מכולת שמים וארץ

יהודי זקן אחד התגורר באתר של בית הכנסת הישן בצ'יקן היל, בעיר פּוֹטסטאון בפנסילבניה, וכאשר השוטרים המקומיים מצאו את השלד בקרקעיתה של באר ישנה ליד רחוב הֵייז, ביתו של היהודי הזקן היה המקום הראשון שהם פנו אליו. זה היה ביוני 1972, יום אחד אחרי שקבלן הפך את האדמה במגרש ברחוב הייז כדי להכשיר את הקרקע לבניית שכונה חדשה של קוטג'ים טוריים.

מצאנו בבאר אבזם של חגורה ותליון, אמרו השוטרים, וכמה חוטים אדומים ישנים — מתחפושת או מז'קט, זה מה שהמעבדה מראה.

הם נתנו ליהודי תכשיט ושאלו אותו מה זה.

מזוזה, אמר הזקן.

זה כמו הדבר הזה על הדלת, אמרו השוטרים. הדברים האלה לא צריכים להיות על דלתות?

הזקן משך בכתפיו. החיים היהודיים הם נכסים ניידים, הוא אמר.

מאחור חרוט: "ביתו של הרקדן הנהדר בעולם". בעברית. אתה מדבר עברית?

אני נראה לך כמו מישהו שמדבר סוואהילי?

תענה על השאלה. אתה מדבר עברית או לא?

לפעמים אני שובר עליה את הראש.

ואתה מלאכי הרקדן, נכון? זה מה שאומרים בסביבה. אומרים שאתה רקדן נהדר.

פעם הייתי. ויתרתי על זה לפני ארבעים שנה.

מה בקשר למזוזה? היא בדיוק כמו זאת שכאן. זה לא היה בית תפילה של יהודים?

זה כן היה.

למי זה שייך עכשיו?

למי שייכת כל הסביבה הזאת? אמר הזקן. הוא נד בראשו לעבר בית הספר הפרטי הענקי והנוצץ שנשקף מבעד לחלון. בית ספר טאקר. הוא ניצב בגאווה בראש הגבעה, מאחורי שערים מברזל רקוע, בין מדשאות מכוסחות, בנייני כיתות בוהקים ומגרשי טניס, מבצר מפלצתי של פאר יהיר, שקורן כמו פניקס מעל שכונת צ'יקן היל העלובה.

כבר שלושים שנה הם מנסים לקנות אותי, אמר הזקן.

הוא חייך אל השוטרים חיוך חושף שיניים, אבל היה למעשה חסר שיניים, חוץ משן צהובה יחידה שנתלתה כמו נטיף חמאה מהחך העליון ושיוותה לו מראה של שֶנַבּוּב.

אתה חשוד, הם אמרו.

חשוד שַמְשוּד, הוא אמר במשיכת כתף. הוא עבר מזמן את השמונים, לבש וסט אפור ישן עם כמה עפרונות ישנים בכיסו, חולצה לבנה מקומטת, טלית מקומטת סביב הכתפיים ומכנסיים ישנים ומקומטים כמוה, אבל כשתחב יד בכיס המכנסיים, נעה ידו הכמושה בגמישות ובזריזות, והשוטרים המקומיים, שעסקו רוב ימיהם בחלוקת דוחות תנועה לטרקטורים עם נגרר בכביש המהיר 76 הסמוך, והרשימו עקרות בית חמודות באורות הסגולים שלהם ובהטפות מוסר רציניות על ביטחון הציבור כשעצרו אותן בצד הכביש, נתפסו לבהלה, הניחו יד על הנשק ונסוגו כמה צעדים. אבל הזקן שלף רק עוד כמה עטים. הוא הציע לשוטרים עט אחד.

לא, תודה, הם אמרו.

