מלון הסיכוי האחרון

המטוס חג סביב חוף של אוקיינוס שצבעו כקערת אוכמניות, או ליבה של טבעת טורקיז, תלוי על מה נחו עיניך. לרגע, הקצף הלבן של הגלים זרח בהילה מסתורית, וכל דבר שעליו הסתכלה כמו התרומם כדי לפגוש אותה. היא חשבה שהמטוס מתרסק, אבל הוא לא. רק היא.

לאחר הנחיתה הנוסעים הופנו לרכב סגור, שבו כולם נמנעו מיצירת קשר עין זה עם זה. ראשה של ג'והאנה צנח בכבדות על גב המושב. הרכב יצא בצורה חלקה מחניון שדה התעופה, אך כשהגיע לכביש זרוּע המהמורות היא הרימה יד אל רקתה. היא ניסתה להתמקד בלהקת ציפורים שצללה ונסקה בבת אחת, ניסתה לא לדמיין את אצבעה כמקדחה שמסוגלת להקל על הלחץ. "איך הן עושות את זה, לדעתך?" שאלה.

"איך מי עושה מה?"

"הציפורים. איך הן עפות יחד ככה. איך הן יודעות?"

הטלפון של בעלה השמיע צפצוף. הוא התעלם משאלתה, הכניס יד לכיסו והסתכל על המסך. הוא צחקק והראה לה אותו. "תראי את זה," אמר, אבל היא לא רצתה לראות. היא רצתה לדבר עם מישהו על האופן שבו הציפורים מתקשרות זו עם זו תוך שימוש בשיטה עתיקה יותר מתדר רדיו. היא צמצמה את עיניה כשהסתכלה על מסך הטלפון וראתה את המילים "באחווה" והרבה הדגשות בקו תחתון. היא הסיטה את מבטה מהבוהק החזק.

הרכב האט כשהתחיל לנסוע בתוך עיירה שהצטופפה לצד הכביש. חזיתות של חנויות בצבעי טורקיז, צהוב, ורוד וכחול. דוכני טאקו, חנויות עם גגות קש. שמלות ססגוניות וכובעים בשלל צבעים תלויים על מוטות. כלבים, עיזים ואנשים. מבטה של ג'והאנה הצטלב עם מבטה של נערה בחולצה בצבע ורוד פוקסיה והיא תהתה מיהי, איפה היא גרה ואם היא שמחה או עצובה. היא כבר לא תדע. פעם, היא ובן הסכימו שזה לא בסדר להסתתר מפני ארץ כלשהי באתר נופש שמעקר את האמת של האדמה שעליה הוא שוכן, כפי שהם עומדים לעשות בשבועיים הבאים. אבל הדברים שעליהם הסכימו בעבר היו זרים כעת, כמו שפניה של ג'והאנה היו כנראה זרות בעיני הנערה ההיא - מביטות מבעד לחלון אוטובוס ובוהות, אילמות, בכפר שלעולם לא תכיר.

משהו באוזניה פקע כשהרכב התחיל לעלות בכביש שעל המצוק. הגלגלים התחפרו במהמורה. הרכב הזדעזע לרגע והמשיך, ובן הושיט יד ולחץ את ידה כאילו ניצלו בעור שיניהם ממשהו - ואולי זה בדיוק מה שקרה. הירידה לכיוון האוקיינוס הייתה מסחררת. ידו של בן הייתה קרירה ויבשה, אבל מתחת לעורו רחשה תנועה עצבנית, לא מתואמת עם נשימותיו, כמו תזמורת לא מסונכרנת. ידה שלה הזיעה. "ההדגשות קצת מוגזמות," אמרה. הוא צחק.

"זה הולך להיות אינטנסיבי." הוא לחץ שוב את ידה בזמן שהיא התכווצה בשל גל של בחילה. "אבל אנחנו יכולים לעשות את זה." היא הסתכלה שמאלה, עוברת על כלל התנהגות בלתי כתוב שהונהג ברכב. האישה, שישבה בצידו האחר של המעבר ומיהרה להסיט את מבטה, ניחנה בווילון שיער בצבע חום כלב ים נוצץ כמו מראה. איך משיגים שיער מבריק כל כך? זה משהו שנולדים איתו, או שצריך לשלם עליו? לבעלה, שישב לידה, היה שיער כסוף שנצץ גם הוא. הוא הקיש על מסך הטלפון.

"בפעם הבאה," אמר בן, "נעשה משהו שאת אוהבת. טיול האופניים ההוא בווייטנאם? משהו שונה. אני מבטיח. לא כזה."

בתוך זמן קצר נגלה לעיניהם המבנה: אבן אודם נוצצת בראש הגבעה, מוארת באור השמש שהתחילה ללא אזהרה לשקוע מעל האוקיינוס, נייר כתום שמחליק כלפי מטה.

