מלכה אדומה 3: כלוב המלך

id="Untitled-1-4" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"> 1 מֵייר

אני קמה על רגליי כשהוא מניח לי.

השרשרת המטלטלת אותי מושכת בקולר הקוצים שעל צווארי. חודיה ננעצים בבשרי וכמעט מקיזים את דמי. פרקי ידיי הנתונים באזיקים גסים כבר מדממים מפצעים שנוצרו במהלך ימים ארוכים של שבי בחוסר הכרה. הצבע מכתים את שרווליי הלבנים בארגמן עמוק ובשני בוהק, ודוהה מדם חדש לישן כעדות ליסוריי שתוצג בפני חצרו של מֵייבֶן.

הוא ניצב מעליי בהבעה חתומה. שולי כתרו של אביו גורמים לו להיראות גבוה יותר, כאילו הברזל צומח מתוך גולגולתו. הוא נוצץ, כל חוד נראה כמו להבה מסתלסלת של מתכת שחורה שזורה פסי ארד וכסף. אני מתמקדת בחפץ המוכר עד זרא כדי שלא אצטרך להסתכל בעיניו של מֵייבֶן. הוא מושך אותי פנימה בכל זאת, מושך בשלשלת אחרת, שאני לא רואה אך מרגישה היטב.

יד לבנה מקיפה את פרקי ידיי הפצועים, עדינה באופן מפתיע. עיניי מזנקות אל פניו בניגוד לרצוני, לא מסוגלות להימנע מכך. חיוכו אינו נעים. דק וחד כתער, נשכני. ועיניו הן הגרועות מכול. אלה העיניים שלה, עיניה של אֶלָארָה. פעם חשבתי שהן קרות, עשויות מקרח חי. היום אני יודעת שלא. הלהבות הלוהטות ביותר בוערות בכחול, בדיוק כמו עיניו.

צל הלהבה. הוא בהחלט בוער, אבל חשכה מכרסמת בשוליו. כתמים דמויי חבורות בשחור ובכחול מקיפים את עיניו העטורות נימים כסופים. הוא לא ישן מספיק. הוא רזה מכפי שזכרתי, דק יותר, אכזרי יותר. שערו שחור כריק, מגיע עד אוזניו ומסתלסל בקצותיו, ולחייו עדיין חלקות. לפעמים אני שוכחת כמה הוא צעיר. כמה שנינו צעירים. מתחת לשמלה, חותם ה־מ' על עצם הבריח שלי צורב.

מֵייבֶן מסתובב במהירות כשהוא מחזיק בשרשרת שלי בכוח באגרופו, ומאלץ אותי לנוע איתו. ירח החג סביב כוכב לכת.

״אתם עדים לאסירה הזאת, לניצחון הזה,״ הוא אומר וזוקף את כתפיו מול הקהל העצום שלפנינו. שלוש־מאות כסופים לפחות, אצילים ואזרחים, שומרים וקצינים. אני מודעת עד כאב לזקיפים בשולי שדה הראייה שלי, גלימותיהם הלוהבות מהוות תזכורת מתמדת לכלובי המצטמק במהירות. גם שומרי אַרְוֶון שלי לעולם לא יוצאים מטווח הראייה, מדיהם הלבנים מסנוורים, יכולת ההדממה שלהם משניקה. עוד איחנק מלחץ נוכחותם.

קולו של המלך מהדהד על פני מרחביה המפוארים של כיכר סֶזָאר ורוטט ברחבי ההמון המגיב בהתאם. אי־שם יש ודאי מיקרופונים ורמקולים שאמורים להפיץ את מילותיו המרות של המלך ברחבי העיר, ובלי ספק גם בשאר הממלכה.

