אבותינו
לכולנו יש הורים וכמה קרובים מבוגרים, אולם איננו יודעים כמעט דבר מההצלחות ומהכישלונות שבהם הם התנסו, וכל דור שוכח את חוכמת הדורות הקודמים. בזכות התורה, זכינו כולנו ללמוד מניסיונם של האבות והאימהות הקדמוניים. תלי תלים של פרשנויות כבר נכתבו על סיפורי האבות, וכל הפרשנים האצילו עלינו מניסיונם.
עמנו אוהב חידושים לתורה. רבי אברהם בן עזרא, בספרו פירוש התורה, התיר לחדש, “כי שבעים פנים לתורה”, בהתבסס על דברי התנא ר’ ישמעאל, “מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות, אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים”, זאת בהתבסס על דברי הנביא ירמיהו, “הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ, נְאֻם יְהוָה, וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע" (ירמיהו כג, כט).
סיפורי האבות הם עדות בכתב. המשתתפים והעורכים השמיטו מידע, והמידע הכלול במסורה הוא מגמתי ומכיל דברי אמת וסתירות גם יחד. לדוגמה, אף שמלאך אלוהים בכבודו ובעצמו אמר ליעקב: “לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל” (בראשית לב, כט), בכל זאת יעקב סירב, ואלוהים היה צריך לפקוד בשנית: “לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב” (לה, י), ובסוף ויתר אלוהים ליעקב וקרא לו: “יַעֲקֹב יַעֲקֹב” (מו, ב).
אנחנו מורשים להוסיף חידושים, כל עוד החידושים הם הגיוניים ומעניקים לנו ניסיון חיים נוסף, בהתבסס על החוק בתקופת האבות, על כתבי חז”ל ועל הכתוב שמתאר את הנאמר והנעשה. לדוגמה, אף שהמלאך הסביר את השם “ישראל”, הרב אליהו הכהן, בספרו, מדרש תלפיות (איזמיר 1860, עמ’ 384), צירף רעיון משלים למשמעות השם ישראל – ‘ישרא”ל שם כולל כל האבות והאמהות: יצחק, שרה, רבקה, אברהם ולאה.’
“אתה בחרתנו מכל העמים”, טוענים רועי הצאן
אלוהים העדיף את רועי הצאן על פני עובדי האדמה, ולכן שעה למנחתו של הבל הרועה, ולא של קין. אולם סופו של הבל הוא בבחינת אזהרה לגורלם של הרועים.
אנשים התרחקו מרועי צאן, ככתוב: “כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן” (בראשית מו, לד), כי ריח הכבשים, שדבק ברועים, נדף למרחקים והרתיע אחרים. רועים ורועות העדיפו להתחתן רק עם רועים ורועות אחרים, כי ירושתם ונדוניתם היו רק צאן מצחין ועבודה יומית קשה. כדי להצליח ליצור עם שיקבל את התורה, בחר אלוהים במשפחה של רועי צאן, העניק להם עושר והצלחה והפך אותם לסוחרי מקנה עשירים, אולם עיסוקם גרם לכך שהם ייבדלו משאר העמים ולא יתבוללו בתוכם.
אברהם, העברי הראשון, היה רועה צאן, וכמוהו גם שלושת המנהיגים הגדולים של עם ישראל: משה, דוד המלך ורבי עקיבא. האל בחר בהם, שכן המנהיג המושלם הוא “רועה לעמו”, ובני ישראל נקראים “צאן מרעיתו” של אלוהים. אלוהים התנהג ביד קשה עם נבחריו, וכאשר החליט יצחק להיות עובד אדמה בגרר, גירש אותו אלוהים חזרה לבאר שבע להיות רועה צאן, ועשיו, “איש השדה”, איבד את ברכת אלוהים ליעקב, הרועה.
אבות האומה העדיפו להתחתן עם רועות או עם בנות רועים. רבקה, הרועה, נבחרה לאשת יצחק, מכיוון שהתנדבה להשקות את גמליו של עבד אברהם, וכשחששה מכך שבנה האהוב, יעקב, לא ימצא כלה, היא גרמה לכך שיעקב יישלח ללבן, כדי לקבל ממנו בת לאישה. ליתרו היו שבע בנות, רועות צאן, וכולן לא היו נשואות; בנותיו של לוט חששו שלא תמצאנה בעל; רבקה כבר הייתה בוגרת כאשר עבד אברהם בחר בה כאישה לבנו; לאה, בתו של לבן, מצאה בעל רק אחרי שנים רבות; ודינה הלכה לראות ולהיראות בעיר.
סעיף 180 בחוקי חמורבי קובע כי בת שלא קיבלה נדוניה בחתונתה, יורשת כבן מהמיטלטלין של אביה. הצאן נחשב למיטלטלין, ולכן בנות הרועים היו עשירות ותקיפות, לעומת בנות האיכרים שירשו רק כמה כלי בית. משום כך, האישה במשפחה היהודית זכתה להשפעה ולכבוד מימי האבות ועד עצם היום הזה. נוסף על כך, פקד אלוהים על אברהם שמעתה והלאה בכל עניין: “כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ” (כא, יב); רבקה הסכימה להינשא ליצחק, רק כשיצחק נתן לה את אוהל שרה (כד, סז), ואת כל זכויותיה של שרה, שכללו את זכותה של האישה לפקוד על בעלה; רבקה השתמשה בזכות הזאת כאשר העדיפה את יעקב, גידלה אותו להיות רועה מוצלח, וקבעה שהוא יקבל את ברכת אביו.
