מחר ומה

ככה. בדיוק ככה. כמה רגעים ונגמר. זאת אומרת, כמה דקות והנה: השער המרכזי. והכול יהיה פתוח פתאום. ככה זה יהיה. משהו בלתי רגיל. וזה יתחיל ככה: בצעד אחד מֵעבר לשער ברזל צהוב, ושומר בבוטקה הקטן. ואני עוד מעט יוצא, כנראה, בתקווה, בתקווה? לתמיד. ואין עוד. והכול מאחור. הכול הולך אתי ולאט לאט אני משאיר דבר דבר מאחור. כל יום אשאיר יום אחר מאחור. ככה כנראה יהיה. ועוד מעט.

אני הולך על שביל האספלט. ומאחוריי יש את המבנים האלה הלבנים, והחבלים, ומגרש הספורט, והמנוף שם מחוץ לבסיס והשלט כבר לא תלוי עליו, וחדר האוכל, שמעל הכניסה אליו יש שלט אחר, ענק, "מחר מלחמה", והמילה "מלחמה" כתובה בכתב אחר, נראית לא קשורה למילה "מחר", מנותקת, ואני רחוק מהשלט, צועד קדימה ורק יודע מה יש מאחוריי ולא מביט.

החזרתי ציוד. נקי. בחלקו. זאת אומרת שהיה צריך להתווכח כדי לצאת מפה. סיבוב מחלקות. חתימה, גזירה, והנה אני. הולך לבד. לבד? לא יודע. אני זז לאט ויודע שתכף, ממש עוד מעט, אני על הכביש בחוץ ואין עוד. הסיבוב מורגש אצלי ברגליים ואני מתעקל אתו. בתיק יש לי את דברי הבית. הדברים שהיו פה ולא שייכים לפה. מברשת שיניים. בגדים נוחים. נעליים אחרות, אלה שאני לובש עכשיו. זאת אומרת, כפכפים, וחולצה חלקה אפורה וג'ינס כחול. דהוי. חלק. אני רואה את הבוטקה של השומר והוא סגור. זאת אומרת שהשומר אולי בתוכו ואולי מתהלך פה ליד השער הצהוב של הבסיס. יש בינינו מעט מרחק. ואני רוצה לגשת, לראות, לנופף לשלום, וזהו. אני ניגש אל השער. כפות הרגליים לא מורגלות אל האדמה הזאת. זאת אומרת הכפכפים, האספלט, הכביש. הנה אני קרוב. אני לא רואה אותו. שוב אני מתקרב עוד קצת והנה הוא יוצא אליי. לא רואה אותי אבל יוצא. ואין לו פעילות כי אף אחד לא בא. אני רואה עליו איזה משהו. לא יודע. אני לא מכיר אותו והוא יוצא מהבוטקה. הוא מוציא מתוך הכיס שלו מחברת ומרים אותה באוויר. כנראה שרואה משהו בתוך המחברת. משווה אולי לאיקליפטוסים הקרובים? בוחן את גודל הדף? אני נכנס מאחורי אחד האיקליפטוסים. שלא יראה. שאני אראה. הוא מחזיק את המחברת על הכחול. מסובב, בודק, משקיע במשהו. יש לו סבלנות כי הוא נשאר ככה כמה דקות. הוא יורד על הברכיים. מצמיד את המחברת אל האספלט, קם, מצמיד אל השער, כל מיני זוויות. הוא לא רואה אותי, אני רואה שבאות כמה מכוניות, מתקרבות, ולא אומר. הן צופרות. הוא מתעשת. זאת אומרת מחזיר את המחברת אל הכיס וחוזר לבוטקה.

השער צהוב כולו. הוא נפתח לפקודה של השומר. השומר לוחץ על הכפתור הירוק. תק תק תק, השער כבד, רועד על המסילה, או אפילו נע מעט באוויר. נכנסים כמה רכבים, ואני עומד. זאת אומרת שאני מסתכל על המכוניות נכנסות. ברכב הראשון מפקד היחידה. יש לו משקפיים. שמש. והוא רציני. ואין לו מבט, זאת אומרת שבטח הוא ישן שם במושב הקדמי ותכף יעירו אותו כי הגיעו. והם עוקפים אותי. לא רואים כי אני מסתתר מאחורי אחד האיקליפטוסים. יש גדר שמקיפה את כל הבסיס ואני נמצא בדיוק בפנייה שלה. זאת אומרת בזווית. בקו החיבור. ככה שאני רואה את התפר, ואת גדרות התיל משלימות אותו, מרככות את נקודת המפגש בין שתי החתיכות. השומר יושב בתוך הבוטקה. כשהגיעו הרכבים הוא נופף עם היד ואף אחד לא החזיר לו. הוא כתב את המספרים שלהם במחברת, כי יש ביקורת, ויש ביקורי פתע של מפקדים, ויש משהו לעשות כדי לא להירדם, כי מי יודע מה עשה בלילה, אני לא מכיר אותו, והוא צעיר ממני בשנה, אולי. השרוולים שלו מקופלים טוב. מעל המרפק. הכפלים חלקים. מתוחים. ויש לו ורידים בידיים. אני זז קצת מאחורי האיקליפטוס, שם מבט לתוך הבוטקה ומנסה לראות איך הוא מעביר את הזמן. יש אצלו מחשב קטן. אין בו פחד בחייל הזה, אבל עכשיו יש אור מסביב והוא לא יכול לראות טוב את המסך, אולי בגלל זה המחשב מתחת לשולחן ולא על השולחן. הרכבים נוסעים והוא נשען עם הידיים. המרפקים על השולחן. ככה. כמה שניות. שתיים־שלוש. מוציא שוב מתוך הווסט את המחברת. ירוקה. בצד אחד, כי כשפתח אותה ראיתי את הצבע הכתום בצד השני. אחר כך ראיתי רק דפים חלקים. עם צבעים בתוכם, עפרונות צבעוניים. אבל שום צורה, זאת אומרת, מה הקווים האלה? הוא תופס מגירה מתחת לשולחן, מושך אותה. הַקָּדימה שלה מולי ואני לא רואה תוכן, אבל השומר מסתכל לתוכה, מפשפש בפנים, מוציא כמה עפרונות, לא חדים, כנראה, כי הוא מתחיל לשפשף אותם על הנשק שלו, ואז על הסכין הגדולה שנשארת קשורה לווסט, מרים אותם באוויר, מזיז אותם לפה ולפה ליד החלון הקטן, זאת אומרת מזיז אותם ביחד עם תנועות ראש, שמאלה־ימינה, חדים? חדים. מתחיל לצייר, הגוף שלו כפוף כל כך, והעיניים. העיניים בתוך המחברת. הוא מצייר בעיפרון סגול, לא יודע, אולי אדום, אבל הוא לא רגיל, עיפרון חד וארוך שהשומר מזיז לאט על הדף, נראה שמתעכב, זאת אומרת משקיע בקווים. מתמקד. ואז המכוניות. באות מכוניות. באות מרחוק, והוא לא מרים ראש. נשאר כפוף. ויש בי רצון להגיד לו, תראה יש לך עבודה תפתח את השער. אבל כלום. אני נשאר מאחורי האיקליפטוס עם חצי ראש בחוץ חצי בפנים, ואז הצפירה, ואז הַקימה, ואז המבט מתוך הרכב.

