מיתרי לבי

פרולוג 2015

לחיים יש מסלול משלהם, ולא תמיד יש לנו שליטה על הנתיב שבו הם מובילים אותנו. אני רוצה להאמין שהנתיב בו אני פוסעת הוא הנכון, שסוף סוף, לראשונה בחיי, הצעדים שאני עושה יביאו אותי למקום הנכון.

החיים שלנו בנויים מאלפי רגעים קטנים, ממיליון תמונות שנחרטו עמוק בלב והפכו לזיכרונות רחוקים. החיים הם פאזל של אינספור חלקים שונים. בפאזל שלי לעולם יהיה חסר חלק. הוא לעולם לא יהיה מושלם. החלק החסר ילווה אותי בכל צעד שאני אעשה. החלק הזה עיצב אותי למי שאני היום.

מוזיקה נשמעת מרחוק, מנגינה נעימה שמטיילת ללא מפריע ומשרה בי רוגע, פורטת על מיתרים שלא היו מכוונים כל כך הרבה זמן, מפעילה את קסמיה ואני כמרחפת מעל האדמה. אני הולכת אליו.

אני צועדת במסדרונות הווילה הגדולה כשחיוך גדול מתוח על שפתיי ואורות עמומים מאירים את דרכי. "אנחנו חייבים לדבר" לחשתי לאוזנו לפני שהוא ירד מהבמה, אני רוצה לדבר, להסביר.

באוזניי מצטלצל רעש עקבי נעליי הגבוהות על רצפת השיש ואת ראשי מעסיק הצורך. אני רוצה אותו, אני רוצה לנסות, אני רוצה שזה יצליח. שמלתי הארוכה מתנופפת סביב רגליי, מקשה עליי למהר כשאני נעה במסדרונות הארוכים ומנסה למצוא אותו. אני מציצה אל כל אחד מהחדרים, אך הוא לא נמצא. ראיתי אותו ממהר פנימה וניסיתי לעקוב אחריו, אך הוא נעלם. אני נחושה למצוא אותו.

אני אוחזת בשולי שמלתי, מרימה אותה מעט שלא תסתבך בנעליי ומחישה את צעדיי. זה חייב להיות עכשיו. אני מרגישה כמעט כמו סינדרלה עם השמלה בקצות אצבעותיי, ומשהו בתוכי מאותת לי למהר, לתפוס את הרגע לפני שאהפוך שוב ללכלוכית. אני מדמיינת את ההלם בפניו כשהוא ישמע אותי, ואת מגע ידיו על זרועותיי החשופות. צמרמורת קלה עוברת בגופי. האם אני עושה את הדבר הנכון?

קולות עמומים מגיעים לאוזניי כשאני מתקרבת אל הדלת האחרונה במסדרון הארוך מדי. מי בנה את הבית הזה, לעזאזל, אני חושבת. אני ממהרת להתקרב לדלת החצי פתוחה, עם מי הוא מדבר, אני תוהה לעצמי. דבר לא יעצור אותי. לקח לי יותר מדי זמן להבין מה אני רוצה ואני לא מוכנה לפספס את ההזדמנות להיות מאושרת שוב, אולי לראשונה בחיי.

אני עוצרת ליד הדלת ונושמת עמוק. זה לא הולך להיות פשוט. מעולם לא חשפתי את עצמי בצורה כזו. הוא הצליח לסדוק את החומות המקיפות את הלב שלי ואני רוצה לספר לו את זה, ללחוש לו באוזן שגם אני רוצה. ראשי נדחק לרווח שבין המשקוף לדלת והלם מטלטל את גופי. בפינת החדר הגדול והמעט חשוך עומדים שלושה גברים, שניים מהם אני מזהה במהירות. עומר עומד במרכז, לבוש בחליפה שחורה שמחמיאה לגופו, כאילו נתפרה במיוחד בשבילו. מולו עומד לא אחר מאשר בעלי אמיר ולצדם, בגבו אליי, עומד גבר נוסף שאני לא מצליחה לזהות, לבוש בחליפה מהודרת וידיו מונחות על מותניו. פחד לא ברור עובר בגופי כשריקה חרישית המבשרת רעות. אני לא מעזה לנשום, מסתתרת מאחורי הדלת הכבדה ומנסה להקשיב למלמולים החרישיים.

