מלחמת גאליה

משה ליפשיץ מבוא: רומא, הגאלים ויוליוס קיסר 1. סיפורה של גאליה קיסאַלפּינָה בקיץ של שנת 58 לפנה"ס יצא גאיוס יוליוס קיסר מדרומה של גאליה, אזור שנכבש בידי רומא בסביבות שנת 121 לפנה"ס והיה לפרובינקיה רומית (פרובנס של ימינו), והסתער על מאות אלפי בני שבט ההֶלוֶוטים, מן הלוחמים הנועזים והפראים ביותר שחיו באירופה באותם ימים. ההֶלוֶוטים איימו לעבור בשטחה של הפרובינקיה הרומית בנדודיהם מערבה על מנת לתור אחר שטחי מחיה חדשים, וקיסר – נציב רומא בפרובינקיה זו, שהוענקה לו שנה אחת קודם לכן על ידי הסֶנַט לקראת תום כהונתו כקונסול – ביקש לא רק להגן עליה מפני האיוּם ההֶלוֶוטי, אלא גם לכונן צבא שיהיה נאמן לו אישית, להפיק משלל המלחמה רווחים שיעזרו לו לבסס את מעמדו הכלכלי והפוליטי ולכבוש את חבלי גאליה שמעולם לא היו נתונים למרותה של רומא. בכך קיווה לזכות בתהילה צבאית שתִשווה לזו של חברו־יריבו פומפיוס. שמונה השנים שבאו לאחר מכן, שבמהלכן הכניע קיסר את השבטים הקֶלטים (שנקראו "גאלים" בפי הרומאים) היושבים בחבלים אלו, שינו את פניהן של גאליה ושל אירופה כולה. בשנת 50 לפנה"ס ייכנעו שבטים אלו בפני צבא רומא, יחדלו מן המלחמות הפנימיות שפילגו אותם ויתחילו לאמץ להם את התרבות הרומית. כך יונח היסוד לעיצובה־מחדש של אירופה מאות שנים לאחר מכן, עם נפילת הקיסרות הרומית המערבית1 והתהוות הממלכה הפרַנקית. ממזרח לפרובינקיה שכנה "גאליה הקרובה" (Gallia Citerior), או גאליה קיסאַלפּינָה – זו שמֵעֵבר לאַלפּים, ממזרח ומדרום להם. היא השתרעה מצפון להרי האַפֶּנינים במזרחה ובמרכזה של איטליה עד להרי האלפים, וכללה את עמק הפו. ואילו מֵעֵבר מזה להרי האלפים, ממערב ומצפון להם, שכנה "גאליה הרחוקה" (Gallia Ulterior), או גאליה טרַנסאלפּינה. גאליה זו כונתה בפי הרומאים "גאליה קוֹמָטָה" – "גאליה של ארוכי השיער". היא השתרעה מנהר הריין במזרח ועד לאוקיינוס האטלנטי במערב. בשטח העצום הזה שוכנות כיום המדינות צרפת, בלגיה, הולנד, שווייץ, בוהמיה וחלק מגרמניה. באזור כולו, שהיה מכוסה ברכסי הרים, אגמים, ביצות, נהרות ויערות, ישבו מאות שבטים גאלים שנראו לרומאים כבַּרבַּרים, הרתיעו אותם אך גם עוררו את סקרנותם. היכרותם של הרומאים עם שבטים אלה החלה כבר בראשית המאה הרביעית לפנה"ס, אך ההִתָקלות הראשונה בהם היתה כרוכה בטראומה שממנה לא השתחררה רומא שנים רבות. עד אז לא הבינו הרומאים את גודל הסכנה הנשקפת לארצם מן השבטים הללו, אך התבוסה שנחלו מידם ב־390 לפנה"ס, בקרב שנערך על נהר אַלִיָה, 18 ק"מ בלבד מצפון לעיר רומא, היתה כה קשה וכה משפילה, עד כי במשך דורות רבים לא יכלו לשכוח את אמירתו של בּרֶנוּס מצביאם, בעת שאילץ אותם לשלם הון תועפות ככופר אחרי מפלתם: "אבוי למנוצחים!" (vae victis).2 רומא נבזזה בידי הגאלים אך שרדה, אלא ש"הטרור הגאלי" הוסיף להלך אימים על תושביה. במשך כמאתיים שנה לאחר אותה תבוסה הוסיפו הרומאים להילחם לסירוגין בשבטים הגאלים כדי לאלצם לעזוב את צפון איטליה. המאבק בהם נמשך אף לאחר שהובסו בידי רומא ב־225 לפנה"ס, בקרב טֶלַמוֹן (Telamon) שבאֶטרוריה.3 בסופו של דבר הגיעה רומא למסקנה שעליה להשתלט גם על השטח שמֵעֵבר לאַפֶּנינים ולראות בהרי האלפים את גבולה הצפוני של איטליה. ואכן, תוך ניצול סכסוכים שבין הגאלים לבין עצמם וכריתת הסכמים עם כמה משבטיהם כבשו הרומאים עד 220 לפנה"ס את כל גאליה קיסאלפינה, עד לחבל ליגוּריה שמדרום־מערב לאלפים. עם התקדמותו של חניבעל4 לעבר רומא הצטרפו אל צבאו רוב שבטי גאליה היושבים באיטליה בתקווה למוטט את שלטונה של רומא בארצם. אך הם החמיצו את ההזדמנות משום שלא התאחדו ולא יצאו כולם כאיש אחד למרוד ברומאים. סילוקו הסופי של חניבעל מאיטליה אִפשר לרומא לבסס את שלטונה בגאליה טרנסאלפינה בתחילת המאה השנייה לפנה"ס. היה זה חבל ארץ פורה שסיפק לה תבואה, ומאוחר יותר היה אף מקור עיקרי לגיוס חיילים לצבאותיה. בשנת 82 לפנה"ס הכריזה רומא על גאליה קיסאלפינה כעל פרובינקיה רומית. לכל הגאלים שישבו מדרום לנהר פּוֹ הוענקה עתה אזרחות רומית, ואילו היושבים מצפון לו, הטרנספַּדַנים, קיבלו רק את הזכויות שניתנו לתושבי לַטיוּם. אלה האחרונים פתחו במאבק להשגת אזרחות רומית מלאה, וזו הוענקה להם מידי קיסר רק ב־49 לפנה"ס, לאחר תום מלחמותיו בגאליה. בשנת 42 לפנה"ס סיפח אוגוסטוס, בסופו של דבר, את האזור כולו לאיטליה. 2. סיפורה של גאליה טרַנסאַלפּינָה עד סוף המאה השנייה לפנה"ס נקרא בשם "גאליה טרנסאלפינה" כל השטח המשתרע מהרי האלפים בדרום עד לתעלת למנש בצפון. מסעו של חניבעל בדרומו של השטח הזה הבהיר לרומאים עד כמה חשובה שליטתם האסטרטגית באזור שמן הפירנאים במערב ועד לאלפים במזרח. יתר על כן, מכיוון שרומא חיזקה לאחר נצחונה על חניבעל את אחיזתה בספרד, היה עליה להבטיח את הקשר הישיר בין איטליה לבין חצי האי האיבֶּרי. נוסף על כך לקחה רומא על עצמה להגן על המושבה היוונית המשגשגת מַסַליָה, או מַסִיליָה,5 בת בריתה הנאמנה, ששכנה ממזרח לשפך הנהר רון לים התיכון. קשריה של מושבה זו עם רומא ותחנות המסחר הרבות שהקימה סביבה שֵרתו היטב את האינטרסים הכלכליים של הרומאים, והיא נשארה נאמנה להם גם כאשר עשה חניבעל את דרכו מספרד אל האלפים. אך יותר מכול ניכרה חשיבותה של מַסַליָה כמפיצת התרבות היוונית בקרב השבטים הבַּרבַּרים בגאליה טרנסאלפינה. קיסר ראה בכך תרומה חשובה למאבק הכוחות בין הרומאים לגאלים, שכֵּן בעקבות ההשפעה היוונית העדיפו כמה משבטיהם לכרות ברית ידידות עם רומא. בשנת 154 לפנה"ס חשה רומא לעזרתה של מַסַליָה מפני תוקפיה בני השבטים הליגוּרים, בפרט הסַלוּבים. הרומאים לא התקשו להביס אותם ולהרחיב את השטח שעליו חלשה המושבה היוונית. בשנת 125 לפנה"ס שוב פנו בני מַסַליָה לעזרת הרומאים, ועתה ביקשה רומא לספח אליה את המושבה, ובתמורה דרשה להכפיף למרותה את רצועת החוף שבין האלפים לבינה. משאלתה נענתה, וכך התרחב האזור הנשלט בידי רומא. היא הכניעה גם את שבטי האַלוֹבּרוֹגים והאַרוֶורנים ועתה שלטה בכל השטח המשתרע מן האלפים במזרח עד מַסַליָה בדרום ועד אגם זֶ'נֶוָוה מצפון, ובשטח זה הקימה את הפרובינקיה "גאליה נַרבּוֹנֶנזיס", היא גאליה טרנסאלפינה. כדי לחזק את שליטתה בה כרתה חוזי ידידות עם שבטים גאלים שמצפון לו, ביניהם שבט האַידוּאים, מן הגדולים והחזקים שבהם. הרומאים שקדו לא רק על פיתוח קשרים, אלא גם על יצירת בסיס אסטרטגי שממנו יוכלו בבוא הזמן להשתלט על שטחים שלא סרו עדיין למרותם – האתגר שניצב בפני יוליוס קיסר. 3. סיפורם של "גאליה קוֹמָטָה" ושל שבטי הקֶלטים מעתה יכירו הרומאים בשלוש "גאליות": גאליה קיסאלפינה, גאליה טרנסאלפינה ו"גאליה קוֹמָטָה" (גאליה של ארוכי השיער), הגדולה בשטחה בכל השלוש, שהשתרעה מגבול גאליה טרנסאלפינה בדרום עד לתעלת למנש בצפון, ומנהר הריין במזרח עד לאוקיינוס האטלנטי במערב. באזור נרחב זה עתידות היו להתנהל רוב מלחמותיו של קיסר בשבטים הגאלים. ב"גאליה קוֹמָטָה" ישבו בין 400 ל־500 שבטים, שבפי היוונים נקראו "קֶלטוֹי" ("הנחבאים" – כך כינה אותם הרודוטוס משום מיקומם בפינות הנידחות של אירופה), ובפי הרומאים "גאלים". מבין אלה מונה קיסר בספרו כ־70 "עמים" (civitates). כל אחד מן השבטים הללו נחלק לבתי אב, ואלה נחלקו למשפחות. המשפחה הגדולה והחזקה ביותר בשבט הקנתה לו את שמו. תנאי האקלים, מידת פוריותה של הקרקע, תאוות הכיבוש מזה והצורך להימלט מפני פולשים מזה – כל אלה הניעו עשרות רבות של שבטים לנדוד ממקומותיהם, תוך ניהול מאבקים בין־שבטיים. עם הגורמים שאיחדו אותם נמנו ההשתייכות לאותו מוצא אתני, הדיבור באחד מניבי השפה הקֶלטית והפולחן הדתי, אך כל שבט שמר בקנאות על עצמאותו. שבטים אלה לא השאירו אחריהם עדויות שבכתב, וידיעותינו עליהם מקורן בממצאי החפירות הארכיאולוגיות, בשמות־מקומות קֶלטיים שהשתמרו עד ימינו ובכתבי היסטוריונים וגיאוגרפים יוונים ורומים (אף כי יש לזכור שהקֶלטים הצטיירו לכותבים אלה כזָרים ובלתי מוּבנים, וגישתם אליהם היתה בדרך כלל מתנשאת ולפעמים גם עוינת; החוקרים בני זמננו נוטים להטיל ספק במהימנות תיאוריהם). העדויות הארכיאולוגיות6מאתריהם של הקֶלטים מצביעות על חברה שבטית בעלת תרבות חומרית מפותחת של עובדי אדמה ורועי צאן ובקר, שהיו חרשי מתכת מעוּלים וייצרו סוגים שונים של כלי ברונזה וברזל לשימוש יומיומי וללחימה, וגם תכשיטי ברונזה ובעיקר זהב – מתכת שנמצאה בגאליה בשפע בערוצי הנהרות, ללא צורך לכרות את עפרותיה במעבה האדמה, ושהיתה אחד ממקורות עושרה של הארץ. המוצרים שהוציאו חרשי מתכת אלה מתחת ידם היו מלאכת מחשבת, עשויים היטב ובתחכום רב, והם מעידים על הרמה הטכנית והאמנותית הגבוהה שאליה הגיעו הקֶלטים, אף שנחשבו לבַּרבַּרים בעיני היוונים והרומאים. הם היו גם בנאים מעוּלים והצטיינו בסלילת דרכים: רבות מן הדרכים הרומיות באירופה הוקמו בתוואי של דרכים קֶלטיות שקדמו להן. שבטי הקֶלטים לא הִרבו לבוא במגע עם תרבויות אחרות, אך במאה החמישית לפנה"ס החלה התפשטותם מאוסטריה, גרמניה ושווייץ שבאירופה התיכונה כלפי צפון, אל בריטניה ואירלנד; כלפי מערב, אל גאליה וצפון איטליה ואל ספרד בדרום־מערב; כלפי דרום לעֵבֶר הבלקן והים האדריאטי, יוון ומקדוניה; וכלפי מזרח עד חופי הים השחור ואסיה הקטנה, שבמרכזה הקימו את מדינתם גַלַטְיָה. שכירי חרב קֶלטים שֵרתו בצבא המצרי, והמסורת אף מספרת על פגישתם של שליחים קֶלטים עם אלכסנדר הגדול (אלכסנדר מוקדון) ב־335 לפנה"ס. התיישבותם של הקֶלטים הגיעה לשיא כוחה והתרחבותה במאה השלישית לפנה"ס, אך מאז החל שטחה להצטמצם: לאחר נצחונה הסופי על חניבעל ועל קרתגו נעשתה רומא לכוח החזק ביותר באגן הים התיכון ועלה בידה למַגר את הקֶלטים בכל מקום שבו ישבו, למַעט בגאליה ובבריטניה. לתהליך ההתפוררות הזה תרם תרומה מכרעת אופיָה של ברית השבטים הקֶלטים, הפרוסה על פני שטחים ענקיים ללא מרכז פוליטי אחד, והיותה אוסף רופף של יישובים העוינים זה את זה, שלא יכלו להעמיד מתוכם מנהיג שיכפיף את כולם למרותו. בגאליה קם להם מנהיג־על, וֶרקינגֶטוריקס, רק לקראת סוף כיבושה בידי קיסר. כמה דורות לפני כן עדיין מלכו שם מלכים בכל שבט בנפרד, אך המלוכה בשבטים אלה לא עברה בירושה: במות המלך היה יורשו נבחר מקרב בני משפחתו. בני השבטים הקֶלטים, המסוכסכים תדיר עם שכניהם, בנו להם ערים בצורות (שקיסר מכנה אותן oppida; ביחיד oppidum) במקומות בעלי חשיבות אסטרטגית, המוגנים בידי הטבע בנהרות, צוקים תלולים או ביצות, והקיפו אותן בחומות שגובהן הגיע ל־6-8 מ'. בערים אלה, שבכל אחת מהן ישבו בין 1,000 ל־4,000 איש, אגרו התושבים מזון וייצרו כלי נשק כדי לקַדם את פני הרעה בימי מלחמה ומצור, שבהם היו תושבי הכפרים שסביבן נמלטים אליהן בהמוניהם. המקורות הרומים והיוונים המספרים על הקֶלטים, ביניהם הֶרוֹדוֹטוֹס, פּוליבְּיוּס, דיוֹדוֹרוּס סיקוּלוּס, יוליוס קיסר, סְטרַבּוֹן, טיטוס ליביוּס, פּלינְיוּס הזקן, פּלוּטַרכוֹס, פַּאוּסַניאַס ואַמיאנוּס מַרקֶלינוּס, מסתמכים בעיקר על תיאוריהם של הכותבים היוונים פּוֹסידוניוס בן אַפַּמֵיאָה שבסוריה (135-51 לפנה"ס) וטימַגֶנֶס מאלכסנדריה של מצרים (המאה הראשונה לפנה"ס). מקורות אלה מציינים את מספרם העצום והרב של הקֶלטים ואת היותם עַם שוחר קרבות, השׂשׂ לצאת למלחמה גם ללא עילה של ממש. בשדה הקרב היו לוחמיו לובשים כתונת שהגיעה להם עד לאזור החלציים, וממותניהם ולמטה לבשו מִברכיים ולעתים גם מכנסיים ארוכים, הצמודים לכפות רגליהם – מנהג שנראה לרומאים בָּרבָּרי בתכלית. הכותבים היוונים והרומאים השתאו גם למראה הנשים הגאליות, שמעמדן לא נפל מזה של בעליהן, ותיארו אותן כבעלות כוח גופני רב ואף כנלחמות לצד הגברים. עם זאת ציינו שעל אף יפי נשיהם אין הלוחמים הגאלים נותנים עליהן את דעתם די הצורך, ותחת זאת יש בהם תשוקה לגברים. ההיסטוריונים והגיאוגרפים הללו מספרים על קומתם הגבוהה של הקֶלטים, על עורם הצח, על עיניהם המזָרות אימה ועל מראיהם הפראי. את שערם הארוך היו הקֶלטים טובלים במי סיד (כדי להקנות לו גוון בהיר יותר וכדי להקשיחו), מסרקים אותו לאחור עד לקודקודם, ואחר מניחים לו ליפול על עורפם "עד שידמֶה לרעמת סוס". הם היו מקפידים מאוד על נקיון גופם, ולשם כך היו טובלים לעתים קרובות באגמים ובנהרות; הכותבים אף מייחסים להם את המצאת הסבון ואף את עצם המילה המציינת סבון (sopa). כדי ליַפּות את עצמם מתהדרים הקֶלטים בתכשיטים, בעיקר צמידים וטבעות. האצילים, המגלחים את לחייהם אך מניחים לשפמם לגדול פרא עד שהוא נופל להם משני צידי פיהם, עונדים לצווארם קולר זהב מוצק. לפי שרידי יישוביהם שנותרו עד היום בנו הקֶלטים בגאליה ובחצי האי האיבֶּרי בעיקר בתי עץ מַלבניים, בעלי קירות עבים וגבוהים, ובבריטניה התגוררו רובם בבתים מעוגלים שהקימו לעצמם, בתים שקירותיהם הם מקלעת זרדים מחוזקת בטיט וגגותיהם המשופעים עשויים סכך. המקורות הקלאסיים מסַפּרים על הקֶלטים שהיו ישֵנים על הקרקע, על עורות של בעלי חיים שניצודו, ואף עושים אותם כעין כר ונשענים עליהם בעת האכילה. ארוחותיהם היו מוגשות להם בידי צעירי בניהם ובנותיהם, ועל שולחנם עלו כיכרות לחם ובעיקר בשר, מבושל או צלוי; מן הבשר היו קורעים נתחים גדולים בידיהם ונוגסים ממנו בשיניהם, או מבַתרים אותו בלהבו של פגיון שנשאו עמם. העשירים היו שותים בשעת הארוחה יינות מיובאים מאיטליה או ממַסַליָה, והמוני העם – בירה העשויה שעורה ומתובלת בדבש. אלה ואלה היו מַרבים להשתכר, ואז היה משתלט עליהם כעין טירוף. כאשר נאספו הקֶלטים לסעודה משותפת, היו יושבים במעגל ובמרכזו הנכבד שבחבורה, בדרך כלל גיבור מלחמה, או בן למשפחת אצולה, או מי שצבר נכסים רבים. הם מתוארים כמכניסי אורחים רחבי לב, המזמינים זרים לסעוד על שולחנם – ורק בתום הסעודה שואלים אותם לשמם ומבררים מה רצונם. מצד שני לא אחת היו הרוחות מתלהטות בשעת הסעודות הללו, והן הסתיימו במריבות דמים בגלל מילה שנזרקה מפי אחד הסועדים. כלכלתם של הקלטים התבססה על החקלאות לענפיה, על המלאכה והמסחר. הם סחרו עם בני עמים המרוחקים מהם מאות מילין והיו מובילים אליהם את מרכולתם בעגלות משא בדרכים שסללו ביבשה, וגם באסדות ובסירות ששייטו בנהרות. הם ייצאו בעיקר בשר משומר, מלח, יין, צמר, סבון, פריטי לבוש, חיטה, עפרות נחושת ובדיל וענבר. בהיותם שכירי חרב בצבאות זרים למדו הקֶלטים מן היוונים, מבני קרתגו ומַסַליָה את השימוש במטבעות ברונזה וכסף, שבהם טבעו את דיוקניהם של ראשי שבטים וגיבורי מלחמה, ובתקופה מאוחרת יותר נשאו המטבעות הגאליים כתובות בלטינית. מה אנו יודעים על דתם של הקֶלטים? הם עבדו לאיתני הטבע – האדמה, השמים, השמש, האש, הרעמים והברקים. אֵליהם הראשיים היו הֶזוּס, אֵל המלחמה, טַרַניס, אֵל השמים, בֶּלֶנוס, אֵל מעיינות המרפא וטֶאוּטַטֶס, אֵל המסחר והאומנויות. היו להם גם אֵלי פריון, חקלאות וציד. קיסר ראה באֵל המלחמה של הגאלים את בן דמותו של מארס, ובאֵל המסחר והאומנויות שלהם – את מֶרקוּריוּס הרומי, ולצידם ראה את בני דמותם של האֵלים הרומיים אפולו, יופיטר ומינֶרוָוה. כמו כן היו לקֶלטים מאות רבות של אֵלים מקומיים, רובם אֵלי ביצות, מעיינות, אגמים ויערות. הקֶלטים לא בנו לאֵליהם מקדשי אבן אלא היו מניחים להם מנחות – ובהן גם כלים וחפצים רבי ערך, כגון קישוטי כסף וזהב – ליד סלעים, אגמים ומערות, ובעיקר במעבה היער; וכה גדול היה פחדם מן האֵלים, עד כי איש מהם לא העז לגעת במצבורי המנחות הללו. הדת הקֶלטית האמינה בחיי נצח וראתה במוות שינוי מקום ותו לא: כל אלה החיים עלי אדמות עוברים לעולם אחר, שם נולדת נשמתם מחדש וחוזרת אל העולם הזה בגלגול שונה. פולחנם של הקֶלטים היה מלווה בקורבנות אדם, שנלקחו בדרך כלל מבין אלה שנגזר עליהם עונש מוות, או מקרב שבויי המלחמה. כל אֵל דרש שבני האדם יוקרבו לו בדרך שונה: מי בחנק, מי בתלייה ומי בשרֵפה (הנשרפים נידונו לעינויים קשים לפני שהושלכו אל האש). האמונה הרוֹוחת בקרב הגאלים היתה כי הראש הוא משכן הנשמה, והמנצחים היו כורתים את ראשי המנוצחים על מנת לשלוט בנשמתם לאחר מותם. כוהני הדת של הקֶלטים היו הדרוּאידים, שנחשבו גם לשומרי הגחלת של מסורת השבט, מסורת שבעל פה שעברה מדור לדור ואותה הורו לתלמידיהם. הדרואידים היו בקיאים בחוק ויצא להם שֵם של אנשים יִשרֵי לב, ולפניהם הובאו סכסוכים בין אדם לחברו ובין שבט לשבט על מנת שיפסקו בהם. כאשר היו הדרואידים מתייצבים בין הצדדים הערוכים לקרב, יכלו גם להפסיק את הלחימה – כה רבה היתה יראת הכבוד שרחשו להם בני שבטם. את סמכותם האדירה הפעילו הדרואידים גם בשִבתם לכס המשפט ובעונשים הכבדים שהטילו על המורשעים בדין, ולא היתה מעליהם ערכאה משפטית שבפניה