״הנה מנהיגת משמר הארגמן, מייר בָּארוֹ.״ חרף המצב שאני נתונה בו, אני כמעט נוחרת. מנהיגה. מות אימו לא שם קץ לשקריו. ״רוצחת, טרוריסטית, אויבת גדולה לממלכתנו. ועכשיו היא כורעת לפנינו, חשופה עד זוב דם.״

השרשרת נמשכת שוב ומטילה אותי קדימה, ואני פושטת את ידיי כדי להחזיר לעצמי את שיווי המשקל. אני מגיבה בקהות, בעיניים מושפלות. כל כך הרבה הצגות. כעס ובושה מסתלסלים בתוכי כשאני מבינה כמה נזק המעשה הפשוט הזה יגרום למשמר הארגמן. אדומים בכל רחבי נוֹרְטָה יצפו בי מרקדת על חוטיו של מֵייבֶן ויחשבו שאנחנו חלשים, מובסים, לא ראויים לתשומת ליבם, למאמציהם או לתקוותיהם. דבר לא יהיה רחוק יותר מהאמת, אבל אין דבר שאני יכולה לעשות. לא עכשיו, לא כאן, כשאני ניצבת על חוד הלהב של רחמיו של מֵייבֶן. אני תוהה באשר לקוֹרְוויוּם, עיר הצבא שראיתי נשרפת בדרכנו אל החֶנֶק. היו מהומות אחרי שידור המסר שלי. האם הייתה זו נשימתה הראשונה של המהפכה – או אולי האחרונה? אין לי איך לדעת ולא נראה לי שמישהו יטרח להביא לי עיתון.

קאל הזהיר אותי מהאיום במלחמת אזרחים לפני זמן רב, עוד לפני שאביו מת, לפני שנותר בלי דבר מלבד נערת ברק סוערת. מרד בשני הצדדים הוא אמר. אבל כשאני עומדת כאן, כבולה ברצועה מול חצרו של מֵייבֶן וממלכתו הכסופה, אני לא רואה פילוג. גם אחרי שהראיתי להם, אחרי שסיפרתי להם על הכלא של מֵייבֶן, על כך שיקיריהם יילקחו, על מלך ואימו שימעלו באמונם – אני עדיין האויבת כאן. זה גורם לי לרצות לצרוח, אבל אני יודעת שמוטב שלא אעשה זאת. קולו של מֵייבֶן תמיד יהיה רם משלי.

אימא ואבא צופים? המחשבה מעלה בי גל טרי של עצב ואני נושכת בכוח את שפתי כדי לבלום דמעות נוספות. אני יודעת שיש מצלמות וידיאו בסמוך, ממוקדות בפניי. גם אם אני כבר לא יכולה להרגיש בהן, אני יודעת שהן שם. מֵייבֶן לא היה מחמיץ את ההזדמנות להנציח את נפילתי.

הם עומדים לראות אותי מתה?

הקולר אומר לי שלא. למה לטרוח על ההצגה הזאת אם הוא רק מתכוון להרוג אותי? מישהי אחרת אולי הייתה מרגישה הקלה בתגובה לתובנה כזו, אבל קרביי קופאים מפחד. הוא לא יהרוג אותי. לא מֵייבֶן. אני מרגישה את זה במגעו. אצבעותיו הארוכות והחיוורות עדיין אוחזות בפרק ידי, ואילו ידו האחרת עדיין מחזיקה ברצועה שלי. גם עכשיו, כשאני שלו עד כאב, הוא לא מוכן להרפות. הייתי מעדיפה מוות על פני הכלוב הזה, על פני הדיבוק המעוות של מלך־ילד מטורף.

אני זוכרת את הפתקים שהשאיר לי, אלה שכל אחד מהם הסתיים באותה קינה מוזרה.

עד שניפגש.

