מחשבות לא חינוכיות פרה ופוסט קורונה

פמ"ע, ימ"ע, המוחות הכושלים של משרד החינוך כיצד חושבים חינוך*

באפריל 2008 פורסם בכתב העת של הסתדרות המורים "הד החינוך" בעריכתי מאמר בשם "דרוש מוח למשרד החינוך".1 נטען בו שלמשרד החינוך שלנו "אין מוח" - יחידת תכנון החושבת לטווח בינוני ורחוק. המשרד, העוסק בתחום שעל פי מהותו מכוון אל העתיד, עסוק כל כולו בהווה ומתנהל בין משימות דחופות למשברים תכופים. עוד נכתב באותו מאמר, שתובנה זו חִלחלה לתודעתן של השרה והמנכ"לית דאז, יולי תמיר ושלומית עמיחי, וכי הן נערכות להקמת יחידת תכנון. בשנים שחלפו מאז הקים משרד החינוך שתי יחידות תכנון - אגף מחקר ופיתוח, ניסויים ויוזמות ואגף בכיר אסטרטגיה ותכנון. למשרד החינוך שלנו יש עכשיו שני מוחות - טובים השניים מן האחד. האומנם? האם שני המוחות של משרד החינוך יודעים לחשוב חינוך? האם המחשבות שלהם מובילות את מערכת החינוך שלנו למקום טוב יותר? בואו נבדוק.

מוח 1: כשלים בהיגיון

בדצמבר 2016 פרסם מוח 1, המוח של אגף מו"פ, כרך מושקע בשם מתווה מדיניות מו"פ לפדגוגיה מוטת עתיד. שנתיים לאחר מכן, בינואר 2019, הוא פרסם כרך מושקע נוסף בשם פדגוגיה מוטת עתיד 2: מגמות, עקרונות, השלכות ויישומים, שהתרכז במשמעויות הפדגוגיות של המתווה שפורסם בכרך הראשון. שני הכרכים אינם ניירות למגירה; הם עובדו למדיניות חינוך המשפיעה על בתי הספר בארץ, במיוחד על בתי הספר של מחוז הצפון, שהתנדב ליישם אותה באדיקות ולהיות מופת של פדגוגיה מוטת עתיד (פמ"ע) למערכת החינוך כולה.

נאמר מיד וללא שהיות: המוח של אגף מו"פ מוטה על ידי דפוס חשיבה כושל המייצר מחשבות כושלות, המבלבלות את בתי הספר ומובילות אותם למבואות סתמיים וסתומים. הכיצד? התחשיב של מוח מו"פ הוא כזה: אם אצליח לאתר, לזהות ולחזות את המגמות ואת התופעות שיעצבו את העולם במאה ה־21, אוכל לגזור מהן יעדים למערכת החינוך ולעשות "חינוך של המאה ה־21" - חינוך הנובע בהכרח מהמציאות של המאה הנוכחית. מה רע? מיד נראה.

מוח מו"פ איתר חמש מגמות עולמיות: חברתיות, טכנולוגיות, כלכליות, סביבתיות ופוליטיות. בכל מגמה הוא זיהה וחזה תופעות טיפוסיות. למשל, ב"מגמות חברתיות" הוא זיהה וחזה תופעות כגון סוגי משפחות שונים, הגירה, עלייה ברמת ההשכלה, כניסת נשים לשוק העבודה, השמנת יתר. ב"מגמות טכנולוגיות" הוא זיהה וחזה תשתיות מִחשוב זולות וזמינות, מחשוב ענן, האינטרנט של הדברים, מרחבי פעולה וירטואליים ורבודים, ממשקי מוח־מחשב ועוד. ב"מגמות כלכליות" הוא זיהה וחזה כלכלת ידע גלובלית, עלייה של מעצמות כלכליות חדשות, גידול בפערים ובאי־שוויון, אוטומציה של העבודה, היעלמות מקצועות ישנים והופעת מקצועות חדשים ועוד. ב"מגמות סביבתיות" הוא זיהה וחזה גידול באוכלוסיית כדור הארץ, מעבר לתרבות הצריכה המערבית, התחממות גלובלית, התרחבות התודעה הסביבתית ועוד. ב"מגמות פוליטיות" הוא זיהה וחזה גלובליזציה וגלוקליזציה, צמצום תקציבים, הרחבת הביזור וההפרטה, הגברת השקיפות, לגליזציה של סמים קלים ועוד. למה מגמות ותופעות אלה ולא מגמות ותופעות אחרות? שיהיה...

