פרולוג
הילה
יש משהו בעם שלנו שרק כשקשה לנו, כשמשהו רע קורה לנו, אנחנו נזכרים פתאום לחפש את השם. אם טוב לנו, אם הכול 'זורם חלק' כמו שאומרים ומצליח בקלות, אנחנו נכנסים לשגרה ולפעמים אפילו שוכחים אותו. עד שמגיע הרגע המכונן ואנחנו מקבלים את סטירת ההתעוררות שלנו ואז אנחנו נזכרים לחזור אליו, לחזור הביתה אל אבא.
אפשר לראות את זה במלחמות או במבצעים צבאיים. פתאום כל העם מתגייס לקריאת תהילים ולתפילות המוניות, שירת 'אני מאמין' נישאת באוויר כשאנשים מתקבצים יחד ונושאים עיניים לשמיים בתקווה לישועה. או כשחלילה מאבדים אדם קרוב, ואז מתחילה הכחשה שהופכת לזעם ובסוף להבנה שהנשמה צמאה למשהו או בעצם למישהו, לאבא.
נולדתי בבית חילוני. אומנם תמיד שמרנו מסורת כמו קידוש, אוכל כשר, חגים, לא הדלקנו אש בשבת, אבא והאחים שלי מניחים תפילין, שומרי מסורת מן המניין, אבל משהו בי תמיד חיפש יותר. תמיד חיפשתי תירוצים להישאר אצל סבא וסבתא, בעיקר בחגים ובשבתות, לשאוב מהם את האמונה שהביאו איתם מהגלות. אחד המשפטים הקבועים של סבא היה שיהודי ישראל לא מעריכים אותה כמו יהודי הגלות שכמהים לעלות לארץ ולנשק את האדמה שלה.
גדלתי על הסיפורים שלהם על מה שעברו כדי לעלות לארץ ישראל. על הבעיות שהתחילו עם המוסלמים וההבנה של סבא שהוא צריך לשמור על המשפחה שלו ושהגיע הזמן לעלות לארץ. שמעתי ממנו איך נלחם עד הגרוש האחרון לממן את הטיסה שלהם בלי לדעת מה יחכה להם כאן, ועל הוויתור על חיים לצד משפחתם. סבתא תמיד סיפרה בקול חנוק מדמעות שלא ראתה את האחים שלה יותר מארבעים שנה, לא כמו אימא שלה שעוד הייתה קופצת לבקר בלי התראה כי בזמנו לא היו אפילו טלפונים בבתים, נשארת חודש וחוזרת לביתה. היא סיפרה על הוויתור הקשה לא לראות את ההורים בסוף ימיהם, כשאין אפילו קבר לבכות עליו כשהיא מתגעגעת, רק כדי לחיות כאן, בבית של העם היהודי.
כשאיבדנו את סבא ארזתי את הדברים שלי ועברתי לגור בבית של סבתא. לא רציתי להשאיר אותה לבד כמו שהיא לא השאירה אותנו לבד כשהיינו ילדים. סבתא סירבה לעבור לגור אצל אחד מילדיה כי במקום שממנו היא באה חינכו אותה לא להיות 'נטל'. היא גם הקפידה לחסוך כסף בצד ליום שתלך כדי לממן את הקבורה שלה, את השבעה ואת האזכרות. האישה הצנועה והענווה לא הסכימה שגם אחרי מותה מישהו יצטרך להוציא פרוטה שחוקה עליה. והאישה הזאת, שגידלה אותי והייתה כמו אימא בשבילי, עזבה אותי כדי להיות עם בעלה, שאליו התגעגעה בכל יום בשנים שלא היו יחד. לאהבה כמו זאת אני מתפללת כל החיים.
בשנים שגרתי איתה שאבתי ממנה את האמונה, את הקרבה לדת, את ההבנה שיש בורא לעולם ואפילו התחלתי לשמור איתה שבתות וחגים. סבתא מעולם לא ביקשה ממני לעשות את זה, זה פשוט קרה. בערב שבת הייתי מלווה אותה לבית הכנסת ומשתדלת להתלבש צנוע. יש שם משהו, במעמד הזה של התפילה, של שירת 'לכה דודי' בקבלת שבת, שפשוט מעורר את הרגש. שהלב מחסיר פעימה, העור סומר והעיניים מתמלאות בדמעות. שלוש שנים אחרי אני עדיין דומעת בכל ערב שבת. בעיקר עכשיו, כשהיא כבר לא יושבת לידי בתפילה ולא לוחשת לי "יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹקַיִךְ כִּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה" בעיניים דומעות ובתפילה שקטה שגם תורי יגיע. נראה שסבתא כבר לא תהיה נוכחת בחתונה שלי, לא פיזית לפחות, אבל אני יודעת שבמקום שהיא נמצאת היא ממשיכה לדבוק בתפילה והיא עוד תתגשם. סבתא לא תוותר עד שזה יתגשם.
