מידע אמין על מין

זה היה יום ראשון בצהריים והמכונית שלי להטה בשרב בחניון בית הספר. זה עתה סיימתי להעביר סדנת חינוך מיני לתלמידי כיתה ו' - התנסות ראשונה עם הגיל הזה, אחרי שנים של עבודה עם תיכוניסטים. נכנסתי למכונית ועוד לפני שהדלקתי את המזגן התקשרתי לסנדי, שותפתי, בידיים רועדות.

"היה נורא!" אמרתי לה, "נורא!"

"למה?" היא שאלה, "ילדים לא נחמדים? בלגן? כיתות קשות?"

"לא," עניתי, "ממש לא. ילדים נחמדים ממש. בית ספר מסודר, מאורגן. מורות לעניין, יועצת חכמה ומקסימה."

"אז מה הסיפור?" סנדי לא הבינה.

"שאלו אותי," אמרתי ופרצתי בבכי, "שאלו אותי, בכיתה ו', מה זה דילדו!"

השיחה הזו נמשכה עוד ועוד, תוך שאני מייבבת, תוהה על מהות החיים, מה קורה עם הילדים, לאן הגענו ושלל שאלות קיומיות נוספות. סנדי מצידה ניסתה ללא הצלחה לנחם, להרגיע ולהבטיח לי שיהיה בסדר, שיש מה לעשות, ושזה בוודאי אירוע חריג וחד־פעמי.

שבוע מאוחר יותר הייתה זו היא שהתקשרה אליי באמצע היום.

"נחשי מה שאלו אותי בכיתה," אמרה.

"מה?", עניתי, על אף שכבר ידעתי מה התשובה.

"שאלו מה זה דילדו."

כך למדנו שהשאלה "מה זה דילדו?" היא שאלה נפוצה בבתי ספר יסודיים, ושכדאי לא להתעלף בכל פעם שהשאלה הזו עולה, אלא להכין מענה מותאם ומסודר לשאלה כל כך לא מותאמת של ילדים וילדות ביסודי. לא רלוונטית להם, לא קשורה לחייהם - אבל כה נפוצה.

בסוף שנת 2013 עמדתי בפני פרשת דרכים. עבדתי בחברת היי־טק גדולה, עבודה שלא הייתה רלוונטית להשכלה האקדמית שלי, לתעודת ההוראה שלי ולשנים שבהן הייתי מורה ביסודי ובתיכון. במקביל, התנדבתי במרכז ייעוץ מיני לנוער - יעצנו לנערים ולנערות צעירים ובוגרים בנושאי מיניות, זוגיות ופגיעות מיניות. שם פגשתי את סנדי בשרטי שותפתי, שהייתה אז אחות בית ספר. שתינו סיימנו לימודי תעודה דו־שנתיים שהקנו לנו את התואר "מחנכת למיניות בריאה".

חצי שנה קודם לכן הקמתי, יחד עם עו"ד גל שרגיל, את דף הפייסבוק שצמח להיות אחר כך עמותת 'אחת מתוך אחת'. זהו פרויקט המאפשר לנערות, נשים, נערים וגברים לשתף בהטרדות מיניות, בתקיפות מיניות ובמקרי אונס שעברו. חוסר האונים שחשתי לנוכח אלפי העדויות הקשות שהגיעו לידינו הכאיב לי ותסכל אותי. הרגשתי שאני רוצה לצאת לרחובות ולזעוק את זעקתם של הקורבנות. הרגשתי שאני צריכה לעשות משהו משמעותי, אבל לא ידעתי מה.

באחד הימים הוזמנתי להרצות בהתנדבות במסגרת חינוכית לנוער. שוחחתי עם הנערים על פגיעות מיניות. הם סיפרו לי מה הרגישו כשקראו את העדויות, דיברו באומץ והיו ערכיים. לא שמעתי מהם הכחשות או האשמות המופנות לקורבן. הם היו מודעים ורגישים הרבה יותר ממה שאני הייתי בגילם. הרגשתי שאני פשוט רואה את השינוי החברתי מתרחש לנגד עיניי. כשיצאתי משם כבר הבנתי מהו אותו דבר משמעותי שאני רוצה, יכולה וצריכה לעשות - לעסוק בחינוך מיני. לפגוש מתבגרות ומתבגרים, לדבר על מיניות, ולעסוק בחינוך מיני באופן מלא, לא בהתנדבות ולא פה ושם - אלא כל יום, כל היום.