הרכבים עוברים. לוקח להם רגע. יש שם מישהו שאני לא מכיר, והוא עוצר ליד החייל, אומר לו דברים. כמה דברים. שפת הגוף שלו משתנה. ותווי הפנים, והחייל רק מהנהן בראש, והרכב נוסע, לא מספיק להגיע אל העיקול, והשומר לוקח את הכומתה שלו, שם אותה על הראש. מותח אותה. הוא ניגש אל הדלת, פותח אותה מעט ומסתכל לתוכה. משטח את הכומתה הצידה, מטה את הראש מעט, קצת לפה, מיישר, קצת לפה, מיישר.

הוא משטח וסוגר. זאת אומרת הוא נכנס פנימה וסוגר את הדלת אחריו. אני לא יכול לראות אותו, רק חצי גוף. וגם לא רוצה לצאת מאחורי האיקליפטוס, כי מי יודע. מתי יֵצא, מה יש לו לעשות, מתי יחליפו אותו. אני מתיישב על הברכיים צמוד לגזע הזה העבה של האיקליפטוס. הבגדים שלי. אני מסתכל על הבגדים שלי. מוציא מהכיס חוגר גזור, חתוך לשניים, ואין עוד. ככה הייתי, כמו כולם, ממש ברגעים הראשונים קיבלתי אותו, וחשבתי שאולי, אם אגיע עם זקן, כזה עבה וארוך ושחור, שנראה כבר בלתי נפרד, ייאשרו לי להישאר אתו. אז הצטלמתי אתו ביום הראשון. וביום השני אמרו לי להוריד אותו. ובחוגר אני מזוקן, עם שיער קצר, קצוץ. דק. ועכשיו אני חלק בפַּנים. ואין לי זכר לשערות, ואולי מחר. העברתי יד על הלחיים, והיה בהן את החלקוּת שהמכונה השאירה בתוכן. חלקות מתכתית שהייתה משאירה עליי בימים הראשונים פצעים נוראים. זאת אומרת, פצעים שלא הכרתי, כאלה צהובים, פתוחים, שנסגרים מהר, ובוקר אחרי נפתחים שוב. אבל אחרים עם זקן היו נתקפים גרדוֹת. גירודים אכזריים. נניח: אם חול היה נתקע להם שם בפנים, או מלח וזיעה, או במקרים הגרועים באמת מסכת האב"כ לא הייתה מצליחה לאטום, והגז היה ככה משתחל מסתנן לאט, ישר לתוך העיניים. ואצלי לא קרה. לא. הכול היה אטום. גומי המסכה על הפנים. נדבק על העור. והעיניים דמעו מסיבות אחרות, שלא קשורות בפיזי. אולי. סיבות כמו: געגוע. כמו בימים הראשונים כשרק התחלנו, וחילקו אותנו לצוותים, בימים האלה שלא היה אפילו מספיק זמן להתגעגע. שעה חופשית בערב, וחצי שעה ממנה סגור בתוך השירותים. יושב על האסלה ובוכה. ויודע, צריך להתקלח, צריך להתארגן, צריך להיות יעיל, צריך להתקשר לאמא. אבל לא רוצה. זאת אומרת רוצה לעשות את כל אלה אבל שלא יראו אותי ככה עם עיניים בוכות, אדומות, וגוף כזה חלש, רפוי, יוצא מהשירותים, ושאמא לא תשמע, כי היא שומעת וכי כולם יציבים בחוץ. יציבים? לא יודע. אז נשארתי ככה. בניסיון להרגיע. איבר איבר להרגיע, כמו שאמא לימדה אותי להרדים את הגוף כשלא הצלחתי להירדם, רק לא. זאת אומרת אותה פעולה בדיוק רק למטרה קצת אחרת. כי כשהייתי עם אמא בחדר, שוכב על מיטת היחיד, היא הייתה מורה לי את הדרך. אומרת: בוהן. ואני חושב, מתרכז, בוהן. אומרת: קרסול, ואני חושב, מתרכז, קרסול. אומרת: ברך. ואני חושב, מתרכז, ברך. ובשירותים היו קולות אחרים. ושמעתי את שירת החיילים. את המים הזורמים. את הקולות הגבריים החזקים. את שחרור היום שהיה יוצא לתוך קירות המקלחת. את הצחוק שהתגלגל מתוך האדים והזרם שפגע ברצפה והגיע אליי לשירותים. התפרץ שלא ברצוני לתוך התא הקטן. וזה היה רחוק מאמא שלי. כי אמא הייתה מכסה אותי בשמיכת פיקה קטנה, והייתה דואגת שהיא מכסה את כל הגוף, ומהדקת את השמיכה אליי, ואז החום, ואז הרגיעה, ואז השינה.