"שבת שלום, הילה," אסתר פונה אליי ביציאה מבית הכנסת ומייד אחריה דניאל.
"שבת שלום לצמד האהוב עליי." אני מחבקת אותן לשלום ומושיטה ידיים לשי־לי, בתה הקטנה של דניאל.
"נזוז?" דניאל שואלת.
"דניאל."
"שלא תעזי להתחיל איתי בכלל. את לא נשארת לבד, זה ברור לך?"
"מי נשארת לבד?" יהונתן, בעלה של אסתר מגיע עם אדיר, בעלה של דניאל. "מי מעצבן אותך, בת כהן?"
"הילה מנסה להתחמק כרגיל." אסתר שורפת אותי ואני מאדימה במבוכה.
"לא אמרו לך שאסור להכעיס בת כהן?" יהונתן מרים גבה.
"לצער." אדיר מכה על כתפו. "אל תוסיף לה דרכים לשגע אותי." אני צוחקת כשדניאל מצמצמת אליו מבט. "במבי," הוא לוחש לה בניסיון כושל לפייס אותה.
"זזנו!" הפעם היא לא שואלת ואני גם לא מעיזה לסרב. בשבתות שבהן אני לא נוסעת הביתה להורים אסתר ודניאל מתעקשות שאבלה איתן. הן מזמינות אותי לקידוש בערב ובבוקר, ומציעות בכל פעם מחדש שגם אישאר לישון, אפילו שאני גרה במרחק כמה דקות הליכה.
"נו, חשבת על ההצעה שלי?" אסתר שואלת כשאנחנו מתחילים לצעוד אל ביתם של אדיר ודניאל.
"חשבתי."
"ומה החלטת?"
"לא יודעת. ירושלים מפחידה אותי."
"מפחידה? מה מפחיד בירושלים?" יהונתן שואל.
"כמה ירושלמי מצידך לא להבין למה אנשים מפחדים להגיע אליה," דניאל אומרת.
"אה, מפחידה מהבחינה הזאת. סליחה."
"דיברת על זה עם ההורים שלך?" אדיר שואל. "זה צעד חשוב מאוד ולדעתי כדאי לדבר עם המשפחה לפני."
"ההורים שלי לא מתלהבים מהחזרה בתשובה שלי, אבל הם מבינים מאיפה זה הגיע ומקבלים את זה. להגיד לך שאימא שלי שמחה שהבת הקטנה שלה תעבור למדרשה, ועוד בירושלים? התשובה היא חד־משמעית לא. אבל היא תומכת במה שעושה לי טוב."
"ואבא שלך?"
"מחכה שאחזור בשאלה, אבל מבין שכרגע זה לא עתיד לקרות." אני צוחקת ומרגישה את ידה של דניאל עליי.
"בחרת לעשות לבד הליך לא פשוט. כשאני חזרתי בתשובה אדיר היה לצידי באש ובמים, ליווה כל צעד שלי וחיזק אותי כשנשברתי." היא מחייכת אליו. "חזרתי אחרי שבע עשרה שנים לישראל, כל השנים הצהרתי לעולם שאני לא מדברת עם אלוהים ולא מאמינה בו. ותראי אותי היום." היא מצביעה על עצמה בחיוך. דניאל לבושה בצניעות מלאה ועדיין בסטייל. מהחוזרות בתשובה שלא איבדו את הטעם שלהן והן תמיד מתוקתקות. אסתר והיא. שתיהן בכיסוי ראש מלא.
"הדבר שהכי מקשה עליי לעשות את הצעד הזה הוא לעזוב אתכם. התרגלתי לקהילה כאן, אליכם בעיקר. כאן אני לא יוצאת דופן ולא מסתכלים עליי עקום אם בשבת אני מגיעה בחצאית וביום חול במכנסיים."
"הרב ארביב והרבנית לא יסתכלו עלייך עקום," דניאל מבהירה.