אפשר היה לערער על פסקיהם. הם היו גם מגידי עתידות – על פי מעוף הציפורים ושירתן, על פי הקורבנות שהקריבו לאלים, ואפילו על פי פרכוסיו של הנידון למוות לאחר שדקרו אותו במו ידיהם בחזהו. כמו כן נחשבו הדרואידים לחוקרי תופעות הטבע בתחומים שונים, ובמיוחד בתחום האסטרונומיה. וכך כותב עליהם סטרַבּוֹן: "בקרב השבטים הגאלים יש שלושה סוגי אנשים הזוכים לכבוד מיוחד: הבַּארדים, הוַואטים והדרואידים. הבַּארדים הם הפייטנים והזַמָרים; הוואטים הם המשגיחים על הקורבנות; והדרואידים, נוסף על היותם הפילוסופים של הטבע, הם גם פילוסופים של המוסר".7 לאור תצפיותיהם הרבות בצבא השמים מייחסים לדרואידים את חיבור לוח השנה הקֶלטי, שהיה מתוחכם במיוחד ועלה על לוח השנה הרומי בהתאמת שנת הלבנה לשנת החמה: מדי שנתיים וחצי נוסף החודש השלושה עשר לתריסר חודשי הלבנה שבו. השנה נחלקה בלוח זה ל"מחצית בהירה" (למן היום הארוך ביותר בשנה, החָל באמצע הקיץ) ול"מחצית חשוכה" (למן היום הקצר ביותר בשנה, החָל באמצע החורף), וכל חודש נחלק אף הוא לשתי מחציות, "בהירה" ו"חשוכה". החודשים היו בני 30 ו־29 יום לסירוגין; הראשונים נחשבו לחודשי המזל המאיר פנים לאדם, האחרים למביאי מזל ביש. דוגמה מוחשית ללוח שנה זה נמצאה בקוליני (Coligny) שבמרכז צרפת כבר בשנת 1897, חרוטה על פני ריקוע נחושת גדול (שהשתמרו ממנו רק מִקטָעים קטנים), באותיות רֵישיות ובספָרות לטיניות, אבל בלשון הגאלים. לוח קוליני מתוארך לתקופה מאוחרת יחסית, המאה השנייה לסה"נ, אך הוא מבוסס על מסורות קֶלטיות קדומות. עץ האלון היה מקודש לדרואידים, ולפי הסברה שמו של עץ זה ביוונית (drus) הוא מקור המילה druid. קדושה מיוחדת ייחסו הדרואידים לדִבְקוֹן הלבן (Viscum album), מין של צמח טפילי המתגלה רק לעתים רחוקות על עץ האלון (אף שהוא שכיח בעצי יער אחרים), והיו עורכים סביבו טקס מרשים, שבמהלכו הוקרבו לאֵלים קורבנות והושמעו תפילות ובקשות. בטקסים מעין אלה ודומיהם, כגון טקס הריגתם של שבויי מלחמה וניחוש העתיד על פי קרביהם, השתתפו גם נשים (אף שבתוקף מעמדן הרשמי לא נמנו עם הדרואידים). על כך מעידות דמויותיהן של כוהנות, שנחרטו על גזרי עצים ונמצאו בקברים קֶלטיים רבים. כמו כן מתוארת במקורות הקלאסיים מושבת כוהנות שהוקמה באי קטן לפתחו של הנהר לוּאַר. 4. הצבא הגאלי מדי פעם היו גאלים מבני מעמד האצולה עורכים פשיטות על שדות לא להם וחומסים אותם בערבוביה ובאי סדר, ללא תכנון מוקדם וללא תיאום עם בני השבטים האחרים. כל מי שיבחן את פשיטותיהם אלה יגיע על נקלה למסקנה שהלוחמים הגאלים לא היו מסוגלים מטבעם להתמודד עם החיילים הרומים, המאורגנים להפליא והנתונים למשמעת ברזל; ועם זאת, מאז המאה השלישית לפנה"ס ואילך לא תמיד הסתיימו המפגשים בין הצבא הגאלי לצבא הרומי בנצחון הרומאים. מן המקורות מתברר שעל אף הֵעדר המשמעת בשורותיהם, ונחיתוּת כלי נשקם בהשוואה לאלה של הרומאים, הביסו הגאלים את הלגיונות הרומיים בזה אחר זה. הם יכלו להעמיד צבא בן עשרות אלפי חיילים, שכן כמחצית מן הגברים הגאלים (כרבע מן האוכלוסייה) היו נושאי נשק, והם אף צירפו אליהם בני שבטים אחרים, גם כאלה שלא היו קֶלטים, כגון הגרמאנים. הרומאים, שהופתעו מגודל הצבאות הגאלים, התאוששו עד מהרה גם באמצעות גיוס חיילים נוספים (צבאו של קיסר מנה בשיאו כ־11 לגיונות, ויחד עם חילות העזר הגיע מספר לוחמיו ל־70,000-80,000 איש), וגם בזכות תִמרוּנו של הצבא הזה במצבי דחק – העברת יחידות של לוחמים מאגף אחד למשנהו לפי הצורך. בקרב נקטו הגאלים שיטות מגוּונות כדי להטיל אימה על האויב ולערער את בטחונו בעצמו. אחת מהן היתה להריע בקולי קולות, לתקוע בחצוצרות ובקרנות ולהטיח בצד שכנגד איומים וקללות. לתדהמה שתקפה את האויב תרמה גם הופעתם של הלוחמים הגאלים העירומים בשורות הקדמיות, כולם גבהי קומה ובשיא עלומיהם, לצווארם ענקים של זהב ולזרועותיהם צמידי זהב. שיטה אחרת היתה לקרוא לאויב לבחור מקרבו לוחם שיוכל להתמודד עם לוחם משלהם, על מנת שהמנצח יקבע את תוצאת הקרב. שיטה נוספת היתה להפתיע את האויב: הפרשים הגאלים היו מזנקים מן היערות ללא התראה מוקדמת ומטילים מבוכה ובהלה בקרב חייליו. גם מהירותן ורעש גלגליהן של מרכבות המלחמה של הגאלים זרעו אימה ופחד בשורות הרומאים. הן היו דו־גלגליות ורתומות לשני סוסים, וכל מרכבה נשאה שניים: לוחם ורַכָּב (לעתים היה הרַכָּב עבד במשק ביתו של הלוחם). וכך תיאר פַּאוּסַניאס את דרכי לחימתם המתוחכמות של הפרשים הקֶלטים: "לכל פרש התלוו שני משרתים, שהיו אף הם רוכבים מיומנים ולכל אחד מהם סוס משלו. כאשר יצאו הפרשים הקֶלטים לקרב, נשארו המשרתים מאחור. [...] אם נפלו הסוס או רוכבו, היה המשרת מביא סוס שעליו יוכל הפרש לרכוב; ואם נהרג הפרש, עלה המשרת על גב סוסו; אם נהרגו גם הסוס וגם רוכבו, היו המשרתים נכונים לבוא על מקומם; ואם נפצע אחד הפרשים, היה משרת אחד מביא את הפצוע אל המחנה והשני ממלא את מקומו [...] כך נשמר מספר הקֶלטים הלוחמים במלואו. בלשונם נקרא נוהג זה 'טְרימַרקיסיָה', ודע לך כי המילה הקֶלטית 'מַרקָה' פירושה 'סוס'."8 הלוחמים הרַגְלים הגאלים הגנו על גופם בשריון, אך היו גם כאלה שבזו לסכנה ויצאו לקרב עירומים כביום היוולדם. חימושם כלל מגן מלבני עשוי עץ ומחופה בעור, שגובהו נופל מעט מגובה אדם ובאמצעיתו וו אחיזה מברונזה (הגאלים ייצרו גם מגיני ברונזה מעוטרים, אך אלה נועדו בעיקר לטקסים, לא ללחימה). החרב שאותה הניף הלוחם הגאלי היתה ארוכה ורחבה וקָצֶהָ מתעקל, והיא היתה תלויה לו על צידו הימני בשרשרת ברזל או ברונזה. כדי להתגונן מפני חרבות ארוכות אלה של הגאלים פיתחו הרומאים שיטות שונות; אחת מהן היתה כריעה על ברך אחת, בלימת מכת החרב במגן וזינוק לעבר הלוחם הגאלי וגופו החשוף. מקור חולשתם של הלוחמים הגאלים לא היה מיעוט גבורתם ואומץ לבם, אלא אופיָם הנמהר. לא היו להם אסטרטגיה אחידה או פיקוד מרכזי, ובני כל שבט לחמו בנפרד. היו בהם שבטים השׂשׂים אלי קרב, ואחרים שהעדיפו את שיטת "פגע וברח", ניסו להימנע ממאבק גלוי והתחבאו ביערות ובביצות. עם זאת, כאשר תקפו הגאלים את האויב היו מטילים את כל כובד משקלם בפריצה הראשונה אל שורותיו ולוחמים בפראות, כאחוזי טירוף. אלא שהצבאות הגאלים הגדולים שהתקבצו לא ניחנו באורך נשימה; הם התפזרו מיד כשנודע להם כי האויב לא יגיע לשדה הקרב, או שהוא מתעכב בדרכו, שכֵּן חששו להפקיר את בני משפחותיהם להתנכלויותיהם של השבטים השכנים. מסיבות אלה ואחרות היו יוצאים לקרב בלוויית הזקנים, הנשים והילדים, שאותם הושיבו בעגלות מחופות בכילות; אם חשו הלוחמים שסכנה מרחפת עליהם, יכלו לסגת לעבר עגלות אלה ולמצוא בהן מחסה; אך במקרה של תבוסה, כמעט תמיד היה הקרב נגמר בטבח השבט כולו. 5. הגרמאנים עד סוף המאה השנייה לפנה"ס לא ידעו היוונים והרומאים כמעט מאומה על הגרמאנים, וצפון אירופה, מקום משכנם, היה בבחינת ארץ לא נודעת (terra incognita). המפגש הראשון עם שבטיהם התרחש כאשר החלו הקימְבְּרים והטֶאוּטוֹנים לחצות את גבולה של הפרובינקיה הרומית. הרומאים ניסו לעצור את התקדמותם, אך הובסו כמה פעמים בזו אחר זו; רק ב־102 לפנה"ס עלה בידי מַריוּס להנחיל להם מפלה ניצחת בשדה הקרב. כחמישה עשורים לאחר מכן, כאשר פלש קיסר לגאליה, היתה מטרתו בראש וראשונה להכניע את השבטים הגאלים, אך עד מהרה נוכח לדעת כי יהיה עליו להתמודד גם עם השבטים הגרמאנים היושבים ממזרח לריין, שאיימו לפלוש אל ממערב לו בתוּרם אחר אדמות פוריות. בשנים 55-53 לפנה"ס חצה קיסר את הריין והביס כמה משבטיהם של הגרמאנים. הוא לא היה חוקר תרבות, אך עינו החדה הבחינה בייחודם של השבטים הללו, שאותם הוא מתאר ברשומותיו על מלחמת גאליה כאויביה הנחוּשים של רומא. אין ספק שבסַפּרו על פִּראותם הנועזת ועל אומץ לבבם ביקש להציג את עצמו כמי שמציל את הרפובליקה הרומית מאימת הבַּרבַּרים. הוא טען שהסכנה המרחפת על מולדתו מן הגרמאנים גדולה יותר מסכנתם של הגאלים: אלה האחרונים עשויים לאמץ להם את התרבות הרומית, מה שאין כן הגרמאנים. תיאור הגרמאנים בכתבי קיסר הוא הראשון שהשתמר לנו במלואו, אך לא האחרון; כ־150 שנה אחריו, במאה הראשונה לסה"נ, כתב ההיסטוריון הרומי טקיטוּס את ספרו "על מוצאם ומיקומם של הגרמאנים",9 ובקיצור "גרמאניה", שבו סיפר בפירוט על אופיים, מנהגיהם ואורח חייהם. את המונח "גרמאנים" טבע פוסידוניוס ב־80 לפנה"ס בקירוב, ונראה שמקורו במילה הלטינית germen, זרע, שממנה נגזר germanus, "קרוב משפחה", צאצא לאותו אב. הגרמאנים נמנעו מלהתחתן בבני עמים אחרים, אך גם קיסר וגם טקיטוס מספרים עליהם שהיו באים במגע עם שבטים קֶלטים וקשה היה להבחין בין אלה האחרונים לגרמאנים. גם שבטים גאלים שישבו בצפונה ובמזרחה של גאליה טענו שלהם ולגרמאנים יש מוצא משותף. קיסר תיאר את הגרמאנים כשוחרי קרבות וכלהוטים לשדוד את השבטים שכניהם, וטקיטוס אמר עליהם שאינם מסוגלים לשבת בחיבוק ידיים בימי שלום; ועוד הוסיף שאינם גרים בערים ומעדיפים לבנות את בתי מגוריהם במרוחק זה מזה, ואף מקפידים על כך שהשטח המפריד בין הבתים יהיה פנוי וריק. הגרמאנים גם חששו פן יפרצו מחלוקות ומריבות בין השבטים בשל צבירת רכוש עקב בעלוּת פרטית על הקרקע, ולכן העדיפו את עבודת האדמה במשותף: מדי שנה היו מנהיגיהם קובעים אילו חלקות אדמה תימסרנה לעיבוד בצוותא לבתי האב של השבט, והיבול היה שייך לכולם. אין לדעת אם היה לכל אחד משבטיהם של הגרמאנים מנהיג משלו, כדברי קיסר, או מלך אחד לכולם, כדברי טקיטוס; מכל מקום נראה שהכוח הממשי היה בידי האצולה המקומית, ובניה הם שתיווכו במחלוקות פנימיות, אף כי לא היה בידם לנקוט צעדי אכיפה. לכל אזור שבו ישבו בני השבט היתה מועצה משלו, אך בעתות משבר או מלחמה התכנסה מועצה משותפת לכולם, שבסמכותה לקבל החלטות אסטרטגיות. כאשר הקים קיסר ב־55 לפנה"ס גשר על הריין, כינסו מנהיגי השוואבּים "מועצה כמנהגם" והחליטו כי הנשים והילדים ייסוגו עם כל רכושם ליער, והלוחמים יתרכזו במקום אחד ושם יילחמו ברומאים. לצידה של מועצת הנכבדים הזאת התקיימה אסֵפה כללית של הלוחמים, שסמכויותיה אינן ידועות לנו בבירור, אך נראה שלא היתה רשאית ליזום מהלכים משלה, אלא רק לאשר או לדחות את הצעות המנהיג. חיל הרַגְלים היה עיקרו של הצבא הגרמאני, אך צבא זה נודע גם בחיל הפרשים שלו; קיסר התרשם במידה כזאת מאומץ לבם של פרשיו, עד כי צירף אותם לחילות העזר שלו. חימושם של הלוחמים הגרמאנים היה דל בהשוואה לזה של החיילים הרומים: רומח, מגן וחרב. הרומח היה מוט עץ, שבקצהו המחוּסָם באש נעוץ חוד של ברזל או של עצם, וכל לוחם גרמאני נשא כמה רמחים. היו שנשאו כידונים שקְציהם ארוך במיוחד, ואלה הרתיעו את החיילים הרומים עד כדי כך, שמפקדיהם היו חייבים לשכנעם שרק השורה הראשונה של לוחמי הגרמאנים מצוידת בנשק קטלני זה. המגן העגול, בניגוד למגן הרומי, לא כיסה את חלקי גופו העיקריים של הלוחם הגרמאני; הלה החזיק אפוא את מגינו במרוחק מן הגוף, כדי לצמצם ככל האפשר את פגיעתם של קליעי האויב. הלחימה בחרבות לא היתה נפוצה, ושריון־חזה לא היה בנמצא כלל אצל הגרמאנים, ודבר זה אילץ אותם להימנע מקרב פנים אל פנים עם הרומאים. טקיטוס הסביר זאת במיעוט עפרות הברזל במקומותיהם, אך הסיבה העיקרית היתה שאיפתם לחשל את גופם ואת כוח רצונם. לכן פיתחו טקטיקה שעיקרה מערך דמוי משולש, אשר בחודו ניצבו הצעירים – מאה לוחמים מכל אזור. מטרתם היתה להבקיע במהירות את מערך האויב באמצעות הסתערות המלוּוה בצעקות מחרישות אוזניים. אם נכשל הניסיון, נסוגו הגרמאנים ונערכו בקבוצות קטנות כדי לנהל קרבות פזורים. שיטה אחרת היתה להסתתר ביערות או במקומות מסתור אחרים, ולתקוף את האויב לפתע. האם היה לגרמאנים סיכוי במאבקם בצבא הרומי? עם הגאלים לא התקשו הגרמאנים להתמודד, אך בכל הקשור לרומאים היה הקרב אבוד מלכתחילה. ראשית, בדומה לגאלים הביאו עמם הגרמאנים עגלות מחופות, שבהן ישבו הנשים וילדיהן ועודדו את הלוחמים; אך הצורך להגן על בני משפחותיהם אלה בקרב חוזר הכביד על הלוחמים. ואם נחלו הגרמאנים תבוסה, נפלו הנשים והילדים לידי הרומאים ונמכרו לעבדים ולשפחות. שנית, בשל חימושם המועט והֶעדר מיומנותם בלוחמת חרבות היתה ידו של הצבא הרומי על העליונה בקרבות רבים. שלישית, הפיצול בין שבטי הגרמאנים מנע את יציאתם כאיש אחד נגד הרומאים. הגרמאנים הובסו בידי קיסר, אך המפגש עם הרומאים עתיד היה לחזק אותם ולהניעם לשפר את נשקם ואת היערכותם. למרבה הפרדוקס, הנצחונות שנחל קיסר על הגרמאנים יעשו אותם לאחד מאויביה הקשים ביותר של רומא. 6. עוצמתה של רומא הממשל הרומי אחת השאלות המעסיקות את כל המתעניין בתולדות הרומאים היא כיצד אירע הדבר שרומא, שעד סוף המאה השלישית לפנה"ס שלטה באיטליה ובשלוש פרובינקיות בלבד, נעשתה בתוך 140 השנים הבאות, עד לנצחונו הסופי של קיסר בגאליה בשנת 50 לפנה"ס, לאימפריה החובקת פרובינקיות רבות, מספרד במערב ועד לסוריה במזרח. ההיסטוריון היווני פוליביוס, שהיה עֵד ראייה להתפתחויות הללו, מייחס אותן לאופיו הייחודי של הממשל הרומי בתקופת הרפובליקה ולמבנה צבאהּ. ונשאלת אפוא השאלה: מה היה ייחודו זה של הממשל הרומי הרפובליקני? רומא, שנוסדה באמצע המאה השמינית לפנה"ס, נעשתה רק בסוף המאה השישית לפנה"ס (כאשר גורש ממנה אחרון מלכיה, לוּקיוּס טַרקוויניוּס סוּפֶּרבּוּס), ל"רֶס פּוּבּליקָה" (res publica) – מונח שתרגומו המילולי הוא "ענייני הכלל", כלומר יישות השייכת לציבור כולו ואינה קניינו של אחד הפרטים שבה (המלך). המדינה הרומית התנהלה על ידי שלושה מוסדות: הסֶנַט (senatus), הוא מועצת הזקֵנים; המַגיסטרָטים, נושאי המשרות השונים; ואסֵפות העם (comitia). כדי להגן על חירותו של הציבור הרומי מפני שרירות לבם של המעטים נוצרה החוקה, שפוליביוס ראה בה את המפתח להצלחתה המדינית והצבאית של רומא וליכולת עמידתה במשברים הקשים ביותר. "בכל המאורעות יש לראות כסיבת היסוד של ההצלחה או הכישלון את חוקת המדינה, כי ממנה, כמו ממעיין, נובעות לא רק כל הכוונות ותוכניות הפעולה, אלא גם ההצלחה בביצוע", כתב.10 החוקים, שרובם לא הועלו על הכתב אלא השתמרו כמסורת העוברת מדור לדור, קבעו מערך מורכב של בלמים ואיזונים בין סמכויותיה של האריסטוקרטיה – שבאו לכלל ביטוי, בעיקרו של דבר, בסֶנַט ובמגיסטרטורות השונות – לבין כוחם של ההמונים, שיוצגו באסֵפות העם ובאמצעות הטריבונים של העם. שילובם של כל אלה יצר ברומא משטר ייחודי, המכונה בפי פוליביוס "משטר ממוזג", והוא שהקנה לרומא את יציבותה הפוליטית שאִפשרה לה להיעשות בתוך זמן קצר לאימפריה משגשגת. המגיסטרטים (magistrates)11 נבחרו על ידי אסֵפות העם לכהונה בת שנה אחת; היוצאים מכלל זה היו הקֶנסוֹרים,12 שנבחרו לכהונה בת שנה וחצי (מדי חמש שנים), וכן הדיקטטור.13 המגיסטרטים לא היו שווים בסמכויותיהם וביוקרתם: הראשונים במעלה היו שני הקֶנסוֹרים (censores), ושנִיִים להם – שני הקונסולים, שהיו בעלי "אימפֶּריוּם" (imperium), כלומר הסמכות לפקד על הצבא, לפרש את החוקים, לפקח על ביצועם ולהטיל עונשים. אחריהם באו הפְּרַיטורים (praetores), גם הם בעלי אימפריום. על בעלי משרות אלה נלוו, כסמל לסמכויותיהם המיוחדות, ליקטורים הנושאים אגודות שבטים (fasces) ומוט, שבראשו התנוסס (מחוץ לתחומי העיר רומא) גרזן. אחרי המגיסטרטים הללו באו המגיסטרטים נטולי האימפֶּריוּם: האַידילים (aediles), הטריבונים של העם (tribuni plebis) והקוַויסטורים (quaestores), שהסתפקו בסמכות "רגילה" (potestas), כל מגיסטרט בתחומו. לכל המגיסטרטים היתה שמורה הזכות להטיל וטו (intercessio) על מגיסטרטים השווים להם (או הנופלים מהם) בסמכויותיהם, וכולם היו חסינים מפני תביעה משפטית כל עוד כיהנו בתפקידם, אף כי היו חייבים לדווח על פעולותיהם. רק עם תום כהונתם אפשר היה לתבוע אותם על מעשי עוול שביצעו במהלך כהונתם. אך המגיסטרטים, לרבות הקונסולים (להוציא את הדיקטטור, שהתמנה כשליט־על בעתות חירום), לא היו בעלי סמכויות בלתי מוגבלות: לכל אזרח התאפשר להתגונן מפניהם על ידי שימוש בזכות הערעור (provocatio), או לפנות לעזרתו של טריבון העם. המגיסטרט היוקרתי ביותר היה הקונסולַט. לכל אחד משני הקונסולים, שירשו את סמכויות המלכים מימים עברו, נלוו תריסר ליקטורים כסמל לכבוד המיוחד שחלקו להם, ושנת כהונתם נקראה תמיד על שמם. מבַּית היו הקונסולים ממונים על כינוסן של ישיבות הסֶנַט, ניהלו אותן והופקדו על ביצוע החלטותיהן, כינסו את אסֵפות העם ופיקחו על גיוס הלוחמים לצבא, והם שבחרו את הדיקטטור בשעת חירום. סמכויותיהם היו גם שיפוטיות, ובידיהם היה נתון השימוש בכספי המדינה למען הציבור לפי החלטות הסֶנַט. ואילו מחוץ לתחומי רומא עמד אחד הקונסולים בראש הצבא, כיהן