ובשירותים לא. כי הייתי מחכה, יושב ומחכה, בוהה ומחכה, רואה את הדלת. את הרישומים של האנשים שהיו שם לפניי. את הכתובות שהיו כבר מחוקות כי עבר זמן. ואולי לא הרבה זמן. אבל בכל זאת מחוקות, כתובות כמו: "למה?" או כמו: לא זוכר. ודלתות מקולפות היו שם, למרות שהבסיס היה חדש, מבריק, עם מבנים חדשים, ומתקנים טובים, אבל הדלתות חרקו כשפתחו אותן, והיו משהו מהעולם הישן שנשאר. ואני חיכיתי בשקט, והייתי שומע איך ההתפזרות מתחילה לאט לאט, אחד אחרי השני, עוד חייל ועוד חייל ועוד חייל עד שהדלת המרכזית לא הייתה נפתחת יותר. והיה שקט. וממני יצא אוויר חזק. ועד אותו רגע לא שמתי לב שעצרתי את הנשימה. והזיעה. וניגוב האף. ורעידות הגוף האחרונות לפני פתיחת דלת השירותים, אל המקלחת, אל הכיור, ומהר. צריך לעשות מהר. כי כבר עבר חצי מהזמן, וחצי מהזמן נשאר לי. והייתי רץ, זאת אומרת רוצה לרוץ אבל הולך מאוד מהר אל החדר (אסור היה לרוץ במגורים אחרי מקלחת), לוקח בגדי שינה וחוזר, מקבל את האדים והחום בעיניים, מתקלח לבד, זריז, יעיל, משפשף את הפנים, את האוזניים, את המאחורה של הגוף, ומעביר מגבת. מצמיד אותה אליי. חזק על הרגל. חזק על הבטן. חזק עד שהשפשופים הורגשו. ואז לאט על האיברים הקטנים, מוריד ממני כל טיפה של מים, זאת אומרת כל זכר מהשירותים. וככה, מהר, לאמא. היי אמא, כן הכול בסדר, לא אני באמת בסדר אמא, לא אני סתם עייף, באמת, כן, טוב, קוראים לי, אמא. ביי אמא, נשיקות. ואז המיטה, ואז הדריכות מתוך שינה, ואז ההקפצה.

הדלת נפתחת. השומר בלי כומתה על הראש. גם לא בכותפת. מדבר בקשר. אני מסתתר טוב יותר מאחורי העץ. שומע אותו אומר שיישאר גם את המשמרת הבאה. הוא צועד לפה ולפה. אני רואה מה שהצד השני שדיבר אתו לא רואה, זאת אומרת – גוף. הוא בועט באבנים, מעביר את היד על השיער הקצוץ. עוצם עיניים. מטה את הראש לאחור. מנתק. מתכופף. מעביר יד על המדרכה, על חלקי האספלט השחור. וכל הגוף שלו מתמלא באוויר. חוזר אל הבוטקה, ונעמד ליד הדלת, משתהה. סוגר ופותח אותה. יוצר אִתה רוח. נשאר מחוץ לבוטקה, ומשאיר את הדלת פתוחה לגמרי, מניח פח ירוק כדי שיתמוך בה. הוא נכנס במהירות אל הבוטקה. מתיישב. תופס את הנשק ומפרק אותו. את כל החלקים השחורים, המיניאטוריים, מניח לפניו, על משהו שנראה כמו עיתון ישן, על השולחן, ועובר עם העפרונות אחד אחד על החלקים. מדי פעם הוא מרים עיניים כדי לבדוק מעל החלון שמשמאלו, וכל פעם שרואה מרחוק רכב מתקרב הוא עוצר, מניח חתיכת עיתון אחרת על החלקים, וכשהרכב פונה לפני השער, הוא חוזר ומעביר את העפרונות. כל חלק בעיפרון אחר. הכת, וידית האחיזה, והפין פאציל, והנוקר, והסתרשף, והכול, והגוף שלו מרוכז, ולא חולמני, ולא נושם, יציב, יושב. הוא מפנה ראש לאחור ואני נכנס כולי מאחורי העץ, ככה כמה שניות, מוציא רק עין.

