מישהו מגרמניה מחפש אותך

איריס היקרה,

לפני שנים רבות מאוד סיפרתי לך שכאשר הייתי על אוניית המעפילים שהביאה אותי לחיפה כתבתי את זיכרונותיי.

"אימא, היית פעם סופרת?" שאלת אותי במתיקות.

ואני חייכתי והשבתי "כמעט, אבל דפי הספר שכתבתי אבדו".

"אז אני אמצא אותם", הבטחת לי.

"איך?" שאלתי.

"הם בטח בעליית הגג שם למעלה". הצבעת לעבר הדלת הקטנה שהייתה בתקרת מסדרון הדירה שלנו.

אף על פי שהסברתי לך שהדפים נעלמו ואין סיכוי למצוא אותם, תפסתי אותך יום אחד גוררת את הסולם, שגובהו היה הרבה למעלה מגובהך. ניסית לעלות לעליית הגג.

מאז חשבתי פעמים רבות לשחזר את מה שכתבתי שם.

בכל פעם שהתיישבתי לכתוב שאלתי את עצמי, לשם מה?

וכך עברו להן השנים ודבר לא נכתב. לפני כמה חודשים החלטתי שאני עושה את זה ויהי מה. רק אז הבנתי כמה גדול המרחק בין ההחלטה לביצוע. אני כבר מזמן לא אותה גיטה הנמרצת, הסוערת, שידה בכול ויד כל בה. כשהבנתי שמלאכת הכתיבה קשה עליי, נואשתי. הריכוז התמסמס והמוח פעל מהר פי כמה מהיד. פקודותיו רפרפו ונעלמו בדרכן לאצבעות. בסופו של דבר, כל דף נראה בעיניי כקשקוש אחד גדול, צירוף של מילים ללא קשר, התחלות משפט שמחפש את הסיומת וסיומות ללא התחלות, אותיות הוחלפו ומילים התנדפו. הרמתי ידיים. נכנעתי לגילי ולגוף שלי, שבגד בי, אבל לא נכנעתי לרעיון. נמרצת אני כבר לא, אבל עקשנית עד תום. את זה הורשתי לך ובשפע.

בחלוף זמן הרצון לכתוב רק העצים. חיפשתי מוצא. לא ביקשתי להעמיד אותך במבחן. העימותים איתך לא היטיבו ולא מיטיבים איתי. יעלי שלנו מקדישה כל רגע פנוי לנגינה ואת המעט שנותר ללימודים. אולי מישה...? לך אני לא צריכה להסביר למה לא. שוקי? די עם השטויות שלי.

"אולי תשאלי את ענת?" מישה, שהבין את תסכולי, פלט את שמה.

"ענת?" חזרתי על השם. "איזו ענת, יש כאן כמה ענתיות..."

"ענת, את יודעת, זאת שהוריה נהרגו בתאונה. את יודעת... זאת ה'משוגעת'".

"מה פתאום? אתה השתגעת?" התרסתי לעברו.

"גיטה, תנסי, אולי היא תסכים. מה אכפת לך לנסות?" מישה ניסה לרכך את הפתעתי.

"מישה..."

"שכחת, יש לה תואר שני בספרות. אולי תצליחי לגייס אותה למשימה? גיטה, מאז שאני מכיר אותך את רוצה לכתוב, את... את יודעת מה. אז מה אכפת לך לנסות?"

"מישה, השתגעת?"

"את היחידה שאיתה היא מוכנה לדבר. כאשר התאשפזה, את היית היחידה שהיא הייתה מוכנה לראות. אולי פעם בחיים שלך תנצלי את הקשרים שלך? את כל כך רוצה לכתוב. מה אכפת לך? את יודעת שהיא לא משוגעת, נכון?"

שלא כהרגלו, ובטח לא לגילו, הוא היה נסער.

"אולי אתה צודק". לא הייתה לי ברירה אחרת.

הוא לא הזכיר אוֹתָךְ. הוא ידע מדוע.

