מטרומן ועד אובמה

 פרק 1 יחסים מיוחדים ואינטרס לאומי א. אובמה וישראל

הדאגה העמוקה, שקידמה את בחירתו של ברק אובמה לנשיאה ה-44 של ארה"ב בקרב נדבכים רחבים של דעת הקהל בישראל, העלתה מתהום הנשייה את שאלת חוסנה ועמידותה של הברית האמריקנית-ישראלית אל מול נסיבות הזמן ואילוצי השעה, המאיימים לכאורה לכרסם ולשחוק בשוליה או אפילו בליבתה. בה במידה שכניסתו לבית הלבן של ג'ימי קרטר, בינואר 1977, עוררה בציבוריות הישראלית גל של חששות (שנתבררו כמוצדקים בחלקם) מפני הפעלת לחצים בוטים מצדו של הממשל החדש, במיוחד בזיקה לבעיה הפלסטינית הטעונה והעמוסה, כך גם ניצחונו של אובמה בבחירות לנשיאות של 2008 גרר בעקבותיו חשש בישראל הרשמית והציבורית גם יחד. אחרי ככלות הכול, המדובר בנשיא, שבדומה לקרטר לא חווה התנסויות משמעותיות קודמות בעברו החברתי והפוליטי, שצרבו בתודעתו את הזיקה, האהדה והמחויבות הבסיסית לישראל.

ואכן, על רקע משפחתו המוסלמית של אביו הביולוגי ורקעו הקוסמופוליטי של אובמה עצמו (בד בבד עם העובדה שהכומר הרדיקלי והאנטישמי ג'רמייה רייט היה, לכאורה, רועה רוחני ודמות מעצבת עבורו), קל להבין שמפלס החרדה הישראלי נסק לשחקים עם כניסתו של הדייר החדש לשדרות פנסילבניה 1600. יתרה מזאת, העובדה שאובמה חרת על דגלו כיעד ראשוני את השאיפה לפתוח דף חדש של הבנה ושותפות עם העולם המוסלמי העצימה עוד יותר את הדאגה, פן מתכוונת ארה”ב לחזור במנהרת הזמן היישר אל שנות ה-50 המוקדמות ואל ימי הסגריר, הצינה והרוח הקרה שנשבה מכיוונה של וושינגטון אל עבר ירושלים באותה עת.

חששות אלה קיבלו חיזוק נוסף לנוכח עמדתו הלעומתית והמתריסה של הבית הלבן כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו בסוגיית הבנייה בשטחי הגדה המערבית ומזרח ירושלים. במארס 2010 הצמיחה סוגיה זו משבר אמון חריף במיוחד בין ארה"ב לבין ישראל, שבמהלכו נקטו אישים בכירים בממשל, דוגמת סגן הנשיא ג'וזף ביידן ומזכירת המדינה הילרי קלינטון, בסגנון בוטה במיוחד כלפי ראש הממשלה. על רקע זה, מטרתו העיקרית של הדיון בעמודים ובפרקים הבאים היא לעגן את מסכת היחסים שבין וושינגטון לבין ירושלים בתוך מסגרת המורכבת משתי תבניות יסוד עיקריות, שבתוכן וביניהן עוצבה והתפתחה מערכת היחסים שבין ארה"ב לבין ישראל מאז הקמת המדינה. מסגרת זו נועדה לזהות את הכוחות והגורמים היסודיים, הפועלים דרך קבע, אם גם לא תמיד בכיוון ובעוצמה זהים, במרחב האמריקני-ישראלי. חשיפתם של גורמי יסוד אלה, ועִמה גם איתור הדפוסים השונים שבהם השפיעו, וממשיכים להשפיע, על אופייה ועל היקפה של השותפות שהתגבשה בהדרגה בזירה זו, תאפשר לקורא להפריד בין המוץ לבין התבן, בין החולף לבין הקבוע, ובין המיידי לבין ארוך-הטווח במישור זה, העתיר מורכבות ולעתים גם רווי במתח ובאי-הבנות, ובין היתר לשבץ גם את התנהלותו ההתחלתית של מִמשל אובמה כחוליה בודדת בתוך רצף היסטורי ומושגי שלם.

ב. תבניות היסוד 1. תבנית היחסים המיוחדים

בניגוד לרוב הבריתות הדו-צדדיות במערכת הבין-לאומית, המושתתות באורח בלעדי וטהור על מכלול של גורמים ושיקולים אסטרטגיים, היוצרים את המסד היחיד לגיבושן, השותפות האמריקנית-ישראלית, וכמוה גם המסכת הכוללת של היחסים שבין וושינגטון לבין ירושלים, צמחו ועוצבו בתוך שתי תבניות נפרדות, שלעתים סתרו לחלוטין זו את זו. שתי תבניות אלה, שתחת קורתן נשזר מכלול מגוון ומסועף של תהליכים, שיקולים ואמונות, הן תבנית היחסים המיוחדים מחד גיסא, ותבנית האינטרס הלאומי של ארה"ב מאידך גיסא.1 תבנית היחסים המיוחדים, הייחודית למערכת היחסים האמריקנית-ישראלית (אם כי ניתן לזהות קווי אפיון אחדים הדומים לה במספר מצומצם של בריתות בין-לאומיות אחרות, דוגמת הברית ארוכת השנים שבין ארה"ב לבין בריטניה), מעוגנת במסכת רחבה של זיקות, אמונות והתייחסויות כלפי ישראל, שמקורן ברבדיה השונים של החברה האמריקנית.