הוא מוריד עיניים וחוזר להתעסק עם החלקים של הנשק. מתכופף. אני רואה את הגב הירוק, עם הכפלים לאורך החולצה, אולי אני מזהה את עמוד השדרה שלו בולט מתוך הבד? אני יוצא כולי מאחורי העץ. מסתכל על הגוף הזה, היציב, על השיער הקצוץ, שנדמה לי שאני מזהה בו שורשים מתולתלים, זאת אומרת שהשֹערות על הקרקפת מבולגנות למרות שהשיער קצר מאוד. ויש לו חגורה שחורה שמהדקת אליו את המכנס. ונעליים אדומות עם שרוכים אדומים. והוא מתיישר ומחזיק את ההדק בכף היד הימנית. שולח את היד מחוץ לחלון, ולרגע אני חושב שהוא ישליך את ההדק, אבל הוא מחזיר ישר את ההדק אליו, מעביר אצבע על הצורה המעוגלת שלו. על המתכת. הוא מסתובב לאחור, אני חוזר להתחבא. הוא מיישר את היד ומכוון אותה לכיוון עץ האיקליפטוס שמשמאלי. הוא נשאר ככה כמה שניות. מוציא קול ירייה חלש מהפה ומרים את היד כלפי מעלה. משמאלי אין כלום לכוון עליו. על מה הוא יכול לכוון? יש שם אדמה חלקה, וכמה עלים יבשים, ובדלי סיגריות, ופתאום נוחתות על האדמה לידי שתי ציפורים. והן הולכות לאט זו לצד זו, בתנועות ראש חדות, מדודות לכל צעד, מנקרות את האדמה כל כמה רגעים. אולי השומר ראה אותן לפניי? אולי הן עפו מאחוריי ורק כשנחתו לידי שמתי לב אליהן ומבחינתו אחת מהן כבר מתה?

כמו במטווח. זה היה באחד המטווחים כשכבר ידענו לירות ולתפעל את הנשק. לדעת אם יש מעצור. לשים אותו על בודדת ולא על אוטומט. להחזיק אותו בדיוק בזווית ולכוון לאן שצריך, לא למעלה לא למטה, בדיוק. ושכבנו כולם על הבטן עם העין בתוך הכוונת, והייתה שמש חזקה שפגעה בשכבות הבטון העבות של המטווח, הכת כבר בכתף, הנשימה של לפני הירייה כבר ננשמה, והגוף ממוקד וחד, על המטרה, על הפרצוף מקרטון שנמצא כמה עשרות מטרים מאִתנו. וכולם דרוכים. מצפים להוראה של המפקד שהלך בינינו ובדק אם אנחנו שוכבים טוב, זאת אומרת בזווית הטובה, ואם הידיים אוחזות את הנשק ולא מזיעות מדי, ומי שלא שכב בצורה הנכונה קיבל הערה מהמפקד או שקיבל מכות קטנות ברגליים עד שהתיישר והמפקד היה מרוצה. "נשק אהיה מוכן," וכולם: "נשק אהיה מוכן." ורגע לפני ההוראה הוא עצר אותנו, והמילה "אש" לא נשמעה. כי הוא אמר "חדל" וכולם צעקו "חדל". הורדנו נשקים. נצרנו. סובבתי אליו את הראש והוא הביט קדימה אל השטח החולי של המטווח, אל האדמה החמה שהפרידה בינינו ובין מטרות הקרטון. וניסיתי לקלוט מה הוא רואה, הזזתי מבט וראיתי שני קיפודים על תלולית החול, מימין למטווח, ככה בהליכה זריזה, חוצים את טווח האש. כולם ראו אותם אתי? לא יודע. המפקד משך את הנשק ותלה אותו על הגב, הוציא אקדח מהמכנסיים, התיישר, ייצב את הגוף, תפס את האקדח בשתי ידיים וכיוון. למה? נו. תוריד. הוא רוקן את הגוף מאוויר, שם אצבע על ההדק והקיפוד הקטן יותר. הקיפוד השני לא הסתכל לאחור והמשיך לחצות את המטווח ועלה בצד השני על תלולית החול ונעלם. אחר כך המפקד הלך לכיוון הקיפוד, הכניס את האקדח לנרתיק, הגוף שלו היה יציב על האדמה, הרגליים השאירו אחריהן חלקיקי אבק, המרפקים היו בקו ישר עם השמש, אמר לנו לחכות לו ב־ח', ואז חזר כשחלקים מהקיפוד הקטן מונחים על אחת ממטרות ראש הקרטון. המפקד נעמד באמצע ה־ח', הסתובב והראה לכל אחד מאתנו את הקיפוד. היו לו קוצים קטנטנים, והאף השחור והראש היו מחוברים, אבל שאר הגוף מפורק, ודם, כתמים, כתמים אדומים היו מרוחים על הקרטון ועל האצבעות העבות של המפקד, והיו ציפורניים שבצבצו מתוך חתיכה אדומה של רגל, ואחרי שהראה לכולנו אמר, "זה מה שעלול לקרות אם משהו חוצה לכם את קו הירי," ולא הורדתי מבט מהקיפוד כשהוא דיבר. והייתה שמש. חזקה. ועמדנו על כתמי הצל. והמפקד ניגש אל הפח והשליך את החתיכות שהיו קיפוד, ואני שמעתי את צליל הנגיעה בין חתיכות הבשר לשקית הזבל, ובהיתי בפח השחור וחשבתי על המילה "עלול".

