מלך לבן

החלמה

משם והלאה זה נעשה די משעמם.

אנטוניה הגיעה לבית החולים. היה צריך לנתח אותה ניתוח חירום עוד באותו לילה כדי להחזיר את עצם הזרוע למקומה. התברר שהיא שברה גם שלוש צלעות, שגרמו לה לכאב בלתי נסבל. אך למרות הצעות הרופאים היא סירבה לקחת משככי כאבים כלשהם.

במקום, היא מיהרה לעשות כמה שיחות טלפון ברגע שהתעוררה. העניין הראשון – למצוא את אגואדו – לא נשא פרי. האדמה כאילו בלעה את המומחית לזיהוי פלילי. היא החליטה לדחות את הנושא.

הדבר השני היה חשוב יותר.

היא הייתה מטפלת בכל הפרטים באופן אישי, אבל שוטר הוצב על דלת חדרה כדי למנוע ממנה בדיוק את זה. היעדרו של מנטור סיבך את התהליך, אבל אנטוניה היא לא מהטיפוסים שנכנעים בקלות.

מטרת השיחות – ארוכות ומתישות לאלה שמעבר לקו – הייתה לגבש פרוטוקול מדויק כדי למנוע מאדון וייט לברוח.

כל השיחות התחילו ב – ״אני מבטיח לך ש…״

״ואני מבטיחה לך, שאם לא תציית להוראות שלי מילה במילה, אתה וכל המשפחה שלך תהיו בסכנה.״

במקרים נואשים במיוחד אנטוניה אילצה את אחד מאנשי הקשר שלה במס הכנסה להתקשר לסרבן. אף אחד, אפילו המכובד שבהם, לא עמד באיום הזה.

״את אישה אכזרית, אבל אני אעשה את מה שאת מבקשת.״

״אני שמחה, כי יש לי הצעה חדשה. משלוח אוכל אחד ביום. שיונח בחדר הראשון. הדלת השנייה נפתחת רק אחרי שהראשונה נסגרת. אסור בשום שלב לאפשר לאחד מהסוהרים להיות במגע ישיר עם האסיר. ברור?״

״בסדר, גברתי. אלוהים, איזה טיפוס.״

״ככה אולי תצליחו להחזיק בו חמישה שבועות,״ אנטוניה אומרת אחרי חישוב קצר. ״בינתיים נחפש משהו סופי.״

״מה זאת אומרת סו…״

אנטוניה מנתקת בלי לומר שלום. יש לה עוד שיחה, שיחה שציפתה לה בלב כבד.

״בוקר טוב.״

״השאירו לי הודעה בקבלה להתקשר למספר הזה,״ קרלה אורטיז אומרת.

״איך ידעת שזו לא מלכודת?״

אנטוניה לא העזה ליצור שום דרך לתקשר עם קרלה אחרי שברחה כדי להציל את משפחתה, אפילו לא דרך קוד מוסכם. שום דבר לא נראה לה מספיק בטוח. היא אמרה לה ״אמצא אותך״, באמונה שלמה שזה מה שיקרה, אבל בלי שיהיה לה רעיון קלוש איך לעשות זאת.

אחרי שווייט אמר לה שהם בסן סלבדור, זה היה די פשוט. כיוון שהיא התקשרה בשעה מאוחרת למדי, היא השאירה הודעה בקבלה, אבל הוסיפה משהו קטן שיזכיר לקרלה את הלילה הארור במנהרה.

״מתברר שמי שהשאיר את ההודעה ביקש להוסיף מתחתיה ציור של ברווז.״

״זה הצליח? רוב האנשים לא יודעים לצייר.״

״אפשר היה לזהות את בעל החיים, בהתחשב בכך שהוא צייר אותו מסטול,״ קרלה צוחקת. ״אני חושבת שיש שני אנשים שרוצים לדבר איתך, אבל קודם ספרי לי חדשות טובות.״

״אתם חוזרים הביתה.״

״זה נגמר?״

״זה נגמר.״

קרלה פולטת אנחת רווחה ומעבירה את הטלפון לחורחה.

״אימא, טסתי במטוס! והקרינו לנו סרט. זה הסרט האהוב עליי עכשיו. את יודעת מהו?״

אנטוניה עונה שהיא לא יודעת, אבל היא תשמח לדעת.

