מלון פורטופינו

1

מה רב הסיפוק בהכנת החדרים לאורחים, חשבה בלה. בתום שיחה קצרה עם סֶסיל החליטה לשכן את נשות משפחת דרמונד־וורד בסוויטת אֶפְּסוֹם. לא זו בלבד שנשקף ממנה נוף לים, היא גם מוארת ומאווררת, עם מיטות מעץ מהגוני מלא וטפט פרחוני עדין ונעים לעין.

הדפס עמוס מדי הוא תמיד טעות. המתבונן עלול להתפתות לעצור וללטוש בו עיניים; לנסות לפענח את דוגמת ההדפס, את משחק הקווים והצורות. אלא שלפעמים — בחיים, כמו גם בעיצוב — מוטב לא להבחין כלל בתבנית.

בכל מקרה, לבלה לא היה זמן לעצור. היה לה יותר מדי מה לעשות.

היא חצתה את החדר לעבר המיטה, שמשני עבריה התאמצו פרנצ'סקו ובילי להפוך את המזרן.

"אתה בחור חזק," היא אמרה לבילי, שהתנשם והתנשף, סמוּק כולו. "נסה עוד פעם."

"אבל זה כל כך כבד, גברת איינסוורת!"

"אלה שערות הסוס," הסבירה בלה. "לכן כל כך נוח לישון עליו."

"יש בפנים גם ברזל. אני מרגיש אותו."

"אלה קפיצים, בילי."

בעוד בילי מניד את ראשו בחוסר אמון, נכנסה פאולה לחדר בצעד מהיר, ובידיה ערימת סדינים רעננים, מגוהצים למשעי. כלי המיטה הגיעו מלונדון — מהִילְ'ס בטוטנהאם קורט רוד, לא פחות! נכון, "החנות הבריטית" בבּוֹרְדיגֶרָה מכרה כלי מיטה לצד מוצרים בריטיים נודעים אחרים, כמו ג'ין מתוצרת גורדון וביסקוויטים של הַאנְטלי ופָּאלמֶר, ומשפחות בריטיות רבות שהתגוררו בסביבה שמחו לקנות בה. אבל בשביל מלון פּוֹרְטוֹפִינוֹ רק הטוב ביותר בא בחשבון. ופירוש הדבר היה כותנה רכה מחוט עבה. סדינים שנמתחו בנקישה כשהוסרו מחבל הכביסה.

לאחר שהמזרן נהפך, בילי הלך לעזור לאמו במטבח. פאולה ניגשה למלאכת סידור המיטה, פרנצ'סקו הזיז אגרטל ובו זר ססגוני של איריסים סגולים משולחן צד אחד לאחר.

בלה אהבה לסדר בעצמה את הפריטים הנחוצים בחדר האמבטיה. לסוויטות הטובות ביותר במלון פורטופינו היו חדרי רחצה צמודים. היא וססיל השקיעו במילה האחרונה בטכנולוגיית מים חמים. אנשים ציפו שיתאפשר להם לעשות אמבטיה בלי להזדקק לשורת משרתים שיטרחו סביבם ויאביסו תנור חימום בבולי עץ. ואם להודות על האמת, חלק מהמערכות הישנות היו פשוט מסוכנות. כולם הכירו את הסיפור על הגייזר שהתפרץ והתפוצץ בטירת בְּרָאון. תייר אנגלי חסר מודעות כיבה את המערכת ברגע הלא נכון ואז — נו, כן! — חלפו כבר שלושה חודשים והמקום עדיין בשיפוצים.

בלה טופפה על אריחי הפסיפס הממורקים, הניחה מגבת לבנה רעננה ליד הכיור ונר ריחני על אדן האמבטיה הענקית, בעלת רגלי הטופר. הדיירים הקודמים בסוויטה, שהתאכסנו בה באפריל — זוג מבוגר, נודניקים חסרי תקנה מגִילְדְפוֹרד — התלוננו על ריח. בלה לא הבחינה בדבר. אבל היא לא תיקח שום סיכון עם בנות דרמונד־וורד.

כשיצאה מחדר הרחצה פאולה כבר סיימה לסדר את המיטה וניצבה לידה, בהמתנה לביקורת של בלה. פאולה היתה אלמנת מלחמה מהכפר. היו לה עיניים גדולות וכהות ושיער מתולתל ושחור כעורב, שנקשר לאחור והשתלשל מלא ברק על עורפה. נאה ובה במידה מהימנה. אלא שבאחרונה בלה הבחינה בשינוי. זהירות חדשה, מהולה במשהו ראשוני ורומזני יותר. קשה היה לשים את האצבע, אבל אם פאולה היתה גבר, בלה היתה אומרת שהיא מתייהרת.

נדרשה רק מתיחונת קלה של כיסוי המיטה. בלה פסעה לאחור והנהנה כדי להביע את אישורה על עבודת החדרנית.

"אֶקְסֶלנטֶה," אמרה בחיוך. גם פאולה חייכה, אך נמנעה מלפגוש את מבטה החודר של מעסיקתה.

למה אני מודאגת? שאלה את עצמה בלה. מדוע איני מסוגלת להירגע?

הפן ההגיוני שבה ידע שהתשובה ברורה מאליה. כל כך הרבה מונח על כף המאזניים הקיץ. לא רק המוניטין של המלון ועתידו של לוּסיאַן, אלא גם נישואיה לססיל — ולא היתה ברירה אלא להודות בכך, למרות הכאב שהדבר גרם לה. לפעמים היה נדמה לה שהכול תלוי ממש על בלימה.

לפחות בכל הנוגע לאנשי צוות היא היתה בת מזל.

בטי, המבשלת, ובנה בילי היו איתם עוד קודם בואם הנה, ביורקשייר ולאחר מכן בלונדון. הם היו כמו בני משפחה ובלה סמכה עליהם בעיניים עצומות, אף כי היה קשה לפספס שהם עדיין בשלבי הסתגלות בעולם החדש והזר הזה. היו לה ציפיות גבוהות מקוֹנְסטָנס, האומנת החדשה של לוֹטי, שבטי המליצה עליה.

