מילים ששמרתי בלב

1

למכתבים אבודים יש רק סיכוי אחד להינצל. אם הם נלכדים בין שני עולמות, ללא מען ברור וללא כתובתו של השולח, בני המזל שביניהם נשלחים למחלקת המכתבים המתים במזרח לונדון, ושם ניתנת להם הזדמנות אחרונה להיגאל. בין קירותיו הלחים של בית חרושת לתה שעבר הסבה, מכלים בלשי המכתבים את ימיהם בפענוח תעלומות. מיקוד חסר, כתב יד בלתי־קריא, דיו שנמרח בגשם, מדבקת כתובת שאבדה, חבילות קרועות, שמות רחובות שנשכחו: כולם אשמים בימי הולדת שפוספסו, תוצאות בדיקה לא ידועות, לבבות שבורים, הזמנות שלא התקבלו, וידויים שהושתקו, חשבונות שלא שולמו ותפילות שלא נענו. במקום מכתבים נכספים, מציפה אכזבה את תיבות הדואר מלֶנד'ס אֶנד בדרום עד דָנֶט הֵד בצפון. מדי יום מתפוגגת התקווה עוד קצת, כשפעמוני הדלת אינם מצלצלים ומרבדי הכניסה אינם רוחשים.

ויליאם ווּלף היה בלש מכתבים במשך אחת־עשרה שנה. הוא היה אחד מתוך צוות של שלושים, לאחר שירש את משרתו מדודו האהוב, ארצ'י. כמעט בכל יום שישי במהלך ילדותו, בא ארצ'י, לבוש ז'קט ירוק ורכוב על ההונדה דְרים 305 הצהוב שלו, לשתות תה, משתוקק לחלוק פיש אנד צ'יפס טבולים במלח וחומץ ובמטבל שום, ומעשיות על אוצרות שניצלו באותו יום. כשהקשיב לארצ'י, נחשף מוחו של ויליאם לסיפורים יוצאי דופן רבים שהתגלו מדי יום בחייהם של אנשים רגילים. הוא כתב את הסיפורים החביבים עליו במיוחד במחברת כחולת שורות, והחל מבלי לדעת במה שיהפוך לאובססיית סיפורים ארוכת שנים — תעלומות משפחתיות והסודות שנוצְרים אנשים זרים. מה שהפתיע את ויליאם במיוחד כשהחל לעבוד שם בעצמו, זה שארצ'י כמעט לא הגזים. אנשים שולחים בדואר את החפצים המוזרים ביותר: דברים שלא מתקבלים על הדעת ושאי־אפשר להצדיקם, סנטימנטליים ויקרי ערך, ארוטיים ומוזרים, חיים ומתים. למעשה, בעלי החיים המתים, שלעתים קרובות מצאו את דרכם אל קודש הקודשים של מערכת הדואר, הם אלה שהיוו השראה לשם "מחלקת המכתבים המתים". תצלום משנת 1937, שנת הפתיחה של המחלקה, הציג את מנהל הדואר, מר פרנק אוליפנט, מחזיק באוויר פסיון וארנבת, ושלושה ארנבים פרושים על השולחן שלפניו. כשוויליאם הצטרף ב־1979 זה קרה, כמובן, לעתים רחוקות יותר, אבל השם נשאר. הוא עדיין חש בנוכחותו של ארצ'י בין קירות הלבֵנים האדומות החשופים של המחלקה, וכמה מבין הבלשים הוותיקים קראו לו לפעמים בשם של דודו. הדמיון הפיזי ביניהם היה מדהים: תלתלים בצבע חום־בוץ, זקנים בצבע ערמונים מנוקדים באדום־חלודה, עיני שקד בצבע אגוז שבהקו בגוונים שבין ירוק אזמרגד לקקאו, הבליטה באף שמאפיינת את כל הגברים במשפחת וולף.

