מלכודת כפולה

ליבה של רוז או'מאלי דהר. עורה היה דביק, כפות ידיה היו מיוזעות, והיא הייתה מסוחררת. בעיקרון היא הפגינה את כל הסימנים המבשרים על התקף חרדה רחב-היקף, או איזו התפרקות רגשית וגופנית, ממש כאן, על מכסה האסלה הסגור בשירותים של אחד מבתי-המלון האקסקלוסיביים ביותר במנהטן.

סביבתה היוקרתית רק החמירה את המצב. הדגישה את העובדה שהיא לא אמורה להיות כאן. הדגישה את העובדה שזה לא העולם שלה. הוריה הגיעו מאירלנד לקווינס, ואפשר לומר, בלשון המעטה, שהיא הרגישה כמו דג מחוץ למים.

השתקפותה במראה שעל גב דלת התא הציגה אישה זרה. אישה זרה, מטופחת ואלגנטית. שערה הבלונד-תות באורך הכתף, שהיה גלי מטבעו, היה מבריק וחלק ואסוף בקשר מתוחכם על עורפה.

רוז הבחינה במעורפל שיש לה צוואר. היא מעולם לא שמה לב לכך קודם.

רק החצי התחתון של פניה נראה לעין משום שהשאר כוסה במסכה מעוטרת עדינה, בצבעי שחור וזהב. עיניה זהרו ונראו מפוחדות מאוד וירוקות וכמעט קודחות. פיה היה צבוע באדום צעקני. לחייה היו סמוקות.

היא הניחה את גב ידה על לחי בוערת אחת.

הקלה שטפה אותה לרגע. זה העניין: היא כנראה חולה. היא התעלמה מהקול הקטן שציין שהם בעיצומו של אביב ניו-יורקי חריג בחומו, ושכנעה את עצמה שהיא לא יכולה לצאת לשם עכשיו – היא תדביק בחיידקים שלה את כל האנשים החשובים ביותר במנהטן.

אך בדיוק כשעמדה לקום, שמלתה השחורה השקופה מנצנצת במראה, הדלת הראשית של השירותים נפתחה וכמה נשים נכנסו בפטפוט נרגש. רוז חזרה להתיישב ותחושת כישלון שקעה בעצמותיה.

מובן שהיא לא חולה.

אך היא עדיין לא הייתה מוכנה להתייצב פנים אל פנים מול מישהו. למרבה המזל, היא הייתה בתא האחרון, הרחוק ביותר מהדלת. היא תחכה עד שהנשים יעזבו.

אחת מהנשים שנכנסו לחדר – רוז העריכה שהיו שתיים – דיברה בלחישה רמה ולא דיסקרטית. "אוי, אלוהים! ראית אותו? כלומר, אני יודעת שהוא חתיך הורס – אבל ברצינות. אני חושבת שהשחלות שלי פשוט התפוצצו."

טון קולה של האישה השנייה היה יבש ועוקצני. "טוב, זה סתם בזבוז של ביציות טובות. כולם יודעים שהוא לא רוצה שום קשר לירושה שהמשפחה שלו תעמיד לרשות כל ילד שייוולד לו – הוא אפילו שינה את שמו כדי להתרחק מהם!"

החברה הייתה המומה. "מי מפנה את גבו למיליארדים של דולרים ולשם משפחה שמקורו במייפלאוור?"

קרביה של רוז התכווצו בכאב. היא ידעה בדיוק מי: הגבר הידוע ביותר לשמצה במסיבה. זאק ואלנטי. הוא כאן. היא קיוותה שאולי הוא לא יגיע. אבל הוא הגיע. ועכשיו דפיקות הלב חזרו.

הנשים עדיין ריכלו תוך קולות של פשפוש בתיק.

"כולם חשבו שהוא סובל מהתמוטטות עצבים או משהו אחרי שהוא הבריז לאדיסון קרמייקל בכנסייה, אבל האיש קם מעפר פשוטו כמשמעו."

הקולות הונמכו, ורוז מצאה את עצמה נוטה לעבר הדלת כדי לשמוע.

"אומרים שעכשיו הוא הגבר הפנוי הכי עשיר בארצות-הברית."

"אבל קלטת את המסר שהוא משדר? קר נורא – וקודר. כאילו, מותר להסתכל, אבל אסור לגעת."

הקול האחר נעשה חולמני. "אני יודעת... הטיפוסים המהורהרים, השקטים, האלה כל-כך מושכים."