הוא ממשיך לדבר, אבל קולו מתעמעם בראשי כמו זמזום של צרעה שמתקרבת יותר מדי ומורטת כל עצב ועצב. אני מסתכלת מעבר לכתפי. עיניי חולפות על פני קהל החצרנים שמאחורינו. כולם ניצבים גאים ונתעבים בבגדי האבל השחורים שלהם. לורד ווֹלוֹ לבית סאמוֹס ובנו, פְּטוֹלֶמוּס, מרהיבי עין בשריון הָבנה מצוחצח עם אבנט קשקשים כסוף מתוח מהירך עד הכתף. למראם אני רואה אדום שָני זועם. אני נאבקת בדחף להתנפל ולתלוש את העור מעל פניו של פְּטוֹלֶמוּס. לדקור אותו בליבו כפי שדקר את אחי שֵייד. תשוקתי נראית לעין ויש לו החוצפה לגחך אליי. אלמלא הקולר והשומרים הדוממים המגבילים את כל ישותי, הייתי הופכת את עצמותיו לזכוכית מעלה עשן.

משום־מה אחותו, אויבת מלפני חודשים רבים כל כך, לא מסתכלת בי. אֶוַונְגֶ'לִין, שגלימתה מנוקדת בגבישים שחורים דוקרניים, היא תמיד הכוכב המנצנץ במערכת אלימה שכזאת. אני מתארת לעצמי שבקרוב היא תהיה המלכה, אחרי שסבלה את אירוסיה למייבן כבר די זמן. מבטה בגבו של המלך, עיניה הקהות נעוצות במיקוד בוער בעורפו. רוח קלה מתחילה לנשוב, מעוררת את המסך המבריק של שערה הכסוף, מסיטה אותו לאחורי גבה, אבל היא לא ממצמצת. רק אחרי רגע ממושך נראה שהיא מבחינה בכך שאני בוהה בה. וגם אז, עיניה בקושי מהבהבות אל עיניי. הן ריקות מרגש. אני כבר לא ראויה לתשומת ליבה.

״מייר בארו היא אסירת הכתר, והיא תעמוד למשפט הכתר והמועצה. עליה לתת את הדין על פשעיה המרובים.״

איך? אני תוהה.

הקהל שואג בתגובה, מריע להחלטתו. הם כסופים, אבל ״פשוטים״, לא ממוצא אצילי. הם חוגגים על מילותיו של מֵייבֶן, אבל חצרו לא מגיבה. למעשה, חלקם עוטים פני אבן, אפורות, כעוסות. ואיש לא זועם יותר מבית מֶרַנְדוּס, שאת מלבושי האבל שלהם משסע הכחול הכהה של צבעיה הנתעבים של המלכה המתה. בעוד אֶוַונְגֶ'לִין לא הבחינה בי, הם נועצים את מבטיהם בפניי בריכוז מזעזע. עיניים בצבעי כחול בוער נעוצות בי מכל כיוון. אני מצפה לשמוע את לחישותיהם בראשי, תריסר קולות מתחפרים כמו תולעים בתפוח רקוב. במקום זאת יש רק דממה. אולי קציניו של אַרְוֶון הניצבים משני עבריי אינם רק סוהרים, אלא גם מגינים המחניקים את יכולתי וגם את יכולותיו של כל מי שעלול להשתמש בהן נגדי. פקודותיו של מֵייבֶן, אני מניחה. לאיש מלבדו אסור לפגוע בי כאן.

לאיש מלבדו.

אבל הכול כבר כואב. כואב לעמוד, כואב לזוז, כואב לחשוב. מתאונת המטוס, מהמערבל, ממשקלם המוחץ של השומרים המדמימים. ואלה רק פצעים גופניים. חבורות. שברים. כאבים שיחלימו אם יינתן להם הזמן. אי אפשר לומר אותו דבר על השאר. אחי מת. אני אסירה. ואני לא יודעת מה באמת קרה לחבריי לפני כך וכך ימים כשכרתּי את העסקה הזאת עם השטן. קאל, קִילוֹרְן, קמרון, אחיי בְּרִי וטְרָאמִי. הותרנו אותם מאחורינו בקרחת היער, אבל הם היו פצועים, משותקים, פגיעים. מֵייבֶן היה יכול לשגר כמה מתנקשים שרק היה רוצה ולהשלים את מלאכתו. מסרתי את עצמי עבור כולם, ואני אפילו לא יודעת אם מטרתי הושגה.