בכספת בממדים של מגרש כדורגל, שהסתתרה מתחת לרחוב שורדיץ' היי, המתינו לישועה שורות־שורות של שרידי אוניות ומטענים שהושלכו לים: חיילי צעצוע מלפני המלחמה, תקליטי ויניל, מזכרות צבאיות, מפות אסטרולוגיות, ציורים, מטבעות, פאות, כלי נגינה, זיקוקין דינור, סבון, סירופ נגד שיעול, מדים, מעילי פרווה, קופסאות כפתורים, שוקולדים, אלבומי תמונות, ספלים ותחתיות מחרסינה, דובונים, דגימות רפואיות, שתילים, כלי נשק, לבני נשים, מאובנים, שיניים תותבות, נוצות, כלי גננות, ספרים, ספרים, ספרים. שפע של מיתוסים ואגדות עברו מעמית אחד למשנהו; סיפורים על מה שאבד פעם ונמצא עתה.

כל בלש טיפח אוסף פרטי של תגליותיו המיוחדות ביותר. לוויליאם היתה חליפת שריון מפורקת בתוך ארגז מסעות כסוף, תיבת הוֹבנֶה וזכוכית שהכילה שני פרפרים אדומים מסוג נִמפית הסרפד — כל כנף מוחזקת בסיכת פנינה קטנה — ושעון־סבא מיניאטורי בגובה מטר אחד. "יותר שעון־נכד, למעשה," הוא התבדח תמיד כשסיפר את הסיפור.

עדיין נותרו כמה תגליות מאוד לא נעימות לבצע. הבלשים טיפחו פחדים יומיומיים מפני סירחונות מוזרים, חבילות ספוגות מים ויצורים מתים; בעיקר עכברים לבנים, מקקים ופשפשים שנועדו להזין לטאות, נחשים וחולדות מחמד. לפחות, קיווה ויליאם, לכך הם נועדו במקור, לפני שפגשו בגורל לא נעים באותה מידה ב"כבשן", יעדה הסופי של סחורה מזוהמת, שלא ניתן למחזרה ולא להצילה. הוא היה צמוד למגרסת הנייר המפלצתית החורקת, שבה מכתבים אבודים הפכו למכתבים מתים וכל תקווה הושמדה.

מדי יום פתחו הבלשים מכתב אחר מכתב, חבילה אחר חבילה, חיפשו רמזים. שביעות הרצון שבפתירת תעלומה מעולם לא התפוגגה. האושר שהתלווה לידיעה שמשהו שכה ציפו לו עשוי למצוא את דרכו לאחר הסחה כל כך ארוכה, נשאר נהדר. היו אלה אלף החידות הלא פתורות שעייפו עצמות ובזבזו עור על חתכים מנייר. לפעמים פשוט לא היתה הוכחה חזקה דיה לעקוב אחריה, שום סימן שניתן להיאבק על פענוחו עד לרגע אאוריקה המבורך. במשך השנים למד ויליאם לא לדאוג לגבי הדברים שאבדו באמת, להניח להם ללכת לדרכם, ובמקום זאת להשקיע את זמנו באלה שנראו פתירים. מדי שבוע הגיעו מאות חידות חדשות, כך שהר הדואר במחסן נראה כמתחדש מעצמו. אדם פסימי היה מאשש ראיית עולם עגמומית במוזיאון הזה של הודעות אבודות. רק רבע מהדואר שעבר במחלקה מצא את דרכו הביתה, אבל ניצחון ייחודי אחד בלבד היה יכול לגרום לבלש להמשיך ולהתאמץ שבועות רבים.

לאחרונה איחד ויליאם מחדש בין קופסת שוקולד חבוטה, גדושה בתצלומי חתונה מ־1944, לבין הכלה, דליילה ברוקולי. הבן של שושבינתה מצא אותם כאשר טיפל בעיזבון של אמו וניסה לשלוח את הקופסה בחזרה לכתובת האחרונה הידועה, אבל הרחוב, ובוודאי גם הבית המסוים, כבר לא היו קיימים. כשלפריטים שהלכו לאיבוד בדואר היה ערך כספי או רגשי לא מבוטל, או שנעדרו למשך תקופה ארוכה, בלשי המכתבים שלחו אותם לביתם באמצעות שליח, במקום לשלוח אותם בחזרה למחילות מערכת הדואר. צב שעדיין נושם, נברשת בדולח ותליון כסף המשתלשל מזר של אבני אודם היו בין החפצים שלא נשלחו בדואר ושוויליאם העביר להשגחתו הפרטית. בכמה מקרים יוצאי דופן במיוחד עשו בלשי המכתבים צעד נוסף ומסרו את הפריטים באופן אישי, מתוך חשש שמשהו כל כך יקר ילך שוב לאיבוד. במקרה האחרון המדובר הצליח ויליאם למצוא את דליילה בבית אבות באיסט אנגליה, והחליט שזה יהיה אחד מן האירועים יוצאי הדופן הללו.