רוז שמעה קול התזה של משהו שנשמע כמו בושם ונחירה לעגנית. "אני חושבת שזה קשור יותר לעובדה שהוא מכרה זהב מהלך לכל אישה שתצליח להפוך אותו לאביו של התינוק שלה. הוא אולי לא מעוניין בהון המשפחתי שלו, אבל אני למשל לא הייתי מסרבת לכסף – ומי שתלד את התינוק שלו, תזכה בגישה להון המפורסם של לינדון-הולט."

רוז בחרה ברגע המדויק שבו הדהדו המילים בחדר כדי לאבד את שיווי משקלה ונפלה בקרקוש על דלת התא. היא התאבנה באימה כשדממה מחרידה השתררה בשירותים. אחר-כך שמעה לחישות חרישיות בהולות ונקישות עקבים מהירות כשהנשים עזבו שוב.

היא חזרה לשבת על מכסה האסלה ושפשפה את כתפה שנחבלה בדלת. היסטריה התעוררה בה. כפי שהנשים הללו ציינו זה עתה, זאק ואלנטי היה, קרוב לוודאי, הגבר שהכי פחות צפוי להכניס אישה להריון, הודות לניכורו המתועד היטב ממשפחתו – ניכור שאיש לא ידע מה הסיבה לו. אך זה לא עצר את הספקולציות הבלתי פוסקות בשאלה למה. הוא אפילו לא הגיע להלוויית אביו כשהאיש נפטר לפני כמעט שנה.

אחרי הקרע ומות אביו, גרסה חדשה של צוואת לינדון-הולט הודלפה אל התקשורת. הצוואה חשפה שאם לזאק ייוולד ילד, בן או בת, הילד הזה יירש את כל ההון של לינדון-הולט במקום זאק – כל עוד יישא כמובן את השם לינדון-הולט. רבים חשדו שפרטי הצוואה הודלפו במתכוון.

כך שכעת, אם ייוולד לזאק ואלנטי ילד, יופעל עליו לחץ עצום לא לשלול מהילד את הירושה החוקית שלו, ולאמו של הילד תהיה אמירה בעניין – כולל בעניין שמו של הילד... משהו שזאק ואלנטי היה, ללא ספק, מודע לו ושקרוב לוודאי עמד מאחורי הצוואה שהודלפה במזיד.

וזה החזיר את רוז או'מאלי לסיבה שהיא הייתה שם מלכתחילה. היא הייתה שם כדי לפתות בדם קר את זאק ואלנטי – אחד מהרווקים הנחשקים ביותר בעולם – כשכוונתה, מופרכת ככל שתישמע, הייתה לנסות להיכנס להריון ממנו.

רוז נדהמה מחדש ממה שהסכימה לעשות. רק עכשיו, מקץ יום, הפאניקה והפחד שהובילו אותה להגיע להחלטה זו התפוגגו מעט והחזירו אותה למציאות הקרה והקודרת, ולהבנה שהיא עשתה עסקה עם השטן.

השיחה של רוז עם המעסיקה שלה, גברת לינדון-הולט, עדיין הייתה חרותה במוחה – חרותה כמו עיניה הכחולות, הקרות כקרח, של האישה השמורה להפליא.

אמו של זאק ואלנטי החזיקה את החוזה החתום ואמרה, "את מחויבת עכשיו לתנאי ההסכם הזה, רוז. אם תהרי מהבן שלי ותדאגי שהילד יקבל בלידתו את השם לינדון-הולט, הוא יירש הכול. וברגע שאני אקבל אישור להריון שלך, אביך יתאשפז בקליניקה ויקבל את הטיפול הרפואי הכי טוב בשביל הבעיה שלו."

גברת לינדון-הולט המשיכה ואמרה, "אבל אם תפרי את תנאי הסכם הסודיות ותחשפי את הפרטים האלה באוזני מישהו, הצוות המשפטי שלי יתבע אותך בכל הכוח. במקרה שייוולד לך תינוק, אבל לא תצייתי לתנאים האלה, אני ארסק אותך. מיותר לציין שתקרית משפטית ביני –" בשלב זה היא סקרה את רוז בהפגנתיות מלמעלה עד למטה "– לבין משרתת זה לא מאבק שתרצי לנהל."

משמעותו של המעשה המונח על הכף הלמה ברוז. היא פלטה, "מה גורם לך לחשוב שגבר כמו הבן שלך יסתכל בכלל על מישהי כמוני?"

