מיתולוגיה

פרק א: האלים קטעי הוד קדום, זרים ומעולפים, מאחרי־שבת בחבורת אלים, נושמי אוויר עולם רחוק ממנו באו, אוויר היכלי־שמיים ואולימפוס אבודים.

 

היוונים לא האמינו שהאלים הם שיצרו את היקום, אלא להיפך: היקום הוא שיצר את האלים. בטרם היות אלים נוצרו ועוצבו שמיים וארץ. הם היו ההורים הראשונים. הטיטאנים היו ילדיהם, והאלים - נכדיהם.

הטיטאנים ושנים־עשר האלים האולימפיים

הטיטאנים או, כפי שמכנים אותם לעיתים קרובות, האלים הקשישים, היו במשך דורות אין־ספור שליטי היקום. הם היו ענקים ובעלי כוח אדיר. מספרם היה רב, אולם רק מעטים מהם מופיעים באגדות המיתולוגיות. החשוב שבהם היה קרונוס - בלטינית סאטורנוס. הוא שלט על יתר הטיטאנים עד שהורידוֹ בנו זאוס מכיסא המלכות ותפס את מקומו. הרומאים מספרים, כי בשעה שעלה יופיטר (שמו הלטיני של זאוס) על כיסא המלכות, ברח סאטורנוס לאיטליה והביא עמו את תור הזהב - תקופת אושר ושלום שנמשכה כל ימי שלטונו.

מבין יתר הטיטאנים יש לצין את אוקיינוס - זה הנהר הסובב את הארץ; אשתו תטיס; היפריון - אבי השמש, הירח והשחר; מנימוזינה - משמע זיכרון; תמיס - משמע צדק. יפטוס, שהיה חשוב בגלל שני בניו: אטלאס שנשא את כדור־הארץ על כתפיו, ופרומתיאוס - זה גואל האנושות. אלה בלבד בין שאר האלים לא גורשו עם בוא זאוס, אלא ירדו לדרגה נמוכה יותר.

שנים־עשר האלים האולימפיים הגדולים היו הנעלים שבין כל שאר האלים שירשו את מקומם של הטיטאנים; ונקראו האולימפיים על שם הר האולימפוס - מקום מושבם. קשה להגדיר מהו בעצם האולימפוס. אין ספק שבתחילה היתה זו פסגת ההר הגבוה ביותר של יוון, הר אולימפוס שבתיסאליה, בצפון־מזרח יוון. אולם באיליאדה - הפואימה העתיקה ביותר של יוון - נרמז על האולימפוס כעל מקום מסתורי מעל לכל ההרים שבעולם. במקום אחד באיליאדה מדבר זאוס אל האלים מ"פיסגתו הגבוהה ביותר של האולימפוס", ומכאן שהכוונה להר. ואולם הלאה הוא אומר, שאילו רצה היה יכול לתלות את היבשה והים שישתלשלו וירדו מן האולימפוס; ומכאן ששוב אין זה הר. אך גם שמיים איננו. לפי הומרוס טוען פּוסֵידון לשלטון על הים, האדס - על המתים, זאוס - על השמיים, ואילו האולימפוס משותף לשלושתם.

יהיה מקומו של האולימפוס אשר יהיה, הכניסה אליו היתה דרך שער־עננים גדול, שעליו הופקדו תקופות השנה. בתוך האולימפוס עצמו היה מקום מושבם של האלים, שם נתגוררו וישנו וניזונו על נקטאר (יין שמיים) ואמברוסיה (מגדני אלים) והאזינו לצלילי נבלו של אפולון. היה זה מקום של אושר מוחלט. שום רוח לא זיעזעה מעולם את שלוות האולימפוס, כדברי הומרוס, גשם ושלג לא פקדו אותו; רקיע ללא עננים הקיפוֹ מכל הצדדים והוד קרני השמש נשפך עליו.

שנים־עשר האולימפיים היוו משפחה אלוהית:

1. זאוס (יופיטר), ראש המשפחה; אחריו שני אחיו, 2. פּוֹסידון (נפטון)

ו־3. הָאדֶס (פלוטו); 4. הֶסטיה (וֶסטה), אחותם. 5. הֶרה (יוּנוֹ) - אשת זאוס;

6. אַרֶס (מארס), בנם; ילדי זאוס: 7. אתֵנה (מינֶרוָה); 8. אפולון;

9. אפרודיטי (ונוס); 10. הֶרמֶס (מרקוריוס). 11. אַרטֶמיס (דיאנה); ובנה של הרה 12. הֶפייסטוס (ווּלקן), הנזכר לפעמים אף כבנו של זאוס.

זאוס (יופיטר)

זאוס ואֶחיו הפילו גורל כדי לחלק ביניהם את היקום. הים נפל בחלקו של פּוסֵידון, והשאול בידי האדס. זאוס נעשה לשליט העליון. הוא היה לאדוני השמיים, אלוהי הגשם, כונס העבים ושליט הברקים והרעמים. כוחו עלה על כוחם של כל יתר האלים גם יחד. באיליאדה הוא מספר למשפחתו: "אני החזק מכול. העמידוני במבחן ותיווכחו. קשרו חבל־זהב לשמיים ומשכו כולכם, כל אל וכל אלה, ועדיין אין בכוחכם להוריד את זאוס, ואולם אילו רציתי אני למשוך אתכם למטה, כי אז היה הדבר עולה בידי. הייתי קושר את החבל לפסגת האולימפוס, והכול יהיה תלוי אז באוויר - האדמה וגם הים".

ועם זה לא היה זאוס כל־יכול וכל־יודע. אפשר היה להתנגד לו, אף לרמותו. לפי האיליאדה מוליכים אותו שולל גם פּוסֵידון וגם הרה. לעיתים מזכירים גם כוח מיסתורי - הגורל - שהוא חזק מזאוס. אצל הומרוס, שואלת הרה את בעלה בכעס אם אמנם סבור הוא כי בכוחו להציל ממוות אדם שנידון על ידי הגורל.

האגדה מתארת את זאוס כמתעלס באהבים עם נשים רבות, ומשתדל להסתיר בתחבולות־עורמה מעיני הרה אשתו את מעשי בגידתו. קשה להבין למה מייחסים דברים אלה לזאוס דווקא, שהיה האדיר באלים. המלומדים מנסים לבאר תופעה זו בעובדה, שזאוס כפי שהוא מתואר בשיר ובאגדה נוצר בעצם על ידי מיזוג כמה אלים יחד. כשהחל פולחן זאוס בעיר שבה כבר היה אל־מושל, היו שני האלים מתמזגים לאל אחד. אשתו של האל הקודם היתה נמסרת אז לזאוס. אולם התוצאות היו עגומות למדי, והיוונים של הדורות המאוחרים סלדה נפשם מעסקי־אהבה אלה.