עתה הגיע תורו של החינוך לעשות את המהלך המכריע. עליו לגזור מהמגמות שאותרו ומהתופעות שזוהו ונחזו עקרונות חינוכיים שינחו את בתי הספר, שכן "המגמות מקיימות קשרי גומלין הדוקים ביניהן, ובינן לבין עולם החינוך מתקיימים יחסי סיבה ומסובב". החינוך לא אִכזב, וגזר שישה עקרונות: פרסונליות - הלומדים יבחרו ללמוד בדרכם שלהם; שיתופיות - הלומדים ישתפו פעולה; אי־פורמליות - הלומדים ילמדו בכל מקום; גלוקליות - הלומדים יבינו נושאים מהרמה הלוקלית עד הרמה הגלובלית; תמורתיוּת - הלומדים יסתגלו למציאות משתנה; תִכלוּל (אינטגרציה) - הלומדים יגבשו זהות עצמית.

יפה מאוד! מוח מו"פ איתר, זיהה וחזה מגמות ותופעות מכוננות במאה ה־21 וגזר מהן שישה עקרונות חינוכיים.2 עבודה טובה. מה הבעיה? יש הרבה בעיות, נסתפק בשתיים, מתודולוגיות. בעיה ראשונה: לא ברור כלל כיצד נגזרו דווקא ששת העקרונות החינוכיים האלה מהמגמות והתופעות של המאה ה־21, שאותרו, זוהו ונחזו. אפשר לגזור ממגמות ותופעות אלה עקרונות אחרים ואף סותרים. יש אפוא מקום לחשד שהעקרונות החינוכיים הללו לא ממש נגזרו ממגמות ותופעות (ממילא אי־אפשר לגזור עקרונות חינוכיים ממציאות כלשהי, כפי שנראה מיד), הם היו מוכנים מראש ו"שיחקו אותה" כאילו נגזרו. ולא, מוח 1 אינו מרמה אותנו, הוא אינו מוח זדוני; הוא פשוט אינו מודע למעשיו; הוא שרוי בהונאה עצמית.

הבעיה השנייה מהותית יותר: המהלך של הפקת עקרונות חינוכיים ראויים ממגמות ותופעות מצויות כושל מעיקרו. סטודנטים לפילוסופיה לומדים על הכשל הזה בשנה א' או ב'. קוראים לו "הכשל הנטורליסטי". הרעיון הוא שאי־אפשר לגזור ראוי ממצוי, ערכים מעובדות, "חינוך של המאה ה־21" מתיאור של המאה ה־21, "פדגוגיה מוטת עתיד" ממגמות ותופעות עתידיות. הראוי והמצוי - למרות נקודות מפגש ביניהם - הם ממלכות נפרדות; לא ניתן לגזור את האחת מהאחרת. החינוך שייך במהותו לממלכת הראוי, ולכן הוא אינו יכול להפיק את עצמו מתיאור המצוי. כאשר למשל, שני הכרכים של פמ"ע קובעים שהמאה ה־21 תהיה עתירת טכנולוגיה דיגיטלית, מה זה אומר לחינוך? הוא יכול למלא את בתי הספר בכלים דיגיטליים, אבל גם להכריז עליהם כעל מִתחמים סטריליים לכלים דיגיטליים, כפי שאכן עשו בתי ספר (טובים) בעולם שרצו שהתלמידים יעמיקו בטקסטים מודפסים, ישוחחו עליהם עם מוריהם וייהנו מ"רווחה דיגיטלית". החינוך, אם כן, יכול, ולדעת רבים אף צריך, לפעול נגד המציאות ולא איתה. תפקידו לבקר ולשפר את המציאות ולא רק להסתגל אליה. כך או כך, המציאות אינה מאלצת את החינוך לפעול באופן מסוים; החינוך נידון לחופש.