פאולה לעומת זאת, נותרה תעלומה. שעה במחיצתה ובלה פקפקה ביכולתה להבין איטלקים בכלל. ועם זאת היא התאוותה לכך עד מאוד.

כבר מגיל צעיר בלה התעניינה באיטליה במידה כמעט אובססיבית. כשהיתה בפנימייה, תלתה מעל מיטתה העתקים של ציורים איטלקיים מפורסמים וזעמה בסתר על הנזירות שניהלו את המקום ודרשו ממנה להסיר מהקיר את "הולדת ונוס" של בּוֹטיצֶ'לי, בטענה שמדובר בדבר תועבה. איטליה היתה בעיני בלה התגלמות של אמת, יופי וטוּב. איטליה נראתה בעיניה כמגדלור נישא, השולח קרני אור ים תיכוני טהור, המפלחות כתער את עגמומיותה הלחה ורוויית הערפיח של לונדון.

גם ססיל חיבב את איטליה. כך אמר, בכל אופן. אבל הרעיון לעשות את ירח הדבש בפורטופינו היה של בלה.

זיכרון אותם ימים נטולי דאגות העלה בה עכשיו אנחה. מוזר לחשוב שבתם, שנהרתה באותה חופשה, היא עכשיו אלמנה, ובנם הוא חייל לוחם משוחרר, פצוע המלחמה הנוראה ביותר שמישהו היה יכול לזכור. מוזר לא פחות שהשנה היא עכשיו 1926 והיא בת ארבעים ושמונה.

השנים חלפו כצל.

והיה כמובן אובדן נוסף. אלא שהיא הדחיקה אותו, עמוק ורחוק ככל שיכלה. אם תרשה לו לצוף ולעלות בתודעתה, לא תחשוב לעולם על דבר אחר.

הדבר שאיתו נאבקה באמת היה העובדה — וזו היתה עובדה — שהיא וססיל היו פעם צעירים ומאוהבים; שבילו לילות רכים ומפתים בהם הביטו במי מפרץ פָּרָאגִ'י המתנוצצים, בטרם שחו בעירום כשהשמש עלתה מעל ההרים.

במסע הראשון לפורטופינו היו נשיקות עמוקות ברחובות צדדיים, בחסות החשכה ולאור ירח, ושלל טעמים ותחושות חדשים — פרושוטו מלוח וצמיגי ותאנים שהתפוצצו על לשונה, מתפצחות מטריוּת.

בזמן שססיל שיחק טניס במלון, בלה טיפסה בשבילֵי פרדות עתיקים לחוות שבגבעות ולמטעי זיתים. היא הציצה מבעד לשערים נעולים אל גנים שקרנו בשלל צבעי פרחים ותהתה מי גר שם, ואם זו תהיה היא אי־פעם. היא צפתה ברוקמות התחרה בכיכר העיר והשתרעה על סלעים חמימים, סופגת את קרני החמה ומניחה ללטאות לטופף על רגליה החשופות.

זה היה כמובן עידן רשמי יותר, שבו אישה שהסתובבה בגפה עוררה צקצוקים והרמות גבה. בלה לא הניחה לכך לעצור בעדה. ולמה, בשם אלוהים? היא הרי היתה אישה חדשה, מודרנית, כמו אלה שעליהן קראה בספרים, ופניה היו אל מציאות חדשה.

באחד הימים טיפסה אל כנסיית סן מרטינו שהתנשאה גבוה מעל המפרץ, כנסייה שחזיתה המפוספּסת משכה את תשומת לבה. חוץ ממנה, היתה במקום רק עוד קשישה אחת, לבושה שחורים ועל ראשה רדיד סרוג. אף כי לא היתה קתולית, היא שאפה את ריח הקטורת, טבלה את אצבעותיה במים הקדושים והצטלבה, כי דומה היה שזה הדבר הנכון לעשותו. והיא הרגישה כמי שמגלמת תפקיד ובה בעת משתתפת, תחושה שהיתה לה כהתגלות, דבר מה שתוכל לתייק ולהשתמש בו בעתיד.

נתח נכבד כל כך מהחיים תלוי בפולחנים ובמשחק תפקידים, במיוחד עכשיו כשהיא מפעילה מלון, ומשמשת הן כמנהלת המקום והן כקוֹנסְיֵירג'. לכנות את מה שהיא עושה "שליחות" נראה לה טיפשי. אבל היה בכך ממד דתי. והיא גם היתה טובה בזה, זה היה ברור לה. ולכן הספק הראשוני שססיל הטיל במיזם פגע בה במיוחד.

"לפתוח מלון? בפורטופינו?" הם ישבו בסלון ביתם הגבוה והצר שבקנסינגטון, וססיל בדיוק מילא מחדש את כוסו בוויסקי סינגל מאלט. "למה שנרצה לעשות דבר כזה?"

הוא ידע בדיוק כיצד לשבור אותה. אבל במקרה הזה היא סירבה להיכנע.

"זאת תהיה הרפתקה," היא אמרה בעליצות. "התחלה חדשה. דרך לשכוח את המלחמה וכל הדברים האיומים שעוללה למשפחה שלנו."

"תפעול של מלון זו עבודת פרך. רק תחשבי על כל השטויות שתצטרכי להתעסק בהן. לקנות את הכיסאות המתאימים למרפסת. לארגן טיולים יומיים למוזיאונים. הכול כל כך..."

"מעמד ביניים? פרברי?"

"ובכן, כן. שלא לומר," פיו של ססיל התעקל בזמן שתר אחר המילה המדויקת, "פרוזאי. מה שיכול להיות לגמרי בסדר למעט העובדה שאת, בלה יקירה, את אף פעם לא פרוזאית. זו הסיבה שנישאתי לך. אחת מהן, בכל אופן." הוא שקע באנחה בכורסה החביבה עליו. "וחוץ מזה, בימינו יש תחרות עזה. כלומר, אם את מתכננת למשוך תיירים ברמה גבוהה."