כשוויליאם נכנס לחדרה של דליילה, היא נראתה מבולבלת בניסיונה לזהות אותו. "לא נפגשנו קודם, גברת ברוקולי," הוא הרגיע אותה. "אני עובד בדואר, ורציתי להביא לך חבילה שהלכה לאיבוד."

הוא הסיר כוס מים ורודה מפלסטיק ממגש גבה־שוליים שהיה מונח על ירכיה, והניח לפניה את קופסת השוקולד התשושה. היא היתה באותו גוון סגול כמו החלוק שלה; קטיפה עם צווארון תחרה לבנה. עיניה של דליילה רפרפו מוויליאם אל הקופסה ובחזרה. היא ניסתה לדבר, אבל המילים נתפסו ברשת צורמת בגרונה. תלתלי הכסף בצדו הימני של ראשה היו שטוחים, במקום שבו נמחצו על הכר. הוא התקרב והניח את ידו בעדינות על זרועה.

"זה בסדר גמור, אין ממה לחשוש. הנה, תני לי לעזור לך."

הוא פתח את המכסה של קופסת השוקולד והניח לפניה את התצלומים המקומטים זה אחר זה. דליילה העבירה אצבע מתחת לשורת התצלומים החומים ומבט מזהה התפשט על פניה. היא הרימה תצלום אחד ביד רועדת והחזיקה אותו קרוב לאפה. ויליאם הבחין בחיוך ביישני שהאיר את הבעתה ובדוֹק שכיסה את עיניה.

"עכשיו אפרד ממך לשלום, גברת ברוקולי," הוא אמר.

היא הושיטה יד, תפסה בשרוולו באחיזת הנייר שלה ונצמדה אליו לרגע. לא נאמר עוד דבר נוסף. ימים כאלה שימרו את אמונתו.

לאחרונה נמלט ויליאם יותר ויותר לתוך השקט הנעים שבחדר המשלוחים, הרחק מהפטפטת וההמולה שבשטח המשרד המשותף, היכן שעבדו בלשי המכתבים. הוא מעולם לא היה טוב במיוחד בלהתעלות מעל למצבי הרוח שלו, והיה לו קשה יותר ויותר לנער מעליו את המלנכוליה שהביא איתו מהבית מכדי שיוכל להצטרף להתלוצצויות של עמיתיו. בבדידות של חדר המשלוחים הוא חיטט עמוק בתוך שקי הדואר, בשרוול מופשט עד מרפקו המחודד, כדי לחלץ את מה שקיווה שיהיה מיוחד. בכל פעם עצם את עיניו ואילץ את נשימתו להאט ולהעמיק. צלעותיו התפשטו לרוחב כמו מפוח של פעם, ריאותיו עצרו במלוא התרחבותן, ואז הוא שאף באטיות, בלוויית צליל ווּש עדין. הוא רכן מעל תיק קנווס בצבע אפור כהה, ידו השמאלית תומכת בשיפולי גבו, ופיתל את אצבעות ידו הימנית פנימה. שלושים ושבע שנותיו לא שלטו בתנוחה הזאת; זאת היתה יותר העמדת פנים שהתפתחה כחלק ממשטר הציד שלו. הוא התעכב מעל קיפולי המעטפות בריכוז גדול, מישש בהיסוס חבילות בין האצבע המורה לאגודל, עד שהיה לופת אחת באופן אינסטינקטיבי, מחלץ אותה ומושך אותה החוצה. הוא דימה לעצמו שהוא זרוע מכנית של מכונת דובונים, שמחלצת צעצוע פרוותי. משימות ההצלה האלה היו שונות מערימות הדואר שצוות הלילה, שקיבל את המשלוחים של חצות, השליך ללא הבחנה על שולחנו בשעה שש מדי בוקר. הוא האמין שהמכתבים שמצא בדרך הזאת נועדו לו. עשר השנים שבהן פלירטט עם צירופי מקרים, הצליח נגד כל הסיכויים והיה עד לגילויים מקריים, הפכו אותו לבעל אמונות תפלות ונוטה יותר להאמין בהתערבות אלוהית, שהיה בז לה בימים שלפני המחלקה. עכשיו היה משוכנע שחלק מהמכתבים מצאו אותו מפני שרק הוא, עם האוסף האישי המיוחד של חוויות ותובנות, היה יכול לפצח את הקוד שלהם. מכתבים אחרים היו תלויים בבלשים אחרים, הוא היה בטוח בכך, אבל חלק מהם חיפשו אותו במיוחד.