"הם האחרונים שיעקמו פנים, והם לא יאפשרו למישהו אחר להסתכל עלייך בצורה כזאת." אסתר נעצרת ואנחנו אחריה. "את רואה אותי ככה היום, אבל כשיהונתן ואני הכרנו הייתי חילונית גמורה והוא פרש מהישיבה כדי להתגייס לצה"ל. בפעם הראשונה שהם ראו אותי הם לא ראו את אסתר שאת רואה עכשיו, הם ראו מישהי כמוך ואפילו פחות מזה."
"מותר לי להתערב מהצד?" אדיר שואל ואני מהנהנת בחיוך. הוא חי כאן למעלה מעשור, אבל עדיין יש לו נימוסים אמריקאיים. יהונתן תמיד אומר שהוא עובד על הקלקול שלו. "אם יש מקום שהייתי ממליץ לך להיות בו כדי לקבל את התמיכה שתצטרכי בתחילת הדרך ובכלל, מקום שיכול לתת לך מסגרת וכתף חמה במקביל, לשמש לך כמו עוד זוג הורים ברמה הרוחנית יותר, זה אצל הרב והרבנית. את איתנו כבר תקופה ארוכה ואני רואה את הקשיים שלך, את הצורך שלך במישהו שיהיה לצידך ויעזור לך לא ליפול. אני יודע שזה מה שחסר לך."
"לאסתר היה אותי, לדניאל היה את אדיר, ואת עושה את זה לבד. לא משנה כמה קרובים נהיה אלייך, זה לא כמו המעטפת שההורים שלי יוכלו לתת לך. הם מקדישים את החיים שלהם לזה כבר שנים, וככה גם אדיר עצמו התחזק, כשהוא בא אלינו בפעם הראשונה ונקשר לאבא שלי. לצערי אני עדיין לא ברמה שלהם, אבל אולי יום אחד גם זה יגיע."
"את תמיד יכולה לפרוש מהמדרשה אם לא תרצי. זה לא שכובלים אותך שם ואת גם לא בגיל לפנימייה. את יכולה לצאת לעבוד באמצע השבוע וללמוד חצי יום. הכול תלוי בך ובקצב שלך, מותק." דניאל פותחת את שער ביתם ואנחנו נכנסים.
"אם לומר את האמת, אני באמת חושבת שזה הפתרון המושלם. אני באמת מרגישה לבד ויודעת שאני צריכה שיראו לי את הדרך לפני שאלך לאיבוד. מה גם שבקרוב הבית של סבא וסבתא יוצע למכירה ואז איאלץ לעזוב שם. ועם כל האהבה להורים שלי התרגלתי לעצמאות שלי ואצלם גם קשה לי יותר לשמור."
"תישני על זה בשבת, תחשבי מה את רוצה לעשות ואם את באמת מוכנה למעבר למדרשה. אני יכול להבטיח לך שגם אם תבחרי רק ללכת לשיעורים שם בלי שינה, ההורים שלי יקבלו אותך באהבה רבה בבית שלהם או שימצאו לך דירה עם שותפות. ככה או ככה לא תישארי לבד. וכשתחזרי למרכז בשבת אנחנו נחכה לך, כולנו," יהונתן אומר.
"אחשוב על זה, תודה. זה לא מובן מאליו."
"בשבילנו זה כן. ותזכרי, כל מה שתצטרכי, גם אם תהיי רחוקה, אנחנו כאן בשבילך," דניאל אומרת. "עכשיו קדימה, קידוש." אנחנו מתאספים סביב השולחן, אדיר מקדש ואנחנו מתיישבים לאכול.
שעתיים מאוחר יותר אסתר ויהונתן מלווים אותי עד הבית. כשאני נכנסת והריקנות מקבלת אותי אני מבינה שלא אוכל להחזיק מעמד ככה. לא אוכל להתמודד עם בדידות או ריקנות. בחרתי לחזור בתשובה ועד היום זה עשה לי טוב. אם אני לא רוצה שזה ישתנה, אני צריכה למצוא את המסגרת שלי ואולי למצוא שם את האושר שלי, האושר המלא.
אני מחליפה את בגדיי ומתארגנת לשינה, לוקחת לי בקבוק מים קטן ליד המיטה, כמו שסבתא הרגילה אותי מילדות, ומתיישבת על המיטה ל'קריאת שמע'. כשאני מסיימת ונשכבת על המיטה הקרה ההחלטה נופלת. אני עוברת לירושלים, ושהשם יהיה בעזרי.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.