מֵייבֶן יענה לי על השאלה הזו אם אבקש ממנו. אני רואה את זה בפניו. עיניו מזנקות אל עיניי אחרי כל משפט נתעב, מדגישות כל שקר המושמע עבור נתיניו המעריצים. כדי לוודא שאני צופה, מקשיבה, מסתכלת בו. איזה ילד הוא.

לא אתחנן בפניו. לא כאן. לא כך. יש בי מספיק גאווה לשם כך.

״אימי ואבי מתו במלחמה מול החיות האלה,״ הוא מוסיף לזעום. ״הם מסרו את חייהם כדי לשמור על שלמותה של הממלכה הזאת, כדי לשמור על ביטחונכם.״

בהיותי מובסת כך, אני לא יכולה שלא לנעוץ מבטי זעם במֵייבֶן, לענות לאש שלו ברחישה משלי. שנינו זוכרים את מותו של אביו. את רציחתו. לחישותיה של המלכה אֶלָארָה חלחלו אל תוך מוחו של קאל והפכו את יורשו האהוב של המלך לכלי נשק קטלני. מֵייבֶן ואני צפינו בקאל כשאולץ להפוך לרוצחו של אביו, כשערף את ראשו ואיתו כל סיכוי שהיה לקאל לשלוט. ראיתי דברים איומים רבים מאז, ודווקא הזיכרון הזה עדיין רודף אותי.

אני לא זוכרת הרבה ממה שקרה למלכה מחוץ לקירות כלא קוֹרוֹס. מצב גופתה לאחר מכן העיד כאלף עדים על מה שברק לא מרוסן יכול לעשות לבשר האנושי. אני יודעת שהרגתי אותה ללא פקפוק, ללא חרטה, ללא צער. הסופה ההרסנית שלי ניזונה ממותו הפתאומי של שֵייד. התמונה הברורה האחרונה שיש לי מקרב קוֹרוֹס היא שלו נופל, ליבו מנוקב במחט הפלדה הקרה וחסרת הרחמים של פְּטוֹלֶמוּס. איכשהו פְּטוֹלֶמוּס חמק מזעמי העיוור, אבל המלכה לא. לפחות הקולונל ואני וידאנו שהעולם ידע מה קרה לה, והצגנו את גופתה במרוצת השידור שלנו.

הלוואי שלמֵייבֶן היו ולו מקצת מהיכולות שלה, כדי שיוכל להסתכל לתוך ראשי ולראות בדיוק איזה סוף הענקתי לאימו. אני רוצה שירגיש את כאב האובדן באותה מידה נוראה שאני חווה אותו.

עיניי נעוצות בו כשהוא מסיים את הנאום ששינן, ידו האחת מושטת כדי להציג טוב יותר את השלשלת הכובלת אותי אליו. כל מה שהוא עושה – מתוכנן, מבוצע לשם התמונה שהוא יוצר.

״נדרתי לעשות אותו הדבר, לשים קץ למשמר הארגמן ולמפלצות כמו מייר בארו, או למות בניסיון לעשות זאת.״

אז תמות, אני רוצה לצרוח.

שאגת הקהל מטביעה את מחשבותיי. מאות מריעים למלכם ולרודנותו. בכיתי כשחצינו את הגשר, לנוכח אנשים רבים כל כך שהאשימו אותי במות יקיריהם. אני עדיין מרגישה בדמעות מתייבשות על לחיי. ועכשיו אני רוצה לבכות שוב. אבל הפעם לא בעצב, אלא בכעס. איך הם יכולים להאמין בזה? איך הם יכולים לבלוע את השקרים הללו?