אולם, אפילו לפי הסיפורים העתיקים ביותר ניחן זאוס בהוד ובשגב. באיליאדה מתפלל אגאממנון: "זאוס הנשגב והכביר, אלוהי ענני הסערה, אתה היושב בשמיים". זאוס תבע מבני־האדם לא רק קורבנות אלא גם צדק ויושר. לצבא היווני שחנה בשערי טרויה נאמר: "זאוס האב לעולם לא יעזור לשקרן ולמפר שבועה". שתי הערכות אלו, השלילית והחיובית, נתקיימו זו בצד זו במשך זמן רב.

שריון־החזה שלו היה מגן נורא־הוד; האלון היה העץ שלו והנשר - הציפור. האורקל שלו היתה דודונה בארץ האלונים. רצונו של האל היה מתגלה על ידי רישרוש עלי האלון והכוהנים היו מפענחים ומפרשים אותו.

הֶרה (יוּנוֹ)

הרה היתה אשתו של זאוס ואחותו. הטיטאנים אוקיינוס ותטיס הם שגידלוה. היא היתה פטרונית הנישואים, והנשים הנשואות היו ראש דאגותיה. יש מעט מאוד מן המושך בדמות זו, כפי שתיארוה המשוררים. אמנם נקראה היא בפואימה עתיקה:

 

הרה גבירה נהדרת, יושבת על כס־הזהב,

מלכה בין אלים בני אלמוות, ויפה מכולם.

כבוד לה יתנו במרומי האולימפוס כמו לזאוס,

אדון הרעמים.

 

אולם אם נדון בדמות זו לפרטיה נראה כי עיקר עסקיה להעניש את הנשים הרבות שבהן התאהב זאוס. אחת אם נכנעו לו מרצון ואחת אם כפה עליהן זאוס רצונו בדרכי־אונס או בתחבולות עורמה. באף ובחימה רדפתן הרה, ואפילו את צאצאיהן, ולעולם נטרה איבתה להן אם פגעו בה. מלחמת טרויה היתה מסתיימת בתיקו ובשלום של כבוד, לולא שנאתה העזה של הרה לאחד מאנשי טרויה שהעדיף את יופיה של אלה אחרת על פני יופיה היא, וחמתה לא שככה עד שהפכה את טרויה לעיי־מפולת.

רק בסיפור אחד, באגדה על "חיפוש גיזת הזהב", מופיעה הרה כמגינה רבת־חסד על גיבורים והמעוררת למעשי גבורה. אך למרות הכול, כיבדוה בכל בית. אליה היו פונות הנשים הנשואות בשעת מצוקה. איליתיה בתה היתה עוזרת לנשים שכרעו ללדת.

הפרה והטווס היו קודש לה. ארגוס היתה העיר האהובה עליה.

פּוֹסידוֹן (נפטון)

פּוסֵידון, אחיו של זאוס והשני במעלה בסולם הכבוד, היה שליט על הים. היוונים משני עברי הים האגאי היו יורדי־ים, על כן נודעה לאל הים חשיבות יתירה ביניהם. אשתו היתה אַמפיטְריטֶה - נכדתו של הטיטאן אוקיינוס. לפּוסֵידון ארמון נהדר מתחת לים, אולם לרוב ניתן למוצאו על האולימפוס. הוא שנתן לאדם את הסוס הראשון, והיוונים העריצוהו על מתנה זו לא פחות מאשר על היותו שליטו של הים. הסערה והשקט היו בשליטתו. כשהוא נסע על פני הים במרכבת הזהב אשר לו, היו נרגעים הגלים הסוערים ושקט ושלווה היו באים בעקבות גלגלי מרכבתו המחליקים.

קראו לו "מרעיד הארץ", ונהגו לתארו עם תלת־קלשון ביד, שבו הרעיד ומוטט כל אשר ביקש.

שמו קשור בסוס ובשור, אף כי את השור מייחסים גם לאלים אחרים.

הָאדֶס (פלוּטוֹ)

האח השלישי בין האלים האולימפיים. בחלקו נפלו השאול והשלטון על המתים. קראוהו גם פלוטו, אל העושר, של המתכות היקרות הטמונות באדמה. היתה לו כיפה או קסדה מפורסמת, שכל מי שחבש אותה היה לבלתי־נראה. רק לעיתים רחוקות היה האדס עוזב את השאול ובא לאולימפוס או לארץ; אך ביקורו לא היה רצוי ביותר. אל חסר רגש וחמלה היה ועם זה אל צודק; אל מטיל אימה אך לא רע.

אשתו היתה פֶּרסֶפונה (פרוֹסֶרפּינה), אותה לקח מעל פני האדמה ועשאה למלכת השאול.

הוא היה מלך המתים - לא המוות עצמו, שנקרא בפי היוונים בשם תאמאטוס ובפי הרומאים - אורקוס.

פאלאס אַתֵנה (מינֶרוָה)

אתנה היתה בתו של זאוס בלבד. היא לא נולדה מאם, אלא זינקה מתוך ראשו של זאוס כשהיא מבוגרת וחמושה מכף רגל ועד ראש. תיאורה הקדום ביותר מופיע באיליאדה, שם היא מתוארת כאלת־קרב אכזרית שאינה יודעת רחמים. אולם במקורות אחרים היא מופיעה כאלת־מלחמה המגינה על המדינה והבית מפני אויב מבחוץ.

בראש וראשונה היתה אלת־העיר ואפיטרופסית על חיי תרבות, על מלאכה וחקלאות; היא המציאה את הרסן כדי לאלף סוסים לשירות האדם.

פאלאס־אתנה היתה בתו האהובה של זאוס. לה הרשה לשאת את צינתו ואת חזיזו האיום והמשמיד.

> ״אתנה לא נולדה מאם, אלא זינקה מתוך ראשו של זאוס כשהיא מבוגרת וחמושה מכף רגל ועד ראש״

 

המשוררים כינוה בשם "תכולת העין", או "בהירת העין". היא היתה החשובה שבין שלוש האלות הבתולות, וכינוה גם בשם פּארתֶנוס (ביוונית "בתולה"), ועל כן נקרא מקדשה בשם פארתנון. בשירה המאוחרת אתנה מופיעה כהתגלמות החוכמה, הבינה, הטוהר.

אתונה היתה העיר האהובה עליה. העץ שלה היה עץ הזית שאותו יצרה; והעוף המקודש לה - הינשוף.