מדוע החינוך נופל שוב ושוב לכשל הבסיסי הזה? משום שהוא רוצה להיות מדע או מקצוע מבוסס מדע, כמו רפואה למשל. למדעים יש שיטות, תיאוריות, תצפיות, מדידות ומכשירים הלוכדים את המציאות "כהווייתה" - קשה להתווכח איתם. ומה יש לחינוך? בעיקר מאוויי לב, כוונות טובות, חלומות מוטי ערכים, אוטופיות. איך אפשר לסמוך על חומרים מפוקפקים כאלה?! החינוך רוצה להיות מדעי, רוצה עובדות בטוחות, רוצה חסינות מפני ויכוחים, רוצה כוח. לכן הוא נדחף לאוניברסיטאות ומקים שם בתי ספר לחינוך (שהאוניברסיטאות מתייחסות אליהם קצת בזלזול); חוקרי החינוך בבתי הספר האלה ובמכללות לחינוך מייצרים אין־ספור מחקרים "מדעיים" (שמעטים קוראים והשפעתם על החינוך מועטה); ומשרד החינוך מפיק ניירות מדיניות "מדעיים" כמו ניירות פמ"ע.

צריך לומר לחינוך את האמת: "חינוך יקר, זה מה יש: מאוויי לב, כוונות טובות, חלומות מוטי ערכים, חזונות. נכון, יש גם ידע מחקרי - על תוכניות לימודים, הוראה, למידה ועוד - אבל בהקשר שלך, הידע המחקרי מופק מחזון ולא להפך. אתה צריך להפעיל דמיון וליצור חזון משכנע - המתכתב עם המציאות אך לא נובע ממנה - ואז לגייס ידע מחקרי שיסייע לך לממש אותו. נקודת המוצא שלך היא חזון מוטה ערכים (חמ"ע) של חברה ובוגר ראויים. הניסיון שלך לגזור חזון, או עקרונות חינוכיים, מתיאור מדעי לכאורה של המציאות, הוא הונאה עצמית והונאת הציבור, והוא מפיק בהכרח ניירות נטולי היגיון ונטולי השראה".

בקיצור, מוח מו"פ אינו יודע לחשוב חינוך, וכנראה גם מפחד לחשוב חינוך. הוא מפחד להציג לבוס שלו, המפחד מהבֵּייס שלו, חזון אמיתי, פמ"ע אמיתית - פדגוגיה מוטת ערכים או פדגוגיה מוטת עבר, שכן לערכים, בהבדל ממיומנויות, יש עבר ארוך, וגם עתיד ארוך. בחברה השבטית והמקוטבת שלנו מסוכן להציג חזון אמיתי מבוסס דימוי אוטופי של הראוי - ולא דימוי דיאגנוסטי כביכול של המצוי - משום שהוא מאיים על החזונות, כלומר הזהויות, של השבטים האחרים, והם עלולים להגיב בתוקפנות, כמו שיחידים וציבורים מגיבים כאשר מאיימים על הזהות שלהם. במצב חברתי־זהותי כזה מוח מו"פ מעדיף לפברק מסמכים "מדעיים" ולהפיק מהם "חינוך מבוסס ראיות" ניטרלי ומשמִים, חינוך נטול תעוזה ומעוף שאינו מאיים על אף אחד ואינו מניע אף אחד. אפשר להבין את הפחד של מוח מו"פ. יש לנו אמפתיה למוחות מפוחדים במשרד החינוך.