לא היה אפשר להתכחש לאמת שבדבריו. בכל נובמבר החלה הנדידה השנתית של המעמד הגבוה הבריטי לאזורי אקלים חמים יותר, שם נשארו עד תום החורף. אחדים נשבעו שאין תחליף לקאן, אחרים העדיפו את הלידוֹ של ונציה או את סגולות המרפא של בָּאדֶן־בָּאדֶן. לבִּיאָרִיץ יצא שם ייחודי כמפלט ראוי כשהחום בריביירה הצרפתית נעשה בלתי נסבל.

הריביירה האיטלקית לעומת זאת, היתה הרבה פחות מוכרת ומתוירת. מובן שיש כאן מושבה בריטית — איפה בעולם אין? — ובמלונות הגדולים היו אפילו מגרשי טניס ובריכות שחייה.

אבל לא לשוק הזה קיוותה בלה לפנות.

"אני רואה את המקום כמלון קיץ," היא אמרה. "לא כמפלט לאשפת החברה הגבוהה."

ססיל העמיד פני משתנק. "נו, נו! התנשאות הפוכה אף פעם אינה מחמיאה."

"אינני מתנשאת, בהיפוך או בכל צורה אחרת." בלה התאמצה לא להסגיר בקולה את הזעם שחשה. "אני פשוט רוצה שהמקום ימשוך אנשים מעניינים. אנשים שאולי אני עצמי הייתי רוצה לשוחח איתם."

"אמנים למשל."

"כן."

"וסופרים."

"אני מקווה."

"אנשים בעלי דעות רדיקליות." טון הדיבור של ססיל היה עוקצני.

"לא בהכרח."

"אנשים שאינם מעודנים ומלוטשים כמוני."

סבלנותה של בלה פקעה. "אל תהיה מגוחך."

"או עניים כמוני. אני מניח שאביך יממן את המיזם הזה?"

"אני בטוחה שהוא ישמח לעזור לנו."

ססיל הניף את כוסו בלגלוג. "נרים כוסית אם כך — להוד רוממותו הנדיב!"

לאורך השנים למדה בלה להתעלם מהציניות של ססיל, ביודעה שמאחוריה מסתתר חוסר ביטחון. זה התיש אותה. אבל עכשיו התרכזה בעידוד מעורבותו במיזם, הציעה לו לחפש מודעות נדל"ן בעיתונים ומגזינים, בשעה שהיא עברה על ערימות של עלונים של סוכני נדל"ן. כך הוא ירגיש שיש לו חלק בתוכנית. וחוץ מזה, כשהוא מתמקד במשהו, הוא מסוגל להפגין תושייה מפתיעה, אפילו יצירתיות.

לא חסרו בתים על חוף הריביירה. אלא שאף לא אחד מהבתים שראו בעלונים נראה מתאים באמת. הנכסים היו גדולים מדי או קטנים מדי, או שהיו ממוקמים בסנטה מרגריטה ורָפָּאלוֹ, אתרי נופש מוכרים יותר ומפותחים יתר על המידה, בעוד שבלה התעקשה על פורטופינו, מקום קטן ואינטימי יותר.

הם חיפשו במשך חודשים אחדים וכבר היו על סף ויתור כשבערב חורף אחד ססיל שלף מתחת זרועו באגביות את גיליון אותו יום של ה"טיימס" והפנה את תשומת לבה של בלה למודעה שהקיף בעיגול, בדיו החביב עליו בגוון אדום־יין.

וילה היסטורית בפורטופינו, מוקפת גן אלגנטי ומשקיפה אל נופי ים מרהיבים. קרוב לעיר ולחוף. מתאים במיוחד ל"פנסיון". רציניים בלבד מוזמנים לפנות ל: כיכר גְרוֹוֶנוֹר 12, מֵייפֶר.

כעבור שלושה ימים הם מצאו את עצמם באיטליה, נרגשים ומלאי חששות שמא אחרי כל מאמציהם — המסע לשם היה סיוט אחד ארוך, רצוף מחלת ים ועיכובים — הבית עלול להתגלות כאכזבה, או לפחות לא מושלם כפי שנראה בתצלומים שהראה להם המוכר, ויקטוריאני קשיש שהדיף ריח עז של אבקת טלק, על ספל תה.

שביל חצץ שמשני צדדיו עצי דקל הוביל לווילה גדולה בצבע צהוב בהיר, עם מגדל קטן ורחב, דומה לבית חווה מהמאה החמש־עשרה. טוסקני באופן משונה, העיר ססיל, אבל יפה — כל כך יפה. הקלה הציפה את גופה של בלה, כמו סם הרגעה. לעולם לא תשכח את הדממה האדירה שקיבלה את פניהם כשדלת האלון הכבדה נפתחה והם ניצבו בפעם הראשונה באולם הכניסה הקריר, העשוי שיש.

"אתם תאהבו את זה," התעקש הסוכן.

ועכשיו הם כאן!

בלה שמעה מהמשך המסדרון דלת נפתחת וגבר מכחכח בגרונו. חברו של לוסיאן, נִיש; קיצור של אָניש. הוא היה שם כבר שבועות אחדים, נשמה עדינה ומלומדת, הבחור שהציל את חייו של לוסיאן אחרי המלחמה, בלי שום ספק.

אבל כשבלה ירדה במדרגות נשמעו קולות נוספים — קולות נשים, נוזפים או מורמים בכעס. אליס יצאה בחופזה מהמטבח וכמעט התנגשה באמה בתחתית גרם המדרגות. היא נראתה נרגזת.

"זאת בטי," היא קראה. "היא באחד מהתקפי הזעם שלה. תעזרי לי להרגיע אותה?"

שתי הנשים הלכו למטבח שבו התנוצצו סירי נחושת באור השמש שנכנס מבעד לדלת הפתוחה אל החצר. ריח הלחם הנאפה ייסר את בלה. מרוב פיזור דעת שכחה לאכול הבוקר ארוחת בוקר.

בטי ניצבה ליד התנור, מעווה את פניה האדמדמות. בלה ניגשה אליה ודיברה איתה. "מה קרה, בטי? מה העניין?"

"כלום, גברת איינסוורת. אני מסתדרת."

"מסתדרת?"