פֶבּוֹס אפוֹלוֹן

בנם של זאוס ולֵטוֹ (לאטוֹנה), נולד על האי הקטן דלוס. הוא כונה "היווני ביותר שבין האלים". דמות נהדרת בשירה היוונית, אל־המוזיקה המנגן על נבל הזהב באוזני תושבי האולימפוס. כן משמש הוא כאל החץ והקשת, המרחיק לירות. אפולון היה האל הראשון שלימד את האדם את חוכמת הרפואה. יתר על כן, הוא אל־האור, והחושך - ממנו והלאה. על כן היה אל־האמת ומעולם לא העלה דבר־שקר על שפתיו.

לדלפי, למרגלות הפארנאסוס המתנוסס לראווה - מקום משכנו של האורקל של אפולון - תפקיד חשוב במיתולוגיה היוונית. קסטליה הוא מעיינו המקודש; קפיסוס הנהר שלו. בימי־קדם נחשבה דלפי מרכז העולם. על כן רבו הצליינים שנהרו לשם לא רק מיוון אלא גם מארצות אחרות. שום מקדש לא יכול להתחרות בחשיבותו עם המקדש בדלפי. דורשי האמת ומבקשיה היו מקבלים את התשובות מפי כוהנת המקדש, שהשקיעה עצמה בדמדומי־תרדמה בטרם תישא את דברה. מניחים שתרדמה זו היתה נופלת עליה בשל אדים שעלו מסדק עמוק בסלע שעליו עמד מושבה של הכוהנת - הטרַסקָל.

אפולון נקרא בשם האל הדֶלי על שם דֶלוס, אי מולדתו, וגם בשם האל הפיתוני על שם הנחש האיום פיתון שחי לפנים במערות הפארנאסוס ואפולון הוא שהרג אותו.

באיליאדה ידוע אפולון בשם ה"סמינתיאי" - שפירושו אל־העכברים. אך לא ידוע אם נקרא כך משום שהגן על עכברים או מפני שהשמידם. לעיתים היה אפולון גם אלוהי השמש, ושמו "פבוס" פירושו - "הזורח" או "המזהיר". לשם הדיוק יש לציין, כי אל השמש היה למעשה הליוס - בנו של הטיטאן היפריון.

בדלפי היה אפולון כוח טוב ומטיב, כעין מתווך בין האלים והאדם. הוא לימד את האדם להכיר את רצונם של האלים ולחיות איתם בשלום. הוא היה גם אל מטהר, כי היה בכוחו לטהר אף את המגואלים בדם קרוביהם. יש אגדות, אמנם מועטות, שבהן מופיע אפולון כאל אכזרי וחסר רחמים. שני רעיונות נתרוצצו בו, כבכל האלים; רעיון פרימיטיבי, היולי ורעיון היופי והשירה. אצל אפולון נשאר רק מעט מן הפרימיטיביות.

עץ הדפנה היה העץ שלו וברואים רבים היו מקודשים לו, ביחוד הדולפין והעורב.

אַרטֶמיס (דיאנה)

אלה זו נקראת גם בשם קינתיה על שם מקום מולדתה - ההר קינתוס שעל האי דלוס.

ארטמיס היתה אחותו התאומה של אפולון, בתם של זאוס ולטו. אחת משלוש האלות הבתולות של האולימפוס.

"מושלת על ברואי הפרא" היתה ארטמיס, הציידת הראשית לאלים - תפקיד לא רגיל בשביל אישה. כדרך ציידים טובים, דאגה לשמור על בני הנעורים ולהגן עליהם. אולם, כדרך הסתירות הרבות שאנו נתקלים בהן במיתולוגיה, לא נתנה ארטמיס לצי היווני להפליג לטרויה בטרם יקריבו לה בתולה.

גם באגדות אחרות מיוצגת אלה זו מצד אחד כאכזרית ומלאת רגשי נקמה ומצד שני, כשמתו נשים מיתה חטופה בלא יסורים היו הבריות סבורים, שהן נקטלו בחיצי הכסף של ארטמיס.

כפי שהיה פבוס השמש, כך היתה היא הלבנה - פֶבֵּי וסֶלֶנֵי (בלטינית - לוּנה). המשוררים המאוחרים מזהים את ארטמיס עם הֶקאטֵי. זוהי "האלה בעלת שלוש הצורות". סלני - בשמיים, ארטמיס על האדמה והקאטי בעולם התחתון ובעולם שלמעלה כשהוא עוטה חושך. הקאטי היתה אלת הירח המכוסה והלילות החשוכים כשהירח מכוסה. כן היתה גם אלת פרשת־הדרכים - מקום שטוף רוחות רעים ומועד לפורענות. זוהי התגלמות מוזרה של הציידת הנחמדה העוברת ביעף בתוך היער, או של הלבנה המכסה את העולם ביפעת אורה. באלה זו רואים באופן בולט, כי הגבולות בין טוב ורע היו מטושטשים למדי אצל האלים. חיות־בר היו מקודשות לה וביחוד הצבי, ובין העצים אהוב ומקודש לה הברוש.

אפרודיטי (וֶנוס)

אלת האהבה והיופי שפרשה את רשתה על אלים ועל אנשים כאחד. אף החכמים בבני־אדם היו מאבדים את עשתונותיהם בשומעם את צחוקה הערב. לפי האיליאדה היתה אפרודיטי בתם של זאוס ודיוני, אולם בשירה המאוחרת מסופר כאילו נולדה מקצף הים (אפרוס - ביוונית - קצף) בסביבות האי קפריסין. על כן היה אי זה מקודש לאפרודיטי.

הומרוס מכנה אותה בשם "אלת פז הנהדרת" ואף הרומאים כותבים עליה כזאת, שהיא מביאה בעקבותיה את היופי. רוח וענני סערה נסים מפניה, פרחים עוטים את הארץ כשלמה וגלי הים צוחקים בצעוד האלה באור יקרות. אין שמחה ואין יופי בלעדיה. כזאת תיארוה המשוררים.

אולם באיליאדה, שבמרכזה עומדת מלחמת הגיבורים, אין רישומה של אלה זו ניכר ביותר. היא מתוארת שם כיצור חלש ורך שאין פחדו נופל על בני־אדם. בשירים מאוחרים מתארים אותה כאלה בוגדנית וחורשת מזימות, ושלטונה אכזרי ומחריב. ברוב האגדות משמשת היא כאשתו של הֶפַייסטוס (וולקן), האל המכוער והצולע של המפחה.

עץ ההדס הוא העץ המקודש לה, והיונה היא הציפור האהובה עליה, אך לעיתים מזכירים גם את האנקור ואת הברבור כציפורים שלה.