"אין מצב שאתן לך לדבר," צועק עומר על אמיר. הוא מתנפל עליו ושניהם מתגלגלים על הרצפה. עומר חובט פעמיים באגרופו בפניו של אמיר עד שהגבר השלישי מנסה למשוך אותו ממנו ולוחש משהו לאוזנו. ראשי סחרחר. אני כל כך מבולבלת מהסצנה המוזרה שמתחוללת לנגד עיניי ורגליי נטועות חזק ברצפה, לא מצליחות לנוע, לא קדימה ולא לאחור.

"עומר, חכה לפני שאתה מחסל אותו," הגבר השלישי מדבר ודמי קופא בעורקיי. הקול שלו. אני מנערת את ראשי בתסכול כדי לנסות להיזכר. עומר מנער את היד האוחזת בו ומטיח את ראשו של אמיר ברצפה. "עומר," הגבר עדיין בגבו אליי והקול שלו מעלה בחילה בגרוני. הוא מושיט את ידו קדימה ואני מבחינה באקדח. ידי נשלחת אל פי להחניק את הזעקה שמאיימת לפרוץ מגרוני.

הכול קורה כל כך מהר. עומר מניף את ידו לאחור ומעיף את האקדח מידו של הגבר, האקדח מתעופף הרחק ונוחת לצד עקב הנעל שלי. אני עוצרת את נשימתי ולא זזה, שלא יראו אותי. אמיר מנצל את הרגע ודוחף את עומר מעליו. פניו חבולות והדם הנוזל מאפו מכתים את חולצתו הכחולה. הוא מתרומם על רגליו וצועק, "בן-זונה." הוא מנגב את פיו בגב כף ידו ונועץ מבט בשני הגברים שמולו. אישוניו מתרוצצים מצד לצד בהפתעה והוא שואל את השאלה שמנקרת בראשי, "אני לא מבין, אתם מכירים?"

ידו של הגבר טופחת על כתפו של עומר בחוזקה והוא פורץ בצחוק. "ברור שאנחנו מכירים," הוא ממלמל ומסתובב אליי. דמי קופא וגופי משתתק; הלב שלי צונח לרצפה ומושך אחריו את כל איבריי כאבן גדולה שנוחתת על ראשי. הגבר מתקרב לעומר שעומד באגרופים קפוצים וחזהו עולה ויורד במהירות, ולוחש משהו לאוזנו. עומר דוחף אותו בכעס.

ברכיי רועדות. זה לא יכול להיות, זאת טעות. עומר לא מכיר את השטן שפולש כל לילה אל חלומותיי; הקול שחודר דרך החומות שבניתי מסביבי, התמונות שניסיתי בכל כוחי למחוק. אני מפסיקה לחשוב ומתכופפת מעט, מרימה את האקדח ואצבעותיי ננעלות עליו ברעד קל. מה את עושה ליבי? אני אומרת לעצמי ולא מצליחה לחשוב ברור. אני לא יכולה להיות עם האיש הזה באותו חדר שוב ללא הגנה, אסור לי להיות שוב חלשה. פולסים של כאב חולפים בגופי בקצב שהולך וגובר, ונשמע כמו זמזום טורדני. הקול חלש אך נחוש ועקבי, כזה שמסרב להפסיק, שמערפל את כל המחשבות ומאיים להכריע אותי. אני נשענת לרגע על הדלת החצי פתוחה והיא חורקת בחוזקה, מקפיצה אותי ואת שלושת הגברים שמסתובבים באחת ועיניהם ננעצות בי.

האקדח כבד בין אצבעותיי. אני מכוונת אותו אל הגברים שנמצאים מולי. שלושתם עומדים במקומם ושותקים, בוחנים אותי והלם בפניהם. מבטי עובר ביניהם כשרגליי מובילות אותי צעד אחר צעד אל מרכז החדר.

השטן מעברי, האיש שממלא את לילותיי בסיוטים, האיש שגזל את החלומות שרקמתי מיום שנולדתי.

אמיר, בעלי בהווה, האיש שחשבתי שאוהב אותי.

עומר, האיש שחשבתי שיהיה העתיד שלי.

עבר, הווה ועתיד מתקבצים כולם בחדר אחד.