האישה המבוגרת יותר פסעה לאחור וכיווצה את עיניה המחושבות. "גבר ציני ומשופשף כמו זאקארי...? הוא יסתכל. הוא לא יכול שלא לשים לב ליפהפייה רעננת פנים כמוך. את פשוט צריכה לוודא שהוא לא יסתפק בשימת לב."

רוז חזרה אל ההווה והתבוננה בעצמה במראה. היא לא הרגישה רעננת-פנים או יפהפייה. היא הרגישה מגוחכת, מוכתמת. צעקנית. עם לחייה הסמוקות והשפתון האדום. בהתקף של שאט נפש עצמית, היא תפסה כמה ממחטות ומחתה את השפתון משפתיה.

היא לא מסוגלת לעשות את זה. אסור היה לה להסכים לתוכנית משונה כזאת.

היא נעמדה מתוך החלטה לעזוב את המקום ולהודיע לגברת לינדון-הולט שעליה למצוא לעצמה פתיינית דוחה אחרת. אך הסיבה שהיא הסכימה לעשות זאת מלכתחילה חזרה אליה כמו סטירה בפרצוף, והיא התיישבה בחזרה בכבדות.

אביה. פניו מלאות כאב. חיוור. מאבד תקווה. בגיל חמישים ושתיים, צעיר בהרבה מכדי להתייצב מול מוות בטוח, אם לא יעבור את הניתוח הדרוש לו.

ניתוח שהיה מחוץ להישג ידם של נהג-לשעבר ומשרתת צנועה, שברשותם ביטוח הבריאות הבסיסי ביותר.

זו הייתה עובדה שגברת לינדון-הולט ניצלה והשתמשה בה, מפיקה תועלת מהפחד ומהפאניקה של רוז. אביה עבד כנהג של משפחת לינדון-הולט עד שמר לינדון-הולט נפטר. לאחר מכן שכרה גברת לינדון-הולט עובדים חדשים, אפילו בלי לומר לו תודה על שנות השירות. עם זאת, רוז המשיכה להחזיק בעבודתה, וזו הייתה הקלה באותו הזמן.

זמן קצר לאחר מכן החל אביה לחוש ברע ובסופו-של-דבר אובחן כסובל מבעיית לב נדירה, בעיה שהייתה קטלנית אם לא טופלה.

רוז נאבקה במצפון שלה. המחשבה שאביה ייכנע להידרדרות בלתי נמנעת הייתה קשה מנשוא. היא כבר איבדה את אמה – בגיל צעיר מדי. אביה היה כל מה שנותר לה. לא הייתה להם משפחה נוספת באמריקה. ואפשר יהיה להציל אותו בקלות, אם הוא יעבור את הניתוח. הניתוח שגברת לינדון-הולט הסכימה לממן אם רוז תעשה את זה...

היא הביטה בעיניה הבורקות ובלחייה הסמוקות בקדחתנות. היא אמרה לעצמה שעליה לנסות למצוא את זאק ואלנטי, אך אם לא תמצא אותו – או אם תמצא אותו והוא לא יביט בה פעמיים, דבר שהיא צפתה לחלוטין – היא תעזוב. לפחות היא תדע שניסתה כמיטב יכולתה.

ואז היא תדאג מה לעשות עם אביה. אבל לפחות היא תיתן לזה צ'אנס.

זאק ואלנטי סקר במבטו את אולם הנשפים המבריק, הגדול, מהעמדה האנטי-חברתית שלו, שעון על עמוד בירכתי החדר. החלל השופע הבהיק מאלף תכשיטים יקרי ערך שפרסמו את מעמדן החברתי של הנשים הכחושות כמו שלטי ניאון בוהקים מעל ראשיהן.

אישה אחת חלפה על פניו, כמעט כורעת תחת משקל תכשיטיה הזולים. ידה לא נראתה חזקה מספיק כדי לשאת את הטבעת עם אבן האודם הענקית שעל האצבע המורה שלה. פתאום היא הבחינה בו ועיניה נפערו בתנועה קומית מאחורי מסכתה המשופעת בנוצות כשרגליה כמעט כשלו.

מסתבר שהמסכה השחורה והמאופקת שלו לא הסתירה ביעילות את זהותו. פיו של זאק נחשק. כאילו הוא נזקק להוכחה שהוא עדיין הילד הרע של מנהטן, אחרי שסיפק את הסקנדל הגדול ביותר שטלטל את האי זה עשורים כשהוא, זאקארי לינדון-הולט – הבחור המחונן ומי שצפוי לרשת את תואר המלך הלא מוכתר של ניו-יורק – התנתק ממשפחתו וויתר על ירושתו.