הֶרמֶס (מֶרקוּריוּס)

זאוס היה אביו ומאיה בת אטלס - אמו. הודות לפסל המפורסם של הרמס, מוכרה לנו דמותו של אל זה יותר מאשר כל שאר האלים. גמיש היה ומהיר תנועה. נעל סנדלים בעלי כנפיים, אף כובע מכונף היה לו. וסביב מטה הקסמים שבידו, שני נחשים מתפתלים. הרמס היה הרץ־השליח של זאוס.

הוא היה הערום שבאלים. למעשה, גנב־אמן. עדיין לא בן יום אחד הצליח לגנוב את צאן אפולון. זאוס הכריחו להשיב את הגזילה וכדי לפייס את אפולון נתן לו הרמס במתנה נבל, שעשאו משריון הצב. הרמס היה אל השוק והמסחר ואפיטרופסם של הסוחרים.

בניגוד לתפקידים "ארציים" אלה, היה תפקידו הרציני לשמש מורה־דרך של המתים, השליח האלוהי המלווה את הנשמות אל משכנן האחרון. הרמס מופיע באגדות המיתולוגיות יותר מכל אל אחר.

אַרֶס (מארס)

ארס, אל־המלחמה, בנם של זאוס והרה. לפי הומרוס, שנאוהו הוריו. האיליאדה, אף שפואימה של מלחמה וקרב היא, מתארת את ארס כיצור אכזרי ומעורר שנאה ואשרי כל הנמלט מחמתו. הומרוס מכנה אותו בשם אל רצחני ועקוב מדם, קללת המין האנושי בהתגלמותה, ועם זה - פחדן, הגונח מתוך כאב ובורח בהיפצעו. פמליה של עוזרים מלווה אותו בשדה הקרב: אחותו אֶריס (ביוונית - פירוד, אי־הסכמה) עם בנה (ביוונית ריב, מדון), אֵיניוֹ (בלטינית - בֵּלוֹנה) אלת־המלחמה צועדת על ידו, ונלווים אליה אימה, חיל ורעדה. כשהם נעים מלווה אותם קול גניחה והאדמה עקובה מדם.

שלא כיוונים אשר תיארו את אל־המלחמה כיצור שפל ופחדן, אהבו הרומאים את מארס שלהם. בנשקו הנוצץ היה מראהו נהדר, מעורר כבוד והתפעלות, ואין מי שיכול לו. בפואימה הלטינית הנודעת אינאיס ששים הגיבורים אלי־מוות במלחמה. לכבוד הוא להם למות ב"שדה מארס".

רק לעיתים רחוקות מופיע ארס באגדות המיתולוגיות. אין הוא אישיות בולטת כהרמס, כאפולון או כהרה. באגדה אחת הוא מופיע כמאהבה של אפרודיטי, אבל לרוב אינו אלא סמל המלחמה.

לא היו לו ערים בהן סגדו לו. הוא בא מתראקיה, בצפון יוון, המיושבת אנשים גסים ואמיצים. לא לחינם היה העיט מקודש לו ולכלב עשו עוול כשבחרו בו להיות בעל־החיים של אל זה.

הֶפַייסטוס (ווּלקן)

אל־האש, בנם של זאוס והרה, אולם לפעמים מייחסים אותו להרה בלבד. בין בני האלמוות כלילי־היופי היה הוא היחידי מכוער ופיסח. במקום אחד באיליאדה הוא מספר, שאמו חסרת־הבושה גירשה אותו מן השמיים בראותה שהוא בעל־מום. ובמקום אחר הוא אומר שזאוס גירשו, בחמתו, על כי העז להגן על הרה. דברים אלה אירעו כנראה בעבר הרחוק, כי בדרך־כלל מתארו הומרוס כתושב האולימפוס, נפּח וחרש־ברזל אצל בני האלמוות המעתירים עליו כבוד ויקר. הוא בונה את זבולם ומייצר את כלי־הנשק שלהם. בבית־המלאכה עוזרות על ידו נערות, שאותן צר ועיצב מזהב.

אצל המשוררים המאוחרים יותר מסופר שמפחתו נמצאת תחת הר־געש וגורמת להתפרצותו.

לפי האיליאדה היתה אשתו אחת משלוש הגראציות. הסיודוס קורא לה אגלאיה ולפי האודיסיאה אפרודיטי היא אשתו של הֶפַייסטוס.

אל טוב ורודף שלום היה, אהוב בשמיים ובארץ. כאתנה היה אף הוא חשוב בחיי העיר. שניהם היו פטרוני המלאכה והאמנות - המשען והסמל של חיי תרבות. הוא היה אפיטרופסם של הנפחים, ואתנה - של האורגים. בשעת קבלתם הרשמית של הילדים לארגון העיר, היה הֶפַייסטוס אל הטקס.

הֶסטִיה (וֶסטה)

הסטיה היתה אחותו של זאוס וכמו אתנה וארטמיס היתה אף היא אלה־בתולה. אין היא תופסת מקום ניכר באגדות המיתולוגיות. אלת הבית והמשפחה היתה. את התינוק הנולד היו מקיפים כמה הקפות סביב האח המקודשת לאלה זו, בטרם יצורף למשפחה. בהתחלת הארוחה ובסיומה היו מגישים לה קורבן.

בכל עיר היתה אח ציבורית המקודשת להסטיה ובה בערה אש תמיד. כשהיו מקימים מושבה חדשה, היו המתיישבים נושאים אתם גחלים מתוך האח של העיר־האם, ובגחלים אלה היו מדליקים אש באח של העיר החדשה.

ברומא שמרו על אש התמיד של וסטה שש כוהנות־בתולות הנקראות בשם וסטאליות.

האלים השניים־במעלה של האולימפוס

מלבד שנים־עשר האלים האולימפיים היו עוד אלים אחרים בשמיים. החשוב שבהם היה אל־האהבה אֶרוֹס (בלטינית - קוֹפידוֹ). הומרוס אינו מזכירו כלל, אבל הסיודוס מכנהו בשם "היפה שבין האלים בני האלמוות". באגדות הקדומות הוא מתואר כעלם יפה ורציני המעניק מתנות טובות לבני־אדם. הפילוסוף אפלטון מביע את דעתם של היוונים על ארוס: "ארוס - האהבה - שם את משכנו בלב אדם, אך לא בלב כל אחד ואחד. לעולם לא תמצאנו במקום של קשיות־לב. תהילתו הגדולה בזה שלא יוכל לעשות רעה ולא יתן כי יעשוה. הכוח איננו מאמצעיו, כי האנשים עובדים אותו מרצונם הטוב. ומי שלא פגעה בו יד אהבה יתהלך בחושך".