כמו בובה אני נשלחת מחוץ למחזה. בשארית כוחי, אני מטה את צווארי מעבר לכתפי בחיפוש אחר המצלמות, עיני העולם. תראו אותי, אני מתחננת. תראו איך הוא משקר. לסתי מתהדקת, עיניי מצטמצמות ואני מתפללת שאני מצליחה ליצור מצג של נחישות, מרד וזעם. אני נערת הברק. אני סערה. אבל בתוכי אני מרגישה כאילו זה שקר. נערת הברק מתה.

ובכל זאת יש דבר אחד אחרון שאני יכולה לעשות למען המטרה, ולמען האנשים שאני אוהבת שעדיין בשטח. הם לא יראו אותי כושלת ברגע האחרון הזה. לא, אני אעמוד. ואמנם אין לי מושג איך, אבל אני חייבת להמשיך להיאבק, אפילו כאן בבטנה של המפלצת.

עוד משיכה מאלצת אותי להסתובב בפניי אל נאספי החצר. כסופים קרים נועצים בי מבט, לעורם גוני רקע של כחול ושחור וסגול ואפור, עור שהחיים הוקזו ממנו, עם עורקי פלדה ויהלומים במקום כלי דם. הם לא מתמקדים בי, אלא במֵייבֶן עצמו. בהם אני מוצאת את תשובתי. בהם אני רואה רעב.

לשבריר שנייה, אני מרחמת על המלך־הילד הבודד כל כך על הכס. ואז, עמוק בפנים, אני מרגישה משב קלוש של תקווה.

אוי, מֵייבֶן. איך הסתבכת.

אני יכולה רק לתהות מי יכה ראשון.

משמר הארגמן – או האצילים והאצילות המוכנים לשסע את גרונו של מֵייבֶן ולקחת את כל מה שאימו מתה למענו.

הוא מוסר את הרצועה שלי לאחד האַרְוֶונים מייד כשאנחנו נמלטים במדרגות האש הלבנה, נסוגים אל תוך לועו הפעור של אולם הכניסה של הארמון. מוזר. הוא היה נחוש כל כך להשיג אותי בחזרה, להכניס אותי לכלוב שלו, אבל הוא משליך את השלשלאות שלי אף בלי מבט שני. פחדן, אני אומרת לעצמי. הוא לא מסוגל להביא את עצמו להסתכל בי כשזה לא לשם ההצגה.

״עמדת בהבטחה?״ אני תובעת בקוצר נשימה. קולי נשמע צורמני אחרי ימים שלמים של חוסר שימוש. ״אתה נאמן למילתך?״

הוא לא משיב.

שאר אנשי החצר מצטופפים מאחורינו. שורותיהם וטוריהם מתורגלים היטב, על בסיס מורכבויות סבוכות של מעמד ודרגה. רק אני לא במקומי. הראשונה בעקבות המלך, הולכת כמה צעדים מאחורי המקום שבו אמורה להיות המלכה. לא יכולתי להיות רחוקה יותר מהתואר הזה.

אני מעיפה מבט בסוהר הגדול יותר שלי, בתקווה לראות בו משהו מלבד נאמנות עיוורת. הוא לובש מדים לבנים, עבים, חסיני קליעים, רכוסים עד הסנטר. על ידיו כפפות בוהקות. לא משי, כי אם פלסטיק –גומי. אני מתכווצת למראן. חרף יכולת ההדממה שלהם, האַרְוֶונים לא ייקחו שום סיכונים איתי. גם אם ניצוץ שלי יצליח לחמוק על פני מתקפתם המתמדת, הכפפות יגנו על ידיהם ויאפשרו להם להחזיק בי רצועה, כבולה, כלואה. האַרְוֶון הגדול לא פוגש במבטי, עיניו ממוקדות נכחו ושפתיו מכווצות בריכוז. האחר נראה בדיוק אותו הדבר, ניצב מעברי האחר ומתקדם בדיוק באותו קצב כמו אחיו או דודנו. קרקפותיהם העירומות בוהקות, ואני נזכרת בלוקאס סאמוֹס השומר שלי, ידידי טוב הלב, שהוצא להורג רק מפני שאני קיימת, ומפני שניצלתי אותו. היה לי מזל אז כשקאל נתן לי כסוף הגון כל כך שישמור עליי כאסירה. ואני מבינה שיש לי מזל גם עכשיו. שומרים אדישים יהיה לי קל יותר להרוג.