וג׳ון?

המפקח גוטיירז התעורר בבית החולים בחוסר ודאות ורעב, יותר מאשר כאב ראש. הדבר הראשון שעשה היה לשאול על אנטוניה וסנדרה. כשסיפרו לו שאחת בחיים והשנייה מתה, הרעב החל לשחק תפקיד. נדרשו כמה אחיות כדי למנוע ממנו לרדת למזנון ולקנות כריך כשהוא שואג ״אני בסדר גמור. זו הייתה רק מכה קטנה". הוא סירב לגעת באוכל חסר הטעם והצבע שהונח לפניו וניזון מתפוחים ויוגורט, המאכלים היחידים שנראו לו בטוחים מספיק.

בסופו של דבר, אנטוניה בכבודה ובעצמה – עם יד מגובסת בסד וחלוק בית חולים שחושף את התחתונים – הלכה למסעדה קרובה כדי לחפש בשבילו משהו הגון לאכול.

״חמש ביצי עין ושלוש נקניקיות,״ אמר ג׳ון בקול חסר הבעה כשפתח את כלי הפלסטיק מהמסעדה.

״זה נראה לי הולם. אם אתה רוצה, אני יכולה לרדת להביא עוד…״

אנטוניה נעצרת באמצע המשפט כשהיא רואה את ג׳ון מתנפל על הביצים עם דמעות בעיניים.

הניתוח להוצאת שני מטעני הנפץ מעמוד השדרה היה הרבה יותר פשוט אחרי שהם נטרלו כמה מההגנות של וייט, אבל אנטוניה בכל זאת הביאה נוירוכירורג מארצות הברית שיסייע בתהליך. בחדר הניתוח היו שבעה אנשים, ועוד תשעה מומחים מכל קצוות תבל סייעו דרך האינטרנט. כשהבורג האחרון נפל לכלי הפלדה בצליל מתכתי מספק, נשמעה אנחת רווחה כללית שג׳ון מעולם לא שמע.

הוא גם לא הבין יותר מדי מהשיחה עם המנתח אחרי הניתוח. בין שאריות ההרדמה לשפה הזרה, ג׳ון קלט בקושי כמה משפטים. משהו כמו שהוא היה בכלא, ועכשיו הוא מסיים לכתוב ספר שיראה אור בקרוב. ג׳ון הניח שהבחור עובד עליו, אבל הוא הודה לו בחום, במיטב האנגלית שרכש בסנטוצ׳ו. לא נראה לו שהרופא הבין הרבה מעבר ל"תנקיו, תנקיו ורי מאץ׳".

הוא נשאר בבית החולים עוד כמה ימים. הפעם באה אליו אורחת לא צפויה. אמאצ׳ו בכבודה ובעצמה, שהֵפרה את הבטחתה לא לחצות את הגבול הבלתי נראה של נהר הדורו. היא התייצבה שם, שלחה מבט חשדני באנטוניה מזווית העין ושלחה אותה הביתה, "את בטח עייפה, ילדה, לכי הביתה. אני כבר אטפל בו. את טפלי בזרוע שלך." אחר כך שלפה מהתיק קופסה עם תבשיל דגים ולחם "מהמאפייה של גוֹרקָה, אתה יודע, הבן של בן דוד של מיידר. בחור מקסים. אני חושבת שהוא רווק, אתה יודע, אם תעזוב את העבודה הכל כך חשובה שלך בבירה ותחזור הביתה, למשפחה שלך, או שקשה להאמין". והוא, "יש לך תמונה של גורקה, אמאצ׳ו?" והיא, "הנה, תסתכל. ממש במקרה." וג׳ון הסתכל על דף הפייסבוק של מאפיית גורקה ליד תחנת המטרו בָּסָרָטָה ועל האופה שאוחז בגט ענק בכל יד ומחייך למצלמה.

והוא נתקף געגועים נוראיים, געגועים שאין דרך להרגיע. והוא אחז בידה של אמאצ׳ו, משך אותה אליו, נישק אותה על המצח ואמר לה משהו.

ואמאצ׳ו שמחה מאוד כששמעה את זה.

ואז שניהם התחילו לבכות.