בעוד שתבנית האינטרס הלאומי האמריקני, המבוססת על מכלול האינטרסים והיעדים הפוליטיים והאסטרטגיים, שאותם ביקשו מִמשלי ארה"ב לקדם בזירת המזרח התיכון, נגזרה משיקולים קרים של אינטרס ותועלת צפויה, מקורותיה של תבנית היחסים המיוחדים לא נמצאו בוושינגטון הרשמית ובחשיבתם ושיקוליהם של מקבלי ההחלטות.

ואכן, לא במרחב השלטוני היו מעוגנים שורשים אלה, אלא במרחב החברתי ובמישור הבלתי-פורמלי של תחושות רווחות, העדפות ערכיות ומחויבויות תרבותיות ורגשיות כלפי ישראל, שבעת התגבשותן היו משותפות למגזרים רחבים של האומה האמריקנית. אשכול התייחסויות זה נשען ונסמך, באופן מסורתי, על מטען רחב ועמוק של אהדה, אמפתיה ורצון טוב כלפי ישראל, שחרג מעבר למתחם אתני מוגדר ומצומצם.

בבסיסו שיקף מרקם זה את האמונה הרווחת של קבוצות וקהלים שונים ומגוונים בחברה האמריקנית, לפיה קיים דמיון בסיסי ועמוק בין שתי האומות מבחינת ההיסטוריה והאתוסים המכוננים, האידיאולוגיה ומערכת הערכים, המבנה החברתי והסגנון הלאומי.

כך, למשל, נתפסה ישראל עם הקמתה כישות דינמית וחלוצית, הנחושה להגן על עצמה ולהתמודד עם כל אתגר. בדומה לשאיפה האמריקנית לכבוש את הסְפָר ולהתמודד בהצלחה עם מסכת מורכבת של אתגרים פיזיים, טכנולוגיים ואנושיים, הצטיירה גם ישראל משחר היוולדה בציבוריות האמריקנית כאי בודד של יַזָמוּת נמרצת, קִדמה, מודרניזציה ודמוקרטיה בתוככי העולם הערבי האוטוריטרי, המסורתי והנטוע כל כולו בעבר. לא זו בלבד ש"אתוס הספר" האמריקני נתפס כדומה ל"אתוס כיבוש השממה" הישראלי, אלא שהשאיפה להקים בית לאומי בארץ ישראל עבור המיעוט היהודי הנרדף, וכך לממש את רעיון התחייה הלאומית, נתפסה כאנלוגית לחוויה האמריקנית בתמציתה הגבישית המזוקקת.

שכן, כמו בהקשר לעם היהודי שׂבע הסבל והרדיפות, גם במקרה האמריקני מדובר היה בקבוצות חברתיות ודתיות עשוקות ומרוששות, שיצאו לעולם החדש, אם כתוצאה מרדיפות דתיות באנגליה ובהולנד (הבדלנים הפוריטנים), ואם כתולדה של רעב, מחסור והידרדרות בסולם החברתי והכלכלי באנגליה של המאה ה-17 ("משרתי החוזה"), וזאת במטרה לכונן אורח חיים ומִמשל חופשיים.2

ואמנם, האתוס המכונן של החיים הציבוריים ביבשת האמריקנית, שהיה מקופל ב"אמנת מייפלאואר" משנת 1620 (שהניחה את התשתית ליצירתו של מִמשל עצמי פוריטני בטבורו של עולם שכוח-אל, עוין ופראי),3 הצטייר בתודעה ובזיכרון הקולקטיבי האמריקניים כבר-תוקף ויישום גם בזיקה לאתוס ולמורשת הישראליים, שבמרוצת השנים הפכו לבבואה ותעתיק קטן ממדים של הדגם האמריקני. כדבריו של נדב ספרן, "...יש לארצות הברית מסורת ארוכה של אהדה לעמים המתאמצים לרכוש להם ישות לאומית ועצמאות מדינית, בכלל, ולעמים נרדפים בפרט, ומסורת זו טיפחה את נטייתה לראות בעין יפה את שאיפותיה של הלאומיות היהודית... אמריקנים חשו אהדה רבה לישראל גם בגלל היותה אומה דמוקרטית וחברה הספוגה בערכי החירות ובתרבות ההומניסטית של המערב.... גם רוחם של החלוצים, שבנו את ישראל, מזכירה את הרוח ששררה בארצות הברית בנעוריה, ותנופתה של רוח זו, שהולידה את ההישגים בתחומי הכלכלה, החברה, המדע והצבא, זכתה להערכה רבה בארצות הברית, שחברתה מסורה לפולחן ההישגיות והקִדמה."4

על רקע מסד זה של אמפתיה והזדהות, שנגזרו ממורשת אידיאולוגית וערכית דומה, היוו לקחיה של השואה מקור נוסף ורב-עוצמה לאהדה ולמחויבות לישראל עבור ציבורים רחבים בחברה האמריקנית. אחרי ככלות הכול, לנוכח שתיקתו של העולם הנאור ואוזלת ידו המוחלטת של מִמשל הנשיא פרנקלין דלנו רוזוולט אל מול השמדתה של יהדות אירופה, נראתה התמיכה בישראל לאחר תום המלחמה "כמעין פיצוי של העולם, של אומות המערב ושל העמים הנוצרים לעם, שעבר אותו כור ייסורים נורא, וכהענקת מקום מקלט לבני העם הזה, ששרדו לאחר השואה."5

הדימויים המצמררים ומכמירי הלב, שנצרבו בתודעת האומה האמריקנית והִכו בבשרה לאחר השואה, כללו לא רק את מראות האימים של מחנות המוות וההשמדה, אלא גם רסיסים וקטעי זיכרונות היסטוריים מצומצמים יותר לכאורה, אך בעלי משמעות מעצבת לא פחות עבור המודעות והמצפון האמריקניים (דוגמת מסע הנפל של הספינה "סנט-לואיס" מסביב ליבשת אמריקה בשנת 1939, כאשר רשויות ההגירה בפלורידה סירבו להעניק אשרות כניסה ל-930 הנוסעים היהודים שהגיעו על סיפונה מגרמניה, והיא נאלצה לשוב לאירופה). דימויים אלה הרחיבו והעמיקו עוד יותר מאגר זה של תמיכה ציבורית רווחת (אם גם לא בהכרח מִמשלית) בישראל. הושטת היד לאוד המוצל מן הכבשנים נתפסה כסגירת מעגל וכדרך לטיהור והזדככות הנפש והאומה האמריקנית.