באגדות הקדומות לא היה ארוס בנה של אפרודיטי, אלא בן־לוויה מקרי שלה. אצל המשוררים המאוחרים בנה הוא, נער שובב, "מזיק" ואף גרוע מזה.

לעיתים תארוהו בכיסוי עיניים, כי האהבה עיוורת היא. במחיצתו נמצאו אנטרוס, שלפעמים התנגד לאהבה ולפעמים היה נוקם אהבה שנבזתה: הימֶרוֹס (געגועים) והִימֶן (אל משתה החתונה).

 

הֵיבֵּי - בתם של זאוס והרה - אלת הנעורים. לפעמים היא מתוארת כשרת המשקים של האלים, אך לפעמים ממלא תפקיד זה גנימד - נסיך טרויאני יפה־תואר שנחטף על ידי נשרו של זאוס והובא לאולימפוס. מתוך האגדות ידוע לנו רק זאת כי היבי נישאה להרקולס.

 

איריס - אלת הקשת־בענן. באיליאדה היא מופיעה כשליחת האלים. באודיסיאה ממלאים תפקיד זה לסירוגין היא וגם הרמס.

 

מלבד אלה שכנו באולימפוס שתי קבוצות של אחיות נחמדות - המוזות והגראציות.

שלוש הגראציות: אַגלאַיה (הוד), אַוּפרוֹסיני (עליצות) ותַאלִיה (טוב־לב). אלו היו בנות זאוס ואורינומי - בתו של הטיטאן אוקיינוס. שלושתן מופיעות תמיד כאישיות אחת - התגלמות משולשת של חן ויופי. להנאת האלים היו רוקדות לקול הנבל של אפולון. אשרי האיש שהגראציות פקדו אותו. הן הוסיפו לבלוב לחיים. ביחד עם חברותיהן המוזות הן היו "מלכות השירה" ושום משתה לא נעם בהיעדר ממנו הגראציות והמוזות.

תשע מוזות היו - בנותיהן של זאוס ומְנֵימוזיניה (זיכרון). תחילה לא היו מבדילים ביניהן. הסיודוס אומר עליהן: "הן היו תמיד בדיעה אחת, חסרות דאגה היו וליבן נתון לשירה. אשרי מי שתאהבנה אותו המוזות. אפילו צער ודאגה בלב האיש, ברגע שישמע את שיר המוזות ישכח את צרותיו ואת מחשבותיו הנוגות. זוהי מתנתן הקדושה של המוזות לבני־האדם".

בזמנים מאוחרים יותר היה לכל מוזה שדה־פעולה משלה. קלִיוֹ היתה המוזה של ההיסטוריה, אוּראניה - של האסטרונומיה, מֶלפּוֹמֵינֵי - של הטרגדיה, תאליה - של הקומדיה, טֶרפּסיכוֹרי - של המחול, קאליוֹפּי - של השירה האֵפּית, אֵראטוֹ - של שירת האהבה, פּוֹליהימְניה - של שירי תהילה לאלים, אֵוּטֶרפֵּי - של השירה הלירית.

הסיודוס ישב בסביבת הליקון - אחד מהרי המוזות. יתר הרי המוזות היו פיארוס בפיאריה, מקום שם נולדו; פארנאסוס וכמובן - אולימפוס. יום אחד הופיעו לפני הסיודוס תשע המוזות ואמרו: "אנו יודעות להשמיע דברי־שקר שייראו כדברי־אמת, אך אם נרצה נוכל להגיד דברי־אמת לאמיתם".

הן היו חברות אפולון - אלוהי האמת - והגראציות. פינדארוס מייחס את הנבל להן ולאפולון. "זה נבל הזהב לצליליו יקשיבו צעדי הרוקדים". איש אשר פקדוהו המוזות היה קדוש ומקודש מכל כוהן.

כשנעשה זאוס מושג נשגב יותר ישבו לצידו באולימפוס שתי דמויות: תֶּמיס (צדק, או משפט אלוהי) ודיקֵי (משפט אנושי). אך שתיים אלה לא היו מעולם דמויות בולטות. הוא הדין בנודע לנֶמֶזיס, שנוהגים לתרגם כ"זעם צודק" ולאַידוֹס, מילה קשה לתרגום, שפירושה יראת כבוד, או רגש שצריך לפעם בלב אדם כשהוא נתקל בביש מזל. אין זו חמלה או השתתפות בצער, אלא הרגשה שההבדל בינו לבין המסכן אינו מוצדק.

מזמן לזמן היו מעלים כמה בני־תמותה לאולימפוס. אולם, אך הובאו לשמיים נעלמו מן הספרות.

אלי המים

פּוסֵידון (נפטון) היה אדון הים (הים התיכון) והים הידידותי (הים השחור). גם מי־תהום היו שייכים לו.

אוקיינוס, הטיטאן, היה אדון על הנהר הגדול אוקיינוס, שהקיף את כל הארץ. אשתו תטיס נמנתה אף היא על הטיטאנים. האוקיאנידות - הנימפות של נהר גדול זה - היו בנותיהם, ואלי כל הנהרות עלי אדמות - בניהם.

פּוֹנטוּס (ים עמוק) היה בנה של אם אדמה, ואביו של נֶרֶאוּס, אל ים, שהיה חשוב מאביו.

נראוס נקרא בשם "האיש הזקן של הים" (התיכון). הסיודוס אומר עליו: "אל עדין הוא ומעורר אמון. לעולם לא ישקר, ורק מחשבות טוב וצדק יחשוב". אשתו היא דוריס בת אוקיינוס. היו להם חמישים בנות נחמדות, הלא הן נימפות הים שנקראו בשם נֶרֶאידות. אחת מהן, תטיס, היתה אמו של אכילס. אחרת, אַמפיתריטֵי, היתה אשתו של פּוסֵידון.

טריטון, בנם של פּוסֵידון ואמפיתריטי, היה החצוצרן של הים. צדף ענק שימש לו כחצוצרה.

פרוטיאוס היה בנו של פּוסֵידון, ולפי מקורות אחרים - נושא כליו. היה ביכולתו לנבא עתידות ולשנות את דמותו ככל העולה על רוחו.

הנאידות היו נימפות־המים. הן שכנו בבריכות, במעיינות ובאגמים.

לֵיאוּקוֹתֵאה ובנה פַלַאימוֹן, בני־תמותה, היו לאלי ים, וכמוהם גם גלאוּקוס, אך שלושתם לא חשובים.