"הנה זה," אמר בן, ולרגע היא חשבה שהוא מתכוון לשמש.

ג'והאנה ראתה את החלונות הגבוהים של הווילה נדלקים. זה היה כאילו המבנה, שנפרש באופן מדורג על צלע ההר והוקף במרכזו בבריכות מינרלים מהבילות, היה שעון שמש ענקי שאותת על קץ היום, או על היעדר הזמן שנותר להם להיות עצמם, להתקיים מבלי שמישהו יצפה בהם. שביל הגישה התפתל בין העצים, כך שהווילה, הצוקים והחוף נגלו לסירוגין, מזמינים, מסתתרים, מתגרים - ונעלמים. ברגע אחד ג'והאנה יכלה לראות הכול: קירות צחורים, גלים נשברים על סלעים, חול לבן בין אבנים גדולות, גביש משונן בולט לתוך האוקיינוס. כעבור רגע היא כבר לא ראתה דבר פרט לעצים, שרכים וציפורים עליזות.

"וואו," אמר בן.

"כן, אני יודעת. נפלא."

אבל הוא לא הביט מהחלון. ראשו היה מוטה הצידה, לעבר האישה עם השיער המבהיק ובעלה עם חוטי הכסף בשערו. "כל הנסיעה."

ג'והאנה לחצה על עפעפיה בקצות אצבעותיה. "על מה אתה מדבר?"

"הוא כל הזמן בטלפון. אנחנו אמורים לשים אותם בצד." ג'והאנה שמעה את הגבר אומר משהו על בדיקה ביטחונית. "אנחנו אחראים על האנשים האלה," אמר בקול מתוח. "קיצורי דרך הם לא אפשרות כאן. תעשו מחדש. כן, הכול מחדש. אני אחכה."

"אבל עוד לא הגענו למלון," אמרה ג'והאנה. "וגם אתה הוצאת את הטלפון."

"מכור לעבודה," לחש בן. היא הבינה. הוא היה צריך להרגיש שהם משיגים במשהו את שאר הכיתה. להאמין שבהשוואה לאחרים, בעיות הנישואים שלהם זניחות. "תמיד ידענו שהוא יעבוד בתחום המשפטים," נהגה אימו לומר. "הוא מכיר את החוקים של כל דבר." הוא גם אהב להתפלמס, אבל זה כבר היה עניין אחר.

הרכב היה בקצה שביל גישה מעגלי, מול הבניין הלבן רחב הידיים שנראה כמו תכשיט. המנוע נדם. מגדלים, צריחים, מרפסות, מעקות לבנים, גג טרקוטה בשיפוע חד, וילות פרטיות פזורות כיהלומים בדרך לחוף. היו שם כל כך הרבה וילות. יותר מהנחוץ, כך נראה, לשנים עשר זוגות בלבד. "הטעינו מחדש את נישואיכם באווירה מדהימה ואינטימית כמו באגדות," נכתב בעלוני הפרסומת שהביא בן הביתה בבוקר שבו הלך לכנסייה עם הוריו וחזר עם תחינה נואשת בעיניו. בבקשה, בואי נעשה את זה. אל תעזבי. בואי נתקן אותנו. המקום הזה באמת נראה כמו אגדה - אבל ג'והאנה נזכרה באוסף המאובק של המעשיות שמצאה בילדותה על מדף אצל סבתה, סיפורים שנקראו מתוך אֵימה ילדותית - אימה שתמיד נמהלה בעונג כשהתגלה משהו שלא באמת נועד למוחות נוחים להשפעה - על עיניים מנוקרות ועל חיה מתה, או על בתולת ים חולת אהבה שהופכת את עצמה לקצף גל כדי להציל את אהובה. לאהבה אמיתית, כך למדה ג'והאנה בגיל צעיר מאוד, יש השלכות. סוף טוב תמיד גובה מחיר.

"קדימה, בואי נלך," אמר בן.

מחוץ לרכב, עובדים במדי פשתן לבנים פרקו את המזוודות. הרוח הקלה נשאה אל נחיריה ריחות של מלח ים ואצות, לצד שום ופלפלים חריפים ממטבח רחוק. מישהו תחב לידה גביע שמפניה עם מיץ מנגו. היא הצמידה את הזכוכית הקרירה אל מצחה ונזכרה במסיבת החתונה שלה במק'ארתור, שנתיים בלבד קודם לכן. ביום ההוא בועיות השמפניה עלו ישירות לראשה. ג'והאנה נכנסה לשירותים ונתקלה בחמותה מתייפחת על כתף חברה. "אני פשוט כל כך מאושרת," שיקרה כשראתה את ג'והאנה. "היא יכלה לבחור שמלה שמכסה את הקעקועים האלה," לחשה החברה לאחר שג'והאנה יצאה. ג'והאנה חטפה את המיגרנה הראשונה שלה באותו ערב. לא פתיח מזהיר לירח הדבש.