בלי להסתובב, בטי החוותה לעבר נתח בשר שהיה מונח על המשטח מאחוריה. "זה לא דומה לשום נתח בשר שבישלתי אי־פעם."

"אבל זה נתח בקר?" בלה סימנה לאליס להתקרב. הן בחנו את הנתח ביחד.

"הו כן, זה בהחלט נתח בקר. בקר איטלקי."

"ויש בעיה עם בקר איטלקי?"

"אין עליו טיפת שומן," אמרה בטי בענייניות.

אליס התעוררה. "וזה... דבר רע?"

בטי נעצה בה מבט, כאילו אליס היא טיפשה. "לא יהיו לי שום משקעים! לפודינג שלי! או לתַ'פְּחי אדמה! ואם מדברים, בחיים לא ראית כאלה." היא שלפה תפוד אחד מקַלחת ואחזה בו באגודל ואצבע מורה. "כמו כדורי רובה קטנים ושעוותיים. לא דומים בכלל לת'פחי אדמה אמיתיים."

"אני משוכנעת שתסתדרי עם זה מצוין," אמרה אליס. "את תמיד מצליחה, בטי."

"אעשה כמיטב יכולתי, גברת מֵייז־סמית."

אליס יצאה מהמטבח והשאירה את בלה לבדה עם בטי. בלה הופתעה לגלות — ולא בפעם הראשונה — כמה מבולבלת נראתה האישה המבוגרת ממנה, וחשה מדקרת אשמה. לא היה קל לשכנע את בטי לעזוב את לונדון ולבוא בעקבות בני הזוג איינסוורת לאיטליה, במיוחד מאחר שרק כמה שנים קודם לכן היא עקרה מיורקשייר ללונדון. לא זו בלבד שבטי מעולם לא יצאה את גבולות אנגליה, אפילו ללונדון התייחסה כמקום זר במידה מסוכנת.

המעבר הזה היה המשימה הגדולה והאמיצה ביותר שלקחה על עצמה, ובלה הרעיפה על בטי שלל מחמאות על הצעד שעשתה. אבל לעתים עלה בה חשש שמילות העידוד הרבות שלה הן בעצם סוג של כפייה. ובכך לא רצתה. היא תמיד רצתה להיות מתחשבת וטובת לב, במיוחד כלפי אדם כמו בטי.

כמו רבים אחרים, גם בטי עדיין היתה בתהליכי התאוששות מהמלחמה. היא איבדה שני בנים בחזית המערבית. שני בנים! אומנם יש לה עדיין את בילי, כמובן, אבל מה היא מרגישה בכל פעם שהיא רואה את לוסיאן? הדבר דומה ודאי לדריכה יומיומית על רסיס זכוכית.

הכי קשה היה להסביר מה מושך באיטליה, דבר שבעיני בלה היה ברור מאליו. בהיעדר אמצעים אחרים, בחרה להראות לבטי גלויות שקנתה בירח הדבש שלה. גלויות צבועות ביד, שופעות שמש ושמחה. דומה שהאסטרטגיה פעלה — ושכנעה את בטי שאיטליה היא מקום בטוח ומתורבת לה ולבנה חסר האב, למרות דיווחי חדשות סותרים.

"מה ביחס לאוכל?" שאלה בטי בחשדנות רבה.

בלה שלפה מתיקה ספר. בטי החליקה יד שמנמנה על כריכת הבד הירוקה הרכה, לפני שצמצמה עיניים אל הכותרת: "המדע שבמטבח ואמנות האכילה הטובה" מאת פֶּלֶגרינוֹ אַרְטוּזי.

"בספר הזה תמצאי כל מה שאת צריכה לדעת," אמרה בלה. "אין מי שכותב טוב יותר מהאיש הזה על אוכל איטלקי."

בטי חייכה. היא היתה גאה, ובצדק, בכך שידעה לקרוא. "אתחיל לקרוא כבר הערב."

מאמציה — וניסיונותיה — הראשונים של בטי בתחום לא נמנו עם הישגיה הקולינריים הגדולים. ניסיון להכין מרק מינסטרונה היה בין הבולטים שבהם, מכל הסיבות הלא נכונות.

"אלוהים אדירים, מה זה?" שאל ססיל ובחש בירקות הדלוחים.

בלה טעמה מהמרק בזהירות. ריחו העז הפתיע אותה והיא הבליעה שיעול במפית. "אני חושבת שהיא השתמשה בשום פראי. והרבה ממנו. נו, כן. לא משנה." היא הניחה את הכף. "עלינו לעודד אותה, ססיל. וחוץ מזה, היא לא תבשל אוכל איטלקי מדי יום. רבים מאורחינו יעדיפו פאי בשר וכליות."

אלא שהכול השתנה בתוך שבועות. בטי היתה חרוצה ומיומנת. אשר לבילי, הוא גדל לבחור צעיר מרשים ונאמן, שיוכל לשמש נער שירות מצוין. בלה תכננה ללמד אותו בקרוב גם את רזי המלצרות — אמנות הצפייה הלא מורגשת.

עכשיו אחזה בלה ברכות בכתפה של בטי. "את עושה עבודה מצוינת," היא אמרה. "האוכל שאת מכינה, הוא יוצא מהכלל."

בטי הסמיקה מהנאה. "את טובה אלי, גברת איינסוורת."

"ובילי עוזר לך, נכון?"

בטי הנהנה. "בדיוק שלחתי אותו להביא שמנת לפודינג לימון."

"טוב מאוד. ואל תשכחי שבקרוב קונסטנס תהיה כאן, ויהיה לה שפע של זמן לעזור במטבח כשהיא לא תהיה עסוקה עם לוטי."

למשמע הדברים בטי הסתובבה אל בלה. דומה שכל גופה התקשח. "איזה יום היום?"

"יום חמישי."

"אוי לא..." ידה של האישה המבוגרת התעופפה אל פיה.

"מה קרה, בטי?"

"זה היום. קונסטנס מגיעה היום. ברכבת מגנואה."

"אבל זו הרכבת שלוסיאן פוגש. בנות משפחת דרמונד־וורד מגיעות בה."