כי הם חייבים למות. איכשהו. בדרך כלשהי. אם אני רוצה להימלט, אם אני רוצה להחזיר לעצמי את הברק, הם המכשולים הראשונים שעומדים בדרכי. השאר קלים לניחוש. הזקיפים של מֵייבֶן, השומרים והקצינים האחרים המוצבים ברחבי הארמון, וכמובן מֵייבֶן עצמו. אני לא עוזבת את המקום הזה אלא אם כן אני משאירה מאחור את גופתו – או את גופתי.

אני חושבת איך ארגיש אחרי שאהרוג אותו. אחרי שאכרוך את השלשלת שלי סביב צווארו ואסחט את החיים מתוך גופו. זה עוזר לי להתעלם מהעובדה שכל צעד נושא אותי עמוק יותר אל תוך הארמון, כשאני הולכת על פני שיש לבן, לאורך קירות מוזהבים, מתנשאים, תחת עשרות נברשות שבהן אורות בדולח מגולפים מלהבה. המקום יפהפה וקר בדיוק כמו שאני זוכרת. כלא של מנעולי זהב וסורגי יהלום. לפחות לא אצטרך להתייצב מול הסוהרת האלימה והמסוכנת ביותר. המלכה מתה. ובכל זאת, אני נרעדת למחשבה עליה. אֶלָארָה מֶרַנְדוּס. צילה חולף כרוח רפאים בראשי. פעם היא פרצה לתוך זיכרונותיי. עכשיו היא אחת מהם.

מישהו לבוש שריון חוצה את מבטי, חולף סביב שומריי ומתייצב בין המלך לביני. הוא מתאים את צעדיו לצעדינו, שומר נאמן גם אם אינו לבוש בגלימות או במסכה של זקיף. אני מתארת לעצמי שהוא יודע שאני חושבת לחנוק את מֵייבֶן. אני נושכת את שפתי ומתכוננת לצריבה החדה של מתקפת לחישה.

אבל לא, הוא לא מבית מֶרַנְדוּס. השריון שלו כהה כאובסידיאן, שערו כסוף, עורו לבן כירח. וכשהוא מסתכל בי מעבר לכתפו עיניו ריקות ושחורות.

פְּטוֹלֶמוּס.

אני מתנפלת כששיניי מושכות אותי קדימה, בלי לדעת מה אני עושה, בלי שיהיה לי אכפת. כל עוד אשאיר את חותמי. אני תוהה אם לדם כסוף יש טעם שונה מלאדום.

אני לא מגלה.

הקולר שלי נמשך בחדות לאחור ומושך אותי בפראות שכזאת שעמוד השדרה שלי מתקשת ואני מתרסקת לרצפה. קצת יותר חזק והייתי שוברת את המפרקת. נפץ הגולגולת על השיש גורם לעולם להסתובב, אבל לא מספיק כדי להשאיר אותי על הרצפה. אני מגששת, ראייתי מצטמצמת רק לרגליו המשוריינות של פְּטוֹלֶמוּס שניצבות עכשיו מולי. שוב אני מסתערת אליהן, ושוב הקולר מושך אותי לאחור.

״די עם זה,״ רושף מֵייבֶן.

הוא ניצב מעליי אחרי שנעצר לצפות בניסיונותיי העלובים להחזיר לפְּטוֹלֶמוּס כגמולו. גם שאר התהלוכה נעצרה, ורבים נעים קדימה כדי לראות את העכברושית האדומה המעוותת נאבקת לשווא.

הקולר כמו מתהדק סביב צווארי, ואני משתנקת, מושיטה את ידיי אל גרוני.