כמפקדם העליון של הלגיונות ולוֹ נשבעו החיילים אמונים. לעתים כיהן גם כמושל פרובינקיה. הקונסולים היו גם הדיפלומטים הראשונים־במעלה במדינה הרומית, קיבלו את פניהם של נציגי מדינות זרות וניהלו איתם משא ומתן. לאחר תום כהונתם נעשו לקונסולים־לשעבר (consulares), ובהיבחרם לסֶנַט נחשבו לבכירי הסנטורים. לעתים, עקב חומרת המצב המדיני או הצבאי, התעורר הצורך להאריך את כהונת הקונסול מעֵבר לשנת כהונתו, ואז היה נחשב לפרוקונסול ("במקומו של הקונסול"), ועדיין נשמרו לו כל סמכויותיו. אם אירע שבפרק זמן מסוים לא כיהנו ברומא קונסולים, לא היה שום מגיסטרט רשאי למלא את מקומם. במקרה כזה היה הסֶנַט ממַנֶה את אחד מחבריו שיכַנס את האסֵפה לבחירת קונסול חדש. שני הקֶנסוֹרים, מגיסטרטים נטולי אימפֶּריוּם שנבחרו מדי חמש שנים בידי אסֵפת הקֶנטוּריות, נחשבו עם זאת לבעלי הדרגה הגבוהה ביותר ברפובליקה הרומית אחרי הדיקטטור. סמכויותיהם כללו את ההשגחה על המוסר (regimen morum) ברומא, את ניהול מִפקַד האזרחים (census) בעיר ואת הפיקוח על הכנסותיה ממסים, וגם על בנייני הציבור שבה. המִפקָד חייב את התייצבותם האישית של ראשי בתי האב לשבטיהם בפני הקֶנסורים (למי שהתחמק מכך היו צפויים עונשים כבדים), וכל אחד מהם היה חייב להצהיר על שמותיהם וגיליהם של בני ביתו, על נכסיו ושוֹויָם. על פי הצהרות אלה היו הקֶנסורים עורכים את רשימות האזרחים הרומים לשבטיהם ולמעמדותיהם ומסַכּמים את מספרם. מתוקף היותם ממונים על מוסריותם של אזרחי רומא היה בידי הקֶנסורים לקבוע אם אכן ראוי אדם למשרה שהוא מבקש לעצמו, ואף לגרוע סנטורים מרשימת חברי הסֶנַט המכהנים בשל אי התאמתם לתפקידם (ולהוסיף סנטורים חדשים על פי אמת מידה זו). שנִיִים לקונסולים מבחינת סמכויותיהם היו ששת הפּרַיטורים, שגם הם נבחרו באסֵפת הקנטוריות ולכל אחד מהם נלוו שישה ליקטורים. הם מילאו תפקיד שיפוטי בכיר והיו ממונים על ניהול החוק האזרחי הרומי ועל בתי הדין בעיר, ובתוקף סמכותם היו מכנסים את אסֵפות העם ואת הסֶנַט. מחוץ לרומא כיהנו כמפקדי צבא או כמושלי פרובינקיות. ארבעת האַידילים, שנבחרו על ידי אסֵפת השבטים ואסֵפת הפְּלֶבֶּאים, היו מגיסטרטים המופקדים על שימורם של מבני ציבור ברומא, על תקינות המידות והמשקלות בשווקיה ועל עריכת המשחקים הפומביים, שבהם נדרשו להשקיע ממון רב מכיסם כדי לקנות את לב ההמונים. עשרת הטריבונים של העם, שנבחרו באסֵפת הפְּלֶבֶּאים, לא היו תלויים בשאר המגיסטרטים. הם נחשבו לנציגי ההמון, לַשומרים על חירויות האזרח שלו ולמי שבכוחם לרַסן את הסֶנַט באמצעות סמכותם להטיל וטו על החלטותיו. הקוַויסטורים, שנבחרו באסֵפת השבטים, היו מופקדים על אוצר המדינה; חלקם נלוו על הלגיונות כממונים על ענייני הכספים של הצבא. במאה השנייה לפנה"ס נבחרו עשרה קוַויסטורים מדי שנה, ובמאה הראשונה לפנה"ס עלה מספרם לעשרים, ולאחר מכן לארבעים. דרגתם היתה נמוכה מזו של כל שאר המגיסטרטים, אך מי שכיהן כקוַויסטור נעשה לסנטור לכל ימי חייו. מאז סוף המאה השלישית לפנה"ס היה כל אזרח רומי המבקש להתמנות לקונסול חייב לעבור מסלול מסוים, הוא ה־cursus honorum: לאחר שסיים את שירותו בצבא היה עליו לכהן כקוַויסטור, אחר כך להתמנות לפּרַיטור, ורק אז יכול לשאת את עיניו אל כהונת הקונסול. גם מי שמילא תחילה את תפקידו של טריבון העם או של אַידיל עשוי היה להתמנות לקוַויסטור. הגוף האריסטוקרטי של רומא, הסֶנַט (מועצת הזקֵנים, מ־senex, זקֵן), שנוסד עוד בתקופת המלוכה, מנה עד לראשית המאה הראשונה לפנה"ס 300 סנטורים; סוּלָה העלה (ב־80 לפנה"ס) את מספרם ל־600 איש ומאוחר יותר, בימי קיסר, מנה הסֶנַט 900 חברים. היה זה הגוף השלטוני החשוב ביותר, שהשפעתו ניכרה כמעט בכל תחומי החיים. את מעמדו הרם אפשר לייחס למוצאם הפטריקי של חבריו בתחילת ימיה של הרפובליקה ולאמידותם, וכן ליציבותו ולקיומו כמוסד זה מאות שנים. הסנטורים נחשבו למי שמיטיבים לנהל את המדינה מתוקף תבונתם ונסיונם, ולפיכך זכו להערכה רבה ואף כונו "אבות האומה" (patresconscripti). הסנטור לא נבחר לכהונתו, אלא התמנה לה (למשך כל ימי חייו) עם הֵעשוּתו לאַיידיל, ובמאה הראשונה לפנה"ס – לקוַויסטור. מינויו קיבל משנה תוקף בידי הקונסולים בראשית ימיה של הרפובליקה, ומאז סוף המאה הרביעית לפנה"ס – בידי שני הקֶנסורים. הסנטורים לא היו רשאים לעזוב את איטליה אלא ברשות הסֶנַט. הם לא קיבלו שכר על ניהול ענייני המדינה, ואף על עיסוקם במסחר הוטלו הגבלות רבות; לפיכך נאלצו לכלכל את עצמם ואת בני ביתם ברכוש שבבעלותם, בעיקר מקרקעין. מבין הסנטורים נודעה השפעה רבה ביותר ליוצאי מספר מצומצם של משפחות, שאחד מבניהן כיהן עוד קודם לכן כקונסול; אלה ראו את עצמם כמשתייכים לאצולה (nobilitas) הרומית. במאה השלישית לפנה"ס נמנו כמחצית מן הקונסולים המכהנים עם עשרה בתי אב, והממשל הרומי היה נתון למעשה בידי כעשרים משפחות אצולה, שמהן יצאו מפקדי הצבא ומושלי הפרובינקיות. בניהן הביטו בשאט נפש על מי שכּוּנה בפיהם "האדם החדש" (novus homo)14 ועשו כל שביכולתם כדי למנוע את כניסתו לסֶנַט, או לצמצם את השפעתו אם עלה בידו להיעשות לסנטור. הסֶנַט היה גם גוף דתי: לפני כל אחת מהתכנסויותיו, שנערכו ביוזמת הקונסול או טריבון העם, היו מגיסטרטים אלה מעלים קורבן לאֵלים ובוחנים את רצונם על פי צְפייה באותות ובסימנים המוסכמים (auspicium). אם הורו האותות שדעת האֵלים נוחה מכינוס הסֶנַט, היתה הישיבה נפתחת בהודעת המגיסטרט המכהן כיושב ראש על הנושא שיידון בה. אז היו הסנטורים מחווים את דעתם (sententia) בנאום שנשאו לפני עמיתיהם, וזאת לפי דרגתם: תחילה זקן הסנטורים מקרב הקונסולַרֶס (הקונסולים לשעבר), אחר כך הוותיק שבפּרַיטורים לשעבר, וכן הלאה. לאחר הדיון נערכה הצבעה – בעניינים שחשיבותם מִשנית בדיבור פה או בהרמת היד, ובעניינים בעלי חשיבות מכרעת באמצעות הפרדה פיזית בין המצַדדים בהצעה לבין המתנגדים לה. החלטת הסֶנַט (senatus consultum) התקבלה על פי דעת הרוב. הטריבונים של העם יכלו להטיל עליה וטו, ובכך לגרוע מערכהּ; אך כאשר ריחפה סכנה על הרפובליקה קיבל הסֶנַט "החלטת חירום" (senatus consultum ultimum), שעליה לא היו עוררים ולאורה פעלו המגיסטרטים בתקיפות נגד מי שהוכרז עליו שהוא אויב (hostes) העם הרומי.15 לכאורה היה הסֶנַט גוף מייעץ בלבד, אך למעשה הוא שאישר כל חקיקה וכל פעולה בעלת צביון ציבורי. תפקידיו היו רבים וחשובים: העיקריים שבהם היו ייעוץ למגיסטרטים בענייני פנים, פיקוח על אוצר המדינה וקביעת שיעורי המסים, עריכת טקסי הדת הרשמיים, הפעלת מערכת של שפיטה והטלת עונשים על העבריינים, ניהול מדיניות החוץ, חתימה על הסכמי שלום ומתן אישור להכרזת מלחמה, הקצאת מגיסטרטים לפרובינקיות והחלטות בעניין המצביא או מושל הפרובינקיה הראוי שתוענק לו תהלוכת ניצחון (triumphus). לקראת סוף המאה השנייה לפנה"ס פחתה יוקרתו של הסֶנַט, לא רק עקב המתחים הפנימיים שנוצרו בו ומקרי השחיתות שבהם היו מעורבים חבריו, אלא גם עקב עליית מצביאים בעלי כַריזמה, שלרשותם עמדו צבאות הנאמנים להם אישית; מצביאים אלה התעלמו מהחלטות הסֶנַט, ובהכירם בכוחם של ההמונים העדיפו לפנות ישירות אל אסֵפות העם כדי להשיג את תמיכת ההמון. עם האסֵפות האלה נמנו אסֵפת הקוּריות (comitia curiata), אספת הקֶנטוּריות (comitia centuriata), אסֵפת השבטים (comitia tributa) ואסֵפת הפְּלֶבֶּאים (comitia plebis). בראשית קיומה של רומא היתה אסֵפת הקוּריות (אסֵפת המשפחות ובתי האב) ממונה על החקיקה, אך עם ייסוד הרפובליקה עברה סמכותה זו לאסֵפת הקֶנטוּריות (המבוססת על יחידות של מאה איש, במקור לצרכים צבאיים) ולאסֵפת השבטים, ומאוחר יותר לאסֵפת הפּלֶבֶּאים. לקראת סוף ימיה של הרפובליקה נקבע כי לכל החלטה שלה יהיה תוקף של חוק (lex), והיא שבחרה מדי שנה מבין הפּלֶבֶּאים את הטריבונים של העם. כהונת טריבון העם באה למלא אחר הצורך להגן על האזרח הפשוט מפני שרירות לבו של החוק. הגנה זו התאפשרה (רק בתחומי רומא העיר) באמצעות העזרה שהגיש הטריבון לנפגע וזכות־ההתערבות שלו (intercessio), שפירושה חציצה פיזית מוחשית בין הנאשם לבין המגיסטרטים שבאו לתפוס אותו.16 לכל אחד מן הטריבונים (שמספרם הועלה לעשרה באמצע המאה החמישית לפנה"ס) היתה שמורה זכות וטו על החלטות עמיתיו. נוסף על כך היה כל טריבון רשאי להטיל וטו על פעולותיו של כל אחד מן המגיסטרטים (להוציא את אלה של הדיקטטור, שהיה בעל סמכות מוחלטת). על אף היותם נטולי אימפֶּריוּם יכלו הטריבונים של העם להטיל וטו על גיוס חיילים או על קביעת שיעורי המס, ולמעשה היה בידם לשתק את הממשל הרומי. מעמדם התחזק בהדרגה, ובמאה הראשונה לפנה"ס הגיע כוחם לשיאו: הם השתתפו בישיבות הסֶנַט, היו רשאים לכנסו ואף להימנות עם חבריו. אך במרוצת השנים התדרדר מעמדם: דמגוגים ואנשי צבא, ואף סנטורים, השתמשו בטריבונים אלה לקידום מטרותיהם הפוליטיות, וכאשר הגיע קִצהּ של הרפובליקה הרומית עברו סמכויותיהם לידי הקיסר. הצבא הרומי: מערך המַניפּוּלים ראשיתו של הצבא הרומי, אחת ממכונות המלחמה המשוכללות והיעילות ביותר בעת העתיקה, היתה עוד במאה השמינית לפנה"ס, בתקופה שבה מלכו ברומא מלכים (אטרוסקים במוצאם). צבא זה התאפיין בתחילה בגיוסם של אזרחי רומא לשם פשיטה או לחימה במערכה מסוימת; המילה לגיון (legio), שמה של היחידה הבסיסית שבו, נגזרה מן הפועל הלטיני legere (להטיל מִכסָה). התפתחותו של הלגיון נמשכה גם בימי הרפובליקה, למן סוף המאה השישית לפנה"ס, והוא השתכלל והתייעל במאה הרביעית לפנה"ס. מאז ועד לשלהי המאה השנייה לפנה"ס נחלק חיל הרַגְלים שחימושו כבד, עיקרו של הלגיון, לכמה עשרות מַניפּוּלים, מַניפּוּלוּס (manipulus) ביחיד.17 כל מניפולוס נחלק לשתי קנטוריות, שבראש כל אחת מהן עמד קנטוריון. חיל הרגלים כְּבַד החימוש נערך בשלושה קווים (triplex acies) על פי גילם, נסיונם הצבאי וחימושם18 של אנשיו. לוחמי הקו הראשון מול פני האויב, הצעירים והפחות מנוסים שבכולם, נקראו הַסטַטים (hastati), על שם החנית (hasta) שבידיהם; אלה של הקו השני – פְּרינקיפֶּס (principes); ולוחמי הקו השלישי, המרוחק מכולם משורות האויב, היו שועלי הקרבות הוותיקים, שנקראו טְריאָרִיִי (triarii). ההַסטַטים יכלו תמיד לסגת אל בין שורות הפּרינקיפֶּס, ואלה מצידם יכלו להסתמך על הטריאָריִי. כל אחד משלושת הקווים נחלק לעשרה מניפולים. בקו הראשון והשני נמנו על כל מניפולוס 120 חיילים, ובסך הכול לחמו בכל אחד מהם 1,200 חיילים; בקו השלישי מנה כל מניפולוס רק 60 חיילים, ובסך הכול לחמו בו 600 חיילים. הלגיון מנה אפוא 3,000 לוחמים בעלי חימוש כבד. אליהם נלוו 1,200 אנשי חיל הרַגְלים שחימושם קל, שנקראו וֶליטֶס (velites) והיו הצעירים ודלי־האמצעים שבאנשיו. הם לא נערכו במַניפּוּלים, אלא ניצבו לפני הקו הראשון והתגרו באויב בשלב המַקדים את הקרב העיקרי, וכאשר החל הקרב היו נסוגים לאחור ומסייעים לחיל הרַגְלים כבַד החימוש, או לפרשים. עם חיל הפרשים (equites) שנלווה ללגיון נמנו בעת ההיא 300 איש. היחידה הבסיסית בחיל זה היתה הפלוגה (turma), ובה 30 רוכבים בפיקודו של דֶקוּריוֹן. בשלהי המאה השנייה לפנה"ס מנה אפוא הלגיון הרומי 4,200 חיילים ו־300 פרשים. בשלהי המאה השלישית לפנה"ס התפשטה האימפריה הרומית בהדרגה על פני חלקים נרחבים של אגן הים התיכון, ועתה הורגש צורך לגייס עוד חיילים ולהעמיד מפקדים רבים יותר. קונסולים ופּרַיטורים קיבלו אפוא מן הסֶנַט מעמד של פרוקונסולים ופרופְּרַיטורים בתום כהונתם, וכך יכלו לשהות זמן רב יותר בפרובינקיות החדשות ולהשלים את משימותיהם הצבאיות. במאות השנייה והראשונה לפנה"ס ביקשו רבים מאלה לצרף ללגיונות חיילים מנוסים, וחיילים ותיקים רבים נקראו שוב לשירות (והיו בחזקת evocati). הם העניקו ללגיון צביון מקצועי יותר, לא רק בשל נסיונם הרב אלא גם משום שנקשרו למפקדיהם, הן מתוך הערצה והן מתוך ציפיה לקבל מהם הטבות (כגון חלקת אדמה להתיישב עליה בתום שירותם). התלות האישית בין החיילים למפקדים היתה מן המאפיינים החשובים ביותר של הצבא הרומי במאה הראשונה לפנה"ס. תיאור מוחשי של השירות בצבא הרומי בימים ההם נמצא אצל ההיסטוריון טיטוס ליוויוס, המביא את עיקר נאומו (משנת 171 לפנה"ס) של החייל ממוצא סַבּיני סְפּוּריוּס ליגוּסטינוּס, שזכה לשבחים ולעיטורים רבים ולכמה העלאות בדרגה במרוצת השנים, בעודו נשוי ואב לשישה בנים ולשתי בנות: נעשיתי לחייל בשנת הקונסולים פּוּבליוּס סוּלפּיקיוּס גַלבָּה וגַאיוּס אַוּרֶליוּס קוֹטָה. שנתיים שֵרַתי כחייל פשוט בצבא שנשלח למקדוניה להילחם בפיליפוס [החמישי] מלך מקדוניה. בשנה השלישית העניק לי טיטוס קווינטיקיוּס פלַמינינוּס, בזכות אומץ לבי, את הפיקוד על המַניפּוּלוּס העשירי של ההַסְטַטים. לאחר שהובסו פיליפּוּס והמַקֵדונים ואנו הוחזרנו לאיטליה ושוחררנו, יצאתי מיד לספרד כמתנדב בפיקודו של הקונסול מרקוס פּוֹרקיוּס קַטוֹ. מי ששֵרתו זמן רב תחתיו ותחת מפקדים אחרים יודעים, כי מכל שרי הצבא החיים עִמנו כיום אין כמוהו מיטיב לבחון את אומץ לבם של פקוּדיו ולחרוץ עליהם משפט. מפקד זה מצא אותי ראוי להתמנות לקֶנטוּריוֹן הקֶנטוּריה הראשונה של ההַסְטַטים. בפעם השלישית התנדבתי לצבא שנשלח ללחום באֵיטוֹלים ובאנטיוכוס [השלישי מלך מקדוניה]. מַניוּס אַקיליוּס גְלַבּריוֹ מינה אותי לקֶנטוּריוֹן הקֶנטוּריה הראשונה של הפְּרינקיפֶּס. כאשר גורש אנטיוכוס והאַיטולים נכנעו, הוחזרנו לאיטליה. לאחר מכן שֵרַתי פעמיים במערכות שאליהן נשלחו הלגיונות למשך שנה, ואז נלחמתי פעמיים בספרד, בראשונה בפיקודו של קווינטוס פוּלביוּס פְלַקוּס ובשנייה בפיקודו של הפּרַיטור טיבֶּריוּס סֶמפּרוֹניוּס גרַקכוּס. פלַקוּס הוא שבחר בי להיות בין אלה שכאות הוקרה לאומץ לבם נשלחו לאיטליה לצעוד בתהלוכת הניצחון שלו. לאחר מכן שבתי לספרד, וארבע שנים הייתי הקֶנטוּריוֹן הראשון של הקֶנטוּריה הראשונה בטריאָריי. שלושים וארבע פעמים ציינו אותי מפקדַי לשבח על אומץ לבי, ושש פעמים הוענק לי העיטור corona civica. עשרים ושתיים שנה שֵרַתי בצבא, ועתה אני בן למעלה מחמישים [...].19 אין ספק שלצבא הרומי בתקופת הרפובליקה היו חולשות ופגמים, שבעֶטיָם נחל תבוסות כואבות בשדה הקרב, כגון מידי השבטים האיבֶּרים המתמרדים בספרד (באמצע המאה השלישית ובסוף המאה הראשונה לפנה"ס), מידי יוּגוּרתָה מלך נוּמידיה שבצפון אפריקה20 (בסוף המאה השנייה לפנה"ס) ומידי שבטי הקימְבְּרים והטֶאוּטוֹנים בדרום גאליה (על סף המאה הראשונה לפנה"ס). אחת מנקודות התורפה שלו היתה הֶעדר הכשרה צבאית נאותה של שני הקונסולים העומדים בראשו, שסמכויותיהם הוענקו להם רק בזכות מוצאם האריסטוקרטי, וגם שיתוף הפעולה בין שניהם לא תמיד עלה יפה. נוסף על כך היה החייל הרומי אזרח שנקרא אל הדגל רק בשעת חירום, וכאשר סר האיוּם מעל רומא, או תם הקרב, היה חוזר לביתו. הוא היה חייב בשירות צבאי כבר במלאת לו שבע עשרה, ולהלכה לא היה פטור מחובה זו עד הגיעו לגיל ארבעים ושש – משמע שלחם לאורך כ־16 מערכות, לאו דווקא רצופות. מי שהתמיד בשירותו הצבאי נחשב לוותיק (veteranus) עתיר ניסיון, אך ותיקים אלה לא התאמנו ולא לחמו יחדיו, ולקראת כל מערכה היה צורך לגבשם מחדש. מה היה אפוא סוד עוצמתו של הצבא הרומי? אף על פי שמפקדיו הבכירים היו נטולי הכשרה צבאית גילו רבים מהם, כמוהם כחברי סגל הפיקוד הנמוך מהם, כושר פיקוד טבעי ואומץ לב בזכות הערכים שעליהם התחנכו. ערכים אלה היו גם נחלתם של רוב החיילים, שראו להם לכבוד לשרת את מולדתם ועשו כמיטב יכולתם לא להעטות חרפה עליה, על משפחתם ועל עצמם. הארגון המופתי אִפשר לצבא גמישות מרַבּית בבואו להתמודד עם שינויים בנסיבות ובתנאי הלחימה; ציוד המגן המשוכלל, היכולת ההנדסית וכלי הנשק האימתניים של הלוחמים הרומים עלו על אלה של אויביהם; המשמעת הקפדנית, העונשים הכבדים שהוטלו על מי שערקו, התרשלו במילוי חובתם או נחלו מפלה, השבחים ואותות כבוד שחלקו למנַצחים, ואולי יותר מכול תחושת הסולידריות עם עמיתיהם והאחריות לשלומם – כל אלה הביאו לדבֵקות הלוחמים במשימה שקיבלו על עצמם ולהקפדתם שהכול ייעשה כראוי ובסדר נכון. חשיבות רבה נודעה לאימונים ולתרגוּל, שתודות להם יכלו כולם לפעול כאיש אחד, ולפי כללים ברורים. כדוגמה לכך אפשר להביא את הקמתו המזורזת של המחנה בכל לילה מחדש, לאחר צעידה מפרכת בת כ־20 מילין במסע היומי. עם הכללים להקמת המחנה נמנו השמירה על רווח (intervallum) בין האוהלים לבין הסוללה שהקיפה אותם ואת הקצאתם לחיילי המַניפּוּלים ולמפקדים; את הדקדקנות בכל הקשור לשעת כיבוי האורות ולזמן היקיצה, ואת פירוק המחנה בסדר קבוע לקראת המשך המסע, או היציאה לקרב. הרפורמות של מריוס ומערך הקוהורטות עם זאת התעורר במאות השלישית והשנייה לפנה"ס הצורך לבצע שינויים יסודיים בארגונו של הצבא הרומי ובדרכי לחימתם של לגיונותיו. מי שביצע רפורמה מקיפה זו היה גאיוס מַריוס, הקונסול בשנת 107 לפנה"ס, שלחם ביוּגוּרתָה מלך נומידיה והביס אותו. הבעיה החמורה ביותר היתה ההִדלדלות במצבת כוח האדם בצבא הרומי, שבו יכלו לשרת עד אז רק אזרחים רומים בעלי רכוש מסוים, שידם משגת לרכוש לעצמם את ציודם וחימושם. התרחבות האימפריה וזרימת ההון לרומא העשירו את האריסטוקרטיה, שרכשה אחוזות ענקיות (לַטיפוּנדיות) והמוני קליינטים שהיו תלויים בה,21 אך רוששו את מעמד האיכרים, שממנו גויסו החיילים לצבא הרומי. בשנת 105 לפנה"ס גייס מריוס לראשונה את בני המעמד של חסרי הרכוש (capite censi), מילולית: "הנספרים־ לפי־ראש במִפקד" – אזרחים רומים שלא היו בידם אף אותם נכסים מעטים שיאפשרו להם להצטרף לצבא. כדי שיוכלו כל אלה להתגייס חולל מריוס עוד רפורמה חשובה: האחדת חימושם וציודם של חיילי הלגיון, שסופקו להם מעתה על ידי המדינה. ועם זאת היתה נאמנותם של חסרי רכוש אלה, שהיוו את רובו המכריע של הצבא הרומי במאה הראשונה לפנה"ס, נתונה למפקדיהם יותר מאשר לערכי הרפובליקה, שכן עתידם הכלכלי לאחר שחרורם מהצבא היה תלוי בהטבות שיקבלו מהם, במענק כספי ובחלקת אדמה שיוכלו להתיישב עליה בתום שירותם. מריוס היה אף מודע לכך שמערך המניפולים אינו מתאים עוד ללחימה באויביה של רומא כבעבר וביקש ליצור יחידות חדשות שתהיינה גדולות, גמישות וניידות הרבה יותר. לשם כך הנהיג בצבא הרומי את הקוהורטה (cohors), שרווחה עד אז בצבאותיהן של בעלות בריתה של רומא ובחילות העזר שלה. הלגיון נחלק מעתה לעשר קוהורטות, שבכל אחת מהן שירתו 480 חיילים; כל קוהורטה כללה שש קנטוריות, שכל אחת מהן מנתה 80 חיילים. כדי להעלות את המוראל בצבא הרומי עיצב מריוס נס אחיד לכל הלגיונות, הוא נס הנשר (aquila). נושאו של נס זה (שנקרא aquilifer) שמר עליו כעל בבת עינו, שכן נפילתו לידי האויב נחשבה לחרפה שאין למעלה ממנה. מריוס אף ייעל את נשיאת הציוד על גב החיילים בשעת צעידתם: מעתה נשא כל לגיונר את חימושו וציודו האישי והיה ל"יחידה כלכלית אוטונומית". לגיונרים אלו אף כונו "הפּרָדות של מריוס". 