"אוי, גברת איינסוורת." דומה היה שבטי עומדת לפרוץ בבכי. "ואת סמכת עלי שאעשה את כל הסידורים הנדרשים. מכיוון שקונסטנס היא ידידת משפחה..."

"אל תילחצי, בטי. ייתכן שלוסיאן טרם יצא. ואם אכן כך, הוא יכול לאסוף גם את קונסטנס."

היא ניסתה להישמע בטוחה בעצמה וחיובית. אבל המצב היה רחוק מאידיאלי. למיטב ידיעתה של בלה, ג'וליה דרמונד־וורד לא היתה אישה מהסוג שיגיב בחיוב לצורך לחלוק כרכרה עם משרתת. לוסיאן בכל מקרה כבר ודאי נמצא במחצית הדרך לתחנת מֶזָאגוֹ. בלה דיברה איתו קודם, כשהמתין שפרנצ'סקו ירתום את הסוסים, וחבל שלא ידעה אז.

בלה מיהרה אל המבואה וקראה בשמו של לוסיאן, בתקווה יותר מאשר מתוך ציפייה. קולה עדיין הדהד מהקירות כשניש הופיע מהספרייה.

"הוא לא כאן, גברת איינסוורת. הוא יצא לפני כשעה. חשש לאחר לרוז."

"ולאמה של רוז," הזכירה לו בלה.

"כמובן. גם לה." ניש חייך. "אני יכול לעזור במשהו?"

"לא, לא." בלה נופפה בידה, משלחת אותו לדרכו. "לך תנוח, תיהנה. אתה אורח שלנו כאן."

"אבל זה שבוע חשוב למלון. שבוע חשוב לך."

בכך לא היה ספק. אורחים החלו להגיע ביום שני — תחילה ליידי לַצְ'מִיר ונכדניתה מליסה, אחריהן הרוזן אַלְבָּנִי ובנו רוברטו. עד סוף השבוע המלון יהיה מלא.

בלה התרגשה במיוחד מכך שהרוזן יגיע. המלצה שלו תאותת לעולם הרחב יותר שמלון פורטופינו נועד גם לאיטלקים. ססיל לא היה משוכנע שזה המסר שעליהם לשדר, אבל בכל מקרה — נוכחותו של ססיל במלון נעשתה יותר ויותר אקראית, בת חלוף ובלתי ניתנת לצפייה.

איפה הוא באמת? האם ישוב עד שיגיעו הגברות לבית דרמונד־וורד? בלה לא רצתה להיות לבדה במפגש הראשון עם ג'וליה. היא היתה מודעת להיסטוריה של ג'וליה וססיל ולא יכלה להכחיש שהיא חשה רגשות סבוכים ועזים כלפי האישה. סקרנות, קנאה — אפילו פחד. מה תפקידו של בעל אם לא להפיג את חששותיה בסיטואציה כזאת?

"את בסדר, גברת איינסוורת?" קולו של ניש עורר את בלה משרעפיה.

"אני פשוט דואגת לקונסטנס," היא אמרה. "האומנת החדשה. מתברר שגם היא ברכבת שלוסיאן יצא לקבל. אבל עכשיו כבר אין מה לעשות. היא תצטרך למצוא את דרכה הנה בעצמה."

"אני משוכנע שהיא תהיה בסדר," אמר ניש. "כשהגעתי למזאגו לא יכולתי לזוז מרוב נהגי מוניות צעקנים."

בלה צחקה. "למה זה לא מרגיע אותי?"

*

לוסיאן אחז בידו רובה־כידון בהיכון, נטע רגל אחת על מדרגת השוחה ואת השנייה הציב על הסולם הרעוע שנשען על קיר השוחה. הוא השעין את ראשו על השלב העליון, עצם את עיניו ונשא תפילה.

האם אלוהים הקשיב? הוא לא מצא הרבה הוכחות לכך.

הערב ירד בכבדות, מחבר שמים וארץ לגוש אחד, אפור וחסר צורה. גשם מקפיא דקר את פניו של לוסיאן כמדקרות סיכה. כפות ידיו ורגליו היו קפואות, אבל זיעה המשיכה לזלוג במורד גבו. קולות נפץ עמומים של כדורי רובים הקיפו אותו. מתי לאחרונה היתה הפוגה ברעש הזה? לוסיאן הפסיק לעקוב. בשלב זה כבר הסתגל לעולם הזה, של פחד קר ומחליא.

אולי חלק ממנו תמיד היה רגיל אליו. לוסיאן שִכלל אסטרטגיית התמודדות עוד בבית הספר, כשהמתין למלקות המקל בגלל עבירה קטנה ושולית כלשהי. הוא נהג להתכווץ עמוק כל כך לתוך עצמו, עד שלא הבחין כלל בכאב.

עכשיו ניסה את אותה טקטיקה, מאלץ את עצמו להתמקד בנשימותיו ובדופק הרועם באוזניו. אלא שהוא לא הצליח להתעלם מקולות הנפץ הרחוקים של תותחי ההוּביצֶר, מהיללות וקול התרסקות הפגזים. כל שנייה שחלפה דמתה בעיניו לנצח.

ואז זה הגיע — מקהלת שריקות רפאים לאורך הקו. נביחת פקודות היכון. לוסיאן לפת את גדות השוחה הבוציות כדי לייצב את עצמו. קפואות לחלוטין. כשפגז התפוצץ, התעופפו סביב חלקיקים זעירים כמו נסורת נגרים.

פיצוץ שורקני פתאומי חורר את אוזנו השמאלית. המשמעות היתה אחת. תורו הגיע. הגיע תורו למלא את תפקידו, לטפס אל מחוץ לשוחה...

עיניו של לוסיאן נפקחו באחת, לא מוכנות למראה שפגשו: גבר מוצק ומשופם, לראשו מצנפת אדומה מחודדת, לבוש במעיל ארוך עם כפתורי פליז מוזהבים. הוא רכן אל לוסיאן ונבח באיטלקית: "רבותי! הרכבת מנרבי מגיעה!"