ביום שלישי שעבר התגנבה מאחוריו מרג'ורי, שותפתו הוותיקה ביותר לצוות, כשהיה שקוע בריטואל שלו. הוא פנה לאחור וראה אותה עומדת שם, בסוודר הגולף הוורוד־אלמוג שלה מאנגורה, שרשרות זהב רבות תלויות מתחת לצווארון, יד על המותן. ניצוץ של התגרות הבהב בעיניה. ההלם גרם לו להפיל את המכתב ששלף, והוא הרגיש שסומק מתפשט מתחת לצווארונו וצורב עד לתוך זקנו. מכיוון שלא היה לו הסבר לפעילותו החשאית, הוא רק דחף קלות את משקפיו השחורים, הרבועים, כלפי מעלה עד לגשר אפו, פלט משהו בין שלום לחיכוך בגרון לשיעול, וחמק משם. צחוקה המרוצה עקב אחריו אל המלתחה, שם הניח את מצחו על מראה לחה וקרה וגרם ללחיי הדובדבן שלו לדהות. מעיו התהפכו והתעוותו. למה הטריד אותו כל כך שהיא היתה עדה למנהגו? הוא היה כל כך נבוך מכך שהיתה עדה להתנהגותו הסודית, פעולות שביצע למען עצמו ושמעולם לא היו מיועדות לקהל. תחושת ההשפלה שלו פינתה אט־אט את מקומה לרוגז. למה היא בכלל התגנבה? אף אדם הגון לא נועל נעליים לוחשות.

ויליאם הסתכן במבט ממושך במראה. תלתליו נראו סבוכים, וזקנו היה זקוק לגיזום. משהו בעיניו הטריד אותו. הן נראו פחות חומות. כמו שוקולד דהוי. ככל הנראה היה זה רק אורה של נורת הניאון. עיניים לא דוהות, נכון? האם הוא הולך ונעלם? אדם מדולל? הוא סידר את הסוודר הכחול שלו והתייצב מול מחלקת המיון. צחקוקים חנוקים רדפו אחריו כשהתיישב במקומו בקצה שולחן הישיבות הישן. הוא אהב לשבת בגבו אל הקיר כשבצדו הימני החלון שהשקיף על הרחוב, ומשמאלו ניצבו תעלומות בשורות. מקום מושבו היה גם הרחוק ביותר מעגלות הכבשן. הוא שנא את השריפות. כישלון בכל כף של אפר.

מנגינה חלשה של קטע ג'ז ישן ריחפה מהרחוב מעלה. היא הסתלסלה החוצה מאחד המועדונים שהותירו את ויליאם אדיש. כמעט שזיהה את השיר, אבל הוא חמק אל מעבר לתודעתו, וּויליאם ניסה להתעלם מההתגרות. זה היה "אוֹלד דֶוויל מוּן"? הוא נעקר מקופסת הקרטון של עטים נובעים כחולים שפתח, שלפי החשבונית תוחזר בקרוב לְמחסן בלידס, והצטרף למנגינה. הוא עצם את עיניו וירד בעקבות אשתו, קלייר, במדרגות הלולייניות אל מועדון הג'ז של פגישתם הראשונה, הבְּלוּ רוּמס, במונטגומרי רוֹ בנוטינג היל. הוא נזכר איך החליקה ידו על המעקה, ז'קט הקורדרוי שלו הגביל אותו מדי, גרונו היה יבש וברכיו רעדו כאשר התבונן בה יורדת במדרגות האבן במגפי הפרווה הלבנים. שערה הבלונדיני היה אסוף בצורה מבולגנת בצעיף משי צהוב שנראה כמדגדג את עורפה. אצבעותיו התגרו לעשות אותו הדבר. הוא השתוקק למשוך בקשר המשי ולהתבונן בשערה מתפזר על כתפיה.