שלא לדבר על כך שהבריז לארוסתו באחת הכנסיות הגותיות העתיקות ביותר של מנהטן בשמלת הכלה של אוסקר דה לה רנטה שנתפרה במיוחד עבורה.

אדיסון קרמייקל, ואספית בעלת דם כחול מראשה הבלונדיני הבוהק ועיניה הכחולות ועד בהונותיה, הייתה בראש ובראשונה תוצר של החינוך והרקע שלה – והיא הייתה עקשנית כמו ג'ק ראסל טרייר. בתוך שנה היא התחתנה לתוך שושלת משפחתית פוליטית ידועה והייתה כעת רעייתו של סנטור ניו-יורקי.

כשזאק נתקל בה כעת, היא חייכה אליו בקמצוץ זעיר של רשעות בלבד – הנתק שלו ממשפחתו עמעם, במידת מה, את השפלתה הפומבית.

הוא לא חשש שיגרום לה לטראומה רגשית – הם הרי לא היו מאוהבים. יחסיו איתה היו העמדת פנים כמו שאר חייו באותה העת. הוא רק שמח שגילה את האמת המכוערת על משפחתו לפני שנכנס כהלום שינה לכלא אמיתי בהשראת הוריו.

הוא גידף חרש ותיקן את עצמו: בהשראת סבו וסבתו.

כל ילדותו הוא סבר שהם הוריו עד שנודע לו אחרת, כשהעולם המוכר לו התפוצץ ללא היכר.

אך הוא נותר עומד.

ואחרי שההלם התפוגג, הוא גילה שכל מה שעניין אותו היה הבגידה המחרידה בשני האנשים שהביאו אותו לעולם. הוא גמר אומר לכבד את אביו ואמו האמיתיים – לא את האנשים שגידלו אותו כאילו הוא אורח לא רצוי בביתו שלו.

באותו יום הוא הרגיש שגורלו האישי קם מעפר, משוחרר מהעול המכביד של השם האדיר לינדון-הולט שאיתו מעולם לא הרגיש לגמרי בנוח. לכן הוא התנער ממנו, וגם מכל שאר הדברים שכבלו אותו לשם הזה. והוא מעולם לא הביט לאחור.

הוא היה נחוש בדעתו להפוך את השם ואלנטי לשם-דבר כמו השם שאיתו נולד. הוא חב זאת לאביו האיטלקי, המהגר שהעז להתאהב בנסיכה לבית לינדון-הולט ושבעיני משפחתה הכתים את יופייה האריסטוקרטי...

העובדה שחלק ניכר מעושרו של זאק הגיע כעת מהקריירה החדשה שלו כמלונאי וכבעל מועדוני לילה, הסבה לו שביעות רצון רבה – כי הוא ידע מצוין כמה זה הכעיס את סבו.

שלא לדבר על הכותרות בצהובונים שהתלוו לפתיחת מועדון הלילה האחרון שלו, כשדוגמנית-העל הנוכחית, שכונתה האישה היפה ביותר בעולם, נצפתה עוזבת את דירתו למחרת מאוחר בבוקר במראה מסופק מינית ופרוע בצורה סקסית.

אז למה אתה לא מחזיר לה טלפון? שאל קול קטן נבזי, קול שזאק ניסה להתעלם ממנו. הסקס היה... מספק. אך האמת היא שהמפגש ביניהם הזכיר לו קצת יותר מדי את תחושת הניתוק שחווה כשגילה את התרמית במשפחתו. כאילו שום דבר לא באמת אמיתי. כאילו הוא דמות דמיונית...

אבל הוא לא היה דמות דמיונית. הוא היה אדם בשר ודם ואמיתי מאוד. והאנשים האלה יכולים לשלוח מבטים נבזיים וללחוש כאוות נפשם – כי זאק ואלנטי נהנה לשמש כתזכורת מתמדת לכך שהם כולם חלק מהפסאדה, בדיוק כפי שהוא היה. תזכורת לכך שהם צבועים ושהם עלולים ליפול ממעמדם הרם, כפי שקרה לו. אף שהוא לא באמת נפל – הוא קפץ.

הוא גלגל את כתפיו הכלואות בחליפת הטוקסידו בת שלושת החלקים, התפורה למידותיו, והרגיש קלאוסטרופובי ונרגז בגלל הכיוון צר האופקים של מחשבותיו.

