מיתוס היזם

פרק 1: מיתוס היזמות

"הם משתכרים מעבודה כדי שלא יצליחו להבחין במצבם האמיתי"

אלדוס האקסלי

מיתוס היזמות, או מיתוס היזמים, מושרש עמוק בתרבות האמריקאית ונחשב הרואי.

מספיק לדמיין את היזם הטיפוסי, כדי להעלות לנגד עיניכם דימויים של גיבור מיתולוגי: גבר או אישה העומדים לבדם נגד הרוח, נאבקים בגבורה באיתני הטבע ויכולים להם כנגד כל הסיכויים, מטפסים על סלעים חלקלקים ואכזריים — והכול כדי להגשים את החלום ולהקים עסק משלהם.

לאגדה זו יש ניחוח של אצילות, של מאמצים נשגבים ועל־אנושיים, של מחויבות כבירה לאידיאלים גדולים מהחיים.

אומנם אנשים כאלה קיימים במציאות, אך מניסיוני — הם נדירים.

מבין אלפי אנשי העסקים שהזדמן לי להכיר ולעבוד איתם בעשרים השנים האחרונות, מעטים היו יזמים אמיתיים.

החזון כמעט נמוג אצל רובם.

ההתלהבות מטיפוס המצוקים התחלפה בפחד גבהים.

הסלעים הפכו למשהו שצריך להיאחז בו, ולא להתעלות מעליו.

תשישות נעשתה נפוצה, התרגשות הפכה נדירה.

אבל האם לא כולם היו פעם יזמים? בסופו של דבר, הם הרי הקימו עסק משלהם. ודאי היה להם חלום כלשהו שהניע אותם לקחת סיכון שכזה.

אם כך, היכן החלום כעת? לאן הוא נעלם?

היכן היזם שהקים בזמנו את העסק?

התשובה לכך פשוטה: היזם התקיים לרגע אחד בלבד.

לשנייה חולפת אחת.

ואז הוא נעלם. במרבית המקרים, לַנצח.

אם קרה שהיזם שרד, הוא נותר מיתוס, תוצאה של הבנתם השגויה של מקימי עסקים ושל מניעיהם.

הבנה שגויה שעלתה לנו ביוקר — יותר משנוכל לדמיין — במשאבים שירדו לטמיון, בפספוס הזדמנויות ובחיים שהתבזבזו.

המיתוס הזה, ההבנה השגויה הזו, היא מה שאני קורא לו מיתוס היזמות.

שורשיו יונקים מהאמונה הרומנטית שיזמים הם שמקימים עסקים קטנים, אפילו שמרביתם אינם בעלי עסקים קטנים.

אם כך, מי כן מקים עסקים קטנים בארצות הברית?

ומדוע?

ההתקף היזמי

כדי להבין את מיתוס היזמות ואת ההבנה השגויה שבבסיסו, בואו ונבחן מקרוב את האנשים שמקימים עסק. לא אחרי שהעסק כבר הוקם, דווקא לפני כן.

למשל, איפה היית לפני שהקמת את העסק שלך? ואם אתה שוקל להקים עסק, איפה אתה עכשיו?

ובכן, כנראה עבדת בשביל מישהו אחר, אם אינך שונה ממרבית האנשים שהכרתי.

במה עבדת?

כנראה עבדת בעבודה טכנית כלשהי, כמעט כמו כל מי שמקים עסק.

בוודאי היית נגר, מכונאי או טכנאי.

היית מנהל חשבונות או ספַּר כלבי פודל; שרטט או מעצב שיער; ספַּר גברים או מתכנת מחשבים; רופא או כַּתָב טכני; גרפיקאי או רואה חשבון; מעצב פנים או שרברב או אולי איש מכירות.

מה שלא עשית, זו הייתה עבודה שבמהותה טכנית.

וכנראה היית ממש טוב בזה.

אבל עשית את זה בשביל מישהו אחר.

ואז, יום אחד, בלי שום סיבה ברורה, משהו קרה. אולי היה זה מזג האוויר, או יום הולדת, או שילדך סיים את לימודיו בתיכון. ייתכן שהיה זה תלוש המשכורת שקיבלת בצוהרי יום שישי, או מבט חטוף מצד הבוס שמשום מה גרם לך לאי־נחת. אולי הייתה זו התחושה שהבוס לא באמת העריך את תרומתך להצלחת העסק שלו.

זה היה יכול להיות כל דבר; זה לא ממש משנה. אך יום אחד, בלי שום סיבה נראית לעין, חווית פתאום התקף יזמי. ומאותו היום, חייך השתנו לנצח.

הקולות בראשך נשמעו בערך ככה:

"למה אני עושה את זה? למה אני עובד בשביל האיש הזה? לעזאזל, אני מבין את העסק לא פחות ממנו. בלעדיי לא היה לו בכלל עסק. כל טמבל יכול לנהל עסק, ואני עובד בשביל אחד כזה".

וברגע שהקשבת לקולות האלה והתייחסת אליהם ברצינות, גורלך נחתם.

ההתלהבות משחרור הכבלים הפכה לחבר נאמן.

מחשבה על עצמאות ליוותה אותך לכל מקום.