מֵייבֶן מצמיד את עיניו אל המתכת בעודה מתכווצת. ״אֶוַונְגֶ'לִין, אמרתי די.״

על אף הכאב אני מסתובבת ורואה אותה מאחוריי, אגרופה האחד קמוץ לצידה. כמוהו, היא נועצת מבט בקולר שלי. הוא פועם בתנועתו. ודאי תואם את הלמות ליבה.

״תן לי לשחרר אותה,״ היא אומרת, ואני תוהה אם שמעתי לא נכון. ״תן לי לשחרר אותה כאן ועכשיו. שחרר את השומרים שלה ואני אהרוג אותה, גם עם הברק.״

אני נוהמת אליה, כל כולי החיה שהם חושבים שאני. ״רק תנסי,״ אני אומרת לה ומייחלת בכל ליבי שמֵייבֶן יקבל את הצעתה. אפילו עם פצעיי, עם ימי השתיקה הארוכים, ועם יתרון השנים של הנערה המַגְנֶטְרוֹנית, אני רוצה את מה שהיא מציעה. כבר ניצחתי אותה בעבר. אני יכולה לחזור על כך. לפחות יש לי כאן הזדמנות. הזדמנות טובה מכל מה שיכולתי לקוות לו.

עיניו של מֵייבֶן עוברות בחדות מהקולר שלי לארוסתו, ופניו מזדעפות בנוקשות חורכת. אני רואה בעיניו כל כך הרבה מאימו. ״את מערערת על פקודותיו של מלכך, ליידי אֶוַונְגֶ'לִין?״

שיניה מבזיקות בין שפתיים צבועות בסגול. מעטה נימוסי החצר שלה מאיים לנשור, אבל לפני שהיא מספיקה לומר משהו שבאמת לא תהיה ממנו חזרה, אביה מתנועע קלות, וידו מתחככת בידה. המסר שלו ברור: צייתי.

״לא,״ היא נוהמת ומתכוונת לכן. צווארה נרכן ומטה את ראשה. ״הוד מלכותך.״

הקולר משתחרר, ומתרחב סביב צווארי עד לגודלו המקורי. ייתכן שהוא אפילו רפוי משהיה. חסד קטן הוא שאֶוַונְגֶ'לִין לא מדקדקת בפרטים כפי שהיא משתדלת להציג את עצמה.

״מייר בארו היא אסירת הכתר, והכתר יעשה בה כפי שיראה לנכון,״ אומר מֵייבֶן, וקולו נישא על פני כלתו הסוערת. עיניו חולפות על שאר החצר ומבהירות את כוונותיו. ״המוות טוב מדי עבורה.״

גל התלחשויות של קולות נמוכים עובר בין האצילים. אני שומעת לא מעט מתנגדים, אבל עוד יותר תומכים. מוזר. חשבתי שכולם ישתוקקו בכל מאודם שאוצא להורג, שאיתלה כמזון לנשרים ושדמי ישטוף איתו כל הצלחה שמשמר הארגמן עשוי היה להשיג. אבל אני מניחה שהם רוצים גורל גרוע יותר עבורי.

גורל גרוע יותר.

זה מה שג'ון אמר בעבר. כשראה מה צפון בעתידי, לאן מובילה דרכי. הוא ידע שזה מגיע. ידע וסיפר למלך. קנה מקום לצידו של מֵייבֶן במחיר חייו של אחי ושל חירותי.

אני מוצאת את ג'ון עומד בקהל, ורואה שהאחרים שומרים ממנו מרחק. עיניו אדומות, בוערות; שערו אפור בטרם עת ואסוף בזנב סוס מסודר. עוד דםחדש מחמד למֵייבֶן קָאלוֹרֶה, אבל על האחד הזה אין שלשלאות שביכולתי לראות. כי הוא עזר למֵייבֶן לבלום את משימתנו להציל לגיון של ילדים בעודה באיבה. הוא גילה למֵייבֶן את דרכינו ואת עתידנו. הגיש אותי בעטיפת מתנה למלך־הילד. בגד בכולנו.

