מיוון לבירקנאו

הייתי בת תשע כשאבא שלי סיפר לי שהוא היה פעם במָקום שנראה כמו בית כלא גדול. הוא הראה לי רישומים שצייר אחד מחבריו, ששהה יחד איתו זמן־מה באותו בית כלא. היו שם גדרות מחוטי ברזל דוקרניים, והיו שם מגדלי שמירה גבוהים, בניינים מוזרים, וארובות. עוד הוא סיפר לי איך אחותו – דודה שלי – נרצחה שם: הם חתכו לה את הבטן, פתחו והוציאו את העוּבּר. ואולי זאת לא היתה הדודה שלי, אלא אישה אחרת. דודה אחרת שלי, לילי פְּרַחְיָה (ממנה קיבלתי את שמי), נרצחה שם גם היא. ואבא שלי, כך עוד הוא סיפר לי, הצליח לשרוד הודות לכוח הרצון הכביר שלו, חוש ההומור שלו, וגם בעזרת כמה חברים אהובים שלו, רובם יוונים שהובאו לשם מסלוניקי. וגם – אם לא בעיקר – בזכות ידיעת השפה הגרמנית. הוא סיפר לי איך הוא נעצר לא בסלוניקי אלא באתונה, לשם הצליח לברוח מסלוניקי יחד עם אישתו האהובה, אמא שלי זֶ'רְמֵן.

הדרך שבה אבא סיפר לי את הדברים האלה לא היתה מפחידה, ולא היתה מדכאה. היו צריכות לעבור שנים רבות, שבמהלכן גדלתי וגם זקנתי לא מעט, כדי שאתחיל להבין את מה שהוא סיפר לי בדרכו, כאבא שמספר לילדה קטנה: שהוא היה מספיק פיקח וזריז כדי להצליח ברגע האחרון, בעזרת חברים יוונים נוצרים בסלוניקי, להציל את אמא זֶ'רְמֵן ואת הוריה, סבתא אוֹרוֹ וסבא יהושע פְּרַחְיָה (הבעלים של בנק אוּניוֹן, שתרם למאמץ המלחמתי היווני 200 אלף דרכמות – סכום עצום באותם ימים). אבא לא הצליח להציל את הדודה שלי, לילי פְּרַחְיָה, שהיתה נשואה לדניאל אנג'ל: היא נכנעה למשפחת בעלה, שדרשה ממנה להישאר ולא לעזוב עם בעלה. יחד איתה אבדו רבים־רבים, הרבה יהודים, ברוב המקומות ביוון, אבל את המכה הקשה מכל ספגו יהודי סלוניקי: כתשעים ושבעה אחוזים מבני הקהילה המפוארת הזאת הובלו אל מותם במחנות המוות.

אבא היה איש מוכשר במיוחד. נשאר אצלנו במשפחה מין ויכוח: האם הוא שלט רק בשבע שפות או ביותר. היכולת העצומה שלו לאלתֵר, ובשעת הצורך אפילו לרמות (בעיקר כדי לשטות בגרמנים), בלי ספק עזרה לו במאבק היומיומי, ולבסוף גם לחמוק ברגע הנכון (בשנייה הנכונה) ולצאת אל דרך שתוביל אותו בסוף בחזרה לסלוניקי, עיר ריקה ממשפחה ומחברים.

הרבה מן הדברים שאבא כתב הלכו לאיבוד. הספר הזה נשאר, וגם גלגוליו הם סיפור בפני עצמו. קודם כל, קשה לקבוע בוודאות באיזו שפה כתב אבא מלכתחילה את המֶמוּאָר שלו: לפעמים נראה שהשפה היוונית, עם כל יופיה ורגישותה, היא זו שבה נכתבו הדברים לראשונה, ולפעמים נדמה שהצרפתית, עם הניגון הרך והעושר הלשוני שלה, היא שהעניקה לו השראה לכתיבה. ואולי בכלל כתב במקביל את שתי הגירסאות. לאחר מותו מצאתי מחברת כתובה צרפתית שבה הוא קובע את סדר הפרקים, ומסַפֵּר בקיצור את התוכן של כל פרק, לקראת הספר שהוא עתיד לכתוב. בלי ספק אבא שלי אז כבר בישראל, כאן הוא כותב. מצאתי גם שני סֶטים של הממוּאר: האחד, חלקי בלבד, בצרפתית, והשני, שלם יותר, ביוונית. לא ברור איזו משתי הגירסאות היתה הראשונה. בשתי השפות – כמו גם באחרות – הוא שלט ברמה של שפת־אם. שני הנוסחים היו מודפסים במכונת כתיבה, בלי מחיקות, וכמובן בלי שגיאות.