עוד באותו הערב דפקתי על דלת ביתה. שום קרן אור לא בקעה משם.

"אני? למה אני? אין לך משפחה? אין לך קרובים? איריס לא יכולה לעזור לך?" היא ניסתה להדוף אותי מפתח ביתה.

"היא עסוקה. תגידי, אין לך חשמל כאן?" חיפשתי מתג להדליק איזשהו אור בדירה החשוכה.

מוטב היה לא להדליק את האור, חשבתי אחר כך לעצמי.

"ענת, אני לא מסוגלת לעשות את זה לבדי. אני צריכה עזרה".

"גיטה, החלטת להרוג אותי? דווקא את?" היא הליטה את עיניה.

"בואי נתחיל. אני מבטיחה לך שבכל זמן שתרצי תוכלי להפסיק. תנסי".

לא היה פשוט לשכנע אותה, אולם בסופו של דבר היא התעשתה והסכימה לסייע לי.

"אם כבר למות, אז אני מעדיפה בגללך..." במילים אלו בירכה אותי ענת כשיצאתי מביתה.

"עם ברכות כאלה, עדיף..." מישה לא נתן לי לסיים את דבריי. "די, גיטה, די... מבטיח לך שזה יסתדר, אל..." את הסיומת כבר לא שמעתי או שהוא לא אמר אותה. ככה זה כשמזדקנים.

בתחילה הדברים התנהלו בעצלתיים. פעם הגיעה ופעם לא. המחויבות שלה לא הייתה מוחלטת. לשבחה אומר שתוך תקופה קצרה המצב השתנה, אבל גם אני השתניתי – כבר לא אותה גיטה חסרת המעצורים, גיטה שהיה בלתי אפשרי לבלום את שטף הדיבור שלה, גיטה שעמדה תמיד על שלה. היום לגיטה לא פשוט לשבת ולדבר, לשבת ולספר, לשבת לנבור בזיכרונותיה ולארגן אותם לידי סיפור, כזה שיש לו התחלה וסוף.

איריס, החדר שלך הפך לחדר המבצעים שלנו. כאן ענת ישבה. כאן היא הקלידה את הדברים שסיפרתי לה. בהמשך היא התלהבה כל כך ולא החמיצה אף פגישה. כאן היא הצליחה למקד אותי, לארגן את הדברים שאמרתי, לתת לתכנים מסגרת, ליצור סיפור – ליצור את הסיפור של גיטה.

"אני לא רוצה שאיריס תדע", היה התנאי היחיד שהצבתי בפניה בטרם החלה בעבודתה. לשמחתי לא שאלה מדוע.

האמת איריס, לא ידעתי כיצד תגיבי. את מבינה למה אני מתכוונת. לפיכך כל הפגישות שלנו נערכו בימים ובשעות שהיית באוניברסיטה. המשאלה שלי הייתה שתופתעי כשתגלי זאת. אני מייחלת שכך אומנם קרה. ואולי, רק אולי, זה יגרום לך... אני לא רוצה לפרט.

אני מודה לענת על התקופה הנפלאה שהיא נתנה לי לפתוח בפניה את סגור ליבי, להתרוקן מהנטל הכבד שהיה עליי ושלא רציתי לקחת אותו אל הקבר שלי, להרגיש חופשייה, כן, באמת להרגיש חופשייה.

אני מקווה שלא אלאה אותך. אני בטוחה שפה ושם אצליח להפתיע אותך באירועים שלא הכרת. כן, יש רבים כאלו.

אבל מדוע לרתום את העגלה לפני הסוסים?

ובפרפרזה על אחד מסרטיו של וודי אלן, מה שתמצאי לפנייך זה למעשה "כל מה שרצית לדעת על גיטה והתביישת לשאול (כמעט)", אבל אני מקדימה את המאוחר.

[1] כל מה שרצית לדעת על מין (ולא העזת לשאול) – קומדיה בבימוי וודי אלן משנת 1972. [חזרה]