כל אותו ערב התקשה להאמין שהוא נמצא שם עם קלייר בפגישה רומנטית. האם היא סתם מעבירה את זמנה בחברתו בעודה ממתינה למחזר ראוי יותר? הייתכן שגם היא מטפחת תקוות למשהו שהוא יותר מחברות?

הם נפגשו בנסיבות אפלטוניות מאוד, כשוויליאם ניסה לארגן מועדון קריאה בקמפוס של האוניברסיטה שלהם כדי לדון בכמה ספרים ספרותיים חשובים. שבוע ראשון: "מלחמה ושלום". אף אחד לא בא. שבוע שני: "הקומדיה האלוהית". שוב היה נפש בודדה בחדר "נרקיס" בספרייה, שהזמין בהתלהבות מרובה. הוא אפילו ביקש מהספרן להביא כיסאות נוספים. "יוליסס" היה אמור להיות ניסיונו השלישי והאחרון, והוא המתין והמתין, בתקווה מתמעטת, לאנשים בעלי גישה דומה שיעזרו לו למלא את החדר המהדהד. כשהדלת נפתחה בחריקה, הוא היה המום מהחיזיון שריחף לעברו. קלייר, ארוזה במעיל סטודנטים ארגמני וסרבל ג'ינס לבן, נראתה יותר כמו אגדה מודרנית מאשר סטודנטית שנה ראשונה. קווצות שיער בלונדיניות השתחררו מהפקעת המגולגלת בחוסר קפידה על ראשה, במקלות אכילה ירוקים. כתפה השמאלית כרעה תחת נטל תיק קנווס צהוב שהיה עמוס בספרים. כששמטה אותו על שולחן המהגוני, התפזר תוכנו על פני המשטח המבריק: "הסריסה", "אמא קוראז' וילדיה", ו"הטיית לב", גרעיני חמניות, עפרונות צבעוניים, פנקס כתובות חבוט ובלוי מעור בצבע בורדו וגלויה עם תמונתו של ג'יימס ג'ויס, מכוסה כולה בכתב יד זעיר. מאותו יום ואילך ויליאם ירגיש תמיד הכרת תודה מסויימת לג'ויס, לא רק על שכתב את הספרים שכה אהב אלא משום שהביא את האישה הזאת אל חייו. מילותיה מעדו החוצה בלוויית חפציה כאשר היא סרקה את החדר הריק.

"אתה ויליאם? אני במקום הנכון? איפה כולם?"

"אה, כן, אני ויליאם, ואני שואל את עצמי את אותה השאלה כבר כמה שבועות, אבל אני חושש שזה רק אני. ואת — את...?"

"קלייר. קלייר קַרפֶּנטֶר." היא הסירה מידה כפפה מפוספסת, בלויה, והושיטה אליו את ידה ללחיצה. " שני אנשים זה קבוצה?"

"אולי, מאוד אקסלוסיבית. או, לפחות, שיחה. זאת אומרת, אם את עדיין רוצה להישאר?"

קלייר החליקה אל המושב מולו, רגלי הכיסא שלה חרקו בפראות על רצפת השיש. אפו התעוות מריח קל של קינמון.

"למה לא?" היא ענתה. "לפחות לא נצטרך להתחרות על השחלת מילה."

ויליאם חשל את עצביו על מנת להכיל את מבטה.

"וואו, כל עין שלך בצבע אחר. כמו דייוויד בואי. כמה מוזר!" הוא היסס לרגע. "כמה יפה!"

קלייר הסיטה את מבטה ואספה את תכולת התיק שלה. "זה לא כל כך נדיר כמו שאתה חושב. בוא נתחיל, בסדר?"

דיון ב"יוליסס" התפתח לשיחה על ספרים באופן כללי ועל האהובים באופן מיוחד. בשבועות הבאים קלייר הכירה לוויליאם את אייריס מרדוק, עדנה אובריאן וג'יין אוסטן. הוא שיתפהּ באהבתו לאלבר קאמי וסמואל בקט. ניתוח ראיית העולם של הדמויות אִפשר להם להתעמק בנושאים שאחרת היו רגשיים מדי לסתם היכרות.

"האם וירג'יניה וולף היתה מוותרת על כתיבתה תמורת שלוות נפש? אני לא יודע אם הייתי משייף את הקצוות החדים שלי על חשבון מה שהיא מצאה בפינות ההן."