השאול - העולם התחתון

מלך השאול היה האדס (פלוטו), אחד משנים־עשר האלים האולימפיים, ועמו אשתו המלכה פֶּרסֵפוֹנֵי. לפי האיליאדה נמצאת השאול מתחת למקומות־סתר של הארץ. ואילו לפי האודיסיאה מוליכה הדרך אליה מעבר לאוקיינוס לירכתי תבל. אצל משוררים מאוחרים צוינו מבואות שונים מן האדמה אל השאול, דרך מערות ואגמים עמוקים.

טארטארוּס ואֶרֶבּוס הם שני מדורים בשאול. טארטארוס - המדור העמוק שבשניהם, היה בית־כלא לבני הארץ; ארבוס שימש מקום מעבר למתים מייד לאחר המוות. אך לעיתים קרובות לא היו מבדילים בין שניהם, וטארטארוס היה שם כולל לציון השאול.

הומרוס מתאר את השאול כמקום מעורפל המאוכלס צללים. שום דבר אינו ממשי שם וקיום רוחות הרפאים, כביכול, דומה לחלום בלהות. המשוררים המאוחרים מגדירים את עולם המתים כמקום שבו נענשים הרשעים והצדיקים באים על שכרם.

אצל המשורר הרומי וירגיליוס אנו מוצאים תיאור המציין את מקומה הגיאוגרפי של שאול תחתית. השביל לשאול מוליך למקום בו נופל אַכֶרון - נהר המכאוב - לתוך קוֹקיטוּס - נהר הקינה. ספן זקן בשם כארון מעביר על רפסודה את נשמות המתים לעברו השני של הנהר, מקום שם נמצא השער אל טארטארוס (השם שווירגיליוס מעדיף). אולם הוא מעביר על רפסודתו רק את נשמות המתים שנקברו כדת ואשר על שפתותיהם הניחו בשעת מותם כסף לדמי מעבר.

על שער השאול הופקד הכלב קֶרבֶּרוּס, בעל שלושה ראשים וזנב דרקון. הוא נותן לכל הנשמות להיכנס, אך לצאת משם - לא. שלושה שופטים - רַדַמנתוּס, מינוֹס ואֵיקוּס - דנים את נשמות המתים. הרשעים נידונים לעינויי נצח והצדיקים נשלחים למקום ברכה הנקרא השדות האֶליזיים.

בנוסף על שני הנהרות הגדולים היו עוד שלושה נהרות שחצצו בין העולם התחתון לבין העולם העליון: פלֶגֶתון - נהר האש, סטיכּס - נהר הנדר הבלתי־מופר, שלידו נשבעו האלים, ולֵיתֵּי - נהר השיכחה.

אי־שם בתוך מרחב זה נמצא ארמונו של פלוטו. איש מן הסופרים אינו מנסה לתארו בפרוטרוט; רק זאת מציינים, כי שערים רבים לו לארמון ואורחים לאין־ספור יושבים בתוכו. הארמון מוקף ארץ צייה רחבת־ידיים, קודרת וקרה, ואפרים מכוסי פרחי נרקיס משונים. יותר מזה לא ידוע לנו על כך ולא כלום, כי המשוררים לא אבו לשהות במשכן צלמוות זה.

האֶריניות (הפוּריות - אלות הזעם) שכנו, לפי וירגיליוס, בעולם התחתון, מקום שם היו מענישות את הרשעים. אולם המשוררים היוונים תיארו אותן כיצורים המרדפים בעלי־חטא עלי אדמות. אכזריות היו האלות הללו, אך מוציאות משפט אמת. ואלה שמות האיריניות: טיסיפוֹנֵי, מֵגֵירה, אַלֶקטוֹ.

 

השינה ואחיה - המוות, שכנו בעולם התחתון. מכאן גם היו עולים חלומות אל בני־אדם דרך שני שערים: דרך שער־קרן היו באים חלומות אמת, ודרך שער־שנהב - חלומות שקר.

האלים השניים־במעלה עלי אדמות

האדמה נקראה אם־כול. לאמיתו של דבר, לא היתה אלוהות ומעולם לא התגלמה בדמות כזאת. אלת־התבואה דֶמֶטֶר(קֶרֶס), בתם של קרונוס ורֵיאה, ודיוניסוס (באכּכוּס) אל היין היו האלים הראשונים־במעלה של האדמה ובעלי חשיבות רבה במיתולוגיה היוונית והרומית. האלים האחרים שהיו על פני האדמה, היו בלתי חשובים ביחס.

 

פּאן, בנו של הרמס, היה ראש האלים עלי אדמות. היה זה אל רעשן ועליז, אך היה בו גם משהו מן החיה: קרני עז היו לו ובמקום רגליים - פרסות עז. פאן היה אל רועי־צאן וחבר עליז לנימפות־היער בשעת ריקודן. מקומות שוממים, חורשה, יער והרים היו ביתו, אך המקום החביב עליו ביותר היה ארקאדיה, ארץ מולדתו. פאן היה נגן נפלא. מתוך חלילו היה מוציא נעימות ערֵבות כשירת הזמיר. תמיד היה מאוהב באחת הנימפות, אך הן דחוהו מחמת כיעורו. כשהיו בני־אדם שומעים בלילות בישימון קולות מוזרים מעוררי אימה, היה אוחזם פחד, כי סברו שפאן הוא המשמיע קולות אלה. מכאן המילה "פניקה" היא תולדה של "פאן".

 

סילֶנוּס מוזכר לעיתים כאחיו של פאן ולעיתים כבנו. היה זה איש זקן שמן ועליז, שרכב תמיד על חמור משום שהיה מבוסם מכדי ללכת ברגל. סילנוס היה מורו של באככוס, אל היין, כשהלה היה עדיין נער, אולם מחמת שכרותו המתמדת הפך המורה להיות תלמידו המסור של באככוס.

נוסף על אלי האדמה האלה היו שני אחים מפורסמים מאוד ומהוללים, קאסטוֹר ופּוֹלוּכּס, שהיו מחצית הזמן על האדמה ומחציתו בשמיים.

הם היו בני לֶדה ומתוארים בדרך־כלל כאלים - פטרוניהם של מלחים - שבכוחם וביכולתם להציל לוחמים בשעת הקרב. בעיקר היו נערצים על בני רומא: "התאומים הגדולים, שלהם סוגדים כל הדוריים".

אולם האגדות המסופרות עליהם מלאות סתירות. לפעמים היו מעניקים את התואר "אלוהי" לפולוכס בלבד, ובקאסטור רואים בן־תמותה שזכה רק למחצית מן האלמוות בזכות אהבת אחיו.