אחר כך התרחק בזהירות והרים את ידיו בהכנעה.

לוסיאן התיישב לאיטו בלב הולם.

זה שוב קרה. הוא כנראה נרדם. וכפי שקרה לעתים קרובות כשישן, הוא חלם על קָמְבְּרָה. חלומות איומים שהחזירו אותו ישר לקו החזית.

הרעש שוב נשמע ולוסיאן נרתע ולפת את מושבו. איפה הוא? מבטו דילג סביב — והוא נרגע מיד למראה אריחי הטֶרָה קוֹטָה, ציורי השלטים העליזים והשמש שחדרה מבעד לחלונות.

כמובן.

אולם ההמתנה בתחנת מזאגו.

הבהלה נמוגה.

גופו גדול הממדים של מנהל התחנה מילא את הכניסה. הוא הוציא מפיו את המשרוקית, הביט לעבר לוסיאן שהיה בצדו השני של האולם והחווה באגודלו לעבר הרכבת שעצרה. לוסיאן קם והלך אחריו לרציף. הדמיון של האיש לרב־סמל שהיה מפקדו היה מדהים. מצד שני, דומה שרוחות הרפאים הללו צצו מכל עבר.

החום הפתאומי שאפף אותו כשיצא לרציף היה מחיה נפשות. הוא נשם עמוקות ושאף את ריח היסמין והאספלט החם. הרציף היה עמוס נוסעים וסבלים, קיטור וקולות. הוא השתחל בקהל לכיוון קרון המחלקה הראשונה.

הוא הגיע לאסוף את חברתו הוותיקה של אביו, ג'וליה דרמונד־וורד, ואת בתה. חברה ותיקה... לוסיאן ידע מה הכוונה, אף כי הנושא כמעט ולא הוזכר מעל קומת המשרתים.

"האם פגשתי פעם את הגברת דרמונד־וורד?" שאל את אמו.

"רק פעם אחת, כשהיית קטן."

"אז איך אזהה אותה?"

היא חייכה חיוך מסתורי. "אני משערת שתהיה אפשרות מוגבלת מאוד לטעות. אבל אם אתה מודאג, אני בטוחה שלאביך יש תצלום ישן היכן שהוא."

הרציף היה צר משלוסיאן זכר. קבוצה גדולה נעה קדימה וחסמה את שדה הראייה שלו. לקח קצת זמן עד שהקהל על הרציף הידלדל, וברגע שזה קרה הוא ראה מרחוק דמות זקופה ומרשימה של אישה וידע מיד ובוודאות מי היא.

גברת ג'וליה דרמונד־וורד.

היא ירדה מהקרון ועמדה על הרציף אוחזת בידה שמשייה, מנסה להיראות שלווה. "סקוזי!"

לוסיאן הגביר את קצב הליכתו תוך כדי התקדמות והושיט לעברה את ידו. אותה היא לא נטלה. תחת זאת, עיניה דילגו מפניו השזופות לחולצתו הלבנה נטולת הצווארון ושרווליו המופשלים.

"בתי," אמרה והחוותה לאחור, לעבר הרכבת.

זה היה הרגע שבו ראה לוסיאן לראשונה את רוז: עומדת ליד דלת הקרון, מוכנה לרדת, לבושה בשמלת תחרה ארוכת שרוולים, עם חגורת סרט שהדגישה את מותניה הצרים. כובע קש רחב שוליים הכיל אך בקושי ערימת תלתלים ערמוניים. יופייה הטבעי הנדיר לא נפגם כמעט כלל, למרות עייפות קלה מהמסע, שניכרה בה. למעשה, העייפות אף הדגישה את יופייה — הפכה אותו לטבעי יותר, אם הדבר בכלל היה אפשרי.

היא תפסה אותו מביט בה והחזירה לו חיוך. הבטן של לוסיאן התהפכה. לפתע הרגיש ביישן ולא ראוי — תחושה לא מוכרת לו.

עיני האישה המבוגרת עדיין לא משו ממנו. לפתע אמרה, "נוסטרי באגאג'י," והצביעה לעבר קרון המטען. אחר הוסיפה, עדיין בקול רם אך יותר לאט, כאילו דיברה אל ילד: "המטען שלנו. יש שמונה מזוודות." היא זקרה שש אצבעות ושני אגודלים.

לוסיאן החניק צחוק כשהבין לפתע. לגברת דרמונד־וורד לא היה מושג מי הוא. ואם להודות על האמת, הוא אכן נראה שחרחר, כפי שהיא ודאי היתה אומרת.

טוב, אם היא חושבת שהוא איטלקי — הוא יהיה איטלקי. הוא קד קידה קלה. "סניורָה," אמר.

"ואל תאבד אף אחת מהן!"

הוא הרכין את ראשו. "נוֹ, סניורה."

לוסיאן הסתובב על עומדו והלך לעבר קרון המטען. הוקל לו כשראה שמטענן של הגברות כבר נערם על הרציף, והוא פיקח על הטענתו בעגלת משא. אחר כך צעד צמוד לסבל חזרה אל התחנה והחוצה אל הפִּיאָצֶטָה.

כמה נהגי כרכרות להשכיר הכריזו על שירותיהם. אחרי שסיכם על סכום שנראה סביר, העמיס לוסיאן את מרבית המטען לכרכרה שנראתה הכי פחות מסוכנת. שאר המטען יועמס בכרכרה של מלון פורטופינו וייסע יחד עם הגברות דרמונד־וורד. לוסיאן עצמו שיפץ את הכרכרה והסיע אותה למזאגו בתוקף תפקידו הבלתי רשמי כרַכָּב המלון.

לוסיאן חזר למקום שבו המתינו הנשים. הוא שם לב שהילוכו אינו הילוכו הרגיל, אלא דומה יותר להילוכו של בן כפר איטלקי — לפחות כפי שראה אותו בדמיונו. הילוך קופצני, ככל שהתיר גופו השבור.