הוא הביט סביב וחיפש אחר הסחת דעת.

הבלח של תנועה בראייתו ההיקפית משך את מבטו ימינה. הוא גילה שמבטו נח על דמות דקיקה של אישה בשמלה ארוכה, שחורה, חשופת גב.

פניה היו מוסבות ממנו – במרחק של כשלושה מטרים ממנו. עד כה לא משהו ראוי לציון – זאק ראה נשים לבושות בהרבה פחות ממנה בשם האופנה, גם אם גבה אכן היה חיוור ביותר ועמוד השדרה שלה התעקל בפיתוי ממש לפני שנעלם תחת שמלתה. אך משהו בה גרם לו להמשיך להביט, ותוך כדי צמצום מבטו הוא שם לב ברטט מודעות ששמלתה מפתה בשקיפותה.

היא התנועעה באותו רגע – מעבירה את משקלה, מתמתחת מעט כאילו היא מחפשת מישהו בקהל – והשמלה חשפה קימורים דקים אך ברורים, פלחי ישבנה הזקור עטופים בתחתונים שחורים. עיניו טיילו במעלה גבה הארוך והדק, אל שיער בלונד-תות אסוף, שחשף צוואר חינני.

הקצוות של הסרט השחור של מסכתה השתרכו בין הקווצות האדמדמות-זהובות, וזאק נתקף דחף מטורף לגשת אליה ולהסיר את המסכה. לסובב אותה אליו. הוא רצה לראות אותה.

הוא נד קלות בראשו, כאילו רצה לטהר אותו, ותהה מה קורה לו לעזאזל. נשים, לרוב, לא צדו את תשומת ליבו בלי להתאמץ.

היא ביצעה חצי פנייה לעברו, וזעזוע המודעות הפך למשהו הרבה יותר ארצי וחזק. השמלה השחורה חשפה מידה מופרזת של עור חיוור, אף שהיא הייתה מכוסה מצוואר ועד קרסול, וזאק גילה שהוא עוצר את נשימתו כשמבטו נח על שדיה. הם היו קטנים יחסית, אך מעוצבים להפליא, זקופים ודחוקים אל הבד הדקיק.

מסתבר שהיא לא לבשה חזייה, שכן השמלה הייתה חשופת גב. הבנה זו שלחה זרם חום ישירות אל מפשעתו, וזאק מצא את עצמו נתון לאותם פרצים הורמונליים שנער מתבגר עשוי לחוש למראה התמונות הראשונות שלו של נשים עירומות.

תווי פניה הוסתרו, ברובם, תחת המסכה, אך הוא הבחין בפה בשל ובלסת עדינה. הכול בה היה חינני... נשי. היא החזיקה גביע שמפניה מלא בידה, וממקום עמידתו הוא ראה כמה לבנים מפרקי אצבעותיה. הוא קלט שהיא נראית לחוצה או מתוחה.

הוא קימט את מצחו, אך בדיוק אז חלף לידה מלצר והיא מיהרה לפסוע קדימה, להניח את כוסה על המגש שלו ולהסתובב שוב. כאילו הגיעה לאיזו החלטה. היא החלה לצעוד לכיוון הנגדי בתנועות קופצניות, כמעט לחוצות, אך לא הגיעה רחוק משום שקבוצה גדולה של גברים חסמה את דרכה. היא נעצרה בהיסוס ונמתחה קדימה כאילו ניסתה למצוא מעבר אחר.

סקרנותו של זאק התעוררה כפי שלא קרה זה זמן רב – אם בכלל. כי אם היה דבר אחד שהוא ידע על הקהל כאן, זה שכולם הרגישו ראויים ואף אחד לא היסס... בשום עניין. הם הסתערו קדימה בלי לתת את הדעת לכללי ההתנהגות המקובלים. לכן היא הייתה חריגה בנוף, וזאק היה פתאום ערני לחלוטין ומרוכז להפליא.

רוז הרגישה שילוב של אימה מבחילה והקלה. היא לא ראתה את זאק ואלנטי בשום מקום. ובזה הרגע היא רצתה רק להסתלק משם – מהחדר המחניק הזה, המלא אנשים שלבושים כמו טווסים נוצצים, מקום שלא השתלבה בו, בשמלה שגרמה לה להרגיש כמו פרוצה.

הסטייליסטית שגברת לינדון-הולט שכרה התנהגה כמו קצינת צבא, נובחת על רוז להתלבש. כשהיא ניסתה למחות, האישה נתנה בה מבט נוקשה כפלדה ואמרה, "אני תודרכתי, ואת לובשת את השמלה הזאת."