מוח 2: כשלים בהבחנה

בואו נראה מה מצבו של מוח 2, המוח של אגף בכיר אסטרטגיה ותכנון. הגיע תורו. לאחרונה הודיע מנכ"ל המשרד, שמואל אבואב, לכפיפיו שהמשרד עובר ממוח מו"פ למוח אסטרטגיה, מפמ"ע לימ"ע - "ידע, מיומנויות, ערכים". ימ"ע הוא ההישג של מוח אסטרטגיה. המוח הזה זהיר וחסכוני יותר. הוא לא יוצא לציבור עם כרכים צבעוניים מודפסים, אלא עם מצגת עמוסה (ומתישה) בשם "מערכת החינוך 2030". ובכן, גם מוח 2 רוצה להיות מדעי, רוצה חינוך הנובע מהמציאות עצמה ולא סתם מדמיון חופשי. המצגת פותחת בתיאור וניתוח של העשור הקרוב - "העתיד הסביר". העתיד הסביר מתואר ומנותח בעזרת ארבעה "ממדים" - היחיד, החברה, שוק התעסוקה והטכנולוגיה. עכשיו מגיעות שקופיות עתירות מאפיינים של "ממדים" אלה - ערימות מכל הבא ליד, ללא היגיון מאחד, ללא צידוק, ללא תיאוריה. אחר כך מגיעות שקופיות על מערכת החינוך שלנו בהשוואה למערכות חינוך בעולם. אחר כך, כאילו נובעות ממה שהוצג עד כה, מגיעות שקופיות המגדירות עשרה אתגרים הניצבים לפני מערכת החינוך שלנו, ועוד כל מיני שקופיות מרובות טבלאות וגרפים. ואחר כך מגיע העיקר - "אתגר הלמידה". אתגר הלמידה כולל שלושה יסודות: ידע, מיומנויות וערכים, ימ"ע. ומוח אסטרטגיה החליט משום מה (המצגת כולה משרה תחושה של "משום מה") להתרכז ביסוד השני, במיומנויות. כל זה נסמך על ניירות של ה־OECD ושל עוד כמה גופים בעלי יוקרה וכושר הרתעה.3

אם עד עכשיו הצופה החזיק מעמד לנוכח שטף שקופיות בעלות חיבורים רופפים, שיא המצגת - "אתגר הלמידה" המתרכז במיומנויות - מאתגר אותו באופן קשה במיוחד. בואו נעיין קצת במיומנויות. הן מחולקות לשלוש קבוצות: מיומנויות חשיבה, מיומנויות רגשיות ומיומנויות חברתיות. הקבוצה הראשונה כוללת אנליזה וסינתזה, חשיבה ביקורתית ויצירתית, מיומנויות חשיבה על חשיבה ומיומנויות אורייניות בסיסיות; הקבוצה השנייה כוללת חיבור לרגשות ומודעות עצמית, שליטה והכוונה עצמית ואמפתיה; הקבוצה השלישית כוללת מערכות יחסים ועבודה שיתופית. מה רע? מי לא רוצה מיומנויות כאלה?!