הן מצאו פיסת צל תחת סוכך. אף על פי כן, גברת דרמונד־וורד החמיצה פנים ונופפה על עצמה במניפה. חליפת הצמר שלבשה היתה הרבה יותר מדי חמה למזג האוויר. דומה היה שלרוז פחות אכפת. היא הביטה בהשתאות בסביבה החדשה לה. אלוהים, כמה שהיא יפה. לוסיאן מעולם לא ראה יצור דומה לה — לא מקרוב, לא בשר ודם. היא נראתה כדמות לקוחה מתוך מגזין קולנוע.

מצד אחד, לוסיאן התאווה לומר משהו, לחדול מהמשחק המגוחך שהחל בו. אבל קשה היה לדעת איך לעשות זאת בלי להעליב. ועליו להודות שיהיה גם משעשע לראות עד כמה יוכל המשחק להימשך; ואם בעצם יוכל לזכות במשחק, כי לא היה ספק בכך שנהפך לתחרות. לא בין לוסיאן לרוז — דבר לא יוכל להתחרות בה — אבל בינו לבין אמה הגאוותנית, חמוצת הפנים.

לוסיאן הושיב את הצמד בכרכרה בתוך חמש דקות. גברת דרמונד־וורד רטנה מעט על נוקשות המושבים, אבל נרגעה במהרה, ואחרי שהתמקמה בנוחות פצחה בדיבור בלתי פוסק.

הם יצאו לדרך ברחובות מרוצפים חלוקי אבן שהובילו לדרך החוף. לוסיאן, שישב מלפנים, התאווה להסתובב לאחור ולפנות אל נוסעותיו כפי שהיה עושה רכב מקומי. הדבר גם היה מאפשר לו להציץ שוב ושוב ברוז האלוהית. אבל האיטלקית שלו היתה בסיסית ביותר, ובכל מקרה, לא היה אפשר לעצור את גברת דרמונד־וורד או להסיטהּ משטף דיבורה.

היא דיברה ודיברה. ואם ברגע כלשהו של הפוגה בשטף הרכילות המתנשאת שפלטה רוז התמהמהה בתגובה, היא מיד נזפה בה, "אולי תקשיבי, בטובך!" ואז רוז היתה מגיבה, "כן, אמא," בנימה סתמית שגבלה במרדנות.

אחרי שורה של פיתולים מסוכנים הדרך התיישרה ומחשבותיו של לוסיאן נדדו. אחר כך התמקדה השיחה מאחוריו במשפחתו שלו ועל כן הוא כרה אוזניים.

"זו אחת המשפחות הוותיקות ביותר בארץ," אמרה גברת דרמונד־וורד. "אני מכירה את ססיל מאז שהייתי ילדה."

"ומה ביחס לגברת איינסוורת?" שאלה תמימה, שנשאלה בתמימות.

"אלוהים, לא. היא מזן אחר לגמרי."

"זן אחר?"

"אל תהיי כל כך סתומה, רוז. את יודעת היטב למה אני מתכוונת."

"אני לא בטוחה שאני מבינה, אמא."

"היא אישה מהסוג שחושב שאין שום דבר מוזר בפתיחת בית מלון." היא הנמיכה את קולה. "לאביה יש מפעל עורות. ולא אכפת לו מי יודע את זה!"

*

רוז גילתה זה מכבר שהדרך להתמודד עם אמה היא לא להיגרר לפרובוקציות שלה. אם נגררים, התוצאה היא כעס ומיד בעקבותיו הזעפת פנים. מוטב להיות שקטה וצייתנית. שזה דבר שונה מפסיביות, ודאי כשנוקטים עמדה כזאת בכוונה. מה שהפתיע את רוז היה עד כמה הערותיה של אמה עדיין היו פוגעניות בעיניה, אף שהיא כבר אישה בוגרת, בשנות העשרים לחייה.

בקרוב — הלוואי שבקרוב! — היא תינשא. אז מדוע אינה מסוגלת להתנער מהערותיה הפוגעניות, המעליבות והמשפילות של אמה?

דוגמה טובה לכך התרחשה מוקדם יותר, ברכבת. כשהרכבת החלה להיכנס לתחנה, רוז רכנה אל מחוץ לחלון כדי להיטיב לראות את הרציף הקטן והמקסים ואת כל המולת האנשים שבו. אבל אמא לא היתה מרוצה כלל. היא נעצה — כך ממש — את השמשייה הארורה בצד גופה והורתה, "תתרחקי מהחלון, רוז! השמלה שלך תתלכלך כולה."

ולא נותר לה אלא לציית.

אילו רק היתה יכולה — היא, רוז — לבוא לאיטליה לבדה. כמה נפלא זה היה יכול להיות! אבל זה לא בא בחשבון, כמובן. זה אף פעם לא בא בחשבון. עלמה צעירה זקוקה להשגחה. והמשגיחה חייבת להיות... אמא.

אבל למה? אמא שנאה את "חוץ לארץ" כפי שכינתה זאת. התלהבותה מהמסע הגיעה לשיאה מוקדם, ברגע שהיא ורוז הגיעו לנמל היעד הראשון שלהן ברומא.

היא ורוז שהו ימים אחדים באכסניה מכובדת בעיר בקרבת המדרגות הספרדיות. זה היה ביקורה הראשון של רוז באיטליה והיא רעדה מהתרגשות, השתוקקה לאכול ספגטי ולתרגל את האיטלקית שלה, שלימדה את עצמה בייסורים מספר דקדוק ישן שמצאה בספרייה. אלא שבהזדמנויות הספורות שבהן אמה ניאותה ללוותה בסיוריה בעיר, היא נטרה טינה עוד יותר מהרגיל והפגינה אדישות למראות ולנופים. תסכולה של רוז היה כה רב, שהחליטה באופן חריג להביע את אכזבתה.

אמא ביטלה כמובן את דבריה של רוז, שבקעו מפיה כמחאות רפות ומהוססות. "את עושה רומנטיזציה של המקום בקלות רבה מדי. אני עשיתי את הטיול הגדול שלי כנערה ולכן אני מכירה את איטליה היטב — אולי יותר מדי טוב. לעולם אל תשכחי שבאופן כללי זוהי ארץ של איכרים אנאלפביתים."