ובערב הגיעה ישיבת הצוות. יושבים כולם. המפקד מעלה בעיות. נותן ביקורת. עובד מסודר, על הלוח ובמחברת. וידיים על הברכיים כולם. וכולם מתוחים על הכיסאות. והעיניים. העיניים נעצמות, נפקחות, נעצמות, נופלות, נפקחות, וראיתי את כולם ככה. וחיכיתי לתורנו, זאת אומרת לשלב שהמפקד שואל אם יש למישהו מה להגיד, ואנחנו שותקים כי יש פחד באוויר, או חוסר ודאות, וברגעים האלה המפקד שואל, "מישהו? משהו?" ולפני שהוא מספיק לנשום אחרי שתי המילים האלה, הוא כבר עובר ל"יאללה על הרגליים," והפעם לא. הייתי מוכן. זאת אומרת הסתכלתי לו על השפתיים, על התנועות הארוכות של הפה שדיבר חד והרבה, ותנועות הידיים שלו היו מטושטשות, כאילו ברקע של הגוף שלו, לא קשורות אליו, ואז הוא אמר, "מישהו? מש..." "כן." "מה?" "למה הרגת את הקיפוד?" ואז הייתה שתיקה. טרטור המזגן נשמע מאחוריי, ולא שמעתי גופים נושמים. זאת אומרת החיילים האחרים שתקו, ונשארו ככה יציבים, ודווקא ברגע הזה העיניים היו פקוחות מאוד, והסתכלתי על המפקד שהמתין, ושתק והרהר. הרהר? והלחי הימנית שלו קפצה, רטטה, והאוזניים נמשכו לאחור. המצח התקמט. הריסים השחורים, והשפתיים שנפתחו. העליונה קודם ואז התחתונה. "עידו? דווקא אתה? אכזבת אותי," הוא אמר את זה בקול. קול גבוה שנכנס בקירות, ויצר איזה קול אחר בחדר. ולא ידעתי אם הקול שמגיע אליי הוא הקול עצמו או ההד שלו.

ממה נוצר הדבר הזה של הרעד בגוף. והאשמה הגדולה שהתפשטה באיברים. כי הוא הרג את הקיפוד. ירה כדור שהפך אותו למשהו שאין לו צורה. השליך לפח. לקח בעלות. ואני? אני כלום. שאלה. שאלתי שאלה. לא הבנתי את ה"עלול". את מה שהיה יכול לקרות אבל קרה. ואחרי המילים האלה של המפקד, שוב הייתה שתיקה, ולא עניתי, והסתכלתי על כולם מסביב, וכולם לא הסתכלו מסביב כי הסתכלו עליי, ולא ידעתי מה להגיד, וחשבתי על הקיפוד האחר, שהספיק לעלות על תלולית החול האחרת, בצד השני, בהליכה זריזה, וראיתי איך הוא גולש לתוך הצד האחר, אל המטווח השני שגם שם ירו חיילים אחרים, מהצוות האחר, "יאללה על הרגליים," קטע אותי המפקד, ונדחסנו בדלת, בריצה, וניסינו לצאת כולם ביחד למרות שהדלת יכלה לקבל אותנו רק כיחידים.

והשיחה האישית. זה קרה כמה ימים אחרי המטווח. אבל לא שיחה שקשורה למטווח. זאת אומרת לא קשורה לקיפוד. משהו רשמי. לא ביני ובינו. משהו ביני לבין השאלות הכלליות ששאל אותי. "איך היחידה?" "איך מרגיש?" ואז האמרות הכלליות, "יש לך כושר טוב," "צריך לתרגל את ההקפצות," "יכולת הירי גבוהה לאחר מאמץ." ישבנו במשרד שלו. של המפקד. אחד מול השני. והוא דיבר מתוך דפים שהחזיק מול העיניים. ושולחן הפריד בינינו, ועל השולחן לא היה כלום. ריק. אבל על המדפים שהיו תלויים מהקיר היו דברים. דברים כמו: צנצנת גדולה, שקופה. והיו שם שני פרפרים נעוצים בתוך לוח שעם. פרפרים גדולים עם צורות של עיניים על הכנפיים. "יש שאלות? מענות? משהו שלא ברור?" "בשביל מה הצנצנת?" "מה?" "בשביל מה הצנצנת?" "יש לך שאלה אחרת?" "לא." "קדימה, תצטרף לחבר'ה שלך." גררתי כיסא. קמתי מהר כדי לצאת מהר. לרגע הסתכלתי שוב על הצנצנת. המפקד עצר אותי בפתח הדלת כשאני עם הגב אליו. "כבר נפל לך למה הרגתי את הקיפוד?" לא עניתי. זאת אומרת לא עניתי במילים אלא רק הזזתי את הראש לשלילה. הוא החזיר בתנועת ראש משלו. וגם בנשימה ארוכה ואצבע לכיוון הדלת. ואז בערת הגוף והמבט הקצר בינינו, ואז העיניים לרצפה, ואז היציאה.

עפות. הציפורים עפות. מנתרות מעל האדמה, ביחד, עפות צמודות, ואחרי כמה שניות, נפרדות אחת מהשנייה בשער הצהוב. אחת מהן לכיוון הטנקים שחנו משמאל לשער, השנייה לכיוון השני לאזור חורשת האיקליפטוסים, שם נתפסת ציפור על ענף. אני מוריד מבט. השומר כבר הרכיב את הנשק ולא ראיתי. אבל ידעתי משהו אחר. שהנשק עכשיו עשוי מחתיכות צבעוניות בפנים. כל חלק באיזה צבע לא מזוהה. מצד שני. לא יכולתי לדעת אם הוריד את הצבע לפני שהרכיב את הנשק חזרה. מחק. השאיר את הצבע על איזו מטלית מלוכלכת, והנשק עכשיו רגיל כולו מבפנים ושחור ומבריק ולא שמנוני, כי הוא ניגב אותו לפני שחיבר את החלקים.