המחשבה שתהיה הבוס של עצמך, שתפעל בדרכך, שתנגן את הניגון הייחודי שלך, הפכה אובססיבית.

מהרגע שעברת התקף יזמי, לא ידעת נחת.

לא יכולת להיפטר ממנו.

היית מוכרח להקים עסק משלך.

ההנחה הקטלנית

כחלק מההתקף היזמי שחווית, נלכדת בידי אחת מההנחות ההרסניות ביותר עבור אדם שמבקש להקים עסק.

כל העוסקים בעבודה טכנית שמבקשים להקים עסק משלהם מניחים את ההנחה הזאת, וברגע שמניחים אותה, היא מתווה את מסלול העסק — מהקמתו החגיגית ועד לחיסולו.

ההנחה הקטלנית היא: אם אתה מבין את העבודה הטכנית בעסק, אם אתה מבין איך הוא פועל, המשמעות היא שאתה מבין את העסק עצמו.

ההנחה הזו קטלנית כי היא אינה נכונה.

למעשה, זה הגורם העיקרי לכישלונם של מרבית העסקים הקטנים.

העבודה שמתבצעת בעסק, והעסק עצמו הם שני דברים שונים לחלוטין!

אבל העובד שרוצה להקים עסק לא רואה את זה.

בשביל עובד במהלך התקף יזמי, עסק הוא לא עסק, אלא פשוט מקום שעובדים בו.

אז הנגר, החשמלאי או השרברב הופכים לקבלנים.

הספר פותח מספרה.

מעצב השיער פותח מכון יופי.

המהנדס פותח עסק לתעשיית השבבים.

המוזיקאי פותח חנות לכלי נגינה.

כולם מאמינים שהעובדה שהם מבינים את הידע הטכני שמרכיב את העסק, מכשירה אותם לנהל עסק כזה.

וזה פשוט לא נכון!

בפועל, במקום להיות הנכס המשמעותי ביותר שלהם, היכרותם של העובדים האלה עם העבודה הטכנית של העסק הופכת לנטל הכבד ביותר עבורם.

כי עובד שלא יודע לבצע את העבודה הטכנית של העסק יהיה חייב ללמוד לבצע אותה.

הוא יהיה חייב ללמוד איך לתפעל את העסק, במקום לבצע את העבודה בעצמו.

הטרגדיה האמיתית היא מצב שבו העובד נלכד בידי ההנחה הקטלנית, כך שהעסק, שהיה אמור לשחרר אותו ממגבלות העבודה לאדם אחר, בעצם משעבד אותו.

פתאום העבודה שידע לבצע היטב הופכת לעבודה אחת שהוא יודע לעשות, אך יש גם תריסר עבודות נוספות שאין לו מושג איך לבצע.

כי על אף שההתקף היזמי הקים את העסק, העובד הוא זה שיצטרך לעבוד בפועל.

ופתאום, החלום היזמי הופך לסיוט שלו.

תארו לכם אישה צעירה שאופה עוגות.

תארו לכם אישה צעירה שמקימה עסק לאפיית עוגות.

וכעת, תארו לכם את האישה הצעירה פתאום הופכת לזקנה.

פגשתי את שרה שלוש שנים אחרי שהקימה את העסק שלה. "אלה היו שלוש השנים הארוכות בחיי", אמרה לי.

לעסק של שרה קראו "עולם העוגות".

אבל בפועל העסק של שרה לא עסק בעולם העוגות, אלא בעולם העבודה. בעבודה של שרה. העבודה שבעבר אהבה לעשות יותר מכל דבר אחר, והעבודות שלא עשתה מימיה.

"בעצם", סיפרה לי שרה, "לא רק שאני שונאת לעשות את כל זה (היא פורשת את זרועותיה, מחווה על החנות הקטנה שבה עמדנו), אלא שאני גם שונאת (את המילה הזו הדגישה כמעט בזעם) — אני שונאת לאפות עוגות. אני לא יכולה לסבול את המחשבה על עוגות. אני לא יכולה לסבול ריח של עוגות. אני לא יכולה לסבול את מראה העוגות". ואז היא פרצה בבכי.

ריח מתוק של עוגות מילא את האוויר.

השעה הייתה שבע בבוקר, וחנות "עולם העוגות" עמדה להיפתח חצי שעה לאחר מכן. אבל את שרה העסיקו מחשבות אחרות.

"השעה כבר שבע", אמרה וניגבה את עיניה בסינרה, כאילו קראה את מחשבותיי. "אתה קולט שאני כאן משלוש לפנות בוקר? שקמתי בשתיים לפנות בוקר כדי להתארגן? שעד שאכין את העוגות, אפתח את החנות, אטפל בלקוחות, אנקה, אנעל, אערוך קניות, איישב את הקופה, אלך לבנק, אוכל ארוחת ערב ואכין את העוגות שאאפה מחר, השעה תהיה כבר תשע וחצי או עשר בערב, ועד שאעשה את כל זה, בשעה בה כל אדם נורמלי, למען השם, היה אומר שהיום נגמר, אצטרך לשבת ולהתחיל לחשוב איך אשלם את שכר הדירה של החודש הבא?

