבל לפני שבקע הקול מתוך גרונה, זרם הזמן חובר מחדש. נהר של זמן החל לזרום בינינו. ראיתי שברירי שנייה זורמים כמו מים. שניות זרמו כמו גלים. דקות כמו סירות קטנות, והשעות כמו סלעים אימתניים בנהר הסמבטיון, זה ששוצף וגועש כל ימות השבוע ונח רק בשבת.

אל הפינה הרחוקה של מגרש הכדורגל הגיעו מכוניות משטרה. נוצרה שם מהומה. תוהו, אנדרלמוסיה. אני תמיד מפחד נורא ממשטרה. תמיד יש לי תחושה שאחריי הם באים. אליי. לתפוס אותי. אין לי מושג למה. משהו קדמוני תופס אותי, לופת אותי, נותן לי איזו צביטה בכיס המרה, איזו מעיכה בכבד, ואומר, "שוב עשית משהו לא בסדר."

אלא שהפעם עמדתי על מקומי, הבטתי בשוטרים. עמדתי והייתה לי פרספקטיבה של זמן: ראיתי קדימה, ידעתי מה הולך לקרות. ידעתי בלי ספק. ראיתי את המכונית מגיעה וכבר ראיתי איך יתפסו שם את החבורה שעמדה, יותר נכון שתי חבורות. ראיתי גם סכין נשלפת. ראיתי את האדם עם הסכין וראיתי את האדם הנדקר כשעוד לא היה דקור. הדבר הנכון היה לקום ולהזהיר, היי, תראה, סכין. אבל עמדתי והבטתי ורציתי לראות אם אני אכן רואה קדימה. היו לי כל הסיבות שבעולם להמשיך לעמוד. מי יכול לראות קדימה? עוד היו עוצרים אותי בתור משוגע, חלילה.

אבל אני אכן ראיתי. קדימה ואחורה. הגבולות של הרגע, העכשיו, נפרצו. וכל המחשבות שאני שוטח כאן עברו אצלי בראש בשבריר של שנייה. ועוד ועוד מחשבות. שהיריעה כאן תקצר, מה שנקרא.

אבל השוטרים באו ולקחו את הבחור הדוקר ואת הבחור הדקור. תודה לאל, חשבתי, אלה לא היו תיירים. כנראה היו שתי חבורות של פושעים מקומיים. הם דחסו אותם לתוך הניידת ומיהרו לתחנה, או לאיפה שלא מיהרו. והמוזיקה נמשכה ונמשכה ונמשכה ונמשכה ונמשכה.

בחור אחד עמד על תל קטן ואמר, "ווט דו יו וונט, דה סאן אור דה מון."

אני אמרתי בלב – שמש במזרח דום, וירח מעל האוקיינוס האטלנטי. כן, עם בוא הבוקר התמלאתי בכוחות מכוחות שונים, והרגשתי כמו מצביא קדמון, יהושע בן נון או שופט עברי אחר.

השמש והירח נשמעו לי. השמש התייצבה מאחורי עצי הדקל כשרק כיפה ארגמנית ומופזת עלתה והתגרתה בכוכבים. הכוכבים והירח מצידם עמדו בלב השמיים, וגיחכו מול מאמציה של השמש. כמו חתולים זריזים מול כלב בוקסר כבד רגליים ומקשיש. ככל שהלכתי מערבה למקום שבתם של הכוכבים, ככה בא ונגלה לפניי הים, שטיח רקום של כסף.

לאט לאט הדברים שבו לעצמם. ההזיה נעלמה ואת מקומה תפס פיכחון חד כתער. עכשיו לא ראיתי עוד את הרגעים שעומדים לבוא, אבל ראיתי כל רגע ורגע בהינתנו. ובצורה הבהירה והצלולה ביותר.

השמש עלתה. השמיים נפרשו למעלה כמו בד בטיק, תכלת ושש ושני וחכליל וארגמן. ועצי דקל וכוכבים. ושמש. וקופים. כל כך הרבה קופים הגיעו לשם, מאות, אלפים. קופים זקנים. ראו כבר הכול, עמדו והסתכלו על בני המשפחה המשונים שלהם, שחלקם עוד רקדו על מגרש הכדורגל.

מתחת לעץ דקל אחד מצאתי את אפי גורליצקי. הוא שכב שם והתנשק בלהט עם בחורה סקנדינבית עבת בשר. לצידם ישבה בחורה צעירה בעלת קרסוליים דקים, בזה הבחנתי. הבחורה בעלת הקרסוליים הדקיקים ליטפה את הזוג המתעלס בעזרת נוצת טווס. אולי הגיעה הנוצה מהטווס שהתהלך על קו החוף ונוצותיו פרושות כמניפה. אולי ממיליון טווסים אחרים שהיו שם בגואה.

"זוכר מה אמרה הפרה החומה לשחורה?" שאל אותי אפי גורליצקי כשהתקרבתי אליהם. דו יו ריממבר ווט דה בראון קאו סייד טו דה בלק? הוא תרגם לחברות הסקנדינביות (אחר כך התברר שהבחורה הגברתנית שהתנשקה איתו בלהט הייתה תושבת לפלנד).

הוא אמר, "מה, אני לא יכול לשמוע אותך."

"מה," אמרתי. הוא אמר, "זה מה שאתה אמרת."

גם את זה הוא הסביר לבחורות הבלונדיניות. הבחורה עם נוצת הטווס לא הפסיקה לצחוק. גם אפי גורליצקי לא הפסיק לצחוק. גם הבחורה מלפלנד. צחקו וצחקו וצחקו.

גם אני צחקתי. אחר כך התקרבתי אל המים. השלתי את הבגדים כולם ונכנסתי וטבלתי בעירום. במים עוד היה חשמל.

עשיתי חשבון ראשון. בשביל האושר המושלם אני לא צריך אגורה שחוקה אחת. חצי רופי. רבע דולר. אפילו לא זה. כל הגוף כאב לי מרוב אושר.