7. יוליוס קיסר צעדים ראשונים גַאיוּס יוליוס קיסר (Gaius Iulius Caesar)22 נולד ב־13 ביולי בשנת 100 לפנה"ס בקירוב על פי הלוח האזרחי (הגרגוריאני) הנוכחי; על פי הלוח שהיה מקובל ברומא בימיו נולד קיסר ב־12 בחודש החמישי (Quinctilis),23 בשנת הקונסולים גאיוס מַריוּס ולוּקיוּס וַלֶריוּס פְלַקוּס ובמלאת 654 שנים לייסוד רומא.24 כמו לרבים מן האזרחים הרומים בני המעמד הגבוה היו לקיסר שלושה שמות. שמו הראשון (praenomen), גאיוס, שהוענק לו בידי אביו בטקס חגיגי, אִפיין אותו כאדם פרטי בחיק משפחתו. במשפחות רומיות רבות הוענק לילדים אותו שֵם עצמו במשך דורות: אביו וסבו של קיסר נקראו גם הם גַאיוּס. שמו השני (nomen), יוליוס, ציין את בית האב (gens) שאליו השתייך. השם השלישי (cognomen), קיסר, העיד על המשפחה שעִמה נמנה בתוך בית האב המורחב. לשארוֹת בשרו של קיסר, כגון דודתו, אחיותיו ובתו, לא ניתן שֵם פרטי בידי אביהן; הן נקראו בפשטות "יוליה", על שם בית האב שאליו השתייכו (בנסיבות רשמיות צוֹרַף לשם זה שמה של משפחתן, כגון "יוליה קיסָריס", או שמה של משפחת הבעל לאחר נישואיהן); שיטת שלושת השמות היתה שמורה רק לאזרחי רומא שהיו בני חורין ממין זכר, אלה הרשאים להיות חלק מן העולם הפוליטי, הסגור בפני עבדים ונשים. אין אנו יודעים בוודאות מה מקורו של הקוֹגנוֹמֶן Caesar. חוקר הטבע פליניוּס הזקן25 כותב כי קיסר "בּוּתק באִבחַת־סכין מרחם אמו" (caeso matris utero), ומכאן שם משפחתו;26 לפי אחת ההשערות נגזר שמו מ־caesaries, "ראש מלא שיער",27 וייתכן גם שהוא נובע מ־oculis caesiis, "עיניים אפורות־כחולות"; אף יש הגוזרים אותו מ־caesai, "פיל" בלשון בני מאורֶטניה, משום שלכאורה הרג אבי המשפחה הקדום את אחד הפילים בשדה הקרב. בית האב היוּלִיִי (Iulii, או Julii) היה אחד מבתי האב המיוחסים מאז ראשיתה של רומא במאה השמינית לפנה"ס. בניו היו פטריקים שכיהנו במשרות הגבוהות ביותר בתחילת ימיה של הרפובליקה, אך בית אב זה נעלם בהדרגה מרשימת נושאי המשרות. עם זאת לא הטיל איש ספק בקדמוניותו, שכֵּן לפי המסורת שבידו היה מוצאו מיוּלוּס (Iulus), בנו של איניאס, שנמלט מטרויה הבוערת בשאתו על גבו את אביו אַנכיסֶס והתיישב ברומא; ואילו אמו של יוּלוּס היתה האלה אפרודיטה, היא וֶנוס בפנתיאון הרומי. בהלוויית דודתו יוליה ב־69 לפנה"ס הזכיר קיסר לשומעיו את ייחוסו זה, המלכותי־אלוהי: "מוצאה של דודתי יוליה מצד האם מגזע מלכים, ומצד אביה קשור הוא באלים בני האלמוות; כי מוצא בית האב מַרקִיִי רֶגֶס [Marcii Reges], שאת שמו נשאה האם, הוא מן המלך אַנקוּס מַרְקִיוּס; ואילו בית האב היוּלִיִי, שמשפחתנו משתייכת אליו, מוֶנוּס עצמה בא. בייחוסנו זה משתלבות אפוא גם הדרת כבודם של המלכים, הנעלים שבאדם, וגם הדרת קדושתם של האלים, שהמלכים נכנעים בפניה".28 נראה שסבו של קיסר, שנקרא אף הוא גאיוּס, היה פּרַיטור; סבתו היתה מַרקִיָה, בתו של הפּרַיטור קווינטוּס מַרקיוּס רֶקס. לזוג נולדו שני ילדים: גאיוס, אביו של קיסר, ודודתו יוליה, שנישאה למַריוּס29 (ייתכן שהיה להם עוד בן אחד, סֶקסטוּס, שכיהן כקונסול בשנת 91 לפנה"ס). גאיוס אבי קיסר לקח לאשה את אַוּרֶליָה קוֹטָה, שלבית האב שאליו השתייכה נודעה השפעה רבה ברפובליקה הרומית: גם אביה וגם סבה היו קונסולים במאה השנייה לפנה"ס. לבני הזוג נולדו שלושה צאצאים: קיסר ושתי אחיותיו, יוליה קיסָריס מַאיוֹר (Maior), כלומר הבכירה, ויוליה קיסָריס מינוֹר (Minor), הצעירה. איננו יודעים הרבה על ילדותו ונעוריו של קיסר, אך נוכל להתוות בקווים כלליים את מסלול חינוכו. בנים למשפחות אצולה ברומא בראשית המאה הראשונה לפנה"ס התחילו ללמוד את יסודות הקריאה והכתיבה והחשבון ואת השפה היוונית, בדרך כלל מפי אביהם או מפי עבד יווני משכיל (paedagogus) שהיה מגיע לביתם, בהגיעם לגיל שש או שבע. ככל שהתבגרו התרחבו מעגלי לימודיהם העיוניים ותכפו אימוניהם הגופניים, אך בעיקרו של דבר התחנכו נערים אלה על הערכים הרומיים המסורתיים dignitas, pietas, virtus (הדרת כבוד; יראת שמים [וכן כיבוד אב ואם והמשפחה]; המידות הטובות), על הערצת המסורת ועל המחויבוּת לציית לבעלי הסמכות. יש לשער שקיסר, כמוהו כצעירים פטריקיים אחרים, התאמן ברכיבה על סוס, למד לשחות בנהר הטיבֶּר והִרבָּה בתרגילי גוף ובאימונים צבאיים, שהרגילוהו למשמעת עצמית, הגבירו את כוח הסבל שלו ואת יכולת עמידתו בתנאים קשים, עודדוהו להפגין אומץ לב ופיתחו בו כושר תִמרוּן כחייל וכמפקד. מטרת חינוכם של בני האצולה ברומא, שעמם נמנתה גם משפחתו של קיסר, היתה בראש וראשונה לטעת בהם את הכרת ערך עצמם באמצעות העלאה על נס של מעשי הגבורה שבהם נודעו אבותיהם ואבות אבותיהם לאורך הדורות, ולהנחיל להם את השאיפה להצטיין בשדה הקרב ובחיים האזרחיים. כדי להכשירו לחיים הפוליטיים היה הנער נלווה על אביו במפגשיו היומיומיים עם הבריות ולומד מכלי ראשון, מן ההתבוננות במתרחש, כיצד נחתכים ענייני הציבור בפועל. בדרכו אל מימוש שאיפותיו היה בידו להיעזר בקשרי הידידות (amicitia), שנרקמו בין משפחות האצולה לבין עצמן על מנת לסייע זו לזו להגדיל את כוחן והשפעתן ולזַכות את בניהן במשרות הציבוריות החשובות. בהיות קיסר כבן חמש עשרה יצא כבר מכלל נער העוטה את הטוגה הקצרה והתהדר בטוגה של בוגר (toga virilis); את לבישתה בפעם הראשונה ציינה משפחתו בתהלוכה חגיגית מביתה אל הפורום ומשם אל גבעת הקפיטול, שבה הקריב קיסר קורבן במקדש יופיטר לאֵל העלומים, יוּבֶנטוּס. שנה אחת לאחר מכן מת עליו אביו במפתיע, והוא נעשה לאבי המשפחה (paterfamilias). קיסר מימש את מעמדו החדש בניתוק קשר האירוסין (או הנישואין) שנקבע לו עם קוֹסוּטיה, אף כי אביה היה אדם אמיד ורב השפעה ממעמד הפרשים. במלאת לו שמונה עשרה נישא לקורנליה, בתו של לוּקיוּס קוֹרנֶליוּס קינָה (Cinna), בן לאחת המשפחות המיוחסות ברומא וממקורביו של מַריוּס,30 ולשניים נולדה בת, יוליה. את נישואיהם אפשר אולי לייחס להתמנוּתו הצפויה של קיסר הצעיר בידי קינָה לכוהן (Flamen Dialis) במקדש יופיטר, משרה נכבדה שגם המכַהן בה וגם אשתו חייבים להיות ממוצא פטריקי. אף על פי שכוהן יופיטר היה כפוף לאיסורים רבים, שבין השאר לא אִפשרו לו לשרת בצבא, מכל מקום נחשב נושא משרה זו למועמד מועדף להתמנות למגיסטרט או להיבחר לסֶנַט. אך מַריוּס, פטרונו של קינָה, נפטר עוד לפני שהחל קיסר לכהן במקדש יופיטר. סוּלָה,31 יריבו של מַריוּס, שב לרומא מן המזרח כמנצח,32 ומיד פתח במסע הרג המוני של תומכי מַריוּס. הוא התנכל גם לקיסר, ציווה עליו לגרש את קורנליה, וכאשר נענה בסירוב שלל ממנו את כהונתו, החרים את ירושתו ואת הנדוניה שהביאה לו אשתו וכלל את שמו ברשימת המועמדים לחיסול (proscriptio) הידועה לשמצה. קיסר ברח מרומא אל ארץ הסַבּינים, שם התחמק מרודפיו של סוּלָה בהחליפו את מקומו מדי לילה, וגם כאשר נפל בידי אנשי סוּלָה, הצליח לשחדם. הוא נושע לגמרי מן הרדיפות בזכות השתדלותם של כמה מבני משפחתו מצד אמו ושל הבתולות הוֶוסטַליוֹת,33 שהכול חלקו להן כבוד והשפעתן היתה רבה. ועם זאת, כאשר נעתר סולה לבקשתם אמר להם, כאילו נחה עליו רוח של נבואה: "דעו כי האיש שאת שלומו אתם דורשים בתוקף כזה ימיט יום אחד חורבן על סיעת האוֹפּטימַטים [...] שכֵּן בקיסר חבוי לא מַריוּס אחד".34 לאחר הדברים האלה יצא קיסר אל אסיה הקטנה ושרת שם בצבאו של הפּרַיטור מרקוּס מינוּקיוּס תֶרמוּס. כאשר צר על העיר מיטילֶנה באי לֶסבּוֹס, המעוז היווני האחרון של תומכי מיתרידַטֶס השישי מלך פּוֹנטוּס, זכה בעיטור הגבוה corona civica, עטרה לראשו עשויה עלי עץ אלון, שהוענקה לו על הצלת חיי לוחם בקרב. ועם זאת נגרמה לו אי נעימות רבה בשהותו במזרח: הוא נשלח לממלכת בּיתיניָה כדי להשיג אוניות לצי הרומי, אך התעכב בחצרו של המלך ניקוֹמֶדֶס הרביעי זמן כה רב, עד שהחלו לרַנן עליו שתינה עמו אהבים; עניין זה הטרידו למשך שנים רבות. בשנת 78 לפנה"ס, לאחר שנודע לקיסר על מותו של סולה, שב מיד לרומא אך סירב לקחת חלק במאבק הפוליטי והעדיף להתבלט בנאומי הקטיגוריה שנשא בבתי הדין, בהאשימו מושלים רומים בפרובינקיות בעושק תושביהן. קיסר לא הצליח להרשיעם, אך שמו הלך לפניו כנואם מבריק. במשפטים הציבוריים ברומא צפו ההמונים כבתיאטרון, התרשמו מאופן הצגת הדברים בפי הקטיגור והסניגור והריעו למי ששבה את לִבם בצחוּת לשונו. כדי לפַתח את כישוריו כנואם הפליג קיסר אל רודוס, מקום משכנו של הרטוריקן אַפּוֹלוֹניוס מוֹלוֹן, אך בדרכו לשם לכדו שודדי ים את ספינתו ליד מילֶטוּס שבחוף אסיה הקטנה. לפי המסופר עליו הסיק קיסר מן הכופר שתבעו השודדים תמורת שחרורו שהם ממעיטים בערכו ובשוֹויו; הוא שלח את חבריו לגייס סכום גבוה יותר, ובינתיים התקלס בשודדי הים ואף איים לצלוב אותם. לאחר שהובא הכופר ושולם, מימש קיסר את איומו: הוא אסף צי של אוניות, השתלט על ספינתם של שודדי הים וצלב אותם. הוא היה אז בן עשרים ושש. קיסר הוכיח את נחישותו ואת אומץ לבו גם בצאתו (ב־74 לפנה"ס) להכניע את חייליו של מיתרידַטֶס, שפשטו על בעלי בריתה של רומא באסיה הקטנה, באמצעות צבא מקומי שגייס מכספו, ללא גיבוי רשמי. אך על הצלחותיו העיבה תהילתו של גנאיוּס פומפיוס מַגנוּס,35 מי שעתיד היה להיעשות ליריבו הגדול ביותר. לאחר שדיכא פומפיוס הצעיר את תומכי מַריוּס בצפון איטליה, ומאוחר יותר גם בסיציליה ובצפון אפריקה, ואף זכה בשל כך לתהלוכת ניצחון, נשלח בידי הסֶנַט כפרוקונסול לספרד, שם הכניע את צבאו של מושל שתי הפרובינקיות הרומיות קווינטוס סֶרטוֹריוּס, שהיה מחסידיו של מַריוּס. פומפיוס הרשים את הסֶנַט בהישגיו36 עד כדי כך, שנקרא לשוב מיד לאיטליה כדי לדכא את מרד העבדים בראשות ספַּרטַקוּס.37 בראשית 73 לפנה"ס התמנה קיסר לחבר באחוות הכוהנים היוקרתית "קוֹלֶגיוּם פּוֹנטיפיקיוּם". לא היתה זו כהונה דתית מעיקרה, אלא תחנה במסלול קידומם של בני האליטה הסֶנַטורית. הוא חזר לרומא, ולאחר שנתיים נבחר באסֵפת העם לטריבון צבאי, שלב נוסף בקריירה הפוליטית שלו. תורו של השלב שלאחריו הגיע בשנת 70 לפנה"ס, כאשר נבחרו פומפיוס וקְרַסוּס (שדיכא סופית את מרד ספרטקוס) לקונסולים, וקיסר נבחר לקווַיסטור. עתה היה בידו להיכנס לסֶנַט, לעטות את הגלימה המעוטרת בפס ארגמן רחב (latus clavus) ולהתכונן לזינוק הסופי במרוץ הפוליטי למשרת הקונסול. בחירתו לקוַויסטור היתה חשובה בעיניו עד כדי כך שהוציא עליה הון עתק, וחובותיו תפחו והלכו. בקיץ של שנת 69 לפנה"ס יצא קיסר לספרד בתפקידו כקוַויסטור בצבאו של הפּרַיטור אנטיסטיוּס וֶטוּס, שם הכניע שבטים מקומיים וקנה לו תומכים לא מעטים. מסופר עליו שבעיר גַדֶס38 ראה את פסלו של אלכסנדר הגדול (אלכסנדר מוקדון) במקדש הרקולס והוטרד מכך שבאותה עת, בהיותו בן שלושים ואחת, נפלו הישגיו מאלה של הכובש המַקֵדוני בגילו; אך נאמר עליו גם שמגיד עתידות פתר לו באותם ימים את חלומו, שבו ראה את עצמו כובש את אמו, כאות לכך שהאֵלים הועידו אותו לשלוט בעולם כולו – באדמה, אֵם כל חי. קיסר יצא מספרד ושב אל רומא, ובדרכו עבר בגאליה הטרַנספַּדַנית (שמעֵבר לעמק הפּוֹ), שם עודד את בני השבטים האיטלקים לתבוע את זכויות האזרח הרומיות שהובטחו להם ובכך קנה את לִבם, אף כי הסֶנַט נאלץ לשלוח שני לגיונות כדי לדכא את התקוממותם. בבואו לרומא נשא לאשה את פּוֹמפֵּיאָה, נכדתו של סוּלָה מצד אמהּ; היו אלה נישואים פוליטיים, שנועדו לחזק את קשריו עם פומפיוס. לימים (ב־62 לפנה"ס) התגרש ממנה, שכֵּן נחשדה בניאוף עם פּוּבּליוּס קלוֹדיוּס פּוּלכֶר: קלודיוס לבש בגדי אשה והתגנב לביתם בעת שנחוג בו פולחנה של "האֵלה הטובה" (Bona Dea), שהכניסה אליו היתה אסורה לגברים. אף כי אשמתו של קלודיוס לא הוּכחה, גרס קיסר "כי אשתו של קיסר חייבת להיות מעל לכל חשד". במלאת שנתיים לישיבתו של קיסר בסֶנַט התמנה למפקח (curator) על תחזוקתה של וִיָה אַפּיָה.39 בתפקידו זה מימן את שיפוצה מכיסו והתפרסם ברבים, צעד נוסף בדרכו אל התהילה ואל השלטון. בשנת 65 לפנה"ס, בהיותו בן שלושים וחמש בלבד, נבחר לאַידיל – משרה חשובה למי שמבקש להתחבב על ההמונים, הלהוטים אחר המשחקים הפומביים ושאר שעשועים שבתחום אחריותו של האַידיל. קיסר העניק להם מכל אלה בשפע, הקים בנייני פאר והוציא על כל אלה ממון רב. יותר מכול שִלהב אותם כאשר הורה להציב בגבעת הקפיטול את פסליו של מַריוּס, שרבים ראו בו את מושיעם; הסנטורים הזועמים היו חסרי אונים לנוכח צהלת ההמונים. לא חלפו אלא שנתיים וקיסר התמנה למשרת הכוהן הגדול (pontifex maximus) העומד בראש ה"קוֹלֶגיוּם פּוֹנטיפיקיוּם" (שעשר שנים קודם לכן כיהן כחבר בו). היתה זו משרה רבת יוקרה ונכס פוליטי חשוב, והוא זכה בה בהתמודדו עם שני קונסולים לשעבר, תוך שהוא ממַמֵן טובות הנאה לבוחרים. למותר לציין שכל הוצאותיו בשנים אלה העצימו את חובותיו. באמצע שנות ה־60 למאה הראשונה לפנה"ס חבר קיסר אל מַרקוּס ליקיניוּס קרַסוּס, מצביא ומדינאי בן למשפחה עתירת נכסים, שנחשב בזכות עצמו לגדול עשיריה של רומא, ולא רק בדורו.40 היתה זו ידידות מחושבת היטב, שתועלת הדדית בצידה: תמיכתו הכספית של קרַסוס (וסילוק חלק נכבד מחובותיו של קיסר) מזה, וניצול מעמדו של קיסר כחביב ההמונים מזה. קרַסוס, שנטר טינה לסנטורים על שלא העניקו לו תהלוכת ניצחון מפוארת חרף פועלו לדיכוי מרד העבדים בראשות ספַּרטקוס, ראה בקיסר בעל ברית רב השפעה, שיעמוד לצידו גם בסֶנַט וגם בתחרוּתו עם פומפיוס, שותפו לקונסולַט בשנת 70 לפנה"ס. בשנת 62 לפנה"ס התהדקו קשריו של קיסר עם האישים המרכזיים ברומא והוא נבחר לפּרַיטור. בתום כהונתו זו היה לפּרופּרַיטוֹר ופנה להכניע את "ספרד הרחוקה" (Hispania Ulterior).41 בכך קיווה גם להאדיר את תהילתו וגם להתחמק מנושיו, אך אלה החליטו למנוע את צאתו מרומא כל עוד לא שילם את חובותיו. קרַסוס נחלץ לעזרתו, פרע חלק מחובותיו וערב לשאר, וקיסר נחפז אל חצי האי האיבֶּרי בלי להמתין לאישור הסֶנַט. במלחמתו בחבל המתמרד עמדו לרשותו שני לגיונות שאליהם צירף עוד לגיון, ואלה כללו עתה כרבבת חיילים. הוא לחם בשבטים המקומיים, דחק אותם לעבר החוף האטלנטי ורדף אחריהם, בצי אוניות שהביא מגַדֶס, עד לאי שבו מצאו מקלט. לאחר מכן שט עם צבאו לאורך החוף והכניע את השבטים היושבים בו. את שללו מ"ספרד הרחוקה" שלח לרומא על מנת לחלקו בין חייליו, ואף עלה בידו לפרוע בו חלק מחובותיו. באחד הקרבות הכתירו אותו חייליו בתואר הנכסף "אימפרטור", שאִפשר לו לדרוש מן הסֶנַט מצעד ניצחון בשובו לרומא. בשהותו בספרד נודע יוליוס קיסר גם בכישוריו כמגַשר בין הנושים הרומים מבני מעמד הפרשים לבין הלוֹוים מבני המקום שלא יכלו לעמוד בפרעון חובם: הואיל ולא היה בידו להכריז על שמיטת חובות כללית, שהיתה פוגעת קשה בבעלי הממון שהגיעו מרומא, הגביל את הכספים שיכול המַלווה לתבוע מן הלוֹוה לשני שלישים מהכנסתו השנתית של זה האחרון, ובכך הציל אותו מחרפת רעב. בהסדר פשרה זה נעזר קיסר בלוּקיוּס קורנליוס בַּלבּוּס, בן למשפחת אצולה מקומית בעיר גַדֶס, שפומפיוס העניק לו בשעתו אזרחות רומית.42 קיסר נחפז לשוב לרומא בקיץ של שנת 60 לפנה"ס על מנת לממש את זכותו לתהלוכת ניצחון ולהיבחר לקונסול, אך התברר ששניים אלה אינם עולים בקנה אחד: שר צבא אינו יכול להיות מועמד לקונסול אלא אם יתייצב ברומא כאזרח פרטי, אלא שבהיותו אזרח תישלל ממנו הזכות לתהלוכת ניצחון. בקשתו של קיסר מן הסֶנַט להיות מועמד לקונסול בהֶעדרו (in absentia) נדחתה בקולות האוֹפּטימַטים; בלית ברירה החליט לוותר על מסע הניצחון. בדרכו אל הקונסולט הנכסף נתקל קיסר בהתנגדותם העיקשת של סנטורים רבים ובראשם קַטוֹ הצעיר,43 שהיה אמנם רק טריבּוּן, אך נודעה לו השפעה רבה. בצר לו פנה לעזרה אל פומפיוס, אך זה האחרון נקלע למצב מביך בשובו לאיטליה לאחר שתי שנות לחימה קשה והישגים בשדה הקרב: הוא זכה אמנם להערצת ההמונים אלא שהסֶנַט, בבקשו לצמצם את השפעתו ואת הפופולריות שלו בקרב חייליו, סירב לאַשר את ההֶסדֵרים (acta) שהגיע אליהם עם חייליו ותיקי הקרבות בעניין חלוקת אדמות (בעיקר בחבל קַמפַּניה הפורה) כתגמול על שירותם הצבאי. קיסר קיווה שיוכל להסתמך על קרַסוּס, אך גם זה האחרון עורר את חמת הסֶנַט בעומדו לצד חוכרי המס (publicani) בפרובינקיה אסיה, שנאבקו לשַנות את החוזים המחייבים אותם בתשלומים גבוהים מדי לאוצר המדינה. כך אירע ששלושת האישים הללו, כל אחד בנסיבות אחרות ומנימוקיו שלו, נטרו טינה לסֶנַט והתמרמרו במיוחד על סיעת האוֹפּטימַטים. אלא שלמרות הכול לא יכלו לחבור זה לזה מכיוון שלפחות בין שניים מהם, פומפיוס וקרַסוס, שררה איבה. וכך מנתח ההיסטוריון הרומי ממוצא יווני דִיוֹ קַסיוּס את משחק הכוחות ביניהם: קיסר הביא להתפייסותם של פומפיוס וקרַסוס לא משום שהשתוקק לראותם תמימי דֵעים, אלא משום שהתרשם מכוחם ועוצמתם והיטיב לדעת כי לא יוכל להשיג את מבוקשו אלא אם כן ייעזר בשניהם, או לפחות באחד מהם; אך גם ידע שאם יתחבר לאחד מהם, יביא הדבר מיד לכך שהאחֵר יהיה עוֹיֵן אותו, ואז יצמח לו הפסד גדול יותר מן הרווח שהיה צפוי לו בעקבות תמיכת האחד. [...] כי עוצמתו של פומפיוס לא היתה כה רבה כפי שדימה בלבבו, ובראותו את עליית כוחו של קרסוס ואת השפעתו הגוברת והולכת של קיסר, חשש פן יורידוהו ממעמדו. הוא קיווה שאם יצליחו השניים, בזכות מאמציו, לקחת חלק ביתרונות השמוּרים להם, יוכל הוא להחזיר לעצמו את גדולתו מימים עברו. ואילו קרַסוס סבר שייחוס משפחתו והונו די בהם להבטיח שידו תהא על העליונה. והואיל והיה רחוק מלהגיע למעלתו של פומפיוס, ובהיותו משוכנע שקיסר עתיד להעפיל לגבהים בל ישוערו, ביקש לשַסותם זה בזה כדי שידו של איש מהם לא תהא על העליונה. בראותו בהם מתמודדים שווים בכוחם, ציפה להפיק תועלת מידידותו של כל אחד מהם ולזכות באותות כבוד ויקר יותר מכל אחד מהם.44 הטריומווירט הראשון בסופם של חישובים תועלתניים אלה יוּשרו ההדוּרים, ובשנת 60 לפנה"ס כרתו השלושה ברית שנועדה לקדם את האינטרסים של כל אחד מהם: פומפיוס וקרַסוס יתמכו במועמדותו של קיסר לקונסולט בשנת 59 לפנה"ס, וקיסר מצידו יקדם, בהיותו קונסול, את חלוקת האדמות לחיילי פומפיוס ושינויים בחוק שייטיבו עם חוכרי המס, כמשאלתו של קרַסוס. ברית חשאית זו היתה הטריומווירט הראשון, והיא חוּזקה בקשרי נישואין כאשר לקח לו פומפיוס לאשה את יוליה, בתו של קיסר. קיסר עצמו השתדך ללוּקיוּס פּיסוֹ (Piso), ידידו של קרַסוס ומי שעתיד היה לכהן כקונסול בשנת 58 לפנה"ס, בשאתו לאשה את בתו קַלפּוּרניה. בני דורם של הטריוּמווירים מתחו ביקורת נוקבת על ברית זו, שהיתה למעשה ברית ידידות פוליטית. מרקוס טֶרֶנטיוּס וארוֹ כינה אותה בלעג המפלצת "בעלת שלושת הראשים" (Tricaranos), וקיקֶרו ראה בה את הגורם הישיר למלחמת האזרחים השנייה שפרצה כעשר שנים לאחר מכן45 ולחורבן המדינה. הסֶנַט מצידו ביקש להבטיח שעמיתו של קיסר לקונסולט יהיה מרקוס קַלפּוּרניוּס בּיבּוּלוּס, מראשי האוֹפּטימַטים וחותנו של קַטוֹ, שחזקה עליו שיטיל וטו על החלטותיו. אך קיסר התעלם מן הווטו של בּיבּוּלוּס על הצעת החוק שלו בדבר חלוקת אדמותיה של קמפניה לחסרי כול, רובם חייליו הוותיקים של פומפיוס. הוא עקף את הסֶנַט, שסירב לצמצם את התחייבויותיהם של חוכרי המס בפרובינקיה אסיה לאוצר המדינה, והביא הצעת חוק ברוח זו לאסֵפת העם, שם התקבלה ללא עוררים. עתה, כאשר רכש את אהדת פומפיוס, קרַסוס והעם, החל לממש את שאיפותיו. קיסר בגאליה קיסר חשש מפני סיומה של שנת הקונסול שלו, שבה תבוא לקיצה חסינותו מפני תביעותיהם המשפטיות של נושיו. אם יהיו האוֹפּטימַטים בין שופטיו, הוא צפוי לגירוש מרומא ולהחרמת רכושו. הוא ידע שהדרך להימנע מכל אלה היא להתמנות לפרוקונסול ולכהן כמושל פרובינקיה, ורק אז לחזור לרומא עטור תהילה ובאמתחתו הרווחים שצבר, שיאפשרו לו לפרוע את חובותיו. כאשר שקל את האפשרויות העומדות בפניו, פסל את ספרד ואת הפרובינקיה אסיה, המוּתשת מקרבות עם סוּלָה ועם פומפיוס, ונשא את עיניו אל גאליה קיסאלפינה שמדרום לאלפים ואל איליריקוּם שבחוף הים האדריאטי. סמיכותה של גאליה קיסאלפינה לגאליה טרַנספַּדַנָה (מצפון לפו עד לאלפים) קסמה לו במיוחד, שכֵּן בשעתו הבטיח לתושביה של זו האחרונה אזרחות רומית. תמיכתם בו עתה תגביר את כוחו בגאליה קיסאלפינה, שם יוכל גם לגבש צבא שיהיה נאמן לו אישית כתחליף להמונים העירוניים (plebs urbana), ויסייע לו בהבטחת עתידו הפוליטי. לפיכך עקף קיסר את הסֶנַט, שהועיד לו "שטחי מרעה ויער" באיטליה עצמה כפרובינקיה (ביודעו שבכך הוא מונע ממנו גם את התהילה וגם את האפשרות להיטיב את מצבו הפיננסי), והורה לטריבון העם הנאמן לו, פּוּבּליוּס וַטיניוּס, להביא לפני אסֵפת העם החלטה האומרת שבתום כהונתו כקונסול יהיה הוא, קיסר, למושל שתי הפרובינקיות איליריקוּם וגאליה קיסאלפינה, ולא למשך שנה או לשנתיים, אלא לחמש שנים – מינואר 58 עד סוף שנת 54 לפנה"ס. שיחק המזל לקיסר והמושל הרומי של גאליה טרנסאלפינה, קווינטוס קַיקיליוּס מֶטֶלוּס, נפטר לפתע, ולפיכך הוקצו לו גם שטחיה וגם עוד לגיון אחד, נוסף על השלושה שהובטחו לו. כך השיג קיסר, כותב סווטוניוס, את שלִבּוֹ חפץ, למגינת לבם של יריביו. כדי להבין לאשורו את המצב בגאליה ב־58 לפנה"ס עלינו לחזור לאחור, אל הימים שבהם פלשו הקימְבּרים והטֶאוּטוֹנים אל הפרובינקיה הרומית שבדרומה, אך נחלו תבוסה מוחצת מידי מַריוּס באַקווה סֶקסטיאה (Aquae Sextiae) ב־102 לפנה"ס, ושוב לא סיכנו את שליטת רומא והשפעתה באזור כולו. בחלוף כשלושה עשורים נקלעה גאליה נַרבּוֹנֶנזיס, היא הפרובינקיה שבדרום, למצוקה כאשר עבר בה פומפיוס בדרכו אל ספרד46 ועשה אותה לבסיס אספקה לצבא הרומי בחצי האי האיבֶּרי: כדי לספק את מִכסת התבואה שהוטלה עליהם נאלצו יושביה ללוות כספים מן הרומים בני מעמד הפרשים האמיד, שהגיעו אליה בעקבות הצבא, אלא שרבים מהם התקשו לפרוע את חובם. מצבו של אחד משבטיהם, שבט האַלוֹבּרוֹגים, היה כה נואש עד שאנשיו פנו אל הסֶנַט הרומי וביקשו את התערבותו. הסֶנַט לא נענה לבקשתם והאַלוֹבּרוֹגים התמרדו, אך הוכנעו בידי המושל הרומי של הפרובינקיה, גאיוס פּוֹמפְּטיניוּס (61 לפנה"ס). הסערות לא פסחו גם על גאליה טרנסאלפינה, היא "גאליה קוֹמָטָה", שלא ידעה עד אז את עול הכיבוש הרומי. בשנת 121 לפנה"ס החל בה מאבק על ההגמוניה בין האַרוֶורנים לאַידוּאים, שני שבטים גדולים וחזקים ולהם בעלי ברית ובני חסות. במאבק זה היתה ידם של האַידוּאים על העליונה, אך בחלוף השנים סיכנו אותם שכניהם ממזרח, הסֶקוואנים, שחברו אל האַרוֶורנים אויביהם. בראשית שנות ה־60 למאה הראשונה לפנה"ס פנו האַרוֶורנים והסֶקוואנים כאחד אל אַרִיוֹוִיסטוּס, מנהיגם של כמה משבטי הגרמאנים היושבים ממזרח לנהר ריין, ויחדיו הביסו את האַידוּאים בקרב אַדמַגֶטוֹבּריגָה,47 ואף אילצו אותם למסור בני ערובה בידי הסֶקוואנים. לאחר שנודעו ברומא תוצאות הקרב הזה התערב הסֶנַט במתרחש, הציע את עזרתו לדיוויקיאַקוֹס האַידוּאי והסמיך את מושל הפרובינקיה לטפל בעניינו; אך הואיל והמושל היה טרוד בדיכוי מרידתם של האַלוֹבּרוֹגים, לא היה בידו להועיל הרבה. נוסף על כך האיצו השבטים הגרמאנים זה זמן רב בהֶלוֶוטים48 לעזוב את נחלותיהם שממזרח לריין ולחפש להם שטחי מחיה חדשים בצפון־מערב גאליה. הצלחותיו של אַריוֹוִיסטוּס בשדה הקרב זירזו עתה את ההֶלוֶוטים לקבל את הצעתו של אוֹרגֶטוֹריקס, המנהיג מבני האצולה הגרמאנית, והם יצאו לדרך. הכנותיהם של מאות אלפי הֶלוֶוטים לחצות את הריין לא נעלמו מעיני הסנטורים, שנתקפו חרדה גם בשל אי השקט העלול לפקוד בשל כך את דרום גאליה, וגם בשל הסיכון שבחדירת שבטים גרמאנים אחרים לשטחים שיתפנו עם הגירת ההֶלוֶוטים. קיסר היה בן ארבעים ואחת כאשר יצא לעֵבר אגם לֶמַנוּס, הוא אגם ז'נווה, כדי לעצור את התקדמותם של ההֶלוֶוטים מערבה. הוא פעל במהירות ובנחישות, גייס חילות עזר בפרובינקיה והוסיף על הלגיון שברשותו עוד שני לגיונות שאנשיהם באו מצפון איטליה; עתה היו כפופים לו, יחד עם שלושת הלגיונות החונים באַקוויליאה שב"גאליה הקרובה", שישה לגיונות ובהם קרוב ל־30,000 חיילים. הוא נחפז להגיע אל הנהר סוֹן, אך רוב ההֶלוֶוטים כבר חצו אותו ולא נותר לו אלא להכניע את אלה שנותרו מאחור. לאחר שעבר את הנהר התברר לו שהם משתדלים להתחמק ממגע עם צבאו; לבסוף, כאשר סברו כי יוכלו לחסום את דרכו אל מקורות האספקה שלו בעיר בּיבּרַקטֶה, בירת האַידוּאים, נערכו לידהּ לקרב המכריע יחד עם בעלי בריתם, הטוּלינגים והבּוֹיִים. לאחר הניצחון המוחץ שנחל עליהם קיסר בקרב זה (ב־61 לפנה"ס), ואחר כך גם על צבאות הגרמאנים בראשות מלכם אַריוֹוִיסטוּס, דרך כוכבו בשמי אירופה. בשנת 57 לפנה"ס תקף קיסר את שבטי הבֶּלגים שישבו מצפון־מערב לגאליה; בכמה מן השבטים הללו לא נותרו אלא מאות ספורות מבין הרבבות שיצאו לקרב, ורבים נפלו בשבי ונמכרו לעבדים. הוא אף היכה בקרב ימי את הוֶונֶטים שלחופי בּרֶטַן וחיסל את מנהיגיהם. לרגל כל הנצחונות הללו אלה הכריז הסֶנַט על 15 ימי הודיה לאֵלים. כשנתיים לאחר מכן עבר קיסר בראש צבאו את הריין (על פני גשר שהקים במבצע הנדסי מרשים), הגיע אל גדתו המזרחית והטיל את מרותה של רומי על כמה מן השבטים הגרמאנים. באותה שנה חצה קיסר את תעלת לַמאנש ונחת בבריטניה. אף על פי שלא עלה בידו להשיג הכרעה ברורה, הרשים מסעו זה אל "קצווי ארץ" את הסֶנַט, ושוב נחגגו ברומא ימי הודיה לאלים, והפעם 20 במספר. גם בשנת 54 לפנה"ס הפליג קיסר אל אנגליה והביס שם ברית של שבטים בראשות קַסיוֶולַאוּנוּס, אך נאלץ לחזור במהירות אל היבשת כדי להילחם באֶבּוּרוֹנים, שתקפו שניים ממחנותיו בהנהגת אַמבִּיוֹריקס. לאחר שהיכה אותם פרק את זעמו על השבטים בבלגיה ולא הותיר כמעט זכר למֶנַפּים, ועל כך הוקיעו קַטוֹ במילים נחרצות ברומא. עד 53 לפנה"ס נראה היה שעלה בידי קיסר להשקיט את גאליה, אך בשלהי אותה שנה פרץ בה מרד כלל־גאלי (שאליו הצטרפו אפילו האַידוּאים, בעלי בריתה המסורתיים של רומא) בהנהגת וֶרקינגֶטוֹריקס האַרוֶורני. לראשונה עלה בידי השבטים הגאלים להתאחד בפיקודו של מנהיג המוסכם על כולם, וקיסר לא הצליח לכבוש את גֶרגוֹביָה עירו. אך עד מהרה התאושש, ליכד את לגיונותיו והטיל מצור אכזרי על העיר אַלֶסיּה, שבה התבצרו המורדים. וֶרקינגֶטוֹריקס היה לוחם נועז ואמיץ לב, אך לא היה בכוחו לעמוד בפני מיומנותו של הצבא הרומי הממושמע והפרשים הגרמאנים שלחמו לצידו. בסופו של דבר נאלץ להתפרק מנשקו ולהיכנע לקיסר. הוא נלקח אל רומא ונכלא כמה שנים, עד למסע הניצחון שלו שבו צעד, שפל־רוח ומובס, ולבסוף הוצא להורג. אם נרצה לסכם את פועלו של קיסר בגאליה, לא נוכל שלא להתפעל מכישוריו כמצביא ומיכולתו להקיף במבטו את היערכותם של אויביו, לארגן את צבאו ולהפעילו לפי הנסיבות המשתנות. ברוב המערכות שלחם בהן התגבר על חילותיהם של השבטים הגאלים, גם בזכות משטר האימונים הנוקשה והמשמעת החמורה שאכף על חייליו, גם בזכות ציודם המשוכלל וגם תודות לגורמים אחרים, אפילו כאשר היתה ידם של הלוחמים הגאלים על העליונה בנקודות־זמן מסוימות במשך הקרב. וכך מתאר פלוטרכוס את התרשמותו מקיסר האיש, המצביא והפוליטיקאי ומהתנהלותו בגאליה: בימים שבהם כבש במלחמותיו ומסעיו את גאליה קם קיסר כאיש צבא ומנהיג מעוּלה מכל המצביאים הנערצים והגדולים ביותר שהתעטרו מעולם בעטרות של ניצחון [...]. נראה שלא נפל מאיש משום בחינה: אם מצד רוב האויבים שניצח ועוצמתם, אם בעזותם וערמומיותם של השבטים שהכניע, ואם בנדיבות לבו וגודל רוחו שגילה כלפי שבוייו, או מתנותיו וחסדיו שגמל עם חבריו לנשק. אבל על הכול עלה במספר הקרבות שנלחם בהם והאויבים שהרג: בפחות מעשר שנים כבש בסערה יותר משמונה מאות ערים, ומשלוש מאות ריבוא האנשים שהתייצבו נגדו במשך הקרבות הרג מאה ריבוא ושָבָה כמספר הזה. והוא מוסיף ומתאר את מערכת היחסים שנרקמה בינו לבין חייליו: חיבת החיילים אליו ומסירוּת נפשם לו היתה כה גדולה עד שאותם אנשים, שלשעבר לא היו שונים במלחמה מאחרים, נעשו לחיילים שאין לעמוד בפניהם ושאי אפשר להכניעם, ולמען תהילת קיסר היו ששים אל כל סכנה שבעולם. איש כזה היה למשל אַקיליוּס, שבקרב שהתנהל בימהּ של מַסיליה עלה על אוניית האויבים, ולאחר שנקטעה ידו הימנית הוסיף להחזיק את מגינו בידו השמאלית, הטיח אותו בפניהם של האויבים והדף את כולם [...] פעם שקעו בבריטניה קציני השורה הראשונה בביצות ובשלוליות, והאויבים תקפו אותם. אותה שעה זינק לעיני קיסר חייל אחד והבקיע אל הלוחמים, ביצע מעשי גבורה רבים ונהדרים והציל את הקצינים; לאחר שברחו האויבים השליך את עצמו אל מי הביצות ועבר בדֵי עמל, אחרון מבין כולם, לעתים שוחה ולעתים בוסס, ולא הניח אחריו אלא את מגינו. אנשי קיסר התפעלו ממעשהו זה וקיבלו את פניו בשמחה ובתשואות, אבל האיש נפל לרגלי קיסר, בוכה בנפש נכֵאָה ומבקש סליחה על שהפקיר את מגינו [...]