"וכל זה (היא שוב פרשה את זרועותיה, מותשת, כאילו מדגישה את כל מה שתיארה רק לפני רגע) כי החברים הכי טובים שלי אמרו לי שזה טירוף שאני לא פותחת חנות עוגות, כי אני פשוט כל כך טובה בזה? והחלק הכי גרוע הוא שהאמנתי להם! ראיתי דרך יציאה מהעבודה הנוראית שבה עבדתי. ראיתי דרך להשתחרר, לעבוד במשהו שאני אוהבת לעשות, ולעשות את הכול עבור עצמי".

היא הייתה על סף דמעות ולא רציתי לקטוע אותה. חיכיתי בשקט לשמוע מה עוד יש לה לומר.

אבל היא רק בעטה בתנור האפייה הענק והשחור שלפניה ברגלה הימנית.

"לעזאזל!" היא פשוט התפוצצה.

"לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל!"

כדי להדגיש את תחושותיה, בעטה שוב בתנור. ואז צנחה לרצפה, נאנחה בכבדות, וחיבקה את עצמה, כמעט מיואשת.

"מה אני עושה עכשיו?" שאלה, כמעט בלחישה. ידעתי שהיא לא באמת שואלת אותי, שהיא שואלת את עצמה.

שרה נשענה על הקיר ונותרה שם דוממת דקות ארוכות, בוהה ברגליה. תקתוק השעון הגדול שעל הקיר הדהד בחנות הריקה. יכולתי לשמוע את המכוניות חולפות בכביש העמוס שמול החנות כשהעיר התעוררה. השמש זרחה באכזריות דרך החלונות המבריקים, וריצדה על רצפת עץ האלון לפני הדלפק.

יכולתי לראות את האבק מבעד לקרן האור, תלוי באוויר, כמו ממתין לדבריה של שרה.

היא הייתה שקועה בחובות.

היא השקיעה את כל מה שהיה לה ועוד קצת בהקמת החנות הקטנה והמקסימה הזו.

הרצפות היו עשויות עץ אלון משובח.

התנורים היו האיכותיים ביותר.

חלונות הראווה היו שובי־לב, הטובים ביותר בשוק.

היא הקדישה את ליבה למקום הזה, בדיוק כפי שהכניסה את ליבה לעוגות, כשהתאהבה באפייה עוד כילדה ולמדה את אומנות האפייה מדודתה שגרה עם משפחתה בשנות ילדותה.

דודתה מילאה את מטבחם ואת ילדותה של שרה, בריח משכר ומתוק של עוגות טריות. דודתה הכירה לה את התהליך הקסום הזה: לישת הבצק, ניקוי התנור, זריית הקמח, הכנת המגשים וחיתוך התפוחים, הדובדבנים והאפרסקים בקפידה. זו הייתה הנאה לשמה.

דודתה העירה לה כאשר, לדעתה, האיצה בתהליך.

שוב ושוב הזכירה לה דודתה, "שרה יקירתי, יש לנו את כל הזמן שבעולם. אנחנו לא אופות עוגות כדי להספיק משהו. אנחנו אופות עוגות כדי לאפות עוגות".

ושרה חשבה שהיא הבינה אותה.

אבל כעת, שרה ידעה שהיא אופה עוגות כדי להספיק משהו. ונמאס לה לאפות עוגות. לפחות כך חשבה.

השעון המשיך לתקתק בתקיפות.

הבטתי בשרה, שנראה שהתכווצה והצטמקה עוד יותר.

ידעתי כמה מדכא עבורה להיות שקועה כה עמוק בחובות, לחוש כה חסרת אונים מול הכול. איפה דודתה עכשיו? מי ילמד אותה מה השלב הבא?

"שרה", אמרתי, נזהר בדבריי.

"אני חושב שהגיע הזמן ללמוד מחדש על עולם העוגות".

העובד שסובל מהתקף יזמי הופך עבודה שהוא אוהב — לעסק. העבודה שנולדה מאהבה הופכת מטלה, לצד שלל מטלות מוכרות ונעימות פחות. במקום לשמר את ייחודיותה, המבטאת את כישוריו הייחודיים של העובד שהובילו אותו להקים את העסק, העבודה נעשית שקופה, מובנת מאליה, כזו שעוברים דרכה כדי לפנות מקום לדברים האחרים שיש להספיק.

אמרתי לשרה שכל עובד שסובל מהתקף יזמי חווה משהו דומה.

זה מתחיל בהתרגשות; לאחריה, הבהלה; אז מגיעה תשישות; ולבסוף, ייאוש. תחושה נוראית של אובדן — לא רק אובדן הדבר הקרוב אליהם ביותר, מערכת היחסים המיוחדת שלהם עם עבודתם, אלא אובדן התכלית, אובדן העצמי.

שרה הביטה בי בתחושת הקלה, והרגישה שרואים אותה בלי לשפוט אותה.

"יש לך את המספר שלי", אמרה. "אבל מה אעשה עכשיו?"

"בואי נלך צעד אחר צעד", עניתי. "זו לא הבעיה היחידה שתצטרכי לפתור".