"הסיבה שנשים אוהבות כל כך את מר דארסי היא שהוא השתנה למען אהבתה של אישה טובה. כמה חיים בוזבזו מתוך תקווה לאותה תוצאה בסיטואציה חסרת תועלת?"

"מה שג'ק קרואק נותן לי זה רישיון להיות בררן כשאני בוחר איך לבלות את זמני, ועם מי לבלות, ולא להיכנע לשיחות חולין או לחנפנים שזקוקים לכך שנשתקף ונתמוך זה בזה כך שכולנו נרגיש שאנחנו בסדר. זה נשמע נורא, אבל זה נכון: אני מעדיף להיות לבד מאשר להעמיד פנים."

המפלט שהעניק חדר "נרקיס" הוחלף עד מהרה בבתי קפה צפופים ובמסבאה הקטנה שמחוץ לקמפוס, שהמרצים שלהם השתלטו עליה. הם אפו לחמניות גבינה והתנסו בבישול אוכל הודי, בהכנת פיצה ובערבוב מוחיטו בבית. הם הריעו לאורך הצגות התיאטרון המגומגמות שהעלה חוג הדרמה והתנדבו בבית מחסה לחסרי בית, וחילקו מרק חם וחיוכים עצבניים ביום חמישי האחרון בכל חודש. לפעמים ראה ויליאם את קלייר משלבת זרועות עם גברים אחרים כשהם חצו את הקמפוס בין ההרצאות או כשישבו להקיש כוסות בפאב. הוא ניסה לרסן את קנאתו ועודד את עצמו שהידידות ביניהם שונה, שיש בה יותר קרבה, אבל הוא לא ידע אם זה נכון. הוא השתוקק להכיר את הצד הלוהט באישיותה — אם היא טפטפה בושם מאחורי אוזניה או מרחה ליפסטיק אדום כששמעה אותו בדלת — אבל החלק הזה שבה חמק ממנו. בהתחלה הם השאירו זה לזה הודעות בתאי החפצים שלהם, לאשר את יום ושעת הפגישה ביניהם, אבל עד מהרה ההודעות התרחבו וכללו בדיחות קטנות, קלטות אוסף אישיות וגזירי עיתונים, וּויליאם החל להעתיק עבורה קטעים מהשירים האהובים עליו. מה שהוא לא גילה זה שקלייר שמרה כל אחד מהם, פרשׂה ויישרה אותם בזהירות מתחת לדף ניילון של אלבום תמונות בכריכת בד בצבע ירוק צבאי עם רקמת ורדים צהובים. הוא הפך לעדות כתובה של תקופת החיזור שלהם, שהתפתחה בעדינות. היא העניקה לו אותו כמתנת חתונה: הסיפור שלהם עד עתה, עם דפים ריקים שהם ישלימו בהמשך.

מחשבותיו של ויליאם נדדו בחזרה לאחר הצהריים שבו עשו את צעדיהם הראשונים המהוססים במה שהפכו להיות חייהם המשותפים. זה קרה בסתיו. רוח מערבית פיזרה עלים פריכים סביב רגליהם ועוררה שינוי עמוק בוויליאם. הוא לא היה יכול לשאת עוד דקה אחת את אותה החרדה התמידית השקטה שהקיפה את ידידותם, ולא היה יכול להמשיך לסבול את הניטרליות שלו אפילו שנייה אחת נוספת. הוא ישב על רצפת דירת החדר שלו ועזר לקלייר לשפשף בנייר זכוכית כיסא נדנדה שהיא סחבה הביתה משוק הפשפשים בכוונה לצבוע אותו בירוק־כחלחל בהיר. הדחף לדבר בעבע בתוכו בעוצמה הולכת וגדלה. הם עבדו עשרים דקות ביחד, ואז הוא נעמד לפתע והחל לקפל את נייר הזכוכית שלו לריבוע מגושם.

"קלייר, יש משהו שאני חייב לשאול אותך."

היא הרימה את מבטה מהמקום שבו ישבה. רגליה מתוחות משני צדי הכיסא במשולש מושלם, גרביים מפוספסים בשחור־לבן מציצים מתוך מכנסי משבצות מתרחבים.

"זה נשמע מאיים. אני צריכה לדאוג?"