אלוהים אילץ את יעקב לגור אצל לבן, שהיה רועה צאן, ולהתחתן עם בנותיו. יעקב נאלץ ללמוד גנטיקה, וערך ניסויים מוצלחים בהרבעת כבשים בעלי תכונות נדרשות. ייתכן שזאת הייתה ראשיתה של ההצטיינות היהודית במדעי הטבע של ימינו אנו.
כדי להפוך את בני ישראל לעם גדול, הביא אלוהים רעב על הארץ והוריד אותם מצרימה. פרעה הניח לבני ישראל להתיישב בארץ גושן שבשפך הנילוס, כדי שהפרשות הצאן לא תזהמנה את מימיה של מצרים. הארץ הייתה חסרת בעלים, בוצית, שורצת יתושים ותנינים, ובלתי ראויה לעיבוד חקלאי, אבל התאימה מאוד למקנה. בני ישראל ניקזו את הביצות שבארץ גושן, הקימו בה ערים, גשרים, דרכים ותעלות שיט, והפכו את המקום לטוב שבמצרים (עד היום, היהודים משתוקקים לייבש ביצות). מכיוון שהמצרים לא רצו לעסוק במקנה, הפכו בני ישראל לספקים הבלעדיים של מוצרי צאן: בשר, צמר, חלב, גבינה, עורות, זבל, דבק ועוד, לבית המלוכה המצרי ולצבאו (מז, ו). כך הפכו בני ישראל לעשירים במצרים. בגלל ריחו המרתיע של הצאן, בני ישראל לא התערבו בחברה המצרית, וכך שימרו את אחדותם הלאומית ואת תרבותם הייחודית.
משה ויהושע לא הבינו שהעיסוק ברעיית צאן חיוני להישרדותו של העם, והניחו לבני ישראל להפוך לעובדי אדמה בארץ כנען. אלוהים ידע שבני ישראל יהפכו לאנשי אדמה, וכדי לעזור להם להצליח ולהיקשר לאדמה, הוא הורה למשה לכתוב את חוקי שנת השמיטה ושנת היובל. אולם משאיבדו את צחנת הצאן שהבדילה אותם מהגויים, וחוקי השמיטה והיובל נכשלו, הם התחתנו בגויים, גלו ואיבדו את אדמתם.
בתגובה על כך, חזרו בני ישראל לעסקי מיטלטלין, ונעשו סוחרים הפזורים בכל העולם והקשורים ברשת מסועפת של תעבורה ושיווק, מסין והודו דרך מצרים ותורכיה, לרוסיה וספרד. השפה העברית ותרבותה קשרו אותם זה לזה ופתחו בפניהם דלתות. הם היו חופשיים לנוע ברחבי העולם, בלא להתחשב בגבולות ובכסף מקומי. שפתם הייתה השפה הבינלאומית. כל בני ישראל היו אחים, ערבים זה לזה, וכך הביאו הצלחה ומחיה לעם. בניגוד לגויים, שמנעו מפשוטי העם ללמוד לקרוא ולכתוב, כדי להשתייך לעם היהודי ולהיות שותפים להצלחתו, לימדו היהודים את בניהם את אוצר תרבות המחשבה שהם יצרו. ההצלחה הכלכלית של היהודים הביאה רווח לשליטים, והיהודים נהנו מהגנתם, אך לעומת זאת, זכו ליחס של קנאה, שנאה ואלימות מצד פשוטי העם. ביחד, ההצלחה הכלכלית והאנטישמיות גרמו להישרדות העם היהודי.
המערכת היהודית התמוטטה, כאשר אוניות ורכבות הדיחו את היהודים מעורקי התעבורה, ויהודים הפסיקו להעדיף עובדים יהודיים. היהודים איבדו את כוחם הכלכלי, וזאת הייתה שאלה של זמן מתי תגיע השמדה רבתי. היום אנחנו נמצאים בתהליך של חיפוש פתרון כלכלי ותרבותי שייצב את חיי העם היהודי בתקופת מהפכת המידע.
דרך אלוהים
אלוהים הגדיר את משימתו בדבריו: “לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט” (בראשית יח, יט), ופירט את דרך אלוהים בדבריו ליצחק וזרעו, לשמור את “מִשְׁמַרְתִּי, מִצְוֹתַי, חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי” (כו, ה) וכך ההולכים בדרכיו ידעו שזרעם ותרבותם יחיו לעד, ככתוב: “וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ, כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם” (כו, ד).
פקודת אלוהים מתחילה במצווה לשמור את משמרתו. אנו שומרים את משמרתו, כדי שאלוהים ישמור עלינו. אנחנו מבצעים את השמירה הזאת בהולדת ילדים ובחינוכם להמשיך להוליד ילדים ולחנך אותם ללמוד את המצוות, החוקים ותולדות עמנו.
ניתן להבין שאפשר לשמור את משמרתו של אלוהים, גם בנכונות לקבל זרים שיצטרפו לדרך אלוהים. עדיף שכל גבר ואישה יוזמנו להצטרף לזרעו של אברהם, כשם שבעבר התאמצו תמר, רות, הערב הרב שהצטרף ליציאת מצרים (שמות יב, לח) וכל עמי הארץ המתייהדים (אסתר ח, יז), להצטרף לברכת אלוהים.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.