לא רק תהליך בניית האומה הישראלית והערכים שהצמיח נתפס בציבור האמריקני כדומה בעיקרו לחוויה האמריקנית, גם אופייה של החברה הישראלית כחברת מהגרים, המורכבת מפסיפס אתני מגוון ומתמודדת דרך קבע עם שאלות של זהות וגיבוש מכנה משותף, תרבותי ולאומי, עבור קבוצות המהגרים שנחתו על אדמתה, הצטייר כבר-השוואה לחברה האמריקנית. שתי החברות גם יחד עוצבו והתגבשו כתולדה של גלי הגירה רצופים, שהצמיחו תהליכי ודפוסי קליטה והטמעה דומים לכאורה (דוגמת המדיניות ההתחלתית של יצירת כור היתוך, כמו גם המדיניות המאוחרת יותר של פלורליזם תרבותי). ישראל זכתה, אפוא, לאהדה מיוחדת בקרב רבדים נרחבים בציבוריות האמריקנית משום שניתן היה לראות בה, ממש כמו בארצות הברית, "אומה של מהגרים ממקומות שונים, אנשים שנטשו את ארצות מוצאם... והגיעו לחופים חדשים, שבהם התאמצו לבנות חברה צודקת ובת-חורין."6

מעבר למסכת דימויים זו, שנגזרה מנטייתם של "האמריקנים להזדהות עם הסגנון הלאומי הישראלי שבמרכזו הרוח החלוצית... ועקרונות חופש הפרט והחירות,"7 קיימת גם זיקתם הדתית העמוקה לארץ הקודש, ערש הנצרות וכתבי הקודש, שממנה בקעו דברי הנבואה המקראיים על אודות שובו של העם הנבחר אל ארצו המובטחת.

המדובר, אפוא, במסכת עשירה ורבת-פנים של התייחסות וזיקות ערכיות, תרבותיות ואידיאולוגיות מזדהות ותומכות בישראל, שאפיינה באופן מסורתי את חשיבתם של נדבכים שונים ומגוונים בחברה האמריקנית, ושהעניקה למישור היחסים האמריקני-ישראלי תשתית רחבה ועמוקה של רצון טוב, הבנה ומחויבות.

על רקע מסד חברתי זה, צמיחתם המטאורית של ארגונים ושדולות, שבשנות ה-60 של המאה ה-20 הפכו לגופים בעלי עוצמה ויכולת לנתב אל תוככי המערכת הפוליטית האמריקנית יוזמות חקיקה ותוכניות לסיוע ותמיכה בישראל, היתה בבחינת הנגזרת הבלתי-נמנעת של אקלים חברתי זה. לנוכח תנאים אלה של חיבה, אך טבעי היה עבור נציגי הגרעין הקשה של תומכי ישראל בציבוריות האמריקנית (בעיקר, אך לא באופן בלעדי, בקרב יהדות ארה"ב) לשאוף לתרגומו הקונקרטי והמוחשי - בדמות צעדים מדיניים - של מארג הדימויים והתפיסות, שהיו רוויים דרך קבע באהדה לישראל, ושיצרו בהתגבשותם הכוללת את תבנית היחסים המיוחדים.

מבחינה זו, הצלחתה המרשימה של השדולה איפא"ק ("הוועד האמריקני-ישראלי לעניינים ציבוריים") בקידום מהלכי חקיקה למען ישראל בקונגרס ובסיכול יוזמות ממשלתיות שנתפסו כמנוגדות לאינטרסים ביטחוניים של ישראל שיקפה את העובדה שהיא פעלה בתוך סביבה ציבורית וחברתית תומכת, ולא היה בה, אפוא (כפי שמקובל לחשוב), תולדה בלעדית של יכולת ארגונית וכספית.

במילים אחרות: שני בתי הקונגרס, שהיו קשובים דרך קבע להלכי רוחו של הציבור האמריקני, שיתפו פעולה ברצון ובהתמדה עם יוזמות של איפא”ק ושל ארגונים פרו-ישראליים נוספים בזירה הפנים-אמריקנית, משום שהללו עלו בראייתם בקנה אחד ותאמו לחלוטין את מסכת האמונות והערכים, שאפיינו את חשיבתו של רוב הציבור האמריקני, שאותו ייצגו על גבעת הקפיטול.8

ובאשר לקול היהודי, העובדה שהקהילה היהודית בארה"ב היוותה מיעוט קטן בלבד בחברה האמריקנית מבחינה מספרית (כ-2.5% בלבד במהלך רוב התקופה הנדונה ו-1.8% עם תום העשור הראשון של המאה ה-21), לא מנעה את הפיכתו לגורם בעל משמעות אסטרטגית מופלגת במרבית מערכות הבחירות לנשיאות בששת העשורים האחרונים. זאת מאחר שאחוז ההצבעה של יהודי ארה"ב היה גבוה בדרך כלל במידה ניכרת מאחוז ההצבעה הכללי, ומאחר שקהילות יהודיות לא מעטות היו מרוכזות במדינות מפתח, שמספר האלקטורים הבוחרים בהן היה גדול במיוחד. לפיכך אין זה מפתיע שקהילה זו, שהזדהתה ברובה המכריע עם הערכים והזיקות שנגזרו מתבנית היחסים המיוחדים, הפכה למוקד חיזורם הנמרץ של רוב המתמודדים על הכרטיס לבית הלבן.