מה רע: ראשית, המיומנויות הן מקבץ מקרי, מן הגורן ומן היקב, כלומר מהטרנדים החינוכיים של השנים האחרונות. רשימת מיומנויות נבונה זקוקה לצידוק, לנימוק, למה היא ולא אחרת. למשל, למה אנליזה וסינתזה ולא, נגיד, השוואה או הסקה או הבחנה (מיומנות שמוח 2 מתקשה בה במיוחד)? שנית, רוב המיומנויות אינן מיומנויות כלל. מיומנות היא דפוס פעולה הנרכש באמצעות חיקוי ותרגול לצורך השגת שליטה אוטומטית, למשל מיומנות נהיגה. חשיבה ביקורתית אינה מיומנות; היא איננה דפוס חשיבה הנרכש דרך אימון והופך לאוטומטי. חשיבה ביקורתית היא נטיית חשיבה המבוססת על השקפת עולם ועל הבנה של הנושא המבוקר. או בנוסח אחר, חשיבה ביקורתית היא נכונות ויכולת לראות סוגיות מרכזיות מנקודות מבט שונות ואף סותרות מבלי לאבד את עמדתך (הספקנית) שלך, למשל את ההיסטוריה של "הסכסוך" מנקודת מבט יהודית ופלסטינית. (זוכרים איך הגיב משרד החינוך על הניסיון ללמד היסטוריה באופן כזה? בהיסטריה.)4 גם חשיבה יצירתית אינה מיומנות הנרכשת באמצעות אימון ("כמה שימושים תוכלו להמציא לשדכן הזה?..."),5 והיא אינה הופכת להתנהגות אוטומטית. חשיבה יצירתית היא נטיית חשיבה המבוססת על גישה לחיים והבנה מעמיקה בתחום שבו מנסים ליצור. גם מודעות עצמית אינה מיומנות, דבר שמתַרגלים ורוכשים אחת ולתמיד. מודעות עצמית היא פרויקט לכל החיים. וכך גם אמפתיה ("אמפתיה מיומנת" היא סתירה בגוף המושג, כמו "רווק נשוי". בקריקטורה במגזין "ניו יורקר" רואים מנהל בנק מסביר ללקוח אומלל: "בעבר היינו אמפתים, אבל עכשיו זו אינה המדיניות שלנו". משרד החינוך יכול לחסוך את "תרגולי האמפתיה" המתוכננים ולהתיז בכל בוקר על התלמידים הורמון אוקסיטוצין המחזק את הנטייה לאמפתיה), וכך גם "מיומנויות" נוספות הכלולות ברשימה.6 שלישית, למה בכלל מיומנויות? ויותר מכך, למה בכלל ימ"ע? הדבר החשוב ביותר שיש להקנות לתלמידים, או לסייע להם לפתח, איננו ידע, מיומנויות וערכים, אלא הבנות - הבנות של תכנים בעלי ערך, של "רעיונות גדולים", רעיונות בעלי כושר הסברי, היבט מוסרי ונוכחות בחיים. הבנות כאלה הן כלי החשיבה הטובים ביותר שיש לנו, הן ליבת התבונה שלנו. רביעית, בית הספר במתכונתו הנוכחית אינו מסוגל להקנות את ה"מיומנויות" הללו (כשם שהוא אינו מסוגל להקנות את העקרונות החינוכיים שאותם "גזר" מוח 1). לצפות מבית הספר להקנות "מיומנויות" כאלה זה כמו לצפות מבית חולים לתקן מכוניות או ממוסך לרפא חולים. בית הספר במתכונתו הקיימת - מתכונת שמשרד החינוך מתחזק בקנאות - אינו בנוי לכך. הוא יודע להקנות ידע שטחי ומיומנויות בסיסיות. הוא אינו יודע, למשל, כיצד לגדל אנשים ביקורתיים או אנשים המודעים לעצמם. בית הספר, כלומר המשרד שמתחזק אותו, כלומר המדינה שמתחזקת את המשרד, גם לא ממש רוצים אנשים כאלה, ביקורתיים ומודעים, או יצירתיים ואמפתיים. הם רוצים בעיקר אנשים קונפורמיים; תלמידים, חיילים, עובדים ואזרחים המתפקדים ביעילות במסגרות שלהם.

מוח 2 לא רק לוקה באותו כשל לוגי של מוח 1, הוא גם אינו מסוגל לבצע הבחנות בסיסיות (לחשוב זה להבחין) והוא גם מנותק מהשטח - ממערכת החינוך ובתי הספר שלה. בקרוב המוח הזה יתחיל לטרטר את השטח. המנכ"ל ילחץ על ראשי המחוזות שילחצו על המפקחים שילחצו על המנהלים שילחצו על המורים שילחצו על התלמידים לעשות ימ"ע.

מה שירסן את מוח 2 הם מוחותיהם של המורים. המורים בישראל פיתחו מנטליות של "גם זה יעבור". הם יודעים ששרי חינוך והאג'נדות החינוכיות שלהם מתחלפים מהר, בקצב הקדנציות הקצרות. הם גם יודעים ש"הרפורמות" של שרי החינוך מיועדות בעיקר לתקשורת ולבסיס המפלגתי שלהם ושכמה שרים, אם לא רובם, הגיעו למשרד החינוך במקרה ולשהות קצרה בדרך למשרד הביטחון או למשרד נחשב אחר. המורים, שאינם מוקירים את שרי החינוך שלהם, אולי אף בזים להם, יעשו תנועות של פמ"ע, סליחה, של ימ"ע, בכיתות וימתינו בסבלנות ש"גם זה יעבור".

