ילדות ישראלית

את אהוד מנור פגשתי לראשונה בהיותי נער באמצע שנות ה־70 של המאה הקודמת באולפני הרדיו הישנים בקריית הרדיו בתל אביב. דרורה בן אב"י, שהיתה אז מנהלת חטיבת התוכניות הקלות של קול ישראל ומעריצה גדולה של השדרן האדמוני, הצעיר והמשכיל, הטילה עליו להגיש "פיילוט" לתוכנית לבני הנוער שאני הייתי אחד מכתביה. התוכנית הזאת (שאהוד המציא לה את השם "16 פחות או יותר") מעולם לא עלתה לשידור, אך מפגשי העבודה ההם עם האיש, שכבר אז ידעתי לצטט בעל פה את שיריו, היו בעיני אבני דרך מכוננות.

לימים נהפך אהוד לידידי הקרוב ולמנטור שלי. ניהלנו שיחות ארוכות במשך 15 שנה בחדרו הצפוף ברדיו. בחדר הצר, העמוס עד להתפקע בתקליטים ובדיסקים בקומה השלישית בבניין הטמפלרי בתל אביב, שוחחנו על מוזיקה ועל תיאטרון, על התכנים ברדיו ובטלוויזיה וכמובן על סרטי הקולנוע החדשים. אהוד היה הולך מדי יום להקרנה יומית ויושב באחת השורות הקדמיות עם דלי ענקי של פופקורן.

לפני כל יציאה מהחדר לאולפן השידור לא היססנו להפליג בדיונים על עניינים הרי גורל כמו שאלת קיומנו בארץ הזאת, הקיטוב העדתי, פער הדורות ואיך כל אלה מתבטאים בראי התרבות. אבל רגעי הזהב מבחינתי היו כששוחחנו על כתיבה.

הספר הזה שם דגש על שירי הילדות ושירי הילדים של אהוד. משקלם הסגולי של השירים האלה בכלל יצירתו היה עצום. בהופעותיו נהג להסביר שהילדות בבנימינה שימשה לו מעין ארגז כלים בסיסי לכתיבה. כשכתב על שמש זאת היתה השמש שזכר מבנימינה, וכך היה גם כשכתב על הגשם, על הנחל וכמובן על הבית ההוא, עם המרפסת שעליה ישבה המשפחה וספרה ציפורים נודדות. במידה רבה אהוד נותר אותו ילד שהיה, הילד שספר כל נמש חרש ובחול נרדם.

ב"ילדותי השנייה", מהמרגשים שבשיריו, שנכתב בהשראת בתו הבכורה גלי, שנולדה חודשיים אחרי נפילתו של אחיו הצעיר יהודה, הוא תיאר במלאכת מחשבת מילולית איך אב לילדה קטנה מוליד את עצמו מחדש. באמצעות השתקפות העולם מבעד לעיניה של בתו הוא חוזר לילדותו שלו ובכך משיל מעצמו את עול השנים:

"בְּמַבָּטַיִךְ, בַּת,

אֲנִי אֶלְמַד שׁוּב לֶאֱהֹב בְּלִי לַחְשֹׁב.

בְּדִמְעוֹתַיִךְ אֶרְעַד

כְּאִלּוּ סוֹף הָעוֹלָם קָרוֹב."

השירים בספר הזה משרטטים את נפשו של אהוד, שנותרה צעירה ומחוברת למציאות העכשווית לנצח. בסקרנות, בחולמנות ובהתלהבות, אבל גם בכאב עמוק, מציירות מילותיו את המסע האנושי מלידה ועד מוות. הן נוגעות בילדות ובתום הנעורים, בייסורי ההתבגרות ובאהבות ראשונות, בשירות הצבאי, בזוגיות הבוגרת, על כל היבטיה, ובזקנה ובמוות. שיריו מושרים בגנים ובבתי הספר, מצוטטים במכתבי אהבה ובפוסטים באינטרנט, נקראים בטקסים ובעצרות זיכרון ומשובצים כאמרות כנף בשיחות חולין.

היום, ממרחק השנים, ניתן לומר בוודאות כי טביעות האצבע המשמעותיות שהותיר אהוד מנור בפסקול הישראלי העמיקו עוד יותר מאז שקולו נדם. רבים משיריו המולחנים, שהם האוצר הנרחב ביותר שיצר עד כה פזמונאי ישראלי, נותרו רעננים ורלוונטיים, והם ממשיכים להשתלב באופן טבעי במעגל החיים הישראלי. מילותיו ממשיכות לבטא עד היום את רגשותיהם של אנשים בני כל הגילים — מפעוטות וילדי הגן, דרך תלמידי בית ספר, חיילות וחיילים, ועד להורים ולבני ובנות גיל הזהב.

כרוניקת האירועים מצאה לה לא אחת ביטוי בשירים פרי עטו שעסקו בסיטואציות לאומיות ואקטואליות, ובדרכו הבלתי מתלהמת לא נרתע מלעסוק בנושאים השנויים במחלוקת, אבל באופן כזה ששני הצדדים יוכלו להזדהות עם מילותיו.

כזה היה "אין לי ארץ אחרת", שנהג לומר עליו ששולמית אלוני מהשמאל וגאולה כהן מהימין יכולות לשיר אותו בדואט ולהזדהות עם כל מילה. השיר זכה לחשיפה בינלאומית כאשר בשנת 2021, יושבת ראש בית הנבחרים של ארצות הברית דאז, ננסי פלוסי, ציטטה ממנו בהתרגשות לאחר הסתערות המפגינים על הקפיטול בינואר אותה שנה. שנה לאחר מכן שיבצה אותו שוב בנאומה בנוגע לפסיקת בית המשפט העליון האמריקאי נגד זכות ההפלה של נשים.

עוד שיר שאורו דרך שוב לאחרונה הוא "הביתה", שנכתב במקור כקריאה להשבת החיילים במלחמת לבנון הראשונה. השיר נהפך לאחד הבולטים שבשירי התקופה בעקבות מלחמת 7 באוקטובר 2023 והושר ללא הרף בעצרות המונים ובכיכר החטופים, ואף זכה לביצוע של כאלף נגנים וזמרים שהוקלט באמפיתיאטרון קיסריה בהשתתפות חלק ממשפחות החטופים.

בשנת 1998, כשקיבל אהוד מנור את פרס ישראל, כתבתי לו שיר המדמה אותו למעיין שירים בלתי נדלה. גם היום, אף שהלך מאיתנו כבר לפני שני עשורים, המעיין הזה לא חדל לנבוע.