אף שהקול היהודי היה באופן מסורתי דמוקרטי ברובו הגדול (שכן המיעוט היהודי היווה חלק אורגני מן הקואליציה האתנית הגדולה, שהנשיא פרנקלין דלנו רוזוולט גיבש בשנות ה-30 של המאה ה-20), הוא היווה יעד מתמיד לחיזור מצד מועמדים רפובליקנים. זאת במיוחד לאחר שפלח נכבד מן הציבור היהודי נטש את הריכוזים העירוניים המסורתיים ועבר להתגורר בפרוורים. על רקע הוויית חיים חדשה ופלורליסטית זו זיהתה המפלגה הרפובליקנית חלון ממשי של הזדמנות כדי לחדור למגזר היהודי ולנגוס במאגר המסורתי והרחב של הקולות הדמוקרטיים.

ואכן, בעוד שבבחירות לנשיאות שנערכו ב-1960, 1964 ו-1968, לא חצה הקול היהודי שהוענק למועמדים רפובליקנים את מחסום 18 אחוזי התמיכה, החלו פני הדברים להשתנות בשנות ה-70. כך למשל הצליח הנשיא הרפובליקני ומועמד מפלגתו לתקופת כהונה נוספת, ריצ'רד ניקסון, לזכות בבחירות לנשיאות של 1972 בלא פחות מ-35% מן הקול היהודי (בין השאר על רקע עמדותיו הביקורתיות כלפי ישראל של יריבו הדמוקרטי, הסנאטור ג'ורג' מקגאוורן). כך גם עלה בידיו של המועמד הרפובליקני רונלד רייגן לזכות בלא פחות מ-39% מן הקול היהודי בבחירות 1980, בין היתר לנוכח מסכת היחסים הטעונה של יריבו, הנשיא ג'ימי קרטר, עם ישראל בזיקה למכלול הפלסטיני. אותם דברים אמורים לגבי סגן הנשיא ג'ורג' בוש האב, שב-1988 נבחר למועמד המפלגה הרפובליקנית במירוץ לבית הלבן אל מול המועמד הדמוקרטי מייקל דוקאקיס, ושזכה ב-35% מקולותיהם של יהודי ארה"ב. ואמנם, מאז בחירות 1972 ועד לבחירות 1988 עלה בידי מועמדים רפובליקנים לנשיאות לחצות את מחסום 30 אחוזי התמיכה בארבע התמודדויות (1972, 1980, 1984 ו-1988).

אולם בשני העשורים האחרונים נבלמה מגמה זו של התרחבות הפלח הרפובליקני בקרב הקהילה היהודית. זאת, בין היתר, על רקע הופעתם של מועמדים עצמאיים (דוגמת רוס פרו בבחירות 1992 ובמידה פחותה ב-1996, וראלף ניידר ב-2000), שהצליחו לא פעם לפגוע בהיקף התמיכה היהודית במועמדים רפובליקנים. אפילו נשיא שנחשב אוהד ביותר לישראל, ג'ורג' בוש הבן, זכה בבחירות 2004 רק ל-24% מן הקול היהודי במירוצו לתקופת כהונה נוספת, נגד הסנאטור הדמוקרטי ג'ון קרי. ב-2008 התמודד הסנאטור הרפובליקני ג'ון מקיין נגד המועמד הדמוקרטי ברק אובמה, שנתפס כאדיש, ואפילו עוין במידת-מה לישראל, ולמרות זאת הצליח לזכות רק ב-22% מן הקולות היהודיים.9

2. תבנית האינטרס הלאומי האמריקני

בעוד שתבנית היחסים המיוחדים מהווה ביסודה מסכת רחבה של גורמים "רכים", הכוללים תחושות, אמונות והתייחסויות ערכיות, אידיאולוגיות ונורמטיביות, תבנית האינטרס הלאומי האמריקני מעוגנת באשכול של שיקולים "קשים". שיקולים אלה קשורים באורח בלעדי לקידומם של האינטרסים והיעדים הפוליטיים והאסטרטגיים, שקברניטיה של ארה"ב הגדירו כחיוניים לביטחונה הלאומי של אומתם בזירת המזרח התיכון. תבנית היחסים המיוחדים צמחה והתגבשה במרחב הציבורי וברבדיה השונים של החברה האמריקנית, ואילו תבנית האינטרס הלאומי נוצרה במישור השלטוני ובאגפיו השונים של המִמשל האמריקני, והעניקה ביטוי אזורי לראייתו האסטרטגית הכוללת.

למרות העובדה שלפנינו שתי תבניות, השונות זו מזו הן מבחינת הבסיס והן מבחינת התכנים והמהות, אין להסיק מכך שתהום עמוקה היתה פעורה ביניהן בכל מהלך ששת העשורים העומדים לבחינה. למעשה, לצד תקופות של סתירה ופער עמוק בין תבנית היחסים המיוחדים לבין תבנית האינטרס הלאומי מבחינת המשמעויות שנגזרו מהן בכל הקשור לניהולה של המדיניות האמריקנית במזרח התיכון בכלל, וכלפי ישראל בפרט (במיוחד במהלך העשור הראשון לקיומה של המדינה), ניתן להצביע על עשורים שלמים שבהם שתי התבניות הללו חיזקו והעצימו האחת את רעותה, הגם שנגזרו מהנחות יסוד שונות.