סנדי ואני אזרנו אומץ וקפצנו למים. עזבנו את העבודות שלנו והקמנו את 'מידע אמין על מין - מיזם חברתי לחינוך מיני'. קיבלנו אישור ממשרד החינוך והתחלנו לעבוד בבתי ספר. סנדי הביאה איתה את הניסיון הרב שלה בשיחות "גיל ההתבגרות" כאחות ובהנחיית קבוצות, אני הבאתי איתי את הניסיון הרב שלי בעבודה עם ילדים ועם נוער בבתי ספר ובמסגרות לא פורמליות. בנינו מערכים, העברנו הרצאות, מעגלי שיח, סדנאות תהליכיות. נסענו מדן ועד אילת, עבדנו בערים, ביישובים ובקיבוצים, ישנו בצימרים זולים וצברנו אין ספור שעות עם ילדים וילדות, מתבגרים ומתבגרות, צוותים חינוכיים וגם, כמובן, עם הורים. הורים מודאגים שביקשו לדעת אם "לספר לו בעצמי? או לחכות שיבוא לשאול?", "אני לא מכניסה לה רעיונות לראש...", "הילד שלי תינוק, הוא עוד לא שם", "המתבגרת שלי כבר גדולה - איחרתי את הרכבת?"

בסוף אותה שנה נסענו למדבר, ובמשך כמה ימים העלינו על הכתב את מה שהרגשנו שאיש לא כתב קודם. שטחנו את תפישת העולם שלנו לגבי חינוך מיני: כל קבוצת גיל - והעקרונות והשיח המתאימים לה. נסמכנו על מה שראינו בשטח, על הניסיון שצברנו, על האסטרטגיות שהוכיחו את עצמן כאפקטיביות, ולא פחות מזה - על אלו שלא עבדו. סיכמנו, סידרנו, וכתבנו חזון לעתיד.

חמש שנים חלפו מאז. עבדנו במאות בתי ספר, העברנו אלפי הרצאות ותהליכי עומק להורים ולצוותים חינוכיים. אנחנו מוסיפות ללמוד ולהתפתח - מתוך הידע המחקרי המצטבר והמתעדכן תדיר. מתוך הדיון המעמיק שאנו מקיימות עם עמיתים מתחומי האקדמיה, הרפואה, הסקסולוגיה, הפסיכולוגיה והקרימינולוגיה. מתוך הניסיון שאנו, וצוות המחנכות והמחנכים למיניות בריאה שהכשרנו, ממשיכים לצבור בשטח. המחברת הדהויה שבה כתבנו במדבר הבשילה לכדי גוף ידע עשיר - היא הפכה לספר הזה.

אנחנו מבקשות לחלוק אתכם את הידע הזה, שאספנו במסענו, מהשטח ומהאקדמיה, משיחותינו עם נערים ונערות, מהסיפורים שסיפרו לנו ההורים והצוות החינוכי, ממסקנותיהם של חוקרים ומהחיים הפרטיים שלנו כאימהות.

זו מטרת הספר הזה. לתת לכם מידע אמין על מין, על מנת שתוכלו להעביר את הידע הזה הלאה לילדיכם; לספק לכם כלים פשוטים ומעשיים לשיח בבית, הבנה של גבולות הגזרה ושלל דרכים להקל על המבוכה הטבעית האופפת את הנושא, מצד הילדים והמתבגרים לא פחות מאשר מצידכם. המציאות שנפרוש בפניכם היא מורכבת, לעיתים מכאיבה ומאיימת. חשוב לנו לומר לכם - יש מה לעשות. אין לנו כל כוונה לדכא, לערער, או להוכיח אתכם. להפך, נכיר יחד במציאות הזו ובאתגרים שהיא מציבה בפני הורים בעידן הזה, וניתן לכם כלים מעשיים שבאמצעותם תוכלו תוך זמן קצר להתחיל לדבר עם ילדיכם על מיניות, אולי אפילו תוך כדי הקריאה בספר.

אנו מזמינות אתכן ואתכם לצאת איתנו לדרך ולזכור: "והעיקר - לא לפחד כלל".

משהו חשוב מהלב שלנו אליכן/ם: כשכתבנו את הספר, כתבנו את כולו לכל המינים משום שאנחנו יודעות ששפה מייצרת מציאות. כתבנו: ילדים וילדות; נערים ונערות; מתבגרים ומתבגרות; א/נשים, משום שאנו מאמינות שכשאנחנו כותבות: בני נוער, מתבגרים, ילדים - המחשבה המיידית היא על בנים, בעוד שספר זה עוסק בילדים ובילדות, ומדבר על מתבגרים ועל מתבגרות.

בסוף תהליך הכתיבה, אחרי מחשבה מעמיקה שיש בה גם תחושת החמצה, החלטנו לחזור ללשון רבים, מתוך רצון להקל על הקריאה בספר ועל השטף המילולי שבו. חשוב לנו לומר שמבחינתנו זוהי פשרה רצינית - נשמח אם תחקקו על לוח ליבכן/ם במהלך הקריאה את העובדה שאם לא כתוב אחרת, בכל לשון רבים אנו מתכוונות לכל המינים. ילדים וילדות, מתבגרים ומתבגרות. נותר לנו רק לאהוב את השפה העברית ולזכור שהיא ממגדרת, מאוד.