השפלה הזדחלה במעלה גבה של רוז כשחשבה על ההוראות שהסטייליסטית בוודאי קיבלה: היא צריכה להיראות טוב מספיק כדי לצוד את עינו של בני, אבל מופקרת מספיק כדי לגרום לו להאמין שהיא בעניין.

רוז נשטפה שוב הקלה מהמחשבה שזאק ואלנטי כנראה כבר עזב. היא עודדה את עצמה שממילא הוא לא היה מסתכל עליה בכלל. האיש לקח לעצמו דוגמניות-על כמאהבות, למען השם! לא משרתות חיוורות ומנומשות, שעבדו בבתים גדולים ונקלעו לתרמית שהייתה פשוט מרושעת.

דרכה של רוז עדיין הייתה חסומה בגלל קבוצת גברים, והיא קפצה את ידיה לאגרופים וגמרה אומר להידחק ביניהם אם לא תהיה לה ברירה.

"אני מקווה מאוד שאת לא מתכננת להכניס אגרוף לראש העיר של ניו-יורק. אני בטוח שהוא יאפשר לך לעבור אם תבקשי יפה."

הקול היה עמוק וסקסי וקרוב מאוד לאוזנה של רוז. היא הסתובבה מהר בבהלה ונתקלה פנים אל חזה בגוף גבוה וחזק. היא נאלצה להרים עיניים, ולהרים עוד, כדי לראות את פניו של האיש.

ליבה עמד מלכת.

אפילו המסכה השחורה הקטנה לא הצליחה להסתיר את זהותו.

זאק ואלנטי. הוא לא עזב. הוא היה ממש לידה.

המסכה הסתירה את החלק העליון של פניו, אך לא את העיניים הכחולות, החודרות, שהביטו בה. הוא היה מפורסם בעיניו הכחולות. חלק כינו אותן קפואות, אך בזה הרגע היא הרגישה רק בחום מטריד שוטף את גופה.

המחשבה הראשונה של רוז הייתה שתמונות לא יכלו להכין אותה למפגש עם הגבר בשר ודם. הוא התנשא מעל המטר ושבעים סנטימטרים המרשימים שלה, וכתפיו היו רחבות דיין כדי לחסום את החדר שמאחוריו.

שערו היה חום זהוב כהה, סמיך וגלי. הוא היה כהה – כהה מכפי שנראה בתמונות – עם לסת קשה ופה תקיף וחושני, שכרגע היה מעוקם בהבעה סקסית.

הוא נטף קסם קליל וחינניות שהתלוו לחינוך מושלם ולעושר עצום. הוא הזכיר לרוז את המראה שהעניקה בדמיונה לג'יי גטסבי מגטסבי הגדול כשקראה את הספר. אריסטוקרטי. לא נגיש. חתיך הורס. יצור מצליח.

משהו עמוק ולא מוכר התעורר לחיים ברוז, מטריד בעוצמתו. לוהט. היא הבינה: מודעות מינית. זה היה כמו להתחבר לשקע חשמלי. חייה המגוננים יחסית עם אביה, אחרי שאמה מתה, לא השאירו לה זמן רב להתרועעות עם בני המין השני. רוז הייתה עסוקה מדי בדאגה לאביה ולבור הייאוש העמוק שלתוכו נפל.

זאק ואלנטי היטה את ראשו הצדה בעיניים נוצצות. "אני מניח שאת מסוגלת לדבר?"

רוז מצאה תא מוח אחד שלא קפא מהלם והנהנה בראשה. "כן," אמרה רפות ואחר-כך התעשתה וחזרה ביתר תקיפות, "כן, אני מסוגלת לדבר."

"איזו הקלה." הוא הושיט לה יד וחייך. "זאק ואלנטי – נעים להכיר."

חיוכו ניחן בכוח חשמלי, כמו שמש בשיא זריחתה. רוז התאפקה שלא לפלוט, אני יודעת בדיוק מי אתה.

היא נשמה עמוק. "אני רוז."

ידו עטפה את ידה. חמה וחזקה. מחוספסת קמעה. הוא לא היה טיפוס עירוני רכרוכי. בין רגליה התעוררה תגובה.

"רק רוז?"

היא עמדה לספק את שם משפחתה אך פתאום חשבה על משהו ובטנה צללה בפאניקה. הוא עלול לזהות את שמה – היא ואביה עבדו אצל משפחתו. היא חשבה במהירות ואמרה, "מרפי. רוז מרפי." זה היה שם הנעורים של אמה.