במהלך המלחמה הקרה, המטרות שאותן חרתו מעצבי המדיניות האמריקנית במזרח התיכון על דגלם דרך קבע כללו: שאיפה לאספקה סדירה ובלתי-מופרעת של נפט מן המפרץ הפרסי; רצון להגביר את ההשפעה האמריקנית בזירה על חשבונה של ברה"מ, במיוחד על רקע נטישתה ההדרגתית של בריטניה את המרחב, אך מבלי שהדברים יגיעו לכלל עימות ישיר ומסוכן בין שתי מעצמות העל; ויישובו - או לפחות מיתונו - של הסכסוך הישראלי-ערבי.

מקבלי ההחלטות בעידן המלחמה הקרה חששו, שכשם שרצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד בסרייבו, ב-28 ביוני 1914, הצית בחלוף חמישה שבועות (ב-4 באוגוסט 1914) את תבערת מלחמת העולם הראשונה וגרר לתוכה את כל המעצמות האירופיות, ובכללן גם את הכוחות שלא היו מעוניינים כלל בעימות, כך עלולים משברים וסכסוכים מקומיים ואזוריים, כולל במזרח התיכון, להידרדר למלחמה כוללת והרת אסון. מכאן ששׂומה על ארה"ב להטיל את מלוא כובד משקלה והשפעתה בעת הטיפול במוקדי חיכוך ושסע דוגמת המרחב הישראלי-ערבי, שאם לא כן עלולה חבית אבק השריפה להתלקח ולהבעיר את המערכת הבין-לאומית כולה.10 "אנלוגיית סרייבו" זו הגבירה, אפוא, בוושינגטון הרשמית את ההכרה, שיש לעשות כל מאמץ כדי לייצב את הסכסוך, וכך לצמצם את סכנת העימות הבין-גושי הישיר, שהיתה גלומה בהתרחבותו ובהחרפתו.

בנוסף העריכו קברניטי הדיפלומטיה האמריקנית - במיוחד במהלך שנות ה-50 - שהנמכת הלהבות בחזית עמוסת מתח זו תקל עליהם לקדם את חזון הבלימה המוצלחת של ברה"מ, שכן רגיעה (או אפילו יציבות יחסית) במכלול זה נתפסה בעיניהם כתנאי הכרחי, שיאפשר לעולם הערבי להשתלב בברית הגנה אזורית בחסות המערב, מבלי שכל מעייניו יופנו שוב ושוב לכיוונה של ישראל.

כפי שניווכח לראות בזיקה לעידן הנשיאים טרומן ואייזנהואר, מתבנית האינטרס הלאומי במרוצת העשור הראשון לקיומה של ישראל נגזר גיבושה של מדיניות, שעמדה בסתירה קוטבית להנחות היסוד, שעליהן הושתתה ונבנתה תבנית היחסים המיוחדים. שורשיה של מדיניות זו, ששאפה לממש את חזון הבלימה תוך הישענות בלעדית על מדינות ערב, ותוך שמירה על ריחוק ובידול מרבי מישראל, היו מעוגנים בתפיסתה המסורתית של הביורוקרטיה האמריקנית - ובמיוחד של מחלקת המדינה - שהתנגדה בנחרצות ובעקשנות לרעיון הקמתו של בית לאומי לעם היהודי.

ואכן, בשנים שקדמו להקמת המדינה התייצב המִמסד השלטוני כולו כחומה בצורה, שבמרכזה מחלקת המדינה, כנגד כל יוזמה, תוכנית או מהלך, שהקמתה של מדינה יהודית עצמאית היוותה נדבך במסגרתו. בין אם המדובר היה בתוכנית החלוקה (שאושרה בהחלטתה המכוננת של עצרת האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947, ושבה תמך הנשיא טרומן חרף התנגדותה של מחלקת המדינה) או באפשרות שמִמשל טרומן יכיר במדינת ישראל לכשתקום, נותרה הביורוקרטיה הוושינגטונית נחושה בעמדתה - שהיתה מעוגנת באשכול רחב של הערכות ושיקולים אסטרטגיים - שכינונה של מדינה יהודית בלב עולם ערבי עוין יפגע באינטרסי ליבה אמריקניים באזור.

מזכיר המדינה השני במִמשלו של הנשיא טרומן, ג'ורג' מרשל; סגנו רב-העוצמה דין אצ'יסון; ראש האגף המזרח-תיכוני במחלקת המדינה, לוי הנדרסון; ראש האגף לתכנון מדיני במחלקת המדינה, עתיר המוניטין ומי שהיה מעצבה של ”דוקטרינת הבלימה" מול ברה”מ וגרורותיה, ג'ורג' קנאן; מתאם המדיניות האמריקנית עם ארגון האו"ם, דין ראסק; מזכיר ההגנה ג'יימס פורסטל; ויועצו הצבאי של הנשיא טרומן, האדמירל ויליאם ליהיי - כל "הטובים ביותר והמבריקים ביותר"11 בשדה מדיניות החוץ והביטחון יצאו חוצץ, ובתקיפות בלתי-מתפשרת, נגד הרעיון של הקמת מדינת ישראל בגיבויה של ארה"ב. זאת במהלך החודשים הסוערים, שקדמו להחלטתו של הנשיא טרומן להכיר למרות הכול במדינה החדשה מיד לאחר שנולדה, חרף אופוזיציה פנים-מִמשלית רבת עוצמה זו.