לדה היתה אשת טינדארֵיאוס מלך ספרטה. לפי אגדה נפוצה ילדה לו שני ילדים בני־תמותה: את קאסטור ואת קליטֶמנֶסטרָה, אשת אגמֶמנון; ולאל זאוס שפקד אותה בדמות ברבור, ילדה שני בני אלמוות: את פולוכס ואת הלנה, גיבורת טרויה. למרות זה נקראו שני האחים קאסטור ופולוכס לעיתים קרובות "בני זאוס": ואמנם שמם היווני הנודע ביותר הוא דיוסקורים, כלומר: נערי זאוס. כן נקראו "בני טינדאריאוס״ (טינדארידים). הם היו בני זמנם של תזאוס, יאסון ואטאלַנטה וחיו ממש לפני מלחמת טרויה. האחים לקחו חלק בציד חזיר־הבר בקאלידוניה, השתתפו בחיפוש אחר גיזת הזהב והצילו את הלנה מידי תזאוס. אולם בכל המאורעות האלה לא היה לשני האחים תפקיד עיקרי, חוץ מאשר בסיפור על מות קאסטור, בו גילה פולוכס את מסירותו לאחיו.

באגדה זו מספר לנו פינדארוס, כי האחים הגיעו לאחוזתם של שני בעלי בקר, אידַס ולינקיאוס. משום־מה עורר קאסטור את חמתו של אידס וזה הרג אותו. כתגובה למעשה זה הרג פולוכס את לינקיאוס וזאוס עצמו הלם את אידס בחזיזו. ואולם קאסטור שוב לא היה בחיים ופולוכס לא מצא לו תנחומים. הוא ביקש למות וזאוס, שרחמיו נכמרו עליו, התיר לו לשתף עצמו בגורל אחיו,

 

לחיות מחצית זמנו מתחת לפני האדמה

ומחצית בבתי הפז של שמי־עליון.

 

לפי גרסה זו לא נפרדו עוד שני האחים לעולם; יום אחד שכנו בשאול, ולמחרתו על האולימפוס, אך תמיד ביחד.

אצל הסופר היווני המאוחר לוקיאנוס (חי במאה השנייה) אנו מוצאים גרסה אחרת, שלפיה חיו האחים בשמיים ועל הארץ. כשהלך קאסטור לשמיים, הלך פולוכס לארץ; מכאן שאף פעם לא היו ביחד.

בסאטירה זעירה הכתובה בידי לוקיאנוס שואל אפולון את הרמס: "תמהני, מדוע אין אנו רואים את קאסטור ופולוכס בעת ובעונה אחת?"

"אמנם כן," משיב לו הרמס, "הם כה אוהבים איש את רעהו, שכאשר גזר הגורל שאחד מהם ימות והשני יהיה בן־אלמוות, החליטו לחלק את האלמוות ביניהם."

"לא בתבונה נהגו, הרמס. מהי המלאכה שיוכלו לעסוק בה במצב זה? אני מגיד עתידות; אסקולאפיוס רופא חולים; אתה הנך שליח טוב. אולם שניים אלה - כלום הולכי בטל יהיו כל הזמן?"

"חס וחלילה, בשירותו של פּוסֵידון הם. עסקם הוא להציל אוניות בצרה."

"הה, טובים דבריך. שמח אני שמלאכה טובה הם עושים."

כוכבי התאומים, ג'מיני, מיוחסים להם. לרוב היו מתארים את שני האחים כשהם רוכבים על סוסים צחורים נהדרים. לפי הומרוס, עלה קאסטור על פולוכס במלאכת הרכיבה, והוא מציין: "קאסטור מאלף סוסים, פולוכס טוב כמתאגרף".

הסילֶנים היו ברואים שמחציתם אדם ומחציתם סוס; הולכי על שתיים, אך לעיתים היו להם אוזני סוס ופרסות סוס, ובכל המקרים - זנבות סוס. לעיתים קרובות אפשר לראות את דמותם על כדים יווניים, אולם סיפורים עליהם לא מצאנו במיתולוגיה.

הסאטירים דמו לפאן. כמוהו היו מחציתם אדם ומחציתם עז, ומשכנם - במקומות שוממים.

בניגוד לאלים מכוערים ובלתי־אנושיים אלה, היו אלות־היער נערות יפות להפליא: האוריאדות - נימפות ההרים, והדריאדות - לפעמים נתכנו המאדריאדות - נימפות העצים; חיי הנימפה היו קשורים בכל מקרה ומקרה לחיי העץ שלה.

איאולוס, מלך הרוחות, חי על האדמה וביתו היה על האי איאוליה. אם לדייק, הרי היה רק מושל הרוחות, משנה לאלים. ארבע הרוחות הראשיות היו: בּוֹרֵאַס, רוח הצפון, בלטינית אֵקוילוֹ; זֵפירוס, רוח המערב, פאווֹניוס; נוטוּס, רוח הדרום, בלטינית אַוּסטֶר; ואֵוּרוּס - ביוונית ובלטינית - רוח המזרח.

על האדמה חיו גם יצורים שהם לא אלים ולא בני־אדם. החשובים בהם היו:

הקֶנטַאוּרים - מחציתם אדם ומחציתם סוס. הללו היו ברואי פראים ודמו יותר לחיות מאשר לבני־אדם. אחד מהם, חירון, נתפרסם ברבים בשל חוכמתו וטוב ליבו.

הגורגונים אף הם היו שוכני הארץ: שלושה היה מספרם, מהם שניים בני אלמוות. הם היו בעלי כנפים ודמו לדראקונים, שמבטם הפך בן־אדם לאבן. פוֹרקיס בנם של הים והאדמה, היה אביהם.

הגְרַאיות היו אחיותיהם שגרו בירכתי האוקיינוס. היו אלה שלוש נשים בעלות שיער מכסיף ולכל אחת מהן עין אחת בלבד.

הסירֶנות ישבו על אי בים. קול ערב היה להן ובשירתן שבו את לב הספנים, מושכות אותם לאבדון ומוות. דמותן לא נודעה, כי מי שחזה בהן שוב לא זכה לשוב אל האדמה.

חשובות ביותר אך בלי מעון מסוים בשמיים או בארץ היו בנות־הגורל, מוֹירֶה ביוונית, פַּארקֵי בלטינית. הסיודוס אומר, כי בשעת לידתו היו מעתירות על הנולד מתנות: את מנת חלקו בטוב וברע. הן היו שלוש: קלוֹתוֹ ארגה את חוט החיים, לַכֶסיס הפילה את הפור שקבע את גורל האדם, אַטרופּוּס נשאה עמה תמיד את המספריים האיומים שבהם היתה מקפדת את חוט החיים בשעת מיתתו של אדם.