השומר בוהה לתוך החלון. לכיוון הטנקים. אני חושב שהוא מתמקד בגוף הפלדה הזה הגדול. יש משהו בעיניים שלו היציבות, זאת אומרת שהאישונים נעים לאט ועוברים על כל חלק בטנק. אני עדין עומד מאחורי האיקליפטוס, ושום דבר. זאת אומרת אף אחד לא שם לב אליי. הגזע הזה שומר עליי. לגשת? ללכת בצעדים קטנים אל החייל? להראות לו את הנוכחות שלי? לגלות לו את ההתחבאות? אבל למה? זאת אומרת הוא כאן מולי, הבוטקה, החייל, השער הסגור. הוא קטע אותי. זאת אומרת שקם, ומתחיל ללכת לאורך השער, עם הנשק תלוי באלכסון על הכתף, והאצבעות תופסות את ידית האחיזה, ואצבע אחת מושטת קדימה. עכשיו כשהוא עומד על נקודת שמש, ונכנס ויוצא מתוכה, אני מצליח לראות פנים. את הפרטים בפנים. את הנקודות בפנים. למרות המרחק הגדול יותר. למרות שהוא בתנועה. יש לו אף קטן. נחיריים קטנים, ועיניים מעוינות. מעוינות? לא. חולמניות? אולי. הימנית עצומה יותר מהשמאלית, ויש משהו בוהה במבט שלו. ומעל המבט הגבות מבולגנות מעט, זאת אומרת, גבה אחת, השמאלית, צומחת למעלה, והיא נגמרת בשפיץ כזה בקצה, והימנית ישרה אמנם אבל מבולגנת, זאת אומרת שערות קצרות בולטות מתוכה אל האוויר שלפני הגבה. והשיער על המצח לא נגמר בקו ישר, לא באיזה קו אחיד וברור שאומר כאן נגמר, כאן יש גבול, אלא השיער על המצח נגמר בצורת לב. השיער יורד משני הצדדים, אל המצח, יורד לכיוון תחילת האף ויוצר מין צורת לב, אולי חצי לב, או לב לא שלם, אבל התחלה של משהו שנראה כמו. מרגיש כמו. והשפתיים דקות מאוד, ואולי הקצה שלהן שואף מעט מטה, לכיוון הכתפיים, אבל לא מיואשות, זאת אומרת שהשפתיים נחות. רפויות ולא עושות שריר. וברגע מצחיק בטח הן קופצות, נמתחות, מגיעות עד העיניים. השומר הולך לאט ומעביר את היד השמאלית על שער הברזל ואני שומע את גרירת הנעליים הכבדות שאולי מכסה על צליל הנגיעה בשער. אצבעות כף ידו השמאלית שונות מהימנית. הימניות מחזיקות את ידית האחיזה ונוקשות כאלה, מאובנות, דרוכות אפילו, מכוונות, והאצבעות על השער הצהוב מאפשרות יותר. אולי זו לא המילה. רפויות? לא שוב. יש בהן משהו ילדי. אולי. זאת אומרת משהו שמאפשר לדברים שבעולם לגעת בו ולו לגעת בדברים שבעולם. שטויות. פשוט כף היד החופשית היא לא כף היד האוחזת בנשק. נראה שאצלו הידיים יוצאות מאותו מקום וממשיכות לאזורים שונים, לתפקידים שונים, והוא עומד על כתם השמש ואני רואה את ההבדלים האחרים שעולים מכף היד לשאר הזרוע. למשל: הוורידים. נניח: הצבע שלהם. או: הטקסטורה. ביד הימנית הכול בחוץ. הצבע בחוץ, והצורה בחוץ, והכול כחול ועבה, ומתפקע. ויש את הנפיחות שגם מבליטה את העור, והופכת אותו למתוח וחלק, ועוטף כולו את מה שעוטף. והשנייה: רכה. יותר נינוחה. והשריר לא עושה רושם, זאת אומרת לא מוציא את עצמו החוצה, והעור תלוי על הזרוע. לא ממש תלוי, אבל ממש קצת ממנו מתוח. זאת אומרת שליד הזרוע השנייה השרירית, ובכלל על כל הגוף, הזרוע היא זרוע לא מותאמת, וכף היד העדינה הזאת נוגעת ככה בשער, ואצבע אחר אצבע עוברות כל האצבעות על הצהוב הברזלי, על נקודת הגבול בה מחליט השומר באותן השעות מי נכנס ומי יוצא. מי לא נכנס, ומי עדיף שייכנס כדי שלא יצא.

ענן. מכסה את השער. השומר מסתכל למעלה ומסתנוור. זאת אומרת שהענן כבר חלף והוא קיבל את השמש בפנים. הוא מוריד עיניים לרצפה ונכנס אל הבוטקה. שוב לוקח את המחברת הקטנה, הירוקה חומה, חומה? כתומה. וכותב. כותב? מצייר? אולי. העיפרון הצבעוני נוגע בדף, זה כן. אני מביט מאחורי האיקליפטוס במבנה הזה האפור, כמעט נטול צבע: בוטקה. ואני יודע: הביתה. אני צריך לחזור הביתה. רוצה. רוצה להיכנס בדלת. שיקבלו אותי. אמא. שאמא תחבק אותי כמו בן שחזר מהצבא, זאת אומרת בן שגמר עם הצבא. שהשאיר את הצבא. השליך את הצבא. השליך? השיל. לקח את עצמו בידיים וזהו. אין עוד. אבל אני עומד מאחורי האיקליפטוס, והשומר הזה, והגוף שלו, והעיניים, והתנועות והשעות, והזמן. כן הזמן. אבל יש עניין. זאת אומרת עניין שלא אמרתי עד עכשיו. לעצמי? לא יודע. אבל הוא קיים.