בטיעוניהם נגד התמיכה בישראל וההכרה בה, חזרה ונשנתה אמונתם של בכירי מחלקת המדינה והפנטגון (ובראשם מזכיר המדינה מרשל, שבעברו כיהן כראש מטה הכוחות המשולבים של צבא ארה"ב), שהמדינה היהודית לא תוכל להתמודד בהצלחה אל מול מתקפה ערבית משולבת. הדרך היחידה להצלתה במצב דברים זה תהיה, אפוא, באמצעות שיגורם לאזור של כוחות אמריקניים - תסריט שטמן בחובו משמעות הרת-אסון בכל הקשור למעמדה העתידי של ארה"ב במרחב כולו. וגם אם לא בכל התזכירים, ההמלצות והאזהרות שורטט תסריט אימים זה, התמונה שהצטיירה בהם היתה אחידה - נזק בלתי-הפיך למערכת יחסיה הכוללת של ארה"ב עם העולם הערבי, כתולדה בלתי-נמנעת של כל מחווה או פעולה, שתהיה בגדר הזדהות, תמיכה או הכרה בכינונה של ישות יהודית עצמאית בארץ ישראל.

כך, למשל, העלו גורמים בפנטגון את הטענה, שתלותן המסיבית של מדינות מערב אירופה (שאותן ביקש מִמשל טרומן לשקם שיקום כלכלי ופוליטי באמצעות "תוכנית מרשל" המקיפה שיזם) בדלק מזרח-תיכוני זמין וזול, מחייבת נקיטת קו מדיני פרו-ערבי מובהק, שיבטיח את זרימתו הבלתי-מופרעת של הנוזל השחור למערב. פקידים אחרים, במיוחד במחלקת המדינה, התריעו שוב ושוב מפני מגמות של רדיקליזציה בעולם הערבי, העלולות להתגבר כתוצאה מיישום החלטת החלוקה ולהצמיח נחשול של טינה ועוינות כלפי המִמשל בגין אחריותו ותרומתו למהלך. גם הטיעון, שעל רקע תמיכתה של ברה"מ בתוכנית החלוקה ואופייה הסוציאליסטי של האליטה והמנהיגות היהודית בארץ ישראל, צפויה המדינה היהודית להיות שלוחה של הקומוניזם העולמי וקרש קפיצה טבעי עבור הקרמלין בנתיב השתלטותו על המזרח התיכון, לא נעדר מחשיבתם של "הערביסטים" במחלקת המדינה, שלא היססו להלך אימים על הנשיא במאבקם נגד כינון המדינה.12

בינואר 1948 היה זה ראש האגף לתכנון מדיני במחלקת המדינה, ג'ורג' קנאן (שהפך לדמות נערצת במִמשל על רקע המברק המכונן, ששיגר ממוסקבה לנשיא טרומן בפברואר 1946, ושבו התווה את התשתית הרעיונית ל”דוקטרינת הבלימה"), שהעניק את הביטוי המקיף והרהוט ביותר לכתב האישום הביורוקרטי נגד מדינת ישראל שבדרך.

בנייר עמדה מקיף שחיבר והפיץ במִמשל, פירט קנאן מסכת שלמה של שיקולים ונימוקים אסטרטגיים, שהזהירו מפני הכרה או תמיכה במדינה יהודית ריבונית. במוקד הדברים עמד תיאורו את המרחב היהודי-ערבי כטעון ועמוס בניגודים תהומיים, שלא ניתן יהיה לגשר עליהם, והעלולים אפוא להצעיד את המזרח התיכון אל עבר עידן של חוסר יציבות הרת-אסון. לנוכח חומת העוינות וההתנגדות הערבית למימושה של תוכנית החלוקה, תיאלץ המדינה היהודית - אם אכן תקום - להישען על תמיכה כלכלית וסיוע מדיני וביטחוני מתמיד מצדה של ארה"ב. הצרה היא שמחויבות מעין זו אינה עולה בקנה אחד עם האינטרס הלאומי האמריקני, קבע קנאן.13 שכן טיפוח "יחסים קרובים עם מדינות ערב, ובמיוחד עם סעודיה", הִנו אינטרס לאומי אמריקני מובהק, בה בשעה שהקמתה של מדינה יהודית, הנתמכת על ידי ארה"ב, סותרת במישרין אינטרס זה.14

העובדה שבשנת 1948 החל צִלה של המלחמה הקרה להאפיל גם על זירת המזרח התיכון, העצימה עוד יותר בתודעתה של הפקידות האמריקנית הבכירה את חשיבותן של מדינות ערב כשותפות טבעיות למאמץ למנוע חדירה סובייטית אל תוככי זירה עתירת חשיבות אסטרטגית זו.

לנוכח כוונתה המוצהרת של בריטניה לסגת בהדרגה, לאחר תום מלחמת העולם, ממרבית נכסיה ומאחזיה בשולי ובליבת המזרח התיכון, התחוור לקובעי המדיניות האמריקנים שמשימת בלימתה של ברה"מ במרחב כולו תוטל בעיקרה על כתפיהם. מודעות זו הגבירה בעיניהם את הצורך בחיפוש בעלי ברית ושותפים מקרב העולם הערבי אל מול האתגר שבפתח. הגם שרעיון ברית ההגנה האזורית המקיפה ("ברית בגדד") עתיד יהיה לקרום עור וגידים רק עם כניסתו לבית הלבן, בינואר 1953, של הנשיא אייזנהואר, תוכניות ויוזמות בלימה ושיתוף פעולה אסטרטגי מצומצמות יותר יעלו על סדר יומו של מִמשל טרומן כבר בשלהי שנות ה-40. תוכניות אלה יצמיחו סדר יום מדיני ואסטרגי צונן ומסויג בתכלית כלפי מדינת ישראל הצעירה. במוקד תשומת הלב האמריקנית יעמוד כעת האתגר הראשוני להגן על בסיסיה הקיימים (דוגמת דהראן שבסעודיה) ולהשיג את הסכמתם של השחקנים הזירתיים להקמתם של בסיסים נוספים בתוככי העולם הערבי אל מול האיום הסובייטי המתגבר.