ג'ון כבר בוהה בי, כמובן. אני לא מצפה להתנצלות על מעשיו, ולא זוכה לה.

״מה עם חקירה?״

קול שאיני מזהה נשמע לשמאלי. אבל אני מכירה את פניו.

סֶמְסוֹן מֶרַנְדוּס. לוחם זירה, לוחש פראי, דודנה של המלכה המתה. הוא מפלס לו דרך בכתפיו לעברי, ואני לא יכולה שלא להתכווץ. בחיים אחרים ראיתי אותו מאלץ את יריבו בזירה לדקור את עצמו למוות. קִילוֹרְן ישב לצידי וצפה כשהוא מריע, נהנה מהשעות האחרונות של חירותו. ואז מורהו מת וכל עולמנו התערער. דרכינו השתנו. והנה אני שרועה על שיש מושלם, קפואה ומדממת, פחותה מכלב לרגליו של מלך.

״היא טובה מדי לחקירה, הוד מלכותך?״ ממשיך סמסון ומצביע לעברי ביד לבנה אחת. הוא אוחז בי מתחת לסנטר ומאלץ אותי להרים את מבטי. אני נאבקת בדחף לנשוך אותו. אני לא צריכה לתת לאֶוַונְגֶ'לִין עוד תירוץ לחנוק אותי. ״חשוב על מה שהיא ראתה. על מה שהיא יודעת. היא המנהיגה שלהם – והיא המפתח להרס בני מינה הנאלחים.״

הוא טועה, ובכל זאת ליבי הולם בכוח בחזי. אני יודעת מספיק כדי לגרום נזק רב. האי טאק מבזיק לנגד עיניי, וגם הקולונל והתאומים ממונפורט. הסתננות הלגיונות. הערים. הוויסלים, השורקים ברחבי המדינה, מובילים כעת פליטים אל מקומות מבטחים. סודות יקרים הנשמרים בקפידה ויתגלו עד מהרה. כמה יסכן הידע שלי? כמה ימותו כשיפצחו אותי?

וזה רק המודיעין הצבאי. גרועים יותר החלקים האפלים במוחי. הפינות שבהן אני מחזיקה בשדים הגרועים ביותר שלי. מֵייבֶן הוא אחד מהם. הנסיך שזכרתי ואהבתי וייחלתי שיהיה אמיתי. והיה גם קאל – מה שעשיתי כדי לשמור עליו, מה שהתעלמתי ממנו, והשקרים שאני מספרת לעצמי על נאמנויותיו. בושתי ושגיאותיי נוגסות ומכרסמות בשורשיי. אני לא יכולה לאפשר לסמסון – או למֵייבֶן – לראות דברים כאלה בתוכי.

בבקשה, אני רוצה להתחנן. שפתיי לא נעות. ככל שאני שונאת את מֵייבֶן, ככל שאני רוצה לראות בסבלו, אני יודעת שהוא הסיכוי הטוב ביותר שלי. אבל תחינה לרחמים מול בעלי־בריתו החזקים ביותר ואויביו הגרועים ביותר רק תחליש מלך חלש ממילא. ולכן אני שותקת ומתאמצת להתעלם מלפיתתו של סמסון בלסתי, ולהתמקד רק בפניו של מֵייבֶן.

עיניו מוצאות את עיניי למשך הארוך ברגעים, והקצר שבהם.

״קיבלתם את פקודותיכם,״ הוא אומר בקצרה ומניד בראשו אל שומריי.

אחיזתם תקיפה אבל לא חובלת והם מקימים אותי על רגליי, משתמשים בידיים ובשלשלאות כדי להנחות אותי החוצה מההמון. אני מותירה את כולם מאחור. אֶוַונְגֶ'לִין, פְּטוֹלֶמוּס, סמסון ומֵייבֶן.

הוא מסתובב על עקבו ופונה בכיוון המנוגד, אל הדבר היחיד שנותר לו להתחמם בו.

כס מלכות של להבות קפואות.