אמא נתנה לי ספר. קטן. כיס. כזה שנכנס בכל מקום והאותיות שלו, צריך להתכופף כדי לראות אותן. ספר על אור. לא ברור. ספר שמדבר בגדול, שיש בו אריות בלתי נראים, וכוכבים, ושירים, מזמורים ושבילים, ותחושות, כאלה שמגיעות עם כל שורה. או מבקשות להגיע עם כל שורה. ואמא אמרה לי, "שמור עליו, ישמור עליך," וכשהיא אמרה את זה היה בי איזה חיוך שלא ראיתי. זאת אומרת שלא הראיתי לא לה לא לי. אבל הוא היה. ולקחתי את הספר, כי... כי אמא. ושמרתי עליו, בתוך הכיס של המכנסיים. והוא הלך אתי, למרות שקראתי ממנו שורות בודדות, זאת אומרת לא הגעתי להתחלה של הספר, כי אין זמן. ובזמן שיש צריך לנסות להתקלח. אבל הוא היה קרוב אליי, צמוד אל הרגל, בצד החיצוני שלה. חיצוני? והמילים אולי נכנסו אליי דרך הרגליים, כי אחרי כמה ימים לא יכולתי לשחרר אותו ממני. בכל מקום בכל זמן. והבנתי אותו, אני חושב, בדרך אחרת, כזו שלא מגיעה מהעיניים, אלא מהגוף, דרך העור, והשפשוף, והעייפות. ובשיחת טלפון דחוקה אחת היא שאלה עליו. ואמרתי: הוא עליי, אמא. והיא ניסתה להרגיע, אמרה, "אם תשמור עליו, עידו, תשמח אותי מאוד, ואם תאבד אותו זה לא יהיה כל כך נורא," ואני הבנתי שאין בה אמונה. זאת אומרת שהיא לא מאמינה למילה שאמרה. ואחרי השיחה הזו התחלתי למשש אותו, תמיד, בדרך לכל מקום שהלכתי. בכל מקום שהגעתי. חיטטתי בכיס כדי לוודא, בדרך למטווחים, ובדרך לחדר אוכל, ובשינה, ובאין שינה, ובזחילה, הוא שם? שם. שלם? קצת קרוע. יש אות שנקרעה? לא. רק הקצוות, זאת אומרת שולי הדף נקרעו, נעצרו באותיות השחורות הקטנות. קרעים כמעט שקופים. קרע גדול כנראה כבר היה מחסל את הספר, זאת אומרת שקרע ודאִי ונראה היה הופך את האותיות לבלתי נראות. והנחתי אותו לפני השינה מתחת לכרית, מתחת לנשק, ושוב אמרתי לעצמי לקרוא אותו, אבל העיניים היו נעצמות, והאור היה מפריע לחיילים האחרים שרצו רק להרדים את הגוף. ולא הגעתי אל האותיות. ובבית, כשניסיתי לקרוא, אמא הייתה אומרת לי לא לקרוא את הספר בבית, כי אין זמן לבזבז, והכול היה כל כך מהיר וקצוב, שאבוא אִתה לפארק, ולקפה, ואולי סתם לשבת, לדבר, להקשיב, ללכת, והייתי חוזר עם הספר בכיס של המכנסיים. באותו עמוד בדיוק, קבוע, אי שם בהתחלה. אבל אני, אני רציתי לדבר עם אמא שלי על הספר ולא יכולתי. זאת אומרת שבצבא אין זמן ובבית אין זמן, ומתי? בטלפון? קצר מדי. ולא הספקתי לקרוא. ברגילה? לא יכול להיות. אבל הספר הזה הקטן השחור, היפה, נשאר לי צמוד לרגל, וגרם לי לוודא אותו, אם האותיות מחכות לי דרוכות, באותה הצורה, באותן ההבהרות. והן חיכו.