עומר עושה צעד לכיוון שלי וצעקה משתחררת מגרוני. צעקה שחיפשה את הדרך החוצה, שנבנתה בתוכי כגוש גדול שטיפס ועלה מעמקי נשמתי. "אל תזוז," אני מכוונת את האקדח אליו ובזווית עיני רואה את הסיוט שלי מחייך.

"ליבי, תורידי את האקדח, תני לי להסביר." הוא חושב שאני מטומטמת עד כדי כך שאתן לו את הכלי ששומר על ביטחוני.

"מי אתה?" קולי רועד כשאני פונה לעומר וזיעה קרה יורדת במורד גבי. השטן מניח יד על כתפו של עומר וצוחק את הצחוק שחוזר אליי מדי פעם בלילות.

"עומר, אולי תציג אותי? בעצם לא צריך, היא מכירה אותי." הוא כל כך משועשע עד שמתחשק לי למחוק לו את החיוך מפניו לתמיד.

כולם עומדים בחדר ללא תנועה כשעומר פותח את פיו, "ליבי, את מכירה אותו?" הוא מנסה לשחק לי בראש. הוא בטח יודע, הוא בטח היה שותף, למה הוא נראה מופתע, למה הוא מסתכל עליי כאילו הוא לא מבין?

"יש לנו היסטוריה משותפת," עונה השטן ועיניו לא יורדות מהאקדח בידי.

"על מה הוא מדבר?" מנסה עומר להתקרב אליי, אך האקדח שבידי עוצר בעדו.

"ידעתי שאתם מכירים. זאת הבחורה שרציתי לספר לך עליה, זאת אשתי," אמיר פותח את הפה ושולח אליי מבט מתריס כמו אומר, הזהרתי אותך.

"עכשיו אני סקרן," בוחן השטן את אמיר.

"תקשיבו," מיישר אמיר את המקטורן שלו. "לא מעניינת אותי ההיסטוריה שלכם, אני רק רוצה את הכסף שלי." הוא מנסה למכור את המידע היקר שלמד לאחרונה, מידע שאסור לאיש הזה לגלות.

"תקשיב לי חתיכת דפוק, אתה לא תקבל ממני אגורה. אני לא אוותר על החוב שלך לפני שתספר לי מה המידע החשוב שיש לך. אני ברור?" השטן מגלה את עורו האמיתי ואמיר נרתע לאחור בבהלה.

"ליב," קולו של עומר לא יציב כשהוא מנסה לבחון את המצב אליו נקלענו.

"אני לא יודעת מי אתה," אני ממלמלת וכאב ראש עמום תוקף אותי. גופי רועד ללא שליטה.

"את מכירה אותי," הוא מנסה שוב והלב שלי מתרסק בעוצמה לרגליי. איך הוא יכול להגיד את זה? איך אוכל לבטוח בו שוב? איך הרשיתי לעצמי ליפול ככה?

"שתוק!" אני צורחת ומנופפת באקדח שבידי. אני לא יכולה לשמוע אותו. המחשבות שלי רועמות יותר מטרקטור שמיישר את הקרקע.

"ליבי, אנחנו עוד יכולים לסדר את הכול בינינו," אומר אמיר. האיש שלו אני נשואה, הגבר שהבטיח לאהוב אותי, להגן עליי.

"מנוול. אני אירה בך לפני שאתן לך להתקרב אליי שוב." גופי זועק מכאב ומפחד, אך משהו בתוכי מאותת לי לנסות להישאר רגועה, בשליטה, האקדח בידי.

בשנייה אחת הכול משתנה. הכול קורה כל כך מהר ואין לי שליטה עוד על הנעשה סביבי. אמיר שולח את ידו אל אחורי גבו ושולף אקדח. הוא נע כל כך מהר לכיוון שלי עד שאני שומעת את הנשימות שלו, רואה את עיניו מתכווצות מעט, ידו מושטת קדימה והוא כמעט אוחז בי. קולות לא ברורים של צעקות וצעדים. רעם חזק מתפוצץ באוזניי.

בום. בום. בום.

דם ניתז על שמלתי ועל פניי. ריח הדם חודר לנחיריי וידיי רועדות על האקדח. כאב פוצע וצורב אותי. רגליי קורסות וגופי נמשך ללא שליטה אל הרצפה. האקדח בידי וכתמי הדם בכל מקום.

פחד. שקט. מוות.

עבר, הווה, עתיד.

אני לא חושבת שנשאר משהו.