"עם שם וצבע כאלה את יכולה להיות אך ורק אירית."

רוז הזיעה. "ההורים שלי היגרו לכאן ממש לפני שנולדתי."

היא משכה את ידה מידו. על אף שפגשה אותו עכשיו, היא עדיין לא הייתה מסוגלת לעשות את זה. היא קפצה מעל הפופיק, למים עמוקים מדי... האם גברים כמו זאק ואלנטי לא אמורים להיות מוקפים בשומרי ראש? אך הוא לא היה. הוא היה כמו זאב בודד. זו הייתה תוכנית מטורפת, תוכנית שהיא בשום אופן לא יכלה לבצע.

היא פסעה לאחור.

"לאן את הולכת?"

לשונה הייתה גדולה מדי בשביל פיה. "אני צריכה ל... ללכת..." אמרה ללא שכנוע.

"בלי לרקוד?"

הוא הושיט לה שוב את ידו ועכשיו הוצפה רוז פאניקה מסוג שונה. "אני לא רוקדת."

"אני מתקשה להאמין לזה – מי לא יודעת לרקוד?"

מישהי שכל חייה צפתה בבנות כיתתה הולכות לשיעורי ריקוד ושקברה את קנאתה משום שידעה שהוריה לא יכולים להרשות לעצמם לשלוח אותה.

רוז, שהתרגזה פתאום למצוא את עצמה במצב הזה ובמקום הזה, אמרה בחדות, "טוב, אני לא... ואני באמת צריכה ללכת."

היא פנתה ממנו, אך הרגישה יד סוגרת על זרועה ומושכת אותה בחזרה. ארור יהיה האיש. למה הוא לא נותן לה ללכת? היא כבר החלה להתחרט על חדות דיבורה. לא היה לזה שום קשר אליו. טוב, היה לזה... אבל הוא לא היה מודע לכוונותיה המרושעות.

אוה, אלוהים. הייתה לה בחילה.

הוא הניח את ידיו על זרועותיה כעת, והיא הביטה בפנים המושלמות הקלאסיות הללו.

הוא היה מודאג. "לא התכוונתי להעליב אותך."

כצפוי, תאי מוחה של רוז התפזרו שוב תחת מבטו הכחול. "לא העלבת אותי. סתם הגבתי בטיפשות – אני מצטערת."

פיו התרומם בדרכו הסקסית. "זו הייתה המריבה הראשונה שלנו?"

בטנה של רוז צללה באופן מדאיג. "אתה ממש חלקלק," העירה ביובש, אך בתוך-תוכה הופתעה שהוא לא יותר... יהיר. היא לא תיארה לעצמה שהוא יהיה כזה מקסים או פלרטטן. היא לא ציפתה לחבב אותו.

מצד שני, חשבה בציניות לא אופיינית, אילו היא הייתה שם על תקן מלצרית, לבושה ללא דופי, הוא באמת לא היה מסתכל לכיוון שלה. והיא לא הייתה תמימה מכדי לראות שמתחת לחזות המתוחכמת הסתתרו הטפרים החדים של הציניות שלו עצמו. גבר כמוהו, מעולם כזה...? אמו צדקה: הוא היה שחוק לגמרי.

הוא חייך בלי להיות ער למערבולת הפנימית שלה. "אני מנסה."

הוא החליק את ידיו במורד זרועותיה באיטיות מספקת כדי שנשימתה תתקצר ושעור ברווז יכסה אותה. במיוחד כשהוא התחכך בצדי שדיה.

הוא לקח את ידה בידו והתחיל להוביל אותה אל רחבת הריקודים, שם זוגות התנועעו לחי אל לחי לצלילים המפתים של ג'אז חושני.

רוז הניחה את ידה האחרת מעל ידו וניסתה להשתחרר. מפני שהייתה מודעת להרבה מבטים סקרניים, היא לחשה בייאוש, "באמת, בחיים שלי לא – "

הוא העיף לעברה מבט מעבר לכתפו ועצר את דבריה. "תסמכי עלי."

הם היו עכשיו על רחבת הריקודים, וזאק סובב את רוז עד שעמדה לפניו. היא הביטה בו בחוסר ישע. הוא לקח את ידה הימנית בידו וכרך את זרועו האחרת גבוה סביב גבה, ידו נפשקת על עורה החשוף. ואז הוא משך אותה אליו והיא מעדה מעט קדימה והתנגשה בגופו המתוח והרזה.

