מילים מהלב

סיפור זה מוקדש לדודי היקר, עדי גרנות ז"ל, שמשפט אחד שאמר הטביע בי את חותמו לכל המשך חיי.

מעשה שהיה כך היה:

הייתי כבת עשר כשראיתיך לראשונה. ילדה רזה עם שיער מתולתל בצבע ערמוני. עיניים חולמניות. השעה הייתה חמש אחר הצהריים. הוריי, אחי ואנוכי באים לראות את החתן המיועד של דודתי. לבושים בבגדינו הטובים והחגיגיים, התכוננו לקראת המפגש המרגש.

אני זוכרת את החדר הקטן בבית המוכר של סבי וסבתי, שאליו נכנסים מייד כשעוברים את דלת הכניסה. את השולחן בפינה, עם ספסל מוצמד לקיר בצידו האחד, ובצידו השני - כיסאות ישיבה.

נכנסתי, והצטופפתי לצד עוד אנשים בקצה הספסל, קרוב לפינה. אתה ישבת בצידו השני של השולחן, מולי. מזווית עיניי הצצתי וראיתי אף גדול מעל פה מחויך.

בסיטואציה הזאת ציפיתי שתהיה מבוכה קלה. כולם יושבים מסביב לשולחן, מסתכלים אחד על השני. בדקות הראשונות כולם שותקים, ורק אתה יושב ומסַפר בדיחות בלי הפסקה, כאילו אתה בן בית זה שנים. דקות המבוכה המעטות התפוגגו במהרה.

ולפתע, משום מקום, יצאת בהכרזה. הכרזה כל כך חזקה, כל כך משמעותית, משפיעה, ומלווה. פתאום, אמרת לדודתי, "אם תהיה לנו ילדה, כזאת ילדה אני רוצה!" - ומסתכל לכיווני!

ואני - הסתכלתי עליך וחשבתי לעצמי, "האיש הזה משוגע!"

לימים, לאחר היכרות קצרה איתך, אנחנו קולטים את שמחת החיים וחוש ההומור שלך. הרבה צחוקים, הרבה בדיחות! בינינו, כילדה בת עשר, לא כל כך הבנתי את הבדיחות, אבל אהבתי את אווירת הצחוק ואת האופטימית האינסופית שלך.

עדי יקר שלי, משפט זה ליווה אותי כל הזמן. בתקופות חיים מורכבות לצד תקופות קלות. הטבעת את אהבתך אליי בלי שאף אחד מאיתנו ידע מה זה יעשה לי, וכמה זה ילווה אותי. ועל כך אני אומרת לך תודה, תודה, תודה! אני אוהבת אותך!

כהורים אנחנו רוצים לתת לילדינו את כל הטוב, שיהיו מאושרים, ושלא יחסר להם דבר. אלא שבעידן המודרני והתובעני שאנו חיים בו היום, לצד הטכנולוגיה, הזמינות והקלות שבה דברים נעשים, אנחנו לא פעם מוצאים את עצמנו בלחץ, במתח ובחוסר ודאות, ובמצבים כאלה אנחנו אומרים לפעמים דברים שלא התכוונו לומר או להפך - לא אומרים מה שרצינו לומר.

מילים יכולות לבנות, אבל גם להרוס! למילה הנאמרת יש כוח רב. דעו: הילדים שומעים, קולטים, מפנימים וזוכרים. האחריות שלנו כהורים כפולה ומכופלת, שכן עלינו לדעת היטב כי מה שאנחנו אומרים, יכול להשפיע על הילד לאורך כל חייו.