השוטרים הסתודדו עוד כמה רגעים ולבסוף הלכו, ולא שכחו להבטיח שיחזרו אחרי שיוציאו את השלד מהבאר וימשיכו לבדוק את מה שעלול להתגלות כזירת רצח. אבל הם לא חזרו, כי למחרת כרך אלוהים את ידיו סביב צ'יקן היל וסחט את טיפת הצדק האחרונה מהמקום האומלל הזה. ההוריקן אגנס באה וכיבתה את החשמל בארבעה מחוזות. נהר סקוּלקיל הסמוך גאה לגובה של יותר משני מטרים. אם להאמין לסיפורן של הקשישות השחורות של צ'יקן היל, הלבנים קפצו מהגגות של הבתים שלהם בפוטסטאון כאילו היו ה"טיטניק". כל הבתים המפוארים שמה נסחפו כמו אבק. הסערה ההיא הרגה כל מה שהיא נגעה בו. הטביעה כל איש, אישה, ילד וילדה שהתקרבו אליה, הרסה גשרים, הפילה בתי חרושת, החריבה חוות. הדבר הזה עשה נזקים במיליונים — מיליונים על מיליונים — ככה הלבנים אמרו, מיליונים על מיליונים. אבל בשבילנו הכושים בצ'יקן היל, בשבילנו זה היה רק עוד יום אחד של התחמקות מהרוע של הלבנים. ובעניין היהודי הזקן וכל היהודים האחרים שהיו בצ'יקן היל הזאתי, הם קיבלו בחזרה את כל מה שהגיע להם מאלה שגנבו להם הכול. והיהודייה ההיא שהם עשו לה רע, מיס צ'ונה, היא גם כן קיבלה את הצדק שהגיע לה, כי מלך מלכי המלכים פיצה אותה על כל הדברים הטובים שהיא עשתה, הוא הרים אותה וענה לה על החלומות שלה תכף ומיד בדרך שרק הוא יכול. הטיפש הרשע ההוא, שקרא לעצמו בשם סאן אוף מן, הוא מזמן נעלם מהארץ הזאתי. והילד ההוא דוֹדוֹ, הילד החירש ההוא, הוא עוד בחיים. הודות לו בנו עכשיו למעלה בהרים במחוז מונטגומרי מחנה שלם, היהודים. הם היו בעלים של מועדוני לילה, שיהיה להם לבריאות. והשוטרים והפונקציונרים הנפוחים של העירייה שרדפו אחרי היהודים בגלל הגופה שמצאו בבאר הישנה ההיא, הם לא מצליחים עכשיו למצוא נגדם שום דבר, כי אלוהים לקח את כל העסק הזה — את הבאר, את המאגר, את המחלבה, את השלד וכל דבר הכי קטן שהם היו יכולים להשתמש בו נגד היהודים — וזרק הכול לתוך נחל מֶנאטוני. ומשמה כל הקשקושים האלו של מי עשה את זה נפלו לסקולקיל ומשמה למפרץ צֶ'סַפּיק במרילנד ומשמה לאוקיינוס האטלנטי. ושמה העצמות של המנוול הרקוב הזה, שהשם שלו לא שווה שהשפתיים שלי יגידו אותו, צפות עד היום, על הרצפה של האוקיינוס, והדגים מכרסמים לו את העצמות שלו והשטן ממשיך לעשות חשבון.

ובקשר למלאכי הזקן, יותר השוטרים לא הצליחו למצוא אותו. הם חזרו אליו אחרי שהסיפור של ההוריקן נרגע, אבל הוא כבר מזמן לא היה. השאיר חמנייה או שתיים בחצר, וזהו זה. מר מלאכי הזקן יצא נקי. הוא היה האחרון. היהודי האחרון בסביבה הזאתי. הבן אדם הזה היה קוסם. הוא היה משהו. והוא ידע גם לרקוד... אלוהים... האיש הזה היה קסם...

מַזְל טוב,1 מותק.

1 המילים שמוצגות בגופן שונה נכתבו בעברית במקור (המתרגמת).