עד המסע. זאת אומרת אחרי לילה של ניווט, בצפון, שם, בין השבילים הצרים והשיחים והעצים והסלעים ניווטנו כל הלילה כל אחד לעצמו, ושמענו רק בקשר. זאת אומרת קולות עלו וניחשתי מי זה מי. והיו שם חזירי בר שרצו בגבעות והפחידו את החיילים, ושיחים קוצניים, ובגדים קרועים, והיה כמעט אין־ירח, זאת אומרת משהו חלק התפשט על השמיים ולא נתן אור, וזה היה לילה חמים דווקא, כן חמים על העור, ועל הזיעה, ועל כל הגוף הדופק מעליות. ככה לבד. לנקודה הבאה, זאת אומרת לנקודה הבאה ואז לנקודה האחרת ואז לנקודה הכמעט סופית ואז הסופית. והנקודה הסופית של הניווט הייתה הר לא גבוה מדי, אבל תלול, והנקודה הייתה עליו, בקצה שלו, איפה שצריך להפעיל את שרירי הרגליים כדי להגיע אליו. והספר התחיל להתחכך לי ברגל, זאת אומרת לגרד. הזזתי אותו, שיניתי לו תנוחה על העור שלי העייף, ועליתי מהר, עד שראיתי את האורות של האוטובוס. שני אורות חזקים, מאירים רחוק. הורדתי את המנשא, את הווסט, לתא המטען, נכנסתי באוטובוס, התיישבתי על כיסא, האוטובוס נסע. נסע. נסע. נרדמתי. נסע. נסע. נעצר. צעקה. "שבע דקות אלונקות באוויר," ועצרנו מעל איזו בקעה. וכולם התעוררו בקפיצה, זאת אומרת שנתקעו במעבר הצר באוטובוס, אחד בשני, "רוצו, קדימה, שש ורבע דקות," והיינו מוכנים בזמן, והתחלנו לרדת לתוך הבקעה, והאלונקה על עצם הבריח, והמשקל מוריד את הרגליים באדמה. "חילוף!" כתף אחרת נכנסת במקומך, ואז המפקד ניגש. "לא לדבר יותר. שתהיה פה דממה," ואני שתקתי, ורציתי חילוף אז הרמתי יד, ואף אחד לא בא. זאת אומרת כולם עיוורים. או, נניח, עייפים מאוד ומסתכלים למקום אחר. והיד שלי הייתה תלויה באוויר, מנופפת חזק, "אני פה, תחליפו," שקט. צעדים על אדמה, ואיזה רחש בקשר מהמפקד. והתקדמנו בתוך הבקעה לכיוון ההר הגבוה ממול, אחד תלול מאוד וארוך, ומקשה, ולא הגיוני. הגיוני? הגיוני. כזה שאין בו היגיון ואתה אמור להפוך אותו לאידיאל. והתקרבנו אליו, במהירות, והיד, והכתף. ופתאום אחד משלשל, ואחד לא מרגיש טוב, וחייל אחר מסתכל על האדמה, ואחד בכלל על האלונקה, ונשארנו רק אנחנו, ארבעה, ועוד ארבעה אחרים באלונקה אחרת. ודי. ואי אפשר. והספר הקטן התחכך לי בכיס, זאת אומרת כמעט קרע לי את המכנס, והזיעה שלי נכנסה בו, לתוך האותיות, לתוך הניקוד, לתוך השם שלו, לתוך הכריכה, לתוך העותק הבא שלו, והוא שרט לי את העור, וחשבתי על אמא, זאת אומרת, אין זאת אומרת, כן, אמא. על האובדן שלא יהיה כל כך נורא, ועל הטון השקול שהמילים נאמרו בטלפון. והשרירים כואבים. קורסים? לא. למה לא? קורסים גם קורסים. נחפרים בחול ואתה לבד עם עוד שלושה, ויוצאים קולות מוזרים, מפתיעים, לא מאופקים, ממקומות נמוכים, אההההההההה, ססססססססס, קקקקקקקקק, כל החיילים ביחד, ואין מקום להפסיק כי המפקד ממשיך בהליכה, והוא קל, זאת אומרת קל לו, ואין לו ציוד, ואין לו משקל על עצם הבריח, ואין לו משהו על הכתף, והוא לא ניווט בלילה, ואתה רוצה להגיד לו, היי תצטרף, אבל איפה. כלום. זאת אומרת שהיד נשארת כל הזמן הזה למעלה, באוויר, בחושך. והעיניים על השביל, והוא כל כך קרוב השביל הזה, ולמה קשה כל כך לטפס עליו אם הוא כל כך קרוב. ואין אוויר. אין אוויר? יש. הוא פשוט נלקח. זאת אומרת האוויר ננשם אבל מישהו גונב לך כל נשימה שנייה. והספר. עוד לא הגענו לחצי העלייה. והיה עליי מנשא, וסט, ונשק, והכול לא קל. והכול מתחפר בתוך האדמה. והשרוכים. והנעליים. והחתכים מהחגורה. על העור. על הבשר. איפה הבשר? היה חשוך. והספר בתוך הכיס. השפיץ שלו ננעץ. זאת אומרת לא נכנס לתוך הרגל, לא עבר אל הצד השני אבל ננעץ, דקר, הטריד. וחיטטתי בכיס, שם? שם. קרוע? מעט יותר. והאותיות? על הסף. אבל אי אפשר. האלונקה והמנשא על הכתפיים נכנסו לתוכי ואני קיבלתי אותם, והגוף התגמש, שינה צורה בשביל משהו גדול ממנו. אבל הספר. זה ספר זה? קטן כל כך, וכמה מאמץ נדרש בשבילו. ותפסתי אותו, תוך כדי הליכה, והנשימה, ולא ראיתי כלום, חוץ מהשביל, והגב והכתפיים. זאת אומרת ראיתי. ראיתי את הדברים הקרובים אליי. והספר היה חד אצלי ביד, כאילו הרגל שלי שייפה אותו. וחשבתי אמא. אני לא יכול. אי אפשר. הספר חד. קשוח. מתריס נגדי. ואני נושם כבד. רק עד סוף העלייה. אני לא יכול. אין בי יכולת. אין בי יכולת? לא יודע. שמתי את הספר על קצות האצבעות. ועשיתי את עצמי משליך אותו מעליי. זאת אומרת לא מקבל אותו יותר. ובפעם השלישית הוא נפל לי מהאצבעות ונשאר על האדמה. נפל? הושלך? והוא לא השמיע שום קול, דבר לא קרה, אבל בכל זאת רציתי לחזור אליו אחרי רגע, והמשכנו לצעוד על החול הרך ואף אחד לא שם לב, זאת אומרת היה שקט ואני לא יכולתי לדבר. ורציתי להגיד. הספר. זאת אמא שלי. רגע. כל כך מעט מילים הפרידו ביני ובין אמא שלי.