עכשיו היא לגמה מהמיץ. היא שמעה את האוקיינוס במרחק ומוזיקה של בתי מלון מקרוב יותר, בוקעת מרמקולים שקובעו בסלעים. בן הלך לפניה, הכוס בידו, וג'והאנה מיהרה להשיג אותו. אישה התקרבה לקדם את פניו, אישה שג'והאנה הכירה - אם כי זו הייתה תחושה מלחיצה, להכיר מישהי שלא פגשת מעולם. זו הייתה האישה שאת תמונתה ראתה בספרים שבן הביא הביתה, האישה משיחות טד שהראה לה בלפטופ שלו, הקול מההסכתים ששמעו תוך כדי הכנת ארוחות ערב. זה היה החיוך הקורן שראתה בקטעי וידיאו מהתוכניות של ד"ר אוֹז ודֶה ויו.

"את בוודאי ג'והאנה," אמרה גרייס מרקל.

ג'והאנה שכחה מכאב הראש שלה ברגע שגרייס הושיטה לה יד. אבל גרייס לא לחצה את ידה. היא החזיקה אותה בידה שלה. החזיקה אותה מספיק זמן כדי שלחיבור תהיה משמעות, אבל לא לזמן ארוך עד כדי יצירת מבוכה. היא הביטה תוך כדי כך בעיניה של ג'והאנה. עיניה היו אפורות, כמו ענני סערה. "ברוכים הבאים להרמוניה," אמרה. "תודה שבאתם."

"תודה שאתם מארחים אותנו," מלמלה ג'והאנה כשגרייס שחררה את ידה. אישה צעירה ונמוכה יותר, בעלת שיער בגוון בלונד-אפר מורם לפקעת הדוקה, מאופרת בכבדות, עמדה לצידה של גרייס. היא נראתה כאילו היא עומדת להופיע בטלוויזיה.

"אני רות," אמרה תוך כדי טלטול ידה של ג'והאנה בלחיצה אינסופית.

"נעים להכיר," אמרה ג'והאנה ושמטה את ידה ברפיון.

"רות היא המתמחה שלנו." גרייס בדקה משהו בלוח הכתיבה שלה. "אני לא חושבת שאתם בקבוצה שלה" - נענוע ראש - "לא, את בקבוצה שלי, ובן בקבוצה של מיילס. אבל אתם תפגשו את רות בסביבה. היא מעבירה כמה מהמפגשים הקבוצתיים."

רות זיכתה אותם בחיוך קורן. כתם שפתון בצבע ורוד פוקסיה התנוסס על אחת משיניה. היא הרימה לוח כתיבה עם דף מכוסה דפוס שחור. "שניכם צריכים לחתום על זה, בבקשה," אמרה. "זה החוזה של הזוגות." ג'והאנה חתמה בלי לקרוא; בן הציץ לשם הנימוס, ואז שרבט את שמו.

"הסבלים מטפלים במטען שלכם," אמרה גרייס. "למעלה על המרפסת תמצאו שולחן עם השמות שלכם, את חבילות האירוח שלכם וכל שאר הדברים שתצטרכו. אנחנו מתכנסים שם עכשיו."

"איפה... איפה התיקים שלנו?" תחושת ההתעלות העצבנית של ג'והאנה הפכה פתאום לבהלה. היא הניחה את תיק היד שלה מעל המזוודה, ועכשיו הוא נעלם. היא הייתה זקוקה לתיק הזה; הכדורים שלה שם.

"הם בטח כבר הגיעו לווילות שלכם," אמרה גרייס בחיוך סופי, זה שכנראה אמור היה להרגיע.

"אני רק צריכה ללכת לווילה שלנו ו—" התחילה ג'והאנה לומר.

אבל גרייס כבר לא הייתה, המשיכה הלאה כדי לקדם פני זוג נוסף, רות צועדת מעט מאחוריה, אווזונת שעוקבת אחרי אימא אווזה. ג'והאנה חוותה תחושת אובדן כשראתה את גרייס מושיטה יד למישהי אחרת.

בן משך אותה אחריו. "קדימה, בואי נזוז."

רות הכניסה את החוזים שלהם למעטפה, ועכשיו הסתובבה להסתכל על ג'והאנה בעיניים פעורות, מגלה התעניינות מופרזת.

אני לא מושא מחקר, ג'והאנה רצתה לומר. אני בן אדם. אבל היא לא אמרה. היא הניחה לבעלה להדריך אותה; היא הניחה לו להוביל.