. אומץ לב ושאיפת כבוד כגון אלה הכניס וטיפח בלב חייליו קיסר עצמו: על ידי כך שנדיבותו בחלוקת פרסים וכיבודים הוכיחה להם שאין הוא מתכוון לצבור הון במלחמות לשם טובת הנאה של עצמו, אלא שכל מה שנרכש בעוז רוחם של החיילים פיקדון הוא בידו לטובתם הם.49 יש לציין כי ההערצה שרחשו החיילים לקיסר נבעה גם מנכונותו לשאת יחד עמם בטורח המסעות, להסתפק במזון שניתן להם ולישון כמוהם תחת כיפת השמים, לדאוג לרווחתם ולחלוק עמהם את שלל המלחמה. הוא אף עודד אותם בנאומיו וחיזק את רוחם, וכאשר כינס אותם לאסֵפה לא קרא להם "חיילים" (milites), אלא "חברַי החיילים" (commilitiones). הדרך אל הרוּביקון גם בשנים שבהן לחם קיסר בגאליה לא הסיח את דעתו מרומא והיה קשוב למתרחש בעיר, שכֵּן ידע כי עתידו ייחרץ בה. על אף כל הישגיו היה מעמדו במולדתו רופף עתה יותר מאשר ערב יציאתו לגאליה. הסכנה נשקפה לו בעיקר מצד שותפיו לטריומווירט; נוסף על כך הצהיר המועמד לקונסולַט לוּקיוּס דומיטיוס אַהֶנוֹבַּרבּוּס,50 שאם ייבחר יְאלץ את קיסר לעזוב את גאליה ולשוב לרומא: גם הוא שאף להיות מושלה של הפרובינקיה בדרום גאליה, וחרה לו שקיסר מחזיק בה זה שלוש שנים. עם המצַדדים בתביעתו של אַהֶנוֹבַּרבּוּס נמנו גם קַטוֹ, שהיה שאֵר בשרו, וגם פומפיוס וקרַסוס, שחשו שעוצמתם ומאמציהם משרתים את קיסר יותר מאשר את האינטרסים שלהם. אילו הצליחו כל אלה למַמש את התביעה הזאת, היה פירוש הדבר קֵץ הקריירה הצבאית של קיסר, הסרת חסינותו והעמדתו לדין. לפיכך נחפז קיסר ב־56 לפנה"ס, בשהותו ברַוֶונָה שבצפון מרכזה של איטליה, לזַמֵן את קרַסוּס לשיחות ביניהם. שניהם הגיעו אל לוּקָה, שם קבעו להיוועד עם פומפיוס, והשלושה החליטו לעשות יד אחת כדי להבטיח איש איש את עתידו. קיסר היה זקוק להארכת כהונתו כדי להשלים את כיבושיו בגאליה; לפיכך הוסכם כי פומפיוס וקרַסוס יכהנו כקונסולים בשנת 55 לפנה"ס, ובתוקף תפקידם זה יאשרו את הארכת הקונסולַט של קיסר עד 50 לפנה"ס. בתום שנת כהונתם יתמנה פומפיוס למושלן של שתי הפרובינקיות בספרד, זו ה"קרובה" וזו ה"רחוקה", ויוכל לשלוט בהן מרחוק באמצעות הלֶגַטים שלו בעוד הוא עצמו שוהה ברומא, וקרַסוּס ימשול בפרובינקיה סוריה. הטריומווירט נראה עתה יציב יותר, אך בשלהי שנת 55 לפנה"ס יצא קרַסוס למזרח כדי להגשים את חלומו להביס את הפַּרתים ולזכות בתהילה צבאית שאינה נופלת מזו של קיסר, בעוד פומפיוס שולט בשתי הפרובינקיות בספרד בשבתו ברומא, מוסיף לערוך בה משחקים להמונים, מנהל את אספקת התבואה לבירה וצובר פופולריות רבה. קיסר התפנה להמשיך את קרבותיו בגאליה עד להכנעתה הסופית; אך מותה של יוליה בתו, אשתו של פומפיוס, ומותו של קרַסוס במערכה עם הפַּרתים ב־53 לפנה"ס, הפכו את הקערה על פיה. כל עוד חי קרַסוס לא קינן בלבו של קיסר החשש ששני שותפיו, העוינים זה את זה, יתאחדו ויפנו נגדו; אך עתה נעשה הטריומווירט לדוּאוֹמווירט – ברית בין שניים. גם פומפיוס הבין כי מערך הכוחות השתנה, וכי לא יוכל להתמודד עם קיסר אלא אם יעמוד הסֶנַט לצידו. בתום שנת הקונסוּל שלו לא יצא אפוא לספרד כמתוכנן. הוא העדיף להישאר באיטליה, בקווֹתו לזכות בתמיכתם של הסנטורים; אלא שנוכחותו הביאה לשיתוק החיים הפוליטיים בבירה עקב חששות הסֶנַט מפניו, ובשנת 53 לפנה"ס לא נערכו בחירות לקונסולַט. לבסוף, כדי שלא יצטרך למַנות את פומפיוס לדיקטטור, החליט הסֶנַט לאפשר לו לכהן כקונסול יחיד בשנה שלאחר מכן. עתה לחצו האוֹפּטימַטים על פומפיוס שיבטיח את מינויו של יורש לקיסר בתפקידו כמושל שתי הגאליות לפני שתסתיים כהונתו כקונסוּל; מועד פקיעת ה"אימפֶּריוּם" של קיסר בשטחיהן היה לסלע המחלוקת בין הצדדים. בשנת 51 לפנה"ס תבע הקונסול מַרקוּס קלאודיוס מַרקֶלוּס לשלוח מיד אל גאליה מושל חדש, ואילו קיסר הניע את הטריבּוּן גאיוּס סקריבּוֹניוּס קוּריוֹ (Curio) להטיל וטו על כל הצעה לשלול ממנו את הפיקוד על שתי הגאליות. לסנטורים לא נותר אלא לשכנע את קוּריוֹ לשנות את עמדתו, או להצהיר שקיסר מורד ברפובליקה ואינו מניח לסֶנַט למלא את חובתו למַנות לו מחליף. יתר על כן, בשנה שלאחר מכן קבע הסֶנַט שכל אחד משני הדוּאוֹמווירים ישלח לגיון אחד למלחמה בפַּרתים במזרח, ופומפיוס דרש עתה מקיסר את הלגיון שהשאיל לו ב־53 לפנה"ס. אך לקיסר התברר שהלגיונות לא יֵצאו למזרח, שכן הקרבות עם הפרתים הסתיימו, אלא הם עתידים להישאר באיטליה – כלומר להימסר לידי פומפיוס. בשלהי שנת 50 לפנה"ס הביא קוּריוֹ בפני הסֶנַט הצעת פשרה, האומרת כי גם קיסר וגם פומפיוס יוותרו על ה"אימפֶּריום" שלהם ויפרקו את צבאותיהם. ההצעה התקבלה ברוב מכריע, שכֵּן כל רצונם של הסנטורים היה למנוע מלחמת אזרחים. פומפיוס מילא אחר החלטת הסֶנַט; אך אילו היה קיסר הולך בעקבותיו, היה מאבד את חסינותו: קַטוֹ האשים אותו בביצוע פשעי מלחמה בגאליה והצהיר שאם יסרב להישפט עליהם, יוכרז ל"אויב הרפובליקה". קיסר החליט להעדיף מאבק צבאי על ההשפלה שבהעמדה למשפט בנסיבות אלה, והחל צועד דרומה בראש חילו. הקונסול גאיוס קלאודיוס מַרקֶלוּס הציע ששני הלגיונות יימסרו לפומפיוס על מנת שיגן על איטליה מפני קיסר, ההולך וקרב אל רומא, אך קוּריוֹ הטיל וטו על ההצעה. אז מיהרו מַרקֶלוּס וחבֵרוֹ־לקונסוּלט אל פומפיוס, שחנה מחוץ לעיר (שכֵּן אסור היה להכניס צבא אל מפָּנים ל"פּוֹמֶריוּם", תחומה המקודש מאז ומתמיד של רומא העיר), תקעו לידו חרב וקראו לו לגייס חיילים ולהילחם בקיסר. בינתיים הגיע קיסר, בעומדו בראש הלגיון האחד שנותר לו, הוא הלגיון השלושה עשר, אל הנהר רוּבּיקוֹן המפריד בין גאליה קיסאלפינה לבין איטליה. לפני שחצה אותו, כתב פלוטרכוס, הִרבָּה קיסר להתלבט, אך לבסוף גמלה ההחלטה בלבו. בצטטו את מימרתו הידועה של המחזאי היווני מֶנַנְדרוֹס אמר: "הבה נטיל קוביה", ובלטינית – "הפּוּר הוטל" (alea iacta est), כלומר: הגענו אל נקודת ה"אַל־חזור", ואת הנעשה אין להשיב. חציית הרוביקון ב־10 בינואר שנת 49 לפנה"ס היתה אפוא אירוע הרה גורל, שבו הֵפֵר קיסר את האיסור הקיים עוד מימי קדם להיכנס לתחומי איטליה בראש חילות צבא. הוא לא נרתע מן הצעד הקיצוני הזה, שבו קרא תיגר על הסֶנַט ועל הרפובליקה הרומית – ושבו פתח למעשה במלחמת האזרחים – אף על פי שתשעה מלגיונותיו נותרו מאחור בגאליה, שכֵּן בטח ללא סייג בחיילי הלגיון האחד שבפיקודו: נוסף על נאמנותם למפקדם ידעו החיילים, שאם לא יעלה בידם לסייע לו לנחול ניצחון על האוֹפּטימַטים אויביו, לא יזכו בקִצבת הפרישה מן הצבא ובקרקעות שעליהם יוכלו להתיישב, שלהם ייחלו במשך כל שנות שירותם. ואכן, גם הפעם היטיב קיסר לקרוא את מפת הקרב, גם אם היה זה קרב פוליטי יותר מאשר צבאי: פחדו נפל על הנהגת הרפובליקה, ופומפיוס ורוב הסנטורים נמלטו מפניו לדרום־מזרח איטליה. בתוך זמן קצר ביותר היה קיסר לשליט איטליה כולה. ממלחמת האזרחים עד רצח קיסר (49-44 לפנה"ס) בהיכנסו בשערי רומא התאפשר לקיסר לגלות שוב את תכונת החמלה (clementia Caesaris) הטבועה בו, והוא חנן את אויביו מִבַּיִת ולא טבח בהם. בד בבד עם כך שינה את הרכב הסֶנַט, וזה אישר מעתה ואילך את כל פעולותיו. אז פנה קיסר אל ספרד, ובמסע מזורז הגיע לחצי האי האיבֶּרי בראש צבאו בתוך 27 יום בלבד. הוא הביס את תומכי פומפיוס ליד ברצלונה של ימינו, וגם לאחר קרב זה חמל על המנוצחים. משם נחפז אל קוֹרדוּבָּה, בירת "ספרד הרחוקה", הכניע שני לגיונות רומיים ממצדדי פומפיוס ושב אל רומא. קיסר לא הרפה מן המאבק בפומפיוס; לאחר שנודע לו שאויבו נמלט ליוון, חצה את הים האדריאטי והתעמת איתו בדירַקיוּם שבצפון יוון,51 אך כאן נחלץ ברגע האחרון ממפלה צורבת. הוא השיב לעצמו את כבודו בקיץ של שנת 48 לפנה"ס, עת הבקיע את הקווים שבהם נערך צבא פומפיוס בפַרסַלוּס שביוון. פומפיוס עצמו ניצל ונמלט למצרים, שם נרצח בידי אנשיו של פרעה תלמי השלושה עשר – למגינת לבו של קיסר, שקיווה ללוכדו ולאחר מכן לחון אותו. קיסר הגיע למצרים ומשם פנה לארץ ישראל, סוריה וקיליקיה ונלחם בכמה מיריביה המושבעים של הרפובליקה הרומית ובשרידי תומכיו של פומפיוס באסיה הקטנה, באפריקה ובספרד. אחרי שהתעמת ב־47 לפנה"ס עם פַרנַקֶס השני מלך פּוֹנטוּס, בנו של מיתרידַטֶס השישי, אויבה של רומא, ציין (במכתב לידידו ברומא) את המהירות הנחרצת שבה הושג הניצחון עליו במימרה הנודעת: "באתי, ראיתי, ניצחתי" (veni, vidi, vici). בתַפְּסוּס שלחוף הים התיכון52 הנחיל קיסר מפלה ניצחת לצבא האוֹפּטימַטים בראשות קווינטוּס קַיקיליוּס מֶטֶלוּס סקיפּיוֹ, קַטוֹ הצעיר ויוּבָּה מלך נוּמידיָה, שאליהם הצטרף גם טיטוּס לַבּיֶינוּס, לשעבר נאמנו של קיסר בגאליה – ובכך שם קץ למתנגדיו בצפון אפריקה. בתום הקרב התאבד קַטוֹ, אך גנַאיוּס פומפיוס וסֶקסטוּס פומפיוס, בני יריבו הגדול של קיסר, נמלטו לספרד יחד עם לַבּיֶינוּס. קיסר רדף אחריהם והדבירם בקרב מוּנדָה, אך זה היה נצחונו האחרון. בשובו לרומא ב־45 לפנה"ס צעד קיסר בתהלוכה מפוארת לכבוד ארבעת נצחונותיו הגדולים: על וֶרקינגֶטוֹריקס בגאליה, על תלמי השלושה עשר במצרים, על פַרנַקֶס השני באסיה הקטנה ועל יוּבָּה מלך נומידיה באפריקה.53 בהזדמנות זו הורה לחלק תבואה להמונים, ולחייליו הוותיקים גמל בקִצבה נדיבה, שוות־ערך לשכר שקיבלו במשך עשרים ושש שנות שירות בצבא, וכן בהענקת חלקות אדמה שעליהן יוכלו להתיישב. הוא התמסר לחקיקת חוקים חדשים ולבניית מבנים מונומנטליים, בין השאר בפורום החדש שהקים ברומא, והורה על עריכת בדק בית במבנים קיימים. עתה היה קיסר עטור תארים וכיבודים: הוא התמנה לדיקטטור לעשר שנים (ב־46 לפנה"ס) ולכל ימי חייו (ב־44 לפנה"ס); מאז שנת 59 לפנה"ס נבחר חמש פעמים לקונסול ואף כּוּנה "אבי המולדת". המִטבָּעָה הרומית טבעה מטבעות ועליהם דיוקנו בלוויית תוארו dictator perpetuus, פסלו הוצב ליד פסליהם של מלכי רומא בראשיתה, והסֶנַט הורה להקים מקדש לזכר חמלתו על אויביו. קיסר ארגן מחדש את לוח השנה הרומי ("הלוח היוליאני"), והחודש השישי בשנה נקרא על שמו. בבואו אל הסֶנַט ישב על כס מוזהב ולבש טוגת ארגמן. בחג הלופֶּרקַליה54 שהתקיים ב־15 בפברואר שנת 44 לפנה"ס היה מי שהציע להכתירו למלך, אך הוא דחה את ההצעה באומרו כי "רק יופיטר הוא מלך הרומאים", והסתפק בעטרת עלי האלון שהוענקה לו בשעתו. אף על פי כן חשו הסנטורים שבידי קיסר התרכז כוח רב מדי, ולאחר שנעשה לדיקטטור לכל ימיו חשדו בו ביתר שאת שהוא מתכוון לחדש את מוסד המלוכה ולבטל את הרפובליקה. הם הצטרפו לקושרי הקשר עליו, שכינו את עצמם "המשחררים", ובראשם גאיוס קַסיוּס לוֹנגינוּס ומרקוס יוּניוּס בּרוּטוּס: אלה האחרונים זממו לרצוח אותו כאשר יתכנס הסֶנַט באֵידו של האֵל מַרס, ב־15 באותו חודש. לפי המסופר ביקש קיסר באותו יום להישאר בביתו עם קַלפּוּרניה אשתו, שחלמה חלום בלהות בלילה שלפני כן, אך אחיו של ברוטוס, דֶקימוּס ברוטוס, בא לבקרו והפציר בו שלא ייעדר מן הישיבה. טריבון העם פּוּבּליוּס סֶרוויליוּס קַסקָה לוֹנגוּס הוא שקיבל על עצמו לדקור אותו בפגיונו. בראות קיסר שגם בּרוּטוּס בקושרים, הליט את ראשו בטוגת הארגמן שלו בתדהמה וצער, לאות שהוא משלים עם גורלו, וכאשר נדקר עוד פעמים רבות בידי סנטורים אחרים, לא הוציא גם הגה מפיו עד אשר דימם למוות.55 ההתנקשות ביוליוס קיסר הביאה לתוצאות שלא להן פיללו הקושרים: מלחמת אזרחים עקובה מדם, השלישית במספר; השתלטותו של גאיוס אוקטביוס, בנו המאומץ של קיסר (ובשמו המלא גאיוס יוליוס קיסר אוקטביָנוס), שנודע מאוחר יותר בשם אוגוסטוס קיסר; והנורא מכול: קץ הרפובליקה הרומית בת מאות השנים (מאז גורש מרומא אחרון מלכיה העריצים, טַרקוויניוּס סוּפֶּרבּוּס, ב־509 לפנה"ס) וכינון האימפריה הרומית. 8. צבאו של קיסר קיסר החל את המערכה בגאליה בעומדו בראש ארבעה לגיונות; בסופה עמדו לרשותו 11-12 לגיונות, בכל לגיון עשר קוהורטות (שבכל אחת מהן שירתו 480 חיילים בשש קנטוריות), והמספר הכולל של חייליו הגיע ל־60,000 עד 70,000 איש. מערך הקוהורטות (שהונהג עוד ב־105 לפנה"ס בידי מַריוּס) היה שונה ממערך המניפולים הקודם לא רק בדרכי ארגונו, אלא גם בהרכבו: מעתה שירתו בלגיונותיו אזרחים רומים (למעט עבדים משוחררים) בני כל המעמדות, גם חסרי הנכסים שבהם, שכן ציודם וחימושם סופקו להם על ידי המדינה. המסגרות הצבאיות הנפרדות למתגייסים שאינם יוצאי העיר רומא בוטלו בשנת 89 לפנה"ס, בעקבות מתן האזרחות הרומית לכל בעלות בריתה של רומא באיטליה. ואילו המתגייסים מבני בעלות בריתה של רומא מחוץ לאיטליה שירתו בימיו של קיסר בחילות העזר (auxillia). במלחמותיו בגאליה ייחס קיסר חשיבות מיוחדת לפרשים הגאלים והגרמאנים שבחילות העזר: הם שמרו על הלגיון מאגפיו ובעורפו, בחנו את נכונות האויב להיכנס לקרב, רדפו אחרי חייליו הנסוגים וזינבו בהם ואף בלמו את פרשיו. ציוד הלחימה של הלגיונרים כלל שריון, קסדה, מגן, כידונים וחרב. את השריון (lorica) לבשו על גבי כתונת (tunica) קצרה ומעליו עטו סַגוֹס, אדרת עשויה יריעת בד עבה, הנפרפת על כתפו הימנית של הלוחם. שריון הברונזה או הברזל שהגן על גופם היה עשוי טבעות הנאחזות זו בזו (lorica hamata), קשקשים החוֹפים זה על זה (lorica squamata) או רצועות גמישות (lorica segmentata). על כף רגלו הגן החייל הרומי בסנדל, בנעל או במגף מסומר. הקסדה שלראשו היתה עשויה ברונזה (לעתים גם עור) והגנה גם על עורפו וצווארו; שתי שלוחות שיצאו ממנה הגנו על הלחיים. את קסדתם של המפקדים עיטרה ציצה של שער סוס. המגן המלבני והקמוּר היה עשוי שני לוחות עץ, שהוצמדו זה לזה וצוּפּוּ בעור; אורכו היה מטר ויותר, רוחבו כ־40 ס"מ ובמרכזו בליטת ברזל, שבזכותה החליקו הרמחים שהושלכו לעברו ולא פגעו בו. הכידון (pilum) היה נשק התקיפה הכבד ביותר של הלגיונר, למעלה מ־2 מ' אורכו; כשני שלישים ממנו היו עשויים עץ וקצהו היה עשוי ברזל ומסתיים בחוֹד. בפוגעו במטרה היה קצה הכידון מתעקל, ולכן קשה היה לשלוף אותו משם; כל חייל הצטייד אפוא בשני כידונים וחגר "חרב ספרדית" (gladius Hispaniensis), חרב פיפיות שאורכה כ־60 ס"מ, ולעתים נוסף עליה פגיון קצר. חימושם של הפרשים הגאלים והגרמאנים היה קל מזה של הלגיונרים; עם חילות העזר קלי החימוש נמנו גם קַשָתים מנוּמידיה ומכּרֵתים וקַלָעי אבנים מן האיים הבַּליאָריים, וקיסר הוסיף עליהם לוחמים מאיליריקוּם ומבני האַידוּאים. סגל הפיקוד של הצבא הרומי בגאליה כלל את המצביא העליון, קיסר, שהיה בעל אימפריום פרוקונסולרי; את הלֶגַטים שלו, שנוסף על היותם מפקדי לגיון אחד (או כמה לגיונות) היו גם ממונים על גיוס הלוחמים ועל בניית אוניות; את הקוַויסטור, ששימש גם כגזבר הצבא וכאפסנאי ראשי; את הטריבונים הצבאיים (tribuni militum), שמילאו בעיקר תפקידים מִנהליים; ואת הפּרַיפֶקטים, חלקם ילידי המקום, שפיקדו על חילות העזר. הזוטרים שבקציני הלגיון היו הקֶנטוריונים, מפקדיהם הישירים של הלוחמים, שהתמנו בזכות נסיונם הקרבי, מסירותם ואומץ לבם.56 לפני הקרב היה קיסר מכַנס את האישים מכל דרגי הפיקוד הללו לאסֵפה מייעצת על מנת לתכנן את הקרב לפרטיו, לשמוע את השגותיהם על התכנון ולגשר על חילוקי הדעות ביניהם. מערך הכוחות הלוחמים לא יהיה שלם אם לא נזכיר את הסיירים (exploratores), שהלכו לפני המחנה וסיפקו מידע על חילותיו של האויב ועל היערכותם לקרב, ואת המרגלים (speculatores), דוברי שפת האויב, שחדרו אל תוך שורותיו ודיווחו בשובם על נחישותו ועל כוונותיו. גם הפגישות עם נציגי השבטים הנאמנים לרומא ועם הסוחרים הרומים, שהתיישבו בגאליה לרגל משלח ידם ובאו במגע הדוק עם תושבי המקום, תרמו לקיסר ידיעות חשובות. מידע על מהלכי האויב מסרו, מרצון או לאחר שעברו עינויים קשים, אף שבויי המלחמה והעריקים. בצבאו של קיסר נכללו גם המודדים, שתפקידם היה לבחון את השטח ולעמוד על מיקומו של האויב, וכן בעלי מקצוע (fabri), שהתמחו בשיפוץ כלי נשק שניזוקו ובתיקון אוניות שנפגעו בסערה, ואף מהנדסים ואדריכלים, שעשו את מלאכתם בפיקוח המהנדס הראשי (praefectus fabrum); הם הדריכו את החיילים בהקמת מחנות צבא (גם מחנות חורף) וגשרי עץ ואבן, בהצבת מכונות מצור, בסלילת דרכים, בבניית ביצורים ושפיכת סוללה, בכריית חפירים ותעלות, ובתקופות שבהן לא התנהלו קרבות – גם בייבוש ביצות ובבניית אקוודוקטים ונמלים. עם הכוחות שנספחו ללגיון נמנו משרתי המחנה (calones), שהיו חיילים־ עבדים הכפופים ישירות למפקדים, וכן סוחרים: גם סוחרים עצמאיים, שהגיעו על חשבונם, וגם סוחרים המוּרשים מטעם המדינה לספק את צורכי הצבא, שקנו את שלל הקרב (לרבות שבויים שנמכרו ברומא לעבדים), סיפקו לצבא יצאניות ומכרו לו ציוד ואוכל. אך הסוחרים לבדם לא יכלו לכלכל את המוני הלוחמים והמפקדים, את סוסי הפרשים ואת בהמות המשא. לכן היו החיילים עצמם נשלחים לעתים לקבץ את אוכלם ואת המספוא לבהמותיהם בשטחים שנכבשו כבר, על אף הסכנה להִתקל במארב שטמן להם האויב. דרכים אחרות שנקט קיסר בבואו לספק את צורכי צבאו היו השטת המזון בנהרות, או השארת מאגרי תבואה ומספוא בעריהם של שבטים ידידותיים, מבעלי בריתה של רומא, או במחנה – תחת שמירה כבדה. כמו כן היו החיילים נושאים עמם, כחלק ממטענם האישי, גם מזון לכמה ימים, ואת השאר העמיסו על בהמות המשא. שגרת יומם של הלוחמים בצבאו של קיסר החלה עם שחר, בפירוק המחנה וביציאה לדרך, וכללה צעידה בת כשבע שעות, שבה עברו מרחק של כ־17 מילין; היו גם ימים שבהם נערכו מסעות ממושכים (magnaitera), בני 25-30 מילין, ולעתים החלה הצעידה באישון לילה, באשמורת השלישית. המסעות הללו, לבד מהיותם בגדר כורח טקטי, סייעו בחישול גופם ורוחם של הלגיונרים, בהחדרת המשמעת לשורותיהם ובטיפוח אחוות הלוחמים בקרבם. גם לאחר שהגיעו אל המקום שבו יחנו ללינת לילה לא נחו החיילים אלא עסקו בהקמת המחנה ובביצורו, יצאו לקושש עצים וטרחו בבישול ארוחותיהם. נראה שבימי קיסר צעדו בראש הטור הסיירים והלוחמים קלי החימוש, ועמם רכבו הפרשים; אחריהם באו חיילי הלגיונות (ייתכן שחילות העזר צעדו איתם או לפניהם); במאסף צעדו אלה שגויסו לאחרונה, הטירונים. לכל אחת מן החטיבות הללו שבטור היתה צמודה שיירת בהמות הנושאות את מטענה הכבד. כאשר היה הטור מתקרב אל האויב, היו הקוהורטות מסתדרות במערך רָבוּעַ שהמטענים הונחו במרכזו. לפני הקרב, שאותו העדיפו הרומאים לנהל במורד גבעה ששיפועה מתון והאויב פרוס למרגלותיה, עודדו המפקדים את חייליהם בהזכירם להם את נצחונות העבר, ואף הבטיחו לגמול ביד רחבה לנועזים שבהם, ובפרט לראשון שיבקיע את שורות האויב או יעלה בחומת העיר המותקפת. אז היה הצבא מסתדר במערך קרבי ופותח במִתקפה, ועד מהרה עובר להתנגשויות פנים אל פנים. כאשר הותשו לוחמי הקו הראשון, נכנסו לפעולה לוחמי הקו השני שמאחוריהם; לעתים היו הלגיונות נערכים בשני קווים (duplex acies) בלבד, על מנת ליצור חזית רחבה ו"שטוחה" יותר. במקרים שבהם נפל מספר הלוחמים הרומים מזה של חיילי האויב היה החיל נערך בקו אחד (simplex acies) בלבד. את המחנה (castrum) העדיפו להקים בראש גבעה ששיפועה מתון וליד