"אני מקווה שלא." עיניו של ויליאם שוטטו על פניה, התעכבו על עיניה ונסו להן ברגע הקריטי. "רק תהיתי, אם אני יכול, אולי, להציע לך לצאת בשבת בערב?"

קלייר קלעה את שערה לצמה שהתלפפה סביב צווארה והתבוננה בו מתנועע בעצבנות בנעלי האוקספורד החומות והמבריקות מדי. מוקדם יותר היא התגרתה בו ואמרה שהן נראות כאילו נוצרו מערמונים. היא לחצה על חבּורה שהיתה על גב זרועה.

"על מה אתה מדבר? אנחנו יוצאים כל הזמן. בששת השבועות האחרונים בילינו ביחד כל שבת בערב."

ויליאם נאנח. "לא לבדנו."

הוא קילל את עצמו על שלא החליט מראש מה להגיד, אבל המילים השתחררו ממנו כמו אוויר מבלון מנופח יתר על המידה. קלייר קפצה ממקומה ותקעה אגרוף קטן בזרועו כשעל פניה חיוך ענקי.

"ויליאם וולף, אתה מציע לי לצאת איתך לדייט?"

הוא עמד זקוף, כתפיו משוכות לאחור, כפות ידיו לפותות מאחור כאילו הוא פונה אל המושבעים בבית המשפט.

"כן, כמובן! זה בדיוק מה שאני עושה, ואם את לא רוצה, אז אני חושב שאני אחיה עם ההשפלה הזאת עוד שמונה עד עשר שנים, אבל אהיה אסיר תודה אם תחסכי ממני את הסבל הכרוך בלהתחמק ממך כל כך הרבה זמן. אני באמת לא רוצה לנשור מהאוניברסיטה, או לעבור לאלסקה, או להתחיל להתחפש כדי להתחמק ממך. בסך הכול, אני חושב שיהיה לשנינו הרבה יותר קל אם פשוט תסכימי."

בסוף דבריו הוא קד קידה קטנה, ומפל תלתלים חומים נפל על מצחו. היא הושיטה את ידה להחזירם אל מאחורי אוזנו ואמרה, "טוב, כשאתה מנסח את זה כך, זה באמת מה שנראה. בהנחה שאגיד כן, לאן נלך?"

"עוד לא החלטתי, אבל זה אומר שאת באה? תפסיקי לגחך — את מענה אותי."

"אני אחשוב על זה ו..."

"אה, אני מבין. כנראה פירשתי את הדברים לא נכון," הוא נכנס לדבריה בפנים מדוכדכות. "אני אסחוב את זה בשבילך הביתה, אז את יכולה לצאת לדרך."

הוא ניסה להרים את כיסא הנדנדה בחיבוק דוב והחל לסחוב אותו לעבר הדלת. הצחוק המתפרץ של קלייר ליווה אותו ובלם את הימלטותו הנבוכה. הוא פנה לעברה, והיא עזרה לו להוריד את הכיסא לרצפה.

"ברור שאני אבוא, טיפשון. אתה מחכה ארבעה חודשים עד שאתה מעלה את השאלה ואז אתה מצפה לתשובה חיובית מיידית! אתה לא טוב בזה, מה?" היא נאנחה והתיישבה בחזרה על הרצפה כשבידה נייר זכוכית חדש. "אולי זה טוב," אמרה.

וכך עקב ויליאם אחר צעיף משי צהוב במורד מדרגות הברזל של מועדון ג'ז מעושן, תוהה אם נשיקה ממתינה באוויר שביניהם. הם ישבו בתא הקטן ביותר שהיה תחוב בגומחה בפינת החדר. קלייר שרטטה באצבעה מעגלים בקטיפה הכחולה השחוקה של הספסל, וקיפלה רגל חשופה מתחתיה. ויליאם יצר דמויות קטנות מחֵלב הנר שנמס ונדחק קרוב אליה. על קוקטיילים של רום שלא יכלו להרשות לעצמם, וקעריות של זיתים שגנבו משולחנות אחרים, סופרו סיפורים שנשמרו לשעת לילה. הם חלקו וידויים לאור הנר המטיל צללים: מעשיות מהילדות, חלומות סודיים על העתיד, הדאגות הקטנות שנשאו כמו חצץ בכיסיהם.