ערב הקמת המדינה בא מארג זה של תפיסות והערכות אסטרטגיות, שנגזרו כולן מהגיונה של תבנית האינטרס הלאומי, לכלל ביטוי חוזר ונשנה במהלכים השונים שנקטה הביורוקרטיה בניסיונותיה לסכל את יישומה של החלטת החלוקה (שלה התנגדה בתוקף, בנובמבר 1947, מחלקת המדינה).

כה נחרץ היה המִמסד הארגוני בהתנגדותו למהלך, עד שבמקרה אחד - במארס 1948 - אף נקט יוזמה עצמאית, שלא זכתה לאישורו המוקדם של הנשיא טרומן. המדובר בנאום שנשא שגריר ארה"ב באו"ם, וורן אוסטין, ב-19 במארס 1948, בפני מועצת הביטחון, ושבו קרא להשעייתה של החלטת החלוקה ולכינונו של משטר נאמנות זמני, בחסות האו"ם, לאחר יציאתה של בריטניה מארץ ישראל ב-15 במאי. יוזמה עצמאית זו (שהנשיא טרומן השלים עִמה בדיעבד כעובדה מוגמרת מאחר שהעדיף שלא להתעמת עם מזכיר המדינה עתיר היוקרה מרשל) לא הועלתה כלל להצבעה בעצרת האו"ם או במועצת הביטחון ונמוגה עד מהרה לתהום הנשייה, אך יוזמות אחרות שהעלתה הביורוקרטיה (כמו, למשל, היוזמה להטיל אמברגו בין-לאומי, בחסות האו"ם, על אספקת נשק לכל הכוחות הלוחמים בחזית הישראלית-ערבית) הפכו למדיניות רשמית ומחייבת.

3. שתי התבניות: העימות הראשון

הקרב המרכזי והחריף ביותר שהתחולל בבירה האמריקנית במהלך האביב של 1948, על אודות השאלה אם להכיר במדינת ישראל לכשתקום, הסתיים בתבוסתם של נציגי תבנית האינטרס הלאומי, לנוכח החלטתו של טרומן להעניק לישראל הכרה בפועל 11 דקות בלבד לאחר שנולדה ב-14 במאי 1948. החלטה מכוננת זו של הנשיא, שהתקבלה חרף התנגדותם העיקשת והחריפה של ”המקצוענים" וראשי מחלקת המדינה והפנטגון גם יחד, מעידה על כך שתבנית האינטרס הלאומי לא הפכה תמיד ובהכרח לבסיס המדיניות האמריקנית בפועל, וזאת גם אם נגזרותיה האסטרטגיות נהנו מתמיכתו הגורפת של המִמסד הארגוני בכל הרמות. כפי שניווכח גם בהמשך, תבנית זו מעולם לא היתה המקור היחיד לתהליך קבלת ההחלטות הנשיאותי ולהתנהלותה של מעצמת-העל האמריקנית בזירה.

במקרה שלפנינו, כמו גם במסכת ארוכה של פרשיות עתידיות, נאלצו מעצביה ונציגיה של תבנית זו להתמודד עם אשכול שלם של אילוצים פנימיים, שנגזרו מתבנית היחסים המיוחדים. כתוצאה מכך מצאו עצמם מִמשלי ארה"ב לא פעם כשהם כבולים ומחושקים על ידי האישים והארגונים, שתמיכתם בישראל נגזרה מאמונות היסוד של תבנית היחסים המיוחדים.

בהקשר להחלטתו של הנשיא טרומן להכיר במדינת ישראל ב-14 במאי, ובאִבחה אחת לסתום את הגולל על מאמציהם של פורסטל, מרשל, אצ'יסון, קנאן, הנדרסון וראסק למנוע - או לפחות לדחות - הכרעה זו, נאלצה הביורוקרטיה להתמודד עם יועציו ועוזריו הפוליטיים של טרומן בבית הלבן. בראשם עמדו קלרק קליפורד ודיוויד ניילס, שגייסו לשדה הקרב הפנימי מנהיגים ציונים בולטים כחיים וייצמן, לצד ידידים ושותפים עסקיים של הנשיא בעבר הרחוק והקרוב (דוגמת אדי ג'ייקובסון, שותפו לחנות הסידקית בקנזס סיטי כשלושה עשורים קודם לכן).15

במאבק על לבו של הנשיא שילבו נציגים אלה של תבנית היחסים המיוחדים טיעונים אסטרטגיים לא מעטים, דוגמת הטיעון, שהעלה קליפורד, שלפיו מדינת ישראל העצמאית תסייע בבלימת מאמצי ההתפשטות הסובייטיים בזירת המזרח התיכון. אולם לוז דבריהם היה מעוגן במישור הערכי, המוסרי והרוחני.