מקור מים, ורצוי לא הרחק מחורש או יער שיספק חומר גלם לביצורו, וגם להעלאת אש להסקה ולבישול. צורת המחנה היתה ריבוע או מלבן, וגודלו הותאם למספר הלגיונות שחנו בו. בדרך כלל נחפרה סביבו תעלה, שלעתים מילאו אותה מים. העפר שנערם על גדותיה שימש לשפיכת סוללה סביב המחנה; בראש הסוללה נקבעה כעין גדר עשויה כלונסאות מחודדים בשני קצותיהם, מחוזקים במקלעת ענפים וברגבי עפר. מקימי המחנה היו משאירים רווח (בן כ־70 מ') בינה לבין אוהלי החיילים (tabernacula), כדי להרחיקם מטווח הירי של האויב. בלילות אִבטחו את המחנה משמרות של חיילים, שהתחלפו מדי אשמורת. הלילה נחלק לארבע אשמורות: שתיים מרדת החשֵכה עד חצות, ושתיים מחצות עד עלות השחר. מדי לילה היה המפקד קובע סיסמה (signum), שנמסרה לשומרים בידי הטריבונים. למחנה היו ארבעה שערים הפונים לארבע רוחות השמים. "שער המפַקד" החזיתי, הפונה לעבר האויב, ו"השער הדֶקוּמָני" האחורי, המרוחק ביותר מחילותיו, הוקמו בשני קצותיה של "דרך המפַקד" (via praetoria); "השער הראשי הימני" ו"השער הראשי השמאלי" הוקמו בשני קצותיה של "הדרך הראשית" (via principalis). במקום שבו חצו שתי דרכים אלה זו את זו הוצב המזבח, שעליו הועלו קורבנות לשלום הצבא ולנצחונו בקרב, ושם קבע המפקד את מטהו (praetorium).57 בעוד שבמחנות העראי, שפורקו מדי בוקר והוקמו מדי ערב, שוּכּנו הלוחמים באוהלים העשויים יריעות עור, הרי במחנות החורף, שתוכננו על פי אותם עקרונות מִבניים, יכלו החיילים ומפקדיהם למצוא מחסה מן הגשמים העזים והקור בבקתות, שעליהן נפרשו יריעות עור לשם בידוד ואיטום. מחנות החורף בגאליה ובבלגיה הוקמו בדרך כלל בקרבת ערים או יישובים כפריים ידידותיים. הצבא הרומי בגאליה התמחה בכל הקשור לתקיפת האויב ולהטלת מצור על מחנותיו ועל עריו הבצורות, שחומותיהן האיתנות היו עשויות עפר כבוש ואבנים שחוזקו בקורות עץ. שלוש דרכים עמדו בפני הרומאים בבואם לכבוש עיר בצורה. הראשונה שבהן היתה לנסות לכבוש אותה בסערה (oppugnatio repentina), ללא הכנות מוקדמות, מבלי להקיף אותה בכלי מצור או בחומת הֶסגֵר, לעתים אפילו מיד בתום המסע, כלומר "מן הדרך" (ex itinere). את החפיר שלפני ביצורי העיר היו הצָרים ממלאים במקלעות זרדים ובעפר, וכדי להבריח את המגינים מן החומה היו ממטירים עליהם חיצים, כידונים, אבנים וקליעים בוערים, בעוד הם מסוככים על עצמם במגיניהם, או מתקדמים מתחת למַחסים. לבסוף היו משעינים על החומה סולמות, ולעתים היו מנסים להֵאחז בה באמצעות אנקולים וקרסים. דרך שנייה היתה הטלת מצור ממושך על העיר על ידי הקפתה בטבעת הֶסגֵר אחת או שתיים, שלא אִפשרו לשום חילות תגבּוּר או חילוץ להגיע אליה, מנעו הכנסת מוצרים וציוד לתוכה וניתקו את תושביה ממקורות המים והמזון שלהם. מצור מעין זה היה תהליך ממושך, שקיסר נקט אותו רק פעמיים במלחמתו בגאליה: בגֶרגוֹביָה ובאַלֶסיָה. הרעבת תושביהן של ערים אלה עשתה את שלה, והן נכנעו בסופו של דבר. דרך שלישית היתה הטלת מצור במשולב עם פעילות צבאית (oppugnatio operibus), כלומר שימוש בכלי ירי כבדים ובמתקנים לקעקוע החומה ולהבקעתה. עם כלי ההרעשה הללו נמנו ה"עקרב" (scorpio), רובה־קשת המונח על כַּן ומשַלח חיצים בזה אחר זה, ולמרחק רב; הקַטַפּוּלטָה, מתקן שעליו מופקד צוות בן כמה אנשים, היורה כידונים ארוכים וחיצים גדולים במסלול שטוח; הבַּליסטָה, הממטירה על החומה ומעֵבר לה אבנים כבדות במסלול זוויתי ("בַּליסטי"); וה"עָרוֹד" (onager), מתקן קטן יותר להטלת אבנים לא גדולות. עם כלי המצור נמנתה בראש וראשונה הסוללה (agger), ערֵמת עפר ענקית שנשפכה במרחק מסוים מחומת העיר והוגבהה עד לגובה החומה, ואף מעט מעליה (במצור שהטיל קיסר על העיר אַוַוריקוּם הגיע גובהה של הסוללה ל־25 מ'). הסוללה נבנתה שכבה אחר שכבה; בבסיסיהן של השכבות הונחו קורות עץ במקביל זו לזו – ובמצולב לקורות השכבה שמתחת – והרווחים שביניהן מולאו בעפר ואבנים. בוני הסוללה התקדמו והלכו לעבר חומת העיר; ככל שהתקרבו אליה כן נעשו חשופים יותר לפגיעה מצד מגיניה. כדי לחמוק מפגיעתם היו מתקינים לעצמם מחסות, ובלילות מציבים שומרים מחשש לגיחות פתע מן העיר, העלולות להעלות באש את קורות העץ של הסוללה ובכך למוטט אותה לגמרי. כלי יעיל לניגוח החומה המקיפה את העיר הנצורה היה אֵיל הברזל (aries), מוט עץ ענקי שקצהו עשוי ברזל או ברונזה, התלוי אופקית בשלשלאות ברזל ונהדף לעֵבר החומה בידי כמה לוחמים. הם היו מכַוונים אותו שוב ושוב אל נקודת תורפה שבה על מנת לקעקע אותה, ומן הפרץ שנִבעָה בחומה לאחר כמה טלטלות כאלה היו מסתערים על העיר. כלי מצור אימתניים במיוחד היו המגדלים הענקיים, בני כמה "קומות", שהונעו באמצעות גלגלי תנופה. מן הקומות העליונות של מגדלים אלה, שהגיעו עד לגובה החומה, היו הצָרים מטילים לעֶברהּ "גשרים" ועוברים בהם אל ראשה. אך הנצוּרים לא היו עומדים בפניהם חסרי אונים: כדי להגן על עצמם מפני פגיעות האַיִל בחומה היו מנסים לרכך אותן באמצעות חבלים ששלשלו מראש החומה, שלקצותיהם קשרו חבילות קש או לוחות עץ. אם לא הצליחו למנוע את פריצת החומה על ידי האַיל, היו בונים חומה חדשה מול הפִּרצה. כמו כן היו יורים מן החומה כידונים וחיצים בוערים לעבר המסתערים, או לעבר הסוללה והמגדלים כדי להעלותם באש, ואף יוצאים אליהם בגיחות הבקעה, או חופרים מנהרה מתחת לחומה ופורצים לפתע מצידה השני כדי לשרוף את מתקני המצור. כאשר היו החיילים הרומים חשופים לירי מן החומה, היו מצטופפים במערך של "צב" (testudo): אלה מהם שניצבו בחזית היו מסוֹככים במגיניהם על קדמת גופם; ראשיהם היו מוּגנים בזכות מגיניהם המורמים של לוחמי השורה שמאחוריהם, וכך שורה אחר שורה; הקיצונים משמאל ומימין השלימו (במגיניהם המסוככים על צידיהם) את ההגנה דמוית שריון הצב על כל היחידה. נוסף על כך היו הרומאים בונים מחסות מפני קליעים, כגון מחסה העץ הנקרא "כרם" (vinea) בשל היותו דמוי שורות של שיחי גפנים; הוא היה פתוח משני צדדיו ונע על גלגלים, גגו וקירותיו מחוּפּים בעורות שהורטבו במים כדי למנוע את הצתתו. מחסה מסוג אחר היה ה"עכברון" (musculus), מעין בקתה קטנה, שארבע צלעותיה המשופעות עשויות עץ קשה במיוחד ומספקות הגנה יעילה לנמצאים בה. 9. קיסר כסופר: מלחמת גאליה (de Bello Gallico) רשומות (commentarii) מול היסטוריה (historia) היסטוריונים, מדינאים ואנשי רוח רומים בעת העתיקה העתירו שבחים לא רק על קיסר המצביא, אלא גם על קיסר הסופר. קיקרו הילל את סגנונו ואת צחות לשונו;58 קווינטיליאנוּס, המורה הדגול לתורת הנאום, ראה בו נואם מעולה, שני במעלה אחרי קיקרו; וטקיטוס כתב כי "יוליוס האלוהי הוא הסופר הנאמן מכולם";59 אך מכל מה שחיבר קיסר השתמרו לנו רק הרשומות (commentarii) על מלחמת גאליה (De Bello Gallico) ועל מלחמת האזרחים (De Bello civili).60 בדרך כלל לא נחשבו הרשומות לכתיבה היסטוריוגרפית: הן לא נועדו להַנות את קהל הקוראים ולא להשכילו. זוהי סוּגָה ספרותית שאפשר להגדירהּ כיומן אירועים או כדיווח טכני, כסקירה מכלי ראשון של המתרחש, מעין אוטוביוגרפיה של איש ציבור, איש צבא ומדינאי, הכתובה בגוף שלישי. המחברים הרומים הִרבו להביא בפני קוראיהם תיאורים של מאורעות היסטוריים שמהם אפשר להפיק לקח, התרחשויות היכולות לשמש מופת מוסרי – או, להיפוכו של דבר, להורות על הדרך הנלוזה שבה אין ללכת; אך כאשר נסַבָּה כתיבתם על עצמם כממלאי תפקיד ראשון־במעלה במאורעות אלה, לא היתה זו כתיבה תמימה: הם נטו לשבח את הישגיהם ולרומם את שמם, גם במגמה להנציח את פועלם ולהנחילו לדורות הבאים. מסורת כתיבתם של "יומני חצר" כאלה החלה עוד בימי המלכים ההלניסטיים שהיו יורשיו של אכסנדר הגדול; גם קיקרו, בן דורו של קיסר, רשם לעצמו הערות מעין אלה כראשי פרקים לנאומו. מכאן שאין זה מן הראוי להשוות את הרשומות של קיסר ליצירותיהם של ההיסטוריונים היוונים והרומים, שגוללו יריעה רחבה ומרתקת של תולדות רומא – כגון פּוֹליבּיוּס, שביקש להסביר את התפשטותה של רומא באגן הים התיכון במאות השלישית והשנייה לפנה"ס; טיטוס ליוויוס, ששאף לפאר ולהלל את רומא מאז ייסודה ועד לימי אוגוסטוס; טַקיטוּס, שרצה לעמוד על "סודות השלטון" (arcana imperii) השושלת היוּליו־קלאוּדית במאה הראשונה לסה"נ; ופּלוּטַרכוּס, ששם לו למטרה להַנות את קוראיו בביוגרפיות של אנשי שֵם יוונים ורומים. קיסר לא התכוון אמנם לכתוב היסטוריה, אך הרשומות שלו הן יותר מאשר ראשי פרקים לנאום, או דו"ח עובדתי גרידא על מהלכי הצבא. זוהי כתיבה איכותית ומגוונת ובה גם תיאורים גיאוגרפיים ואנתרופולוגיים של ארצות, עמים ושבטים, שאפשר לפַתחהּ לחיבור היסטורי. תיאור של פיתוח מעין זה אנו מוצאים באיגרת ששלח (דורות רבים לאחר זמנו של קיסר) המצביא לוּקיוס וֶרוּס (Verus), מאדריכלי הניצחון על הפַּרתים ומי ששלט ברומא כקיסר יחד עם מרקוּס אַוּרֶליוּס (בשנים 161-169 לסה"נ), אל הסופר והמורה לצַחוּת־הלשון מרקוס קורנליוּס פרוֹנטוֹ (Fronto), שלימד גם אותו בשעתו. באיגרתו כותב וֶרוּס לפרונטו שהוא מתעתד לשלוח אליו רשומות המכילות תיאורי קרבות שכתבו שני הלֶגַטים שלו, ולצרף להם רשומה משלו, כדי שמורהו יוכל לעַבּד את הכול לחיבור אחד בשבח עלילות הגבורה (res gestarum) של וֶרוּס, כלומר ליצור יצירה היסטורית לכל דבר. גם קיקרו, ששיבח כאמור את כושרו הרטורי של קיסר והתרשם במיוחד מכתיבתו "העירומה, הישירה ומלאת החן, המעורטלת מכל קישוט רטורי",61 הבחין בכך שהרשומות אינן דיווחים שגרתיים, אלא הן "חומר להיסטוריונים לעתיד לבוא". עם מעריציו של קיסר נמנה גם אַוּלוּס הירטיוס, לֶגַט בצבאו בגאליה וידידו הקרוב, מי שהוסיף את הרשומה השמינית לשבע הרשומות שחיבר קיסר על מלחמת גאליה. הירטיוס ניגש למלאכתו זו בדחילו וברחימו, וכך כתב בהקדמתו לספר השמיני: "הכול מסכימים כי גם אם יש יצירות נפלאות אחרות, אין בהן גם אחת העולה ביופיָהּ על רשומותיו של קיסר. הן פורסמו כדי שלא תימנע מן הסופרים ידיעת המאורעות הכבירים הללו". הרשומות: נסיבות כתיבתן, ייעודן ומידת אמינותן אין לדעת בוודאות האם העלה קיסר על הכתב כל אחת מן הרשומות בתום הקרבות בשנה מסוימת, או חיבר את כולן בבבת אחת לקראת סוף תקופת כהונתו בגאליה. אלה המניחים שהרשומות התחברו מדי שנה מסתמכים על הבדלי הסגנון בין הספרים השונים וטוענים שהאחרונים שבהם נכתבו בחופזה, וניסוחם אינו מוקפד כבספרים הראשונים; האחרים מדגישים דווקא את הצד השווה שבהם. גם מועד פרסומן של הרשומותשנוי במחלוקת: יש הסבורים כי הן נשלחו לרומא, הועתקו והופצו ברבים בסיומה של כל שנה, אך רוב ההיסטוריונים גורסים שהן התפרסמו כמכלול בשנים 52-51 לפנה"ס. מכל מקום ידוע לנו כי ב־46 לפנה"ס נמצא כבר כל הטקסט של מלחמת גאליה ברומא, שכן קיקרו מציין שקרא את היצירה באותה שנה. למען מי נכתבו הרשומות? ההנחה הרוֹוחת היא שעם קהל היעד שלהן נמנו בני המעמד הסֶנַטוריאלי ובעלי ההון ממעמד הפרשים, שתי הקבוצות שלהן נודעה ההשפעה הפוליטית והכלכלית הגדולה ביותר ברומא. אך גם אם כך הוא הדבר, אין להניח שקיסר התכחש להמונים, שהיו קרובים ללבו יותר מאשר בני המעמדות העליונים: הוא עצמו נמנה עם סיעת ה"פּוֹפּוּלַרֶס", על אף היותו פטריקי במוצאו. זאת ועוד: להוציא כמה אנשי צבא, כגון טיטוס לַבּיֶינוּס, הוא איננו מקדיש ברשומות מקום רב לקצינים מן המעמדות הגבוהים, אך מרבה להזכיר ולציין לשבח את הקצינים הנמוכים, כגון הקֶנטוריונים. גם לפי סגנונן הישיר ונטול המליצות נועדו הרשומות לאו דווקא לאניני הטעם, אלא לקהל הרחב.62 מרבית ההיסטוריונים הקלאסיים, כמוהם כרוב החוקרים בני הדורות האחרונים, אינם מטילים ספק באמיתותם של הדברים שמספר קיסר ברשומותיו, ונדמה שהוא עצמו לא היה מסתכן באמירות לא מדויקות על ההתרחשויות בגאליה, שלא היו בלתי מוּכּרות לאנשי הציבור ברומא. ואילו סווטוניוס מצטט את דבריו של המדינאי וההיסטוריון גאיוס אסיניוּס פּוֹליוֹ (Asinius Pollio), מן המצדדים בקיסר במלחמת האזרחים, שהחזיק בדעה שונה לחלוטין:63 "אסיניוס פוליו סבור שהרשומות התחברו בלא דייקנות יתֵרה ובלא התאמה לאמת השלֵמה, שכן ביחס למעשי אחרים היה קיסר מאמין לכול בלא הבחנה, ואילו בנוגע למעשי עצמו הביא תיאור לא נכון, אם בכוונה תחילה ואם בשל טעות שבזיכרון. משום כך חזר והבטיח לכתוב את דבריו אלה מחדש ולתקנם".64 חוקרים רבים מוצאים ברשומות נימה ברורה של מי שמבקש לעשות לו נפשות ברומא כדי לבסס את מעמדו בעיר בפרוס מלחמת האזרחים. הם מסתמכים על כך שהוא מתואר בספר כמי שהיה לו חלק בכל האירועים שבו, כמי ששומר על כבודו של העם הרומי ועל האינטרסים שלו, לוחם באויביה של רומא, דואג לסייע לבעלי בריתה וחרד לשלום חייליו, וכמי שאחראי לנצחונות הגדולים ולכניעתה של גאליה כולה. מטרת הרשומות היתה אפוא פוליטית בעיקרה, וקיסר לא טרח להסוות את צביונן התעמולתי, שלא היה בגדר חריג ברומא של ימיו. תחבולות ספרותיות אחד האמצעים שנקט קיסר כדי לעורר בקוראים עניין ברשומותיו היה בניית מתח גובר והולך, כגון בתיאורו של המצב ערב הקרב עם הגרמאנים, כאשר נפלה אימתם על חייליו של קיסר בשל ממדי גופם האדירים, אומץ לִבם ומיומנותם בקרב: היו בין הלוחמים הרומים כאלה שביקשו לברוח, כותב קיסר בתחילה, והוא מוסיף ואומר כי אחרים נשארו מחמת הבושה, פן ייראו כפחדנים, ואחדים קוננו על מר גורלם. וכאשר מגיע המתח לשיאו, הוא מספר, "בכל מקום ברחבי המחנה חתמו אנשים על צוואותיהם".65 דרמה המתפתחת והולכת בהדרגה אנו מוצאים גם בתיאור העימות בין שני הלֶגַטים המופקדים על הצבא בהֵעדרו של קיסר, קווינטוס טיטוּריוּס סַבּינוּס ולוקיוס אַוּרוּנקוּלֶאיוּס קוֹטָה. קיסר מתאר כיצד היו השניים חלוקים בדעותיהם בדבר הדרך שבה יש להיערך לקרב באֶבּוּרוֹנים, ומדגיש כי בתוצאותיה של מחלוקת זו היה תלוי גורל הלגיונות, לחיים או למוות: קוֹטָה סבר שאין להיחפז לצאת למלחמה, ואילו סַבּינוּס חשש שאם יתמהמהו הם עלולים לאַפשר לגאליה כולה ולגרמאנים לעשות יד אחת נגדם. שלב אחר שלב, כל אחד מרַגש ונסער מקודמו, מביא קיסר את טיעוניהם של שני הצדדים, ואז הוא מסַכּם: "בתום המועצה קמו הקצינים על רגליהם, החזיקו בשני המפקדים והפצירו בהם לבל יסַכּנו אותם בגלל חילוקי הדעות העיקשים ביניהם".66 כך הוא מכין את הקרקע לתבוסתו הממשמשת ובאה של הצבא הרומי. שנית, בהיותו אמן התִמצוּת והקיצור ביקש קיסר לא להלאות את הקוראים בתיאורים ארוכים. בסַפּרו על מצור העיר אַלֶסיה, למשל, באחד הקטעים הדרמטיים ביותר בספרו, הוא מגיע אל רגע השיא: התקרבותם של צבאות הגאלים מאחור אל המערך הרומי – ואז הוא מנסח כמה משפטים קצרים, שבהם הוא מראה כיצד נחרץ גורלם ועמו גם גורל העיר הנצורה, שבנופלה תיפול גאליה כולה: "אנשינו הניחו בצד את כידוניהם ולחמו בחרבותיהם. לפתע נראו פרשינו בעורף הגאלים. בעוד הקוהורטות האחרות מתקדמות, פנה האויב לאחור ונס על נפשו. פרשינו הסתערו על הנמלטים וטבחו בהם טבח רב".67 דרך שלישית היתה הפניית הקורא מדי פעם לתיאור מרחביה של גאליה, הרריה הנישאים, נהרותיה וביצותיה, יערותיה רחבי הידיים ובעלי החיים הנדירים השוכנים בהם, שבטיה, אורחות חייהם ואמונותיהם, המעמדות שבקרבם, עריהם והתנהלותם הצבאית, ועוד. שילוב כזה בין תיאורי קרבות לתיאורי נוף ואדם לא היה שכיח בספרות הלטינית שקדמה לימיו של קיסר. תודות לו הוא מצטייר בספרו כאדם רב־פנים: גם אסטרטג מעולה ומפקד, שנאמנות חייליו נתונה לו ללא סייג, גם פטריוט המיטיב עם ארצו בהרחיבו את השטחים הכפופים לה, וגם תייר בארצות רחוקות, המתעד תופעות אקזוטיות ומסַקרנות, מאלה שהיו מעוררות עניין רב במיוחד בקרב הרומאים. יתר על כן, בדרך זו ביקש קיסר להעצים את אמינותו בעיני הקוראים כעֵד ראייה למתרחש: למי שמאמין לדבריו, הנאמרים מכלי ראשון, בעניין גודלו של היער ההֶרקיני, טבעם של הבריטונים או התפקיד שממלאים בגאליה כוהני הדת, הם הדרואידים, אין מניעה להאמין לתיאורי המהלכים הצבאיים בספרו. ולבסוף – שיבוץ פניותיהם הנרגשות (בדיבור ישיר) של מפקדים אל פקוּדיהם ומנהיגי אויב אל לוחמיהם, כגון קריאתו של נושא נס הנשר של הלגיון העשירי, המזנק מסיפון האונייה בעוד עמיתיו מתנהלים לאיטם: "קפצו נא למטה, חברַי החיילים, אלא אם מוכנים אתם להניח לנשר ליפול לידי האויב!";68 או דבריו של הקנטוריון הפצוע פֶּטרוֹניוּס, המצווה על אנשיו לנטוש אותו מול חומות גֶרגוֹביָה לאחר שאפסו סיכוייו להימלט מגורלו: "לשווא אתם מתאמצים להציל את חיי. כוחותַי ודמי אוזלים והולכים. ברחו כל עוד תוכלו והצטרפו אל הלגיון שלכם!"69 לא אחת מביא קיסר גם נאומים של ממש,70 תחבולה רטורית המוכרת לנו מחיבורים היסטוריים רבים בספרות יוון ורומא.71 ברשומות מספר קיסר על עצמו בגוף