לסיכום, משרד החינוך שלנו על שני מוחותיו אינו יודע לחשוב חינוך ופוחד לחשוב חינוך. ניירות ומצגות המדיניות שהוא מייצר כושלים ומכשילים. אולי משרד החינוך צריך לוותר בכלל על חשיבה, על מוח, ולהסתפק בתִחזוק ובבנייה של בתי ספר. לחצים פוליטיים מחוץ למשרד ובתוכו משבשים את החשיבה שלו ומייצרים פמ"פ - פדגוגיה מוטת פוליטיקה (במגעַי המעטים עם בעלי תפקידים במשרד אני תמיד נחרד מהחשבונאות הפוליטית ומאווירת הפחד השולטת בו). את החשיבה הוא יכול למסור למוחות אחרים, למשל למוסדות אקדמיים, לרשויות מקומיות, לארגוני המורים, לרשתות חינוך, או להקים "רשות חושבת חינוך" עצמאית. "האנושות", אמר פעם מישהו, "מתקדמת הודות לכישלונות החינוך". בתי הספר יתקדמו, יש לקוות, למרות המוחות הכושלים של משרד החינוך. כאשר מגיפת הקורונה תחלוף והמערכות השונות ישתקמו וישובו לפעול כרגיל, כדאי שמשרד החינוך יקדיש מעט מחשבה למערכת הדו־מוחית שלו.

1* המאמר פורסם במוסף סוף השבוע של "הארץ" ב־19 במרץ 2020.

. יעל ליטמינוביץ', "דרוש מוח למשרד החינוך", "הד החינוך", אפריל 2008 (עמ' 16-22).

2. אמירות נוסח "מוח מו"פ איתר/זיהה/חזה/גזר..." הן נדיבות מאוד. מוח מו"פ בעיקר העתיק, והעתיק בעיקר סקירות של סקירות שנעשו על פי מודל STEEP לחיזוי מגמות חברתיות, טכנולוגיות, כלכליות, סביבתיות ופוליטיות. המודל אמור לספק תמונה מהימנה של העתיד הנראה לעין, שממנה אפשר לכאורה לגזור עקרונות מנחים לחינוך. לדעת כותבי פמ"ע, רק עקרונות כאלה, הנגזרים לכאורה מהמציאות, מתמודדים בהצלחה עם "אתגר הרלוונטיות".

3. יצרני ימ"ע העתיקו באופן לא ביקורתי מפרויקט Education 2030 של ה־OECD. המקור, כמו העתק, לוקה בבעיות קשות. הוא מלקט כל מיני רעיונות חינוכיים טובים, אך הרעיונות אינם מתלכדים לנרטיב אחד משכנע. יתר על כן, לא ברור כלל כיצד בתי הספר יכולים לממש אותם. החינוך הוא ממלכת הפנטזיות של המבוגרים. חכמי ה־OECD פִנטזו להנאתם.

4. ניסיונות ללמד את הספר של דן בר־און וסמי עדוואן ללמוד את הנרטיב ההיסטורי של האחר: פלסטינים וישראלים, 2009, בכמה בתי ספר, עוררו תגובה תוקפנית מצד משרד החינוך.

5. אדם יצירתי, לפי אחת התפיסות הפשטניות של יצירתיות, ניכר ביכולתו למצוא שימושים רבים לאביזר כלשהו. גם קן רובינסון טען זאת באחת מהרצאותיו החביבות. בית הספר, הוא המשיך, הורס את היצירתיות של הילדים. רובינסון מִחזר מיתוס רומנטי: ילדים הם יצירתיים מטבעם; בית הספר הורס את היצירתיות שלהם. האמת היא שאנשים נעשים יצירתיים יותר ככל שהם מתבגרים ורוכשים ידע ותובנות בתחום שבו הם יוצרים. בית הספר, המקנה להם ידע ותובנות, עשוי לסייע להם בכך.

6. אורן ארגז כתב בספרו מיינדפולנס והמהפכה השקטה בחינוך, רסלינג, 2021: "אפשר לפתח קשב, מודעות, נדיבות וצניעות כשם שאפשר לפתח את היכולת לקלוע לסל או לפתור בעיות אלגבריות. מבחינה מוחית, המנגנונים שעומדים מאחורי כל אלו הם אותם מנגנונים בדיוק" (עמ' 75). אם מצמצמים את הווייתו של האדם לקילו וחצי מוח, אולי תכונות כמו נדיבות זהות למיומנויות כמו קליעה לסל. מכל מקום, מבחינת משרד החינוך זוהי בשורה טובה: המשרד מתאמץ לצמצם את התכונות האנושיות למיומנויות כמו קליעה לסל, משום שמיומנויות קל למדוד ולהעריך, ומדידה והערכה מאפשרות פיקוח.