על רקע שתיקתו ואוזלת ידו של מִמשל רוזוולט לנוכח שואת יהודי אירופה, נקל להבין את נחישותם של קליפורד וניילס, ושל מנהיגים יהודים כגון הרב סטיבן וייז, שעמד בראש הקונגרס היהודי האמריקני. בתקופת השואה נמנעו וייז ודומיו בדרך כלל מלהשמיע קול זעקה רם, צלול ונוקב על גורלה של יהדות אירופה. עתה הרימו את קולם למען המאבק על כינונו של בית יהודי לאומי, שיעניק גם מחסה והגנה לפליטים ששרדו. ואכן, היה זה חובה המוסרי של האומה האמריקנית כלפי העם היהודי שהופקר לגורלו זה לא מכבר, שעמד במוקד מאמציהם של נציגי היחסים המיוחדים לשכנע את הנשיא המתלבט לקבל את עמדתם.

בסופו של דבר נפל הפור על רקע העובדה שרובו של הקונגרס תמך באופציית ההכרה בישראל, ועל רקע העובדה שטרומן נמצא בעיצומה של מערכת בחירות קשה לנשיאות והיה זקוק לתמיכתו של הקול היהודי בהתמודדותו מול מושל מדינת ניו יורק, תומס דיואי, שנהנה מתמיכה יהודית ניכרת במדינתו עתירת החשיבות האלקטורלית. תפיסתו של טרומן את ”הבעיה היהודית כבעיה אנושית בסיסית,"16 שהביאה אותו לתמוך, במרוצת השנתיים שקדמו להחלטתו להכיר בישראל, בעלייתם לארץ ישראל של 100,000 עקורים מאירופה חרף התנגדותה של בריטניה, האפילה על כל שיקול אחר והיא שעמדה ביסוד הכרעתו, ב-14 במאי, להכיר בישראל.

העובדה שהחלטה זו שיקפה את גישתם של מגזרים שונים בציבור האמריקני, ובהם האיגודים המקצועיים והכנסיות הפרוטסטנטיות הממוסדות, העניקה לגיטימציה למהלך, וכך העמידה את תבנית היחסים המיוחדים על מסד חברתי רחב.

עם זאת, אין לשכוח שהמדובר בהחלטה נשיאותית ייחודית. כדבריו של חנן בר-און, "היו אלה הכרעותיו האישיות" של הנשיא, "לתמוך הן בתוכנית החלוקה והן בהכרה בישראל מיד עם ההכרזה על הקמתה... העובדה שהחלטות הנשיא עמדו בניגוד למה שנראה היה... לקובעי מדיניותה של ארה"ב כאינטרס הלאומי האמריקני, היא מקרה כמעט יחיד בתולדות הדיפלומטיה האמריקנית. ברור שהיו מעורבים בכך שיקולים פוליטיים ואלקטורליים כבדי משקל, אך יחד עם זאת קשה להשתחרר מן הרושם, כי אלמלא היה טרומן מוּנע משיקול מוסרי בסיסי... השיקולים הפוליטיים הטהורים לא היו מאפילים על שיקולי האינטרס הלאומי."17

חרף הצלחתם המרשימה של נציגי תבנית היחסים המיוחדים לגייס את הנשיא טרומן למחנה התומך בהכרה בישראל, התברר עד מהרה שהמאבק בין הכוחות המִמשליים והציבוריים, שנגזר משתי התבניות השונות, נותר רחוק מהכרעה מוחלטת וסופית. יחלוף עוד למעלה מעשור עד שתבנית היחסים המיוחדים, על נדבכיה ונציגיה השונים, תופיע שוב בקִדמת הבמה כגורם משפיע ומחשק, שיהיה בו כדי לצמצם את מרחב התִמרון של מִמשלי ארה"ב וכך להציב בפניהם גבולות ו”קווים אדומים" בעת עיצוב מדיניותם כלפי ישראל.

במקביל, רק עם תום העשור הראשון לקיומה של ישראל יצטמצם עד מאוד הפער הראשוני שבין שתי התבניות, שבשנת 1948 היה קוטבי ובלתי-ניתן לגישור. בתקופת כהונתו הראשונה של הנשיא אייזנהואר עוצבה המדיניות המזרח-תיכונית של המִמשל לאורם של אותם יעדים אסטרטגיים, שהנחו את מחלקת המדינה והפנטגון בימיו של טרומן, קודמו בבית הלבן, והפעם, בניגוד למצב ששרר ב-1948, זכתה הפקידות לשיתוף פעולה נשיאותי מלא. התמונה היתה עתידה להשתנות אט אט במהלך תקופת כהונתו השנייה של מִמשל אייזנהואר.

על רקע התהליך שהחל להסתמן בשנות ה-50, של הפיכת ישראל מנטל לנכס אסטרטגי בראייתו של המִמשל, החל מרחב החיכוך שבין שתי התבניות להצטמצם בהדרגה. זאת משום שוושינגטון הרשמית תשאף מעתה והלאה להימנע ככל שניתן מעימות כולל עם מי שהצטיירה יותר ויותר כשותפה אסטרטגית מרכזית, מה גם שעוצמתם של הארגונים והכוחות בזירת הפנים, ששיקפו את תבנית היחסים המיוחדים, הלכה והתחזקה בראשית שנות ה-60. גם בעובדה זו היה כדי להגביל ולחשק את ממשלי ארה"ב בטיפולם בסוגיית הסכסוך הישראלי-ערבי.18

ואולם, כפי שיתברר בפרק הבא, שונים היו פני הדברים במהלך שנותיה הראשונות של המדינה, כאשר הן מִמשל טרומן - ובעקבותיו גם מִמשל אייזנהואר לאורך כל תקופת כהונתו הראשונה - שאפו לקדם את יעדיה האסטרטגיים המסורתיים של ארה”ב במזרח התיכון. זאת, תוך התעלמות ממסכת ההתייחסויות הערכיות, האידיאולוגיות, התרבותיות והחברתיות שהיו מונחות ביסודה של תבנית היחסים המיוחדים.