מים גנובים חודרים עמוק

״... ודווקא ביום שקנינו לך את כרטיס הטיסה לטיול, שכל כך רצית, ודיברת עליו כל כך הרבה, ותכננת אותו לבדך כמו נערה בוגרת, דווקא ביום הזה בא אלוהים ולקח אותך... ימתקו לך רגביי...״ ריאותיו של האב, קרוע הבגד, התעוותו בכאב. הוא נשנק וקולו בגד בו.

איש גבוה ורחב כתפיים אשר עמד סמוך לאב, הניח יד כבדה על כתפו. היד עשתה את דרכה אל הכתף בקשת גבוהה מהדרוש ובתנועה מדויקת ומחושבת, שהיו בה לא רק נחמה ועידוד אלא גם סמכותיות, ואפילו ראווה. האב קינח לרגע את חוטמו בממחטה, ונדמה שביקש להוסיף עוד כמה מילות פרידה לבִּתו, אך הבין את כוונת היד המונחת על שכמו. אל תוך השתיקה פסע האיש, לבוש בחליפה מהודרת ומשקפי שמש, ונעמד כחצי צעד לפני האב, מסתיר אותו חלקית, וידו עדיין נוגעת בשכם השחוחה ובצוואר האבל והמזיע. בקהל המלווים נכחו שרים, חברי כנסת וחברי מפלגה, צלמי טלוויזיה וכתבים, וכן מאות מעובדי החברה המצפים לשמוע את התנחומים מוצא פיו.

ד״ר שמעון קינן, היו״ר, הביט בזר הענקי שהחזיקו שני עובדים. סרט שחור נמתח לרוחבו ועליו נכתב בלבן - ״החברה הלאומית לחשמל״. באותו בוקר הוא אישר את רכישת הזר בסכום צנוע של אלפיים וחמש מאות שקלים. הוא העביר את עיניו לזר הסמוך, ענקי אף הוא, אך הרבה פחות מרשים, עליו התנוסס הסרט ״ועד עובדי החברה הלאומית לחשמל״, וכמעט הצליח להסתיר את שביעות הרצון שעלתה בו מן ההשוואה. כעת כחכח בקולו, וכתריסר אנשים שעמדו בתוך הקהל נגעו בשכניהם על מנת להשתיקם.

״אני רוצה להביע את תנחומיי ותנחומי הנהלת החברה לחברנו, מר עמוס מיטראני, אשר איבד את בתו בנסיבות טראגיות. החברה תעמוד לימינו של עמוס, ממש כשם שהוא, כראש ועד העובדים, עומד לימינם משך קרוב לעשר שנים ודואג, לילות כימים, כי פרנסתם, מעמדם ותנאי העסקתם לא ייפגעו. כוח האדם הוא המשאב היקר ביותר שלנו...״ אתנחתא קצרצרה עשה היו״ר בסוקרו מבעד לעדשות הכהות של משקפיו את קהל המאזינים העומד על פי הקבר הפתוח. חדי העין יכלו להבחין כי מספר גברים מתחו קומה כאילו להקל על היו״ר להבחין בנוכחותם. ״... אין זה סוד שהיו בין הממשלה וביני לבין העובדים מחלוקות מסוימות בנוגע לעתידה של החברה, ונכון שלא תמיד ראו עובדי החברה בעין אחת איתי את חזונו של משק האנרגייה, אך בסיכומו של דבר, אני מאמין שעמוס יֵדע, להתעלות מעל לקשיים ולשיקולים ולעזור לכולנו לצלוח את המשברים כשאנו מחוזקים יותר מאי פעם. אני מקווה, עמוס, שנדע לעזור לך לצלוח את המשבר האישי הקשה הזה ומאחלים לך שלא תדע עוד צער...״ יושב הראש המשיך בדבריו עוד מספר דקות, למרות החום ששרר במקום.

במרחק מה מן הקבר, במעגל הרביעי או החמישי, עמד זוג, כבני ארבעים. האישה, דקיקה ותמירה, שערה אסוף תחת כובע רחב שוליים, ומחצית פניה מכוסה על ידי משקפיים כהים. היא קירבה את פיה לאוזנו של הגבר אשר עמד לצידה. מתחת לעדשות הכהות של משקפיו ניתן היה להבחין בסימני דמעות.

״האדון יושב ראש לא יודע גבול. גם פה הוא נואם,״ לחשה.

הוא לא השיב, אלא הרחיק אותה ממנו.

