מכשול יחיד

ליעד עמד במרפסת והסתכל לכיוון החצר. ידו ליטפה בהיסח הדעת את עורפו. הוא חש עדיין את המכה שחטף מהיווני. כעבור דקות אחדות הצטרפה אליו תמר. ציוצי ציפורים נשמעו מאחד העצים. "השם של הבניין שאנו נמצאים בו, שנקרא באנגלית Apartment On Panorama, מצדיק את עצמו, כי מהקומה העליונה רואים את העיר סלוניקי וגם את הים. בעברית הפירוש הוא 'דירה על הנוף', או אולי זה בעצם 'דירה בשכונת פנורמה'," הסביר ותהה ליעד בו-זמנית בלי להביט בתמר. "תקשיב, ליעד," נקיפות המצפון הציפו אותה. "בבקשה, תקשיב, אני לא יודעת מה קרה לי." היא דיברה במהירות וגלגלה עיניים. "זה לא היה צריך לקרות. חוסר שליטה זה לא אני. אתה מכיר אותי." ליעד פנה, נעמד מולה והסתכל על שפתיה הנעות. הדברים נאמרו ברוך, במבוכה ובחרטה. הוא הרים את מבטו לעיניה וחזר להסתכל על שפתיה. היא השתתקה. הוא קירב את ראשו לראשה ונשק לשפתיה. תמר החזירה לו נשיקה. ליעד רצה להתקדם שלב ולאחוז בכתפיה ואולי אף להתקדם לחיבוק, אך משהו בתוכו אמר לו לחדול. ליעד ניתק את שפתיו משפתיה. "אנחנו נדבר על זה בארץ."