כל המחשבות ברחו מראשה. מדוע היא שם? בשביל מה היא שם? מי היא? היא הייתה מודעת רק לתחושת הקרבה אל הגבר הזה, כל סנטימטר בגופו הגבוה קשה ושרירי לעומת גופה הרך הרבה יותר.

שדיה נלחצו אל חזהו. ידו נעה בתנועות קלות על גבה, והם התנועעו במעגל על הרחבה. רוז לא ממש הרגישה את רגליה. היא ריחפה.

פטמותיה התקשו לבליטות קשות ונלחצו אל שמלתה. היא מעולם לא הייתה כה מודעת לעצמה כאישה. היא הסמיקה והרכינה את ראשה. אצבע נשלחה אל מתחת לסנטרה והיטתה את פניה מעלה בחזרה. למרות המסכה, היא ראתה שוואלנטי נראה המום.

הוא נענע בראשו וקימט את מצחו. "את אמיתית?"

"ברור שאני אמיתית," ענתה רוז אוטומטית וחזרה להיות מודעת לסביבתה כשראתה אישה גולשת על פניה, הבעת עיניה מתנשאת כשנעצה ברוז מבט מתוך מסכתה המעוטרת. היא נדרכה בזרועותיו. "תראה, מר ואלנטי, אני באמת צריכה – "

הוא משך אותה אליו ונהם, "זה זאק. מר ואלנטי גורם לי להישמע כמו זקן. ואני לא זקן – עדיין."

היא הרימה עיניה אליו והשתנקה. הוא בהחלט לא היה זקן. הוא היה צעיר ונמרץ וחסון. והיא לא יכלה להאמין שהיא בזרועותיו. על אף שזו הייתה המטרה המדויקת של הערב...

"את יודעת," אמר, "את האישה היחידה כאן שלא עונדת שום תכשיט."

רוז התאמצה מיד לחשוב על משהו לומר תחת אותו מבט כחול חותך. "אני... אה... הייתי פוחדת לאבד משהו."

זאק נענע שוב בראשו באותה דרך המומה במקצת. "התכשיטים שלך לא מבוטחים?"

רוז קיללה את עצמה. כמובן, כל אישה כאן הייתה מבטחת כל תכשיט יקר ערך שברשותה. עם זאת, התכשיט היקר היחיד שהיה לה היה טבעת האירוסין של אמה, וערכה היה יותר רגשי מאשר כספי.

היא זייפה אדישות והתחמקה מאמירת האמת. "האופנה הנוכחית אומרת שפחות זה יותר."

ידו של ז'אק ירדה לאט במורד גבה, אצבעותיו משתרכות לאורך עמוד השדרה שלה, עד לנקודה שבה החל גבה להתעקל מעל קצה השמלה, וכל גופה נשטף חום.

הוא אמר בקול גרוני, "אני מסכים בהחלט."

תברחי – תברחי מהר! אמר קול בראשה של רוז. היא שיחקה משחק מסוכן, והיא הייתה רחוקה מלהיות מוכנה או ערוכה. ועם זאת, קול קודר קטן הזכיר לה שאין לה הרבה ברירות. אם היא רוצה שאביה האהוב יתאושש. יחיה.

"מה דעתך לצאת מכאן? ללכת למקום קצת פחות... מחניק."

קולו של זאק קטע את מחשבותיה המוטרדות ואת רגשות האשמה שלה. היא לא הייתה רמאית, והיא מעולם לא שיקרה. אולם בזה הרגע היא רימתה את הגבר הזה באופן פעיל עם כל מילה שיצאה מפיה. עם עצם נוכחותה.

היא הרגישה כאילו החדר הענקי באמת סוגר עליהם. החום היה מחניק. רוז החליטה בחולשה להרוויח עוד זמן כדי לחשוב על מצבה הקשה ואמרה, "כן, אני אשמח."

זאק חייך, חיוך שלא היה מתורבת כלל. אך לפני שהיא יכלה לשנות את דעתה, הוא משך אותה מרחבת הריקודים כשידה לפותה בתקיפות בידו, והיא נאלצה להרים את שמלה כדי לעמוד בקצב שלו כשהוא פילס דרך בין ההמון.

רוז ידעה שהיא, מן הסתם, יכולה פשוט למשוך את ידה מידו ולברוח, ללכת לאיבוד בהמון ולהימלט דרך כניסה צדדית, אבל... משום מה... היא לא עשתה זאת.