לא הרחק, בבגדים אזרחיים, הסתובב קצין היחידה לחקירת פשעים חמורים, ופקח את אוזניו ועיניו. פטירתה הפתאומית של ילדה, ובפרט כשמדובר בבתו הבכורה של ראש ועד עובדי החברה הלאומית לחשמל, הייתה אירוע שחייב חקירה. הקצין התעכב לרגע מול הזוג. הם לא נראו שייכים. הגבר נראה נסער מאוד.

מלווים רבים התעכבו סביב החלקה עוד שעה ארוכה לאחר שהקבר קטן הממדים כוסה בעפר לח, זרי פרחים ואבנים קטנות. חלקן נלקחו, למרבית המבוכה, מחלקות קבר סמוכות. דודה אחת נשקה לקוביית סוכר והניחה אותה בעדינות. אנשים דילגו בין המצבות, נעצרים לרגע קט לנהל שיחת חולין עם זולתם, משל היו באירוע חברתי לכל דבר ועניין. ראשו הגבוה של ד״ר קינן בלט מעל כולם. בכל רגע הוא נראה לוחץ את ידו של מישהו, ובידו האחרת טופח על גבו.

היו״ר עשה את דרכו החוצה מחלקת הקבר, ולצידו הלך אחיו הצעיר, ניסים ועקנין, מנהל מחלקת כוח האדם במוסד לביטוח לאומי. ״ראש הברוש של משאבי האנוש״, כינה את עצמו בגאווה. מאחוריהם, שומר על מרחק קבוע, נלווה אל היו״ר גם עוזרו האישי, יניב, בוגר בהצטיינות של החוגים לכלכלה ולתקשורת באוניברסיטת תל אביב. יניב זכה בתפקיד הנכסף במכרז שבו השתתפו לא פחות ממאתיים מועמדים ומועמדות.

״מי השחיף שהולך מאחוריך כמו פודל, שמעון?״ לחש ניסים, מקפיד להגות את השם במילרע כדרישת אחיו. לא קל היה לו להיגמל מה״שימון״, ובכל פעם חשש שהוא עומד למעוד.

״זה העוזר האישי החדש שלי. ועדת המכרזים בחרה אותו. היו עשרות מועמדים,״ ענה היו״ר בכובד ראש ורק העוויה קצרצרה של שפתיו, כמעט סמויה מן העין, החליפה את הקריצה הממזרית.

״ממתי חייבים מכרז לתפקיד כזה?״

״ממש לא חייבים. להפך, ישנה חוות דעת משפטית שקובעת במפורש שמשרה המבוססת על אמון אישי, פטורה. יכולתי למנות לעצמי כעוזר את מי שרק הייתי רוצה, אלא שבדירקטוריון הודעתי חגיגית שאני מעוניין לשמש דוגמה ולפתוח לכולם את האפשרות לזכות במשרה החשובה הזו.״

גבתו הימנית של האח הצעיר נזקפה כמעט לגובה הבלורית.

״כולם קרנו נחת מהגישה הליברלית והממלכתית, חוץ משלושת הדירקטורים, שתמיד נגדי, שראו בדאגה איך אני קונה בזיל הזול נקודות זכות ואמינות ציבורית. תענוג לחשוב כמה האולקוס צרב להם כשקראו בעיתונים את הידיעה שדוברת החברה שתלה. איך היא כתבה שם?״ היו״ר צמצם קצת את מצחו והשתהה כמנסה להיזכר במילים אותן יכול היה לדקלם בעיניים עצומות, באישון לילה ועל רגל אחת. ״ד״ר קינן הפתיע את דירקטוריון החברה הלאומית לחשמל כשוויתר על זכותו למנות באופן אישי את עוזרו הצמוד, והודיע כי יעמיד את המשרה הנחשקת למכרז ציבורי.״

״אבל אתה צריך להיות משוגע! בשביל כותרת קטנה כזו תיתקע עם מיקרובית מחוצ'קנת שזכתה במכרז?״

״ככה אתה מכיר את אח שלך?״ שאל היו״ר, ״לא מדובר כאן בהגרלה. מדובר במכרז. מבין המועמדים הסופיים של ועדת המכרזים, בחרתי את הזוכה לאחר ראיונות אישיים.״ ניסים ועקנין נותר תוהה כמקודם.