"אני לא צריכה לדעת מאיפה אתה כדי לדעת שהיתה לך ילדות מאושרת, ויליאם. יש לי חוש שישי לילדים מהסוג שלי. אני רואה את זה בעיניים שלהם, אבל בעיניים שלך אין שום צללים."

"בכל הכנות, אני מאוד פוחד שבסוף אהיה גבר בינוני שאף פעם לא היה לו האומץ להפוך את חלומותיו למשהו אמיתי. אני לא רוצה להיות מורה לספרות שחובט על ראשיהם של בני נוער בספרים שלא מעניינים אותם. אני רוצה לכתוב את הספר שלי, כזה שיצית את לבותיהם ומוחותיהם!"

"אף פעם לא רציתי להתחתן, ואני שונאת את המחשבה על חתונה. להצעיד את המשפחה הלא מתפקדת שלי מול חברי כשאני נשרכת מאחור בשמלה לבנה גדולה. אני באמת לא יכולה לדמיין משהו גרוע מזה. אתה רואה את עצמך עושה את זה?"

קצת אחרי חצות הם טיפסו במדרגות מהמרתף בחזרה לתוך ליל העיר. הפעם קלייר הובילה את ויליאם ביד. שלג החל לרדת. הוא סובב אותה במעגל, ואבקה לבנה קלילה התפזרה עליהם. קלייר משכה מתרמיל הג'ינס שלה מטרייה אדומה עם נקודות לבנות ופתחה אותה מעל ראשיהם.

"יש," היא אמרה, "מעט דברים רומנטיים יותר מלחלוק מטרייה." הוא נשק לראשה ולחש, "אני יכול לחשוב על דבר אחד."

נשיקתם הראשונה סילקה את כל הספקות שנותרו בו לגבי רגשותיה כלפיו. כשהם הגיעו בחזרה לביתו של ויליאם, הוא שלף מתחת למיטת היחיד שלו מצלמת סוּפר־8 שהיתה ארוזה במזוודת עור קטנה בצבע פחם. הם עמדו על מדרגות החזית של הבניין הג'ורג'יאני שבו שכר את דירת המרתף, וצילמו את פתותי השלג שרקדו באור הירח. קלייר שכבה בגינה במעיל הסטודנטים הארגמני ונפנפה ברגליה ובזרועותיה ויצרה דמות של מלאך. ויליאם הסריט הכול. היה זה סרט אילם שבשנים הבאות הוא נהג לראות לעתים קרובות לפני השינה. הוא נזכר שניגב את רגליה במגבת הטובה היחידה שהיתה לו, כתומה עם ג'ירפה במרכז, שהתייבשה על הרדיאטור. הוא שפשף והחזיר לתוכן חיים והיא זמזמה יחד עם דייוויד בואי ששר ברדיו "הרוח היא פראית". עדיין היה מוקדם מדי להגיד לקלייר כמה הוא אוהב אותה, אבל בואי שר את המילים למענו. היה קל להאמין שהם שני האנשים היחידים שהקשיבו באותו ערב לתוכנית של ג'ון פִּיל ושהוא בחר את השיר במיוחד למענם.

ויליאם ישב במחלקה והריץ במוחו את הסרט פעם נוספת, אבל בימים אלה הרגישו השחקנים שהם זרים זה לזה. שערה של אשתו היה עכשיו חום ולא בלונדיני. והרבה יותר קצר. היא הפסיקה לצבוע אותו כשהחלה לעבוד במשרד עורכי הדין. נראה שאף אחד לא מתייחס ברצינות לעורכת דין בלונדינית יפה, ובוודאי שלא למישהי עם צעיפי משי בשערה. אולם הם לא השתנו רק מבחינה פיזית; את זה היה קל להבין. מה שבלבל אותו היה הניסיון לזהות מתי רגשותיהם השתנו. האם היו אלה מיליוני שינויים קטנים על פני תקופה ארוכה, או משהו ברור שנעלם מעיניו? אם בבסיסם הם נותרו ללא שינוי, האם אינם יכולים למצוא מחדש זה את זה? ואולי הם התרחקו מדי בדרכיהם הנפרדות ואינם יכולים עוד להתחבר מחדש במקום שונה אך מאושר יותר? המוזיקה רבצה מעליו כמו ערפל מסתורי המתגלגל מהאוקיינוס האטלנטי, והוא התענג עליה. עכשיו נראה לו העבר ידידותי יותר מאשר ההווה.