אלי רומא

שנים־עשר ענקי האולימפוס היו גם לאלי רומא. כה גדולה היתה השפעת אמנות יוון וספרותה על רומא עד שאלי רומא העתיקים התמזגו עם אלי יוון והיו לאישיות אחת. לרוב האלים ניתנו ברומא שמות רומאיים: יופיטר (זאוס), יונו (הרה), נפטון (פּוסֵידון), וסטה (הסטיה), מארס (ארס), מינרוה (אתנה), מרקוריוס (הרמס), ונוס (אפרודיטי), דיאנה (ארטמיס), וולקן או מולקיבר (הֶפַייסטוס) וקרס (דמטר).

שני אלים שמרו גם ברומא על שמותיהם היווניים: אפולו ופלוטו, אולם זה האחרון לא נקרא מעולם בשם האדס, כפי שהיה מקובל ביוון. באככוס, ומעולם לא דיוניסוס, היה אל היין, אף שהיה לו גם שם לטיני, ליבר.

טבעי וקל היה לרומאים לאמץ את אלי יוון, מכיוון שלאלים שלהם היתה חסרה צורה ואישיות מוגדרת. הרומאים היו עם בעל רגש דתי עמוק, אך לא נצטיינו במעוף דמיון. הם לא היו מסוגלי ליצור את האלים האולימפיים, שלכל אחד מהם נשתוותה אישיות עצמאית ובולטת. לפני שקיבלו הרומאים את אלי יוון, היו להם אלים בעלי דמות לא ברורה. דובר במעורפל על "אלה שהם למעלה". אלה נודעו בשם נוּמינה - משמע, הכוחות או הרצונות- אולי כוח הרצון.

עד שהגיעה אמנות יוון וספרותה לאיטליה, לא הרגישו הרומאים צורך באלים יפים ופיוטיים. עם מעשי היו ולא התעניינו לא במוזות עטורות זרי סגליות, הנותנות השראה לשיר, ולא ב"אפולון הלירי המשמיע נעימות ערבות מתוך נבל הזהב שלו". הם רצו באלים שיש בהם משום תועלת. בעיניהם נחשב, למשל, ה"כוח" ה"שומר על העריסה", או ה"ממונה על מזון לילדים". מעולם לא סיפרו דבר על ה"נומינה". אולם הפעולות הפשוטות והרגילות בחיי יום־יום היו קשורות קשר אמיץ עם האלים, והם שהאצילו מכבודם על פעולות אלו. מה שאין כן אצל האלים היווניים, חוץ מדמטר ודיוניסוס.

מכל הרוחות העליונים האלה העריצו הרומאים ביותר את הלארים והפנאטים. לכל משפחה רומאית היה לאר משלה - רוחו של אחד מאבות המשפחה; כן היו לה כמה פנאטים, אלי האח ושומרי המזווה. הללו היו אלים משפחתיים. הפנאטים היו מגינים על הבית ועל בני הבית. לרוחות אלה היו סוגדים בבית, ולא במקדש, ומכל סעודה היו מקריבים חלק בשביל הפנאטים. היו גם לארים ופנאטים ציבוריים, שעשו בשביל העיר מה שעשו זולתם בשביל הבית והמשפחה. כל ענף חשוב במשק החקלאי היה נתון להשגחתו של כוח מיטיב שלא נתייחדה לו מעולם דמות ברורה.

בתחילה היה סאטוּרנוּס אחד מן ה"נומינה", "מגן הזורעים והזרע", ואילו אשתו, אוֹפְּס, היתה עוזרת בקציר. אגדות מאוחרות יותר מזהות אותו עם קרונוס היווני, אבי יופיטר, זה זאוס הרומאי. לזכר תור הזהב שהביא לאיטליה בימי מלכותו, היו עורכים מדי שנה, בחורף, חגיגה גדולה - היא הסאטורנליה. הרעיון שעליו הושתתו חגיגות אלו היה, שבימי החג חוזר תור הזהב לאדמה. בימי הסאטורנליה לא היו מכריזים מלחמה ולא מוציאים אדם להורג; עבד ואדון אכלו ליד שולחן אחד, אנשים העניקו מתנות איש לרעהו. חג זה עורר בלב בני־אדם את רעיון השיוויון והזכיר זמנים שבהם טרם היו קיימים הבדלי מעמד.

יאנוס היה אף הוא בתחילה אחד מן ה"נומינה", "אל ההתחלה הטובה" שבעקבותיה יבוא גם סוף טוב. מקדשו הראשי של האל הזה ברומא היה פונה לצד מזרח ומערב, מקום שם מתחיל ונגמר היום; היו בו במקדש שתי דלתות שביניהן ניצב פסל יאנוס, בעל שתי פנים: פני צעיר מזה ופני זקן מזה. דלתות אלו היו סגורות רק כשהיתה רומא שרויה בשלום. בשבע־מאות השנים הראשונות לחיי רומא היו דלתות אלו סגורות שלוש פעמים: בזמן מלכותו של המלך הטוב נומא, אחרי המלחמה הפונית הראשונה, כשנוצחה קרת־חדשת (ב־241), ובימי אוגוסטוס.

מובן מאליו, כי ירחו של יאנוס - יאנואר, פותח את השנה החדשה.

 

פאוּנוס היה נכדו של סאטורנוס, אל פשוט הליכות, מעין פאן רומאי. גם נביא היה, המופיע לבני־אדם בחלומותיהם.

 

הפאונים היו הסאטירים הרומאים.

 

קווירינוּס היה שמו של רומולוס, מייסד רומא, לאחר האלהתו.

 

המאנים היו רוחות המתים הטובים שבעולם התחתון. לעיתים היו סוגדים להם כמו לאלים.

 

הלֶמוּרים או הלַארוות היו רוחות המתים הרעים, שהרומאים היו מפחדים מפניהם.

 

ראשית הקַאמֶנות כאלות מעשיות ומועילות השומרות על מעיינות ובארות, רופאות חולים ומגידות עתידות. אולם כשבאו לרומא אלי יוון, התחילו לזהות את הקאמנות עם האלות הבלתי־מעשיות, המוזות, שעניינן במדע ובאמנות בלבד. אֵגֶריה שלימדה את המלך נומא היתה אף היא אחת הקאמנות.

לוּקינה נחשבה לעיתים לאֵילֶתֵיאיה רומאית, אלת הלידה. אולם על־פי־רוב משמש השם כינוי ליונו ולדיאנה.

 

פּוֹמוֹנה ווֶרטוּמנוּס ראשיתם בנומינה, ככוחות המגינים על פרדסים וגנים. אולם אחר כך הואנשו ומסופר עליהם שהם התאהבו זה בזה.