שלישי, להוציא מקרים בודדים שבהם הוא פונה אל הקורא בגוף ראשון. הוא איננו מזכיר כלל את מוצאו הפטריקי ואת אילן היוחסין שלו, ואף איננו אומר מאומה על חייו הפרטיים ואיננו מרחיב את הדיבור על רגשותיו, גם לא על רחשי לבו ואהדתו למפקדיו וחייליו, או לבעלי בריתו מקרב השבטים הגאלים הידידותיים לרומא, אלא מסתפק בתיאור המקרים שבהם חש להצילם ממצוקתם. רק במקום אחד הוא אינו יכול להסתיר את שמחתו – למראה פְּרוֹקילוּס, "האיש הנכבד ביותר בכל פרובינקיית גאליה, ידידו ואורחו, הנחלץ מידי האויב" ומובא אליו בשלום.72 המנהיגים הגאלים והגרמאנים זוכים אף הם לאִפיונים קצרים ביותר בספרו, ואפילו על וֶרקינגֶטוֹריקס, גדול אויביו בגאליה, אומר קיסר רק שהיה צעיר ברוך כשרונות ובנו של קֶלטילוּס האַרוֶורני, שהוגלה מן העיר גֶרגוֹביָה, שקיבץ סביבו צבא של חסרי־כול נואשים ונעשה למפַקדם של חילות רבים. קיסר מעדיף להתרכז בתיאור פועלו כמי שעומד בראש הצבא הרומי מחוץ לתחומי ארצו, תיאור שיסייע לו לחזק את תדמיתו ברומא – אך רק אם יופיע בו כמי ששלם לחלוטין עם מעשיו בגאליה. אם ינסה להצדיק את התנהגותו שם בנסיבות ובאירועים מסוימים, תיפגע תדמיתו. הוא מזכיר אמנם תבוסה אחת או שתיים, אך אין בכך כדי לפגום בדמותו כפי שהיא מצטיירת ברשומות, דמות של מצביא־על שכל פעולותיו מכוונות להרחיב את גבולותיה של מולדתו ולהאדירהּ. ולסיכום ייאמר כי נאמנה עלינו עדותו של ההיסטוריון הדגול תיאודור מומסן (Mommsen), שכתב ב־1894 לד"ר היינריך מויזֶל (Meusel) על הרשומות: "ראויה יצירה נאצלת זו לכל המאמצים אשר יושקעו בה, שכן תהום פעורה בינה לבין כל חיבור אחר המתכַּנֶה בשם 'דברי ימי רומא'". על תרגום הרשומות לעברית כתב היד הקדום ביותר של הרשומות שהגיע לידינו הועתק כ־900 שנה לאחר שהתחברו בידי קיסר והיו לנחלת הציבור ברומא, וברור שהוא אינו נקי מטעויות סופרים ושיבושים לרוב. כמו כן השתמרו עוד כתבי יד רבים של היצירה, שהועתקו מאז ועד שראו לראשונה את אור הדפוס (בשפה הלטינית) ב־1469.73 כתבי היד הללו, שכדרך הטבע הם נבדלים זה מזה בשינויי נוסח רבים,74 נחלקים לשתי קבוצות עיקריות, ונראה שמוצא כולם מכתב יד ראשוני אחד. המתרגם, שלנגד עיניו עמד אחד הנוסחים המוסכמים של הרשומות,75 השתדל להריק את דבריו של קיסר אל השפה העברית באותו סגנון פשוט וישיר האופייני לכתיבתו בכללותה, ולהימנע ממליצות וסלסולי לשון. כתיבתו של קיסר מתאפיינת לא רק במשפטים קצרים וברורים, אלא גם באוצר מילים לא גדול, דבר המקל על המתחיל ללמוד לטינית לעשות את הרשומות לספר הלימוד הראשון של השפה. כל מי שלמד לטינית באירופה לא ישכח את משפט הפתיחה של מלחמת גאליה: Omnia Gallia est divisa in tres partes: unam quarum Belgae incolunt: aliam Aquitanii: tertiam qui lingua ipsorum appelanturCeltae, nostra, Galli. ("גאליה כולה נחלקת לשלושה חלקים. האחד מיושב בידי הבֶּלגים, השני בידי האַקוויטַנים והשלישי בידי אלה אשר בלשונם שלהם הם נקראים קֶלטים, ובשפתנו – גאלים".) מטרתו של תרגום זה היא לעודד רבים לקרוא בשלמוּתה את היצירה הזאת, שהיא אחת הפנינים בספרות העולמית בכלל והלטינית בפרט. כאמור, אין להשוותה לספריהם של היסטוריונים אחרים, אך דווקא דקויות ההבחנה שבה בכל הקשור ללוחמים ולמלחמה, ויכולת מחברהּ לתאר רעיונות ומצבים במילים מועטות, הן המַקנות לרשומות את אופיָן המיוחד. תרגומו הראשון של הספר לעברית, שיצא לאור לפני למעלה מחמישים שנה,76 ראוי לשבח, גם אם לא תמיד הוא נאמן לסגנונו הפשוט והחסכני של המחבר; גם תעתיק השמות הלטיניים לעברית בתרגום זה אינו תואם את זה הנהוג כיום. התרגום הנוכחי מבקש להביא בפני הקורא העברי את יצירתו של קיסר במלוא עוצמתה, וככל האפשר ברוחו של קיסר. שלמי תודה תבוא על הברכה עורכת הספר, דליה טסלר, שבדקה את המבוא ואת התרגום בשבע עיניים והוסיפה הערות על הערותי. לולא עריכתה המדוקדקת לא היה הספר זוכה להופיע בצורתו הנוכחית. העורך המדעי של הספר, שחל יריב, העיר הערות רבות ותרם תרומה חשובה לדיוקם של התרגום והמבוא. למותר לציין כי השגיאות בספר, אם ישנן, הן על אחריותי בלבד. ברכה ותודה מעומק לב שלוחות להוצאת כרמל. gratias tibi ago ab imo pectore. 1. קיסרות זו חדלה מלהתקיים בשנת 476 לספירה, עם כיבוש רומא בידי השבטים הגרמאנים בראשות אוֹדוֹאַקְר. 2. טיטוס ליוויוס, ספר 5, 48. 3. גבולותיה של אטרוריה חופפים בקירוב את חבל טוסקנה של ימינו. 4. מנהיגהּ של קרתגו (קרת חדשת), עיר־מדינה שהוקמה במאה התשיעית לפנה"ס בידי מתיישבים פיניקים באוּטיקָה, לחופי תוניסיה של ימינו. חניבעל, הנחשב לאחד מגדולי המצביאים בעת העתיקה, יצא ב־218 לפנה"ס, בראש צבא גדול ומצויד היטב, מספרד לעבר הרי האלפים על מנת להפתיע את הרומאים מצפון, ובדרכו עבר בגאליה קיסאלפינה. 5. היא נוסדה על ידי בני העיר היוונית פוֹקֵיאָה שבאסיה הקטנה בשלהי המאה השביעית לפנה"ס. 6. הארכיאולוגים מבחינים בשתי תקופות עיקריות בחקר התרבות הגאלית: תקופת האלשטט (Halstatt), שהגיעה לשיאה במאות השמינית עד השישית לפנה"ס (אף ששורשיה נעוצים במאה ה־12 לפנה"ס), ותקופת לָה טֶן (La Tène), הנחשבת להמשכה הישיר, שתחילתה במאה החמישית לפנה"ס וסופה במאה הראשונה לפנה"ס, עם כיבושי הרומאים במערב אירופה. שתיהן נקראות על שמות האתרים שבהם נחשפו לראשונה ריכוזים גדולים של ממצאים חומריים מן התקופות הללו: אתר הקבורה בהאלשטט שלחוף אגם קטן באוסטריה (התגלה ב־1846), ויישוב הכלונסאות לָה טֶן שלחוף הגדול שבאגמי שווייץ (התגלה ב־1857). 7. סטראבון, גיאוגרפיקה, ספר רביעי, פרק 4. 8. פאוסניאס, פֶּריגֶסיס, ספר עשרים, פרק 19, 9-11. 9. De origine et situ germanorum. 10. פוליביוס, היסטוריה, תרגם וכתב מבואות בנימין שימרון. ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"א (1991). ספר 6, 1. 11. בין הדרישות לבחירתו של אזרח רומאי למגיסטרט נכללה בעלות על רכוש מעל לסף מסוים, ולמן המאה השנייה לפנה"ס גם גיל מסוים (לטריבון צבאי עשוי היה הלוחם להיבחר במלאת לו עשרים שנה, למשל; קוַויסטור היה חייב להיות לפחות בן שלושים; פּרַיטור – בן שלושים ותשע וקונסול – בן ארבעים אם נמנה עם הפטריקים, ובן ארבעים ושתיים אם היה פּלֶבֶּאי). 12. הקֶנסור היה נבחר ל־18 חודשים אחת לחמש שנים. 13. הדיקטטור היה מתמנה על ידי הקונסולים בשעת חירום לתקופה מוגבלת, בדרך כלל שישה חודשים. 14. אחד "האנשים החדשים" הללו היה מרקוס טוליוס קיקרו (Cicero), הראשון מבני משפחתו שכיהן כקונסול (ב־63 לפנה"ס). 15. כך למשל הופעלה בשנת 49 לפנה"ס "החלטת חירום" מטעם הסֶנַט נגד קיסר, שאִפשרה להעניק סמכות מלאה לפומפיוס לפעול כדי "להציל מידיו את הרפובליקה". 16. המגיסטרטים לא יכלו לגעת בטריבון בשל הקדוּשה (sacrosanctitas) האופפת אותו. 17. פירוש המילה: מלוא כף היד. 18. בתקופה ההיא היו חיילי הצבא הרומי מתחמשים על חשבונם ולפי האמצעים שבידם. 19. טיטוס ליוויוס, תולדות רומא, ספר 42, פרק 34. ממה שמספר ליוויוס על המתרחש לאחר סופו של הנאום מתברר כי ספּוּריוּס ליגוּריוּס אכן זכה, כבקשתו, לעוד העלאה בדרגה והתמנה למשרה היוקרתית "פּרימוּס פּילוּס" (Primus Pilus), הקֶנטוּריוֹן הראשון של הלגיון הראשון. 20. יוגורתה, בן בריתם של הרומאים, רצח (לאחר מות אביו) את אחיו האחד ותקף את אחיו השני, ובסופו של דבר יצא למלחמה ברומאים (ב־112 לפנה"ס). צבאות רומא שנשלחו להילחם בו נחלו מפלה בזה אחר זה, ורק מַריוּס הכניעו לבסוף (ב־107 לפנה"ס). 21. הקליינטים היו אזרחים רומים שהתרוששו ולא יכלו לפרוע את חובותיהם; הם העניקו מרצונם את שירותיהם (officia) לפטרונים אמידים, ובתמורה קיבלו מהם טובות הנאה (beneficia). שני הצדדים יצאו נשכרים: הפטרון הגביר את יוקרתו והשפעתו בזכות הקליינטים המשחֲרים לפתחו, והקליינטים ניצלו בזכותו מנושיהם ויכלו לסמוך על הגנתו בעתיד. 22. יש המאייתים את שם בית האב שלו Julius, ואת שמו ה"פרטי" – Caius. 23. הוא החודש שנקרא (בשנת 44 לפנה"ס, ויש הגורסים בשנת 45 לפנה"ס) "יולי", על שם יוליוס קיסר. 24. ab urbe condita. 25. תולדות הטבע, ספר שביעי, פרק 9, 47. 26. מכאן גם השם שניתן לניתוח שנועד לחילוץ העוּבּר מרחם אמו: "ניתוח קיסרי" (Caesarean section); אלא שאת הניתוח הזה נהגו ברומא לבצע רק בנשים שנפטרו בעודן נושאות ולד בבטנן, ואילו על אמו של קיסר ידוע לנו שחייתה שנים רבות לאחר היוולדו. 27. לפי הפרוטומות שלו והמטבעות שטבע הקריח יוליוס קיסר, בייחוד בצדעיו, בעשורים האחרונים לחייו. 28. גאיוס סווטוניוס טרַנקווילוּס, חיי שנים־עשר הקיסרים, תרגם מרומית ד"ר אלכסנדר שור, תל אביב: מסדה, תשט"ו, יוליוס, פרק שישי [בשינויים קלים]. 29. גאיוס מַריוּס (Marius) היה מצביא ומדינאי רומי (157-86 לפנה"ס), שנודע בתיקונים שהכניס במבנה הצבא הרומי וברפורמות בחלוקת הקרקעות שהנהיג. הוא עמד בראש סיעת הפּוֹפּוּלַרֶס (Populares), שביקשו לחזק את מעמדם של המגיסטרטים, לצמצם את סמכויות הסֶנַט ולהגביר את השפעתן של אסֵפות העם, ובינו ובין סוּלָה (ראו הערה מס' 31) שררה עוינות הדדית. 30. מַריוּס היה, כנאמר לעיל, בעלה של יוליה, דודתו של קיסר. 31. לוּקיוּס קוֹרנֶליוּס סוּלָה (Sulla) היה מדינאי ומצביא רומי (138-78 לפנה"ס), מראשי סיעת האוֹפּטימַטֶס (Optimates), ששאפו להנציח את מעמדו הרם של הסֶנַט ולהחליש את השפעתם של בני מעמד הפרשים. הוא היה אויבם המושבע של הפּוֹפּוּלַרֶס ורדף אותם עד חורמה. 32. לאחר שאילץ את מיתרידַטֶס השישי מלך פּוֹנטוּס, שכיבושיו הנרחבים איימו על רומא, לחתום על הסכם כניעה. 33. שש הכוהנות במקדשה של וֶסטָה (Vesta), אֵלת האח המבוערת, שבידיהן הופקדו פולחן האֵלה והשמירה על האש הקדושה לבל תכבה. 34. גאיוס סויטוניוס טרַנקוִילוּס, חיי שנים־עשר הקיסרים, תרגם מרומית ד"ר אלכסנדר שור, תל אביב: מסדה, תשט"ו, יוליוס, פרק ראשון [בשינויים קלים]. 35. מדינאי ומצביא רומי מוכשר, מתומכי סוּלָה (106-48 לפנה"ס). 36. שזיכוהו בתהלוכת ניצחון שנייה. עם הישגיו במזרח, ביניהם כיבוש ארץ ישראל ב־63 לפנה"ס, זכה בשלישית לתהלוכת ניצחון מרהיבה. 37. ספרטקוס היה גלדיאטור תראקי שעמד בראש מרד העבדים הגדול (73-71 לפנה"ס) והסב מפלות קשות לצבא הרומי, עד שהוכרע סופית על ידי פומפיוס וקרסוס. 38. קַדיז של ימינו. 39. הדרך המוליכה מרומא דרומה עד בּרוּנדיסיוּם (ברינדיזי), אחת הדרכים האסטרטגיות החשובות באיטליה. היא נקראת על שם הקֶנסור אַפּיוּס קלאודיוּס קַיקוֹס, שסלל את הקטע הראשון שבה בשנת 312 לפנה"ס. 40. את הונו האדיר צבר קרַסוּס (115-53 לפנה"ס), בין השאר, מהחרמת רכושם של יריביו הפוליטיים, כריית עפרות של מתכות יקרות וסחר בעבדים ובנכסי דלא ניידי. הוא הסתייע בהונו לשם הגדלת השפעתו: רבים מאלה שלוו ממנו, שמספרם היה עצום ורב, התרוששו ולא יכלו לפרוע את חובם, ואלה נעשו לקליינטים שלו ולעושי דברו. 41. חבל ארץ בדרום־מערב חצי האי האיבֶּרי, המשתרע בגבולות אַנדַלוּסִיָה ודרום פורטוגל של ימינו. 42. לאחר מכן צבר בַּלבּוּס הון עתק ונודעה לו השפעה רבה ברומא; לימים, בשנת 40 לפנה"ס, היה לנוכרי הראשון שהתמנה לקונסול. מסופר עליו שהעלה על הכתב את זכרונותיו משנות חייו עם קיסר, אך אלה אבדו ולא הגיעו אלינו, ולו הקדיש הירטיוּס את הספר השמיני של מלחמת גאליה. 43. מרקוס פּוֹרקיוּס קַטוֹ (95-46 לפנה"ס), שנודע ביושרו ובאמינותו, בנחישות מאבקו ביוליוס קיסר ובהוקעתו את השחיתות שפשתה ברומא בימיו. 44. דיו קסיוס, היסטוריה, ספר 37, 55. 45. מלחמת האזרחים הראשונה התחוללה (בשנים 91-88 לפנה"ס) בין צבא הרפובליקה הרומית, בהנהגת גאיוס מריוס מסיעת ה"פּוֹפּוּלַרֶס" ולוקיוס קורנליוס סוּלָה מסיעת האוֹפּטימַטים מזה, לבין ערים ושבטים באיטליה, בעלי בריתה (socii) לשעבר, מזה. בסופה קיבלו בני כמה מן הערים והשבטים הללו את מבוקשם וזכו באזרחות חלקית. 46. כדי לדכא את מרד סֶרטוֹריוּס, מנאמניו של מַריוּס. 47. באלזס של ימינו. 48. בני שבט פראי במיוחד, מאלה שישבו בשטחי שווייץ של ימינו. 49. פלוטארכוס, חיי אישים – אנשי רומי, תרגם מהמקור היווני והוסיף מבוא והערות: יוסף ליבס, ירושלים: מוסד ביאליק, 1973. קיסר, 15-17 (בשינויים קלים). 50. נכדו של המצביא הרומי גנאיוס דומיטיוס אַהֶנוֹבַּרבּוּס, מי שסיפח לרומא בשעתו (ב־121 לפנה"ס) את הפרובינקיה בדרום גאליה. 51. כיום היא נקראת דוּרֶס (Durrës), והיא העיר השנייה בגודלה באלבניה. 52. בתוניסיה של ימינו. 53. תהלוכה זו היתה חלומו של כל מצביא רומי, שהתממש בשובו לרומא כמנצח. ה־triumphus רב הפאר יצא לעבר מקדש יופיטר קַפּיטוֹלינוּם ובראשו הסנטורים והמגיסטרטים; אחריהם באו התוקעים בחצוצרות, עגלות ובהן שלל המלחמה, שוורים שיועלו לקורבן, נִסיו וכלי נשקו של האויב המובס, מנהיגו של צבא האויב, כבול בכבלים, ושבוייו שנלקחו שלל. לבסוף נישא המצביא עצמו, עוטה טוגת ארגמן חגיגית מעוטרת בזהב ועטרת מוזהבת לראשו, במרכבה רתומה לארבעה סוסים שלפניה צועדים הליקטורים. חתמו את התהלוכה אנשי צבאו, אף הם עוטי טוגות, אך ללא נשקם. 54. חג הפריון, שנחגג לכבוד האל הרומי פַאוּנוּס (מקבילו של האל היווני פַּן), אֵל הרועים, שבו הקריבו לו שעיר עיזים וכלב. בחג זה היו צעירים מבני האצולה רצים ברחובות רומא ומַלקים את כל מי שנִקרָה להם בדרכם ברצועות עורו של שעיר העיזים שהועלה לקורבן, סגולה לשפע ולפרי בטן. (יש הרואים בפַאוּנוּס את האֵל לוּפֶּרקוּס שפסלו הוצב במערה הלוּפֶּרקַלית, שם היניקה הזאבה [לוּפּוּס] את האחים רוֹמוּלוּס ורֶמוּס). 55. המסורת מייחסת לו את האמירה "הגם אתה, ברוטוס?" ("et tu, Brute?") לפני מותו, אך יש הגורסים שמילותיו האחרונות היו, בתרגום מיוונית, "הגם אתה, ברוטוס בני?" ("tu quoque, Brute, fili mi?"). 56. הקנטוריונים לא יכלו אמנם לכהן במשרות הקצונה הגבוהות, שהיו שמורות לבני מעמד הפרשים והמעמדות הסֶנַטוריאליים, אך המצטיינים שבהם התמנו לקנטוריונים בכירים. הקנטוריון הזוטר ביותר הוצב בקוהורטה העשירית, והבכיר ביותר (primipilus) שירת בקוהורטה הראשונה. 57. מבנהו של המחנה היה אפוא מקביל למבנה העיר הרומית, הנחצית לאורכה ולרוחבה ב"קַרדוֹ" וב"דֶקוּמָנוּס" המצטלבים זה עם זה. בהקמת המחנה, כבבניית העיר, ניכר שילובם של ההיבט הדתי וההיבט הצבאי (או המדיני): מרכז העיר ומרכז המחנה נחשבו שניהם למקום הפולחן המקודש לאֵלים. 58. קיקרו, ברוטוס, 252. 59. טקיטוס, גרמאניה, 28. 60. ידועים לנו כמה חיבורים בלטינית – זה הנסב על מלחמת הרומאים בספרד (De Bello Hispaniensi), על מלחמתם בצפון אפריקה (De Bello Africo) ועל מלחמתם במצרים (De Bello Alexandrino) – שבעבר ייחסו אותם לקיסר, אך כיום מסכימים החוקרים שלא הוא כתב אותם. יצירתו הוודאית החשובה ביותר שאבדה היא ספר הדקדוק הלטיני De analogia, שאותו הקדיש לקיקרו; מחיבור זה לא נותרו אלא כמה קטעים קצרים. 61. קיקרו, ברוטוס, 262. 62. אף כי ברומא ידעו קרוא וכתוב רק בודדים מקרב מי שלא נמנו עם בני המעמדות העליונים. 63. לאחר רציחתו של קיסר ב־44 לפנה"ס עבר אסיניוּס פּוליוֹ למחנהו של מרקוס אנטוניוס, וזה מינה אותו למושל גאליה קיסאלפינה. 64. סווטוניוס, חיי שנים עשר הקיסרים, יוליוס, 56 (בשינויים קלים). 65. ספר ראשון, 39. 66. ספר חמישי, 31. 67. ספר שביעי, 88. 68. ספר רביעי, 25. 69. ספר שביעי, 50. 70. כגון נאומו של קיסר בפני הקנטוריונים שלו לפני צאתם לקרב המכריע עם אריוֹוִיסטוס, ספר ראשון, 40; או הנאום שהשמיע לַבּיֶינוס לחייליו לפני הלחימה בחילות הטרֶוֶורים, ספר שישי, 8; ואף נאומו של דיוויקיאַקוּס האַרוֶורני באוזני אנשיו, ספר ראשון, 31. 71. כדוגמת אחד הנאומים ששם יוסף בן מתתיהו, הוא פלוויוס יוספוס, בפי אלעזר בן יאיר במצדה: תולדות מלחמת היהודים ברומאים, תרגום: ליזה אולמן, ירושלים: הוצאת כרמל, 2009, ספר שביעי, 323-336. 72. ספר ראשון, 53. 73. יצירה זו נמנית אפוא עם ה"אינקוּנַבּוּלָה" ("דפוסי הערש", או "דפוסי העריסה"), ראשוני הספרים שראו אור באירופה לאחר המצאת הדפוס בידי יוהאן גוטנברג, וליתר דיוק אלה מהם שנדפסו בין 1455 ל־1500. 74. ד"ר היינריך מויזל הנזכר לעיל הוציא ב־1894 מהדורה מדעית מושווית של כל שינויי הנוסח הללו. 75. שאותו ההדיר ההיסטוריון הבריטי ת. רַייס הולמס (Rice Holmes) בספרו C. Iuli Caesaris commentarii rerum in Gallia gestarum vii, A. Hirti, Commentarius viii, Ed. by T. Rice Holmes (Oxford, Clarendon Press, 1914). 76. מלחמת גאליה בשבעה ספרים, בצירוף ספר שמיני מאת אבלוס הירציוס, תרגם מן המקור הרומי והוסיף מבוא, הערות ומפתח־שמות נ. רבן, תל אביב: הוצאת יבנה, 1958.