לפני שהתפרסמה המודעה המזמינה את המעוניינים והכשירים למשרה להציע את מועמדותם, נמצא מי שדאג להתקשר אל כחמישים מיוחסים, בעלי תפקידים ציבוריים או חברי המרכז של המפלגות הגדולות, ולחשוף בפניהם, בשם היו״ר החפץ ביקרם, את סוד המשרה המתפנה, על מנת שיוכלו לדאוג מבעוד מועד כי אנשי שלומם יוכלו להגיש מועמדות ואולי לזכות בה.

זה אשר התקשר מטעמו הונחה לדבר כממתיק סוד, על מנת לחזק אצלם את התחושה כי הם זוכים למחווה ייחודית ומשמעותית, ועליהם לשמור בסודי סודות את עצם הפנייה. השיחה כללה המלצות סרק בנוגע לפרטים ולניסיון שכדאי לכלול בקורות החיים של המועמד מטעמם, וכן מספר ״מילות קוד״ או שמות של ״ממליצים״, על מנת שיהיה ניתן לזהות כי מדובר במועמד המקורב למיוחס.

מספר שבועות לאחר מכן התקשר נציגו של היו״ר לכל אחד מהמיוחסים על מנת למסור לו באופן אישי הודעת התנצלות על כך שנציגו של המיוחס לא זכה במכרז, וכי ועדת המכרזים החליטה לבחור במועמד אחר מבין עשרות המועמדים, זאת למרות השתדלותו של היו״ר, ״ככל יכולתו ובמסגרת החוק״.

בכך הרחיק היו״ר המשופשף את עצמו מההחלטה לדחות את מועמדותו של קרוב משפחתו של מקורב זה או אחר, ולהופכו מאוהב לאויב.

מרבית המיוחסים היו שווי נפש לתוצאה, היות שגם מבחינתם, בעצם הדלפת הידיעה לכמה מקורבי־משנה שלהם בצירוף מילים נבובות כמו ״תכין את קורות החיים שלך צ'יק צ'ק ואני אנסה לדאוג לך״, כבר יצאו ידי חובתם הפוליטית. היו״ר סיפק להם, איפוא, תלושי אתנן לחלוקה.

״אתה מרוצה?״ שאל האח.

״ימים קרובים יגידו. זאת השקעה לטווח לא כל כך ארוך. מייד אכיר לך את יניב, בנה של יושבת ראש הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה של מחוז הדרום.״

גבתו של ניסים ועקנין עברה להביע הערצה. הוא ידע במה דברים אמורים.

היו״ר פנה לאחור וסימן לעוזרו הטרי להתקרב מעט. ״יניב, בוא, תכיר את אחי, ניסים.״ יניב לחץ את ידו, אסיר תודה על המחווה מצד פטרונו.

״ניסים, אל תטעה בנער. יניב הוא עילוי בכלכלה ותקשורת,״ אמר היו״ר והניח לעוזרו להסמיק עד קצות אוזניו. ״רצית להעיר משהו בנוגע לדברים שאמרתי לפני מספר דקות? אתה יכול לדבר חופשי ליד אחי, ותזכור שאני לא מצפה למחמאות וחנופה. רק לביקורת.״

יניב שחרר במהירות את הערותיו. ברור היה כי שקל את הניסוח שלהן כבר הרבה קודם. ״כשדיברת מעל קבר פתוח והתייחסת לנושאים לא אישיים, היטשטש ההיבט ההומני באישיות שלך. הקהל מצפה למחוות אישיות של תנחומים.״

״אַתָּה רואה, ניסים, לא סתם החמאתי לו. כמובן, הוא עדיין טירון פוליטי, אבל זה רק עניין של זמן,״ היו״ר פנה אל יניב, ״להבדיל מחיי החברה שהיו לך באוניברסיטה, פה אין שום יתרון בלהפגין הומניות או רגישות. כאן צריך להראות סמכותיות, קור רוח, תכליתיות, אפילו כוחניות. האנושיות מזמינה את החיות שראית מסביב לקבר לבקש עזרה או להפעיל עליך לחץ כדי שתגשים להן כל מיני מטרות. הכוחניות מפחידה אותם, ובו בזמן מושכת אותם לחפש את קירבתך ואת חסותך. סוף שיעור. תחשוב איך תיראה מחר בעיתון התמונה שלי, עומד מעל ראשו של מיטראני הכפוף והמתייפח ומחבק אותו כמו דב. אחרי תמונה כזו, אל מי היית פונה לקבל את תמיכת החברה בעניין חשוב? אליי או אליו?״