"דנטה היה איטלקי," מחתה רוז. היא קיוותה שצדקה. זה נשמע נכון.

אמא צחקה צחוק קר. "מה את יודעת על דנטה? דנטה לא יעזור לך למצוא חתן ראוי."

עכשיו הרגישה רוז כאילו היא עטופה במעיל כבד. היא לא יכלה לזוז, לא יכלה לנשום. כל כך רצתה להשליכו מעליה... ולהיות היא עצמה. ותהיה "עצמה" מי שתהיה. אולי היא תעשה זאת, תהיה זאת, במלון פורטופינו.

כי הן ודאי יגיעו בקרוב. ובעוד אמה ממלאת את אוזנה הימנית בזוועות השיכון הציבורי — "שמת ודאי לב שכאן אין לכך זכר. באיטליה העניים עניים, ושמחים בחלקם" — רוז גמעה את המראות הלא מוכרים של הכפרים שבהם חלפו. נערות כהות שיער וגבות רכנו מחלונות גבוהים, סבתות זקנות סרגו מחוץ לבתיהן וילדים שיחקו לרגליהן. הכול נראה קסום לחלוטין. כדי להבין את איטליה, יש להתבונן באנשים, לא רק באמנות. היכן קראה את זה? היא לא זכרה. יש לה זיכרון גרוע, כפי שאמא תמיד מתאוננת.

רוז הוקסמה במיוחד מעורפו של רכב הכרכרה. קווצות מתולתלות של שיער חום כהה נפלו על צווארו. לא היה אפשר להתעלם מכתפיו הרחבות, ממתווה שריריו שבלטו מבעד לחולצה הלבנה נטולת הצווארון, שבמרכזה כתם רחב של זיעה.

רוז ציוותה עליו בדומייה להסתובב, אבל הוא כמובן לא הסתובב, לא היה יכול להסתובב. היה עליו להתרכז בדרך, שבקושי היתה דרך בכלל, יותר מין שביל שנכבש על צלע ההר.

ובכל זאת, חשבה רוז. בכל זאת. יהיה נחמד לראות את פניו.

*

הם הגיעו לפורטופינו בדיוק כשהחום הגדול של היום נשבר, עבר את שיאו. הכרכרה טיפסה במעלה הדרך המתפתלת, מותירה אחריה שובל של חלוקי אבנים ואבק.

משמאל השתרע פרדס עצי תפוז, או אם לדייק — צ'ינוטו, תפוז גמדי מריר המשמש להכנת קמפרי, אחד המשקאות החביבים על לוסיאן.

מראה העצים הללו הפליא את לוסיאן במסעו הראשון לליגוּרְיָה וחיזק בו את התחושה שאיטליה שטופת השמש מסמלת איכשהו את ההפך ממלחמה. באותו חורף נורא של 1917 בצרפת הראה לו קצין עמית שני תפוזים קפואים שדבקו יחד. "תראה אותם! קשים כמו כדורי קריקט!"

ובכן, כאן אין שום תפוזים קפואים.

אחד הדברים הראשונים שלוסיאן עשה אחרי שהשתחרר ממרכז השיקום וחזר לעצמו במידה מספקת כדי להתרכז במשך למעלה מעשר דקות, היה לקרוא את מדריך הטיולים העתיק של אמו, מדריך בֶּדֶקֶר לאיטליה. הוא אהב את התוכניות והמפות שבו, את השיפוטיות הגורפת, הביקורתית, על מסעדה זו או מלון אחר.

הוא החליט לנסוע לאירופה ולעסוק בציור כמו הגיבור שלו, דיוויד בּוֹמברג. כי זה מה שהוא — צייר — ושילך אביו לעזאזל! לוסיאן לא יסבול נאומים מפי אדם שלא עבד למחייתו אפילו יום אחד בחייו.

כל חבריו תכננו להימלט מאנגליה שהאווירה בה היתה אכזרית וירודה. הסופרים והאמנים הטובים ביותר כבר עזבו, במיוחד אלה שלחמו במלחמה. אחרי הכול, לְמָה היה להם לחכות באנגליה? כל מה שנשמע היו הרבה רוח וצלצולים פטריוטיים, בתוספת מנה של בורות כמעט מוחלטת בנוגע למה שבאמת קרה בשדות הקטל של צרפת ובלגיה.

"אנגליה היא ארץ חסרת תרבות," נהג ניש לומר תמיד, "אבל היא אינה ערה לכך. אין לה כל כוח תרבותי. זו הסיבה שגורל האימפריה שלה ליפול."

ניש הוותיק והטוב. איתו תמיד ידעת היכן אתה עומד.

עכשיו עצר לוסיאן את הכרכרה לפני המדרון האחרון, כדי לתת לסוסים שהות לנוח ולנוסעיו הזדמנות להשקיף על הנוף: הבתים הגבוהים בצבעי פסטל שמתעקלים סביב המפרץ והספינות המתנועעות בעדינות במימי התכלת המושלמים. הוא הניח שירצו בכך — שהמראה יהיה בעיניהם מרהיב כפי שהיה פעם בעיניו. אבל בעוד שרוז הגיבה בהשתנקות נרגשת ונרעדת, גברת דרמונד־וורד נותרה אדישה.

"למה הוא עצר?" שמע אותה שואלת.

"אני לא יודעת. אני מניחה שכדי להראות לנו את הנוף."

"אבל אינני מעוניינת לעצור." לוסיאן חש טפיחה על כתפו. "תמשיך להתקדם בבקשה." ולרוז: "איך אומרים 'סע למלון'?"

"אני מנסה להיזכר," היא אמרה.

"אז תגידי. לנהג."

"ואי אין אלברגו?" רוז עצרה את נשימתה.

"סי," השיב לוסיאן. לראשונה מאז עזבו את התחנה הסתובב במושבו ולכד את מבטה של רוז. החיוך הקצרצר שחלף ביניהם רומם את רוחו. היא קלטה מי אני, אמר לעצמו. ואם לא, היא בהחלט חושדת.

לוסיאן שב והסתובב קדימה בחיוך רחב ודרבן את הסוסים לנוע במדרון ההר לעבר המלון.