ממלכת דם וקסם 1: ממלכת הכוכבים והצללים

כדי להמנע מספויילרים הפרק הראשון של כרך א יופיע בכל שלושת הספרים פרק 1

ניסיתי לבלוע מעט רוק בזמן שהעשן מהגחלים הבוערות כיתר את גופי בעינוי אכזר ואיטי. הצבא המלכותי חנה מחוץ לאזור הַחַיִץ שמפריד בין עולמנו לעולמם במשך שלושה ימים. שלושה ימים ארוכים ומייסרים.

תקתוקו הקודר של השעון הדהד ברחבי החדר וליבי החל להלום בפראות לפני שנקישת המחוג הבאה הגיעה לאוזניי.

אצבעותיי רעדו והסתבכו בשרוכים שניסיתי להדק כשנעלתי את מגפיי. החדר היה חשוך כמו הלילה נטול הכוכבים בתוך ביתנו, אבל לי זה לא הפריע. קיבלתי את זה בברכה למען האמת, מפני שזו הייתה הפעם היחידה שיכולתי לעשות כרצוני מבלי שכולם ישגיחו על כל צעד מצעדיי.

"לאן את הולכת?"

עצמתי את עיניי לרגע, והזדרזתי לתחוב את הפגיון של אבי לתוך המגף שלי לפני שהיא תספיק להבחין בו.

"אני זקוקה למעט אוויר צח." קמתי ממקומי וכיסיתי את ראשי בברדס הבלוי שלי. "תחזרי לישון."

אימא שלי כרכה את זרועותיה סביב גופה וחמקה ממבטי. "אני לא מצליחה להירדם." היא נדה בראשה. "עדיף שלא תצאי לשם הלילה."

"אני יכולה לדאוג לעצמי."

"אני יודעת." עיניה החומות הכהות פגשו לבסוף במבטי. "אבל בקרוב מאוד הם יגיעו, ואז..."

"לכן אני רוצה ליהנות משעות החופש האחרונות שעוד נותרו לי."

הלסת שלה התהדקה בתגובה לדבריי. "הם לא מתכוונים לכלוא אותך בצינוק, אדארה. העובדה שנבחרת בתור אהובת הכוכבים היא ברכה מהאלים."

"כמובן." קדתי לפניה קידה במחווה דרמטית. "ותראי אילו חיים קיבלת בתמורה."

היא שאפה אוויר בתדהמה, אבל זה לא שהטיעון הזה היה זר לה. גורלי מעולם לא היה נתון בידיי, ואימי זכתה לדברי מותרות רבים בתמורה לבתה. דברי מותרות שבהם אבי נלחם, ושבגללם הוא איבד את חייו.

פסעתי לעבר הדלת, אך היססתי לשמע קולה הרועד של אימי הקורא אליי. "אל תברחי. הם ימצאו אותך, ואז נשלם שתינו את מחיר בגידתך."

התעלמתי מדבריה והזכרתי לעצמי מי היא באמת. ליבי התייסר בזמן שתחושת חרדה שטפה את גופי. גורלי היה מופקד בידי החיילים שהמתינו לי מחוץ לחיץ, אבל ידעתי שלא אתאבל על אף אחד מאלו שאשאיר מאחור.

אוויר הלילה הצונן פצח בריקוד על עורי, כאילו המתין לרגע שבו אפתח את הדלת ואחמוק החוצה. הידקתי את הברדס סביב ראשי, בניסיון להסתיר את הקללה שהומטה עליי, בזמן שיצאתי אל הרחוב המרוצף אבנים ועשיתי את דרכי היישר לעבר המקום שממנו הייתי אמורה לשמור מרחק.

הרחובות היו ריקים ושקטים. אפילו הבר הקטן שבדרך כלל עלה על גדותיו משיכר ומבעלים בוגדניים היה נעול בקפידה, ואף להבת נר לא הבהבה מבעד לחלונות.

גל צינה חלף במורד גבי, אבל לא הייתי מוכנה להרשות לעצמי לפחד כמוהם. משפחת אכליס הייתה רבת עוצמה, אבל הם לא היו אלים. אם היו, לא היה להם כל צורך בי.

לא ראיתי איש מהם מעולם. לא את המלך, לא את המלכה, ואף לא את יורש העצר שהושבעתי להינשא לו. ידעתי רק שהם בני אצולת הפיות, ושהדם שזורם בעורקיי הוא איכשהו המפתח למימוש הכוח הטמון בהם.

כוח קטלני שהם השתוקקו שיעמוד לרשותם.

למיטב ידיעתי, אף אחד מבני המלוכה מעולם לא חצה את החיץ. היו להם אנשים שעשו זאת בשבילם, ועד כה יצא לי להיתקל רק באותם שומרים נמוכי דרג. אם היו ברשותם כוחות קסם, מעולם לא חזיתי בהם.

אימא שלי אמרה שהם לא השתמשו בכוחות הקסם שלהם פה מפני שלא היה כל צורך בהם, אבל היה בי חלק שתהה האם בכלל נותרו בהם כוחות כלשהם. אם לא היו ברשותם כוחות קסם, לא הייתה לי שום סיבה לפחד מפניהם. יכולתי לברוח ולהניח לאימי לשאת בתוצאות.

ספק אם מישהו מהם יצליח למצוא אותי בהיעדר כוחות קסם. רק הירחים התאומים ידעו את סודותיי, מאחר שהם התבוננו בי בזמן שנעתי בין הצללים. כולם היו בטוחים שהם יודעים מי אני באמת, ופירוש הדבר היה שהם האמינו שאני המפתח לאיזו ברכה או מתנה שבני המלוכה יעניקו להם לאחר שהם יקריבו אותי.

אצבעותיי שוטטו לאורך הלבנים בזמן שחלפתי על פני הבניין האחרון ודרכתי על הדשא הלח. הכרתי את הנתיב ליער טוב יותר מכפי שהכרתי את ביתי שלי, הנחתי לכפות רגליי להנחות את דרכי בזמן שסרקתי את הסביבה ובדקתי האם מישהו צופה בי.

קצה העיירה שלנו נמצא במרחק מספר דקות הליכה מגבולות החיץ, אהבתי להגיע לפה לעיתים קרובות רק בשביל להסתכל ולדמיין את החיים מהעבר השני. זה לא נראה שונה במיוחד מארץ נטולי הכוכבים.

העצים צמחו בהמוניהם משני עברי החיץ, והראיה היחידה לקיומו היה המעטה הדקיק שעם רדת החשכה כבר בקושי ניתן היה להבחין בקיומו. הוא הזכיר לי את הערפל שאפף את אדמתנו עם עלות השחר, אבל החיץ אף פעם לא נעלם. התכופפתי והעברתי את אצבעותיי דרך הקסם, גל התרגשות גאה בקרבי. התבוננתי מרותקת בזמן שהקסם נסוג מפני מגע ידי, הוא השתרע הרחק, ככל שעיניי יכלו לראות.

היה לי קשה להסביר זאת, אבל הרגשתי שהמחיצה בין העולמות שלנו מוכרת לי יותר מאשר ביתי שלי. הרגשתי כאילו מדובר בחברה ותיקה שכלל לא הכרתי. זר מוכר שתמיד הקפיד לברך אותי לשלום.

הלילה, לעומת זאת, התעוררה בי הרגשה שונה. הרגשה אפלה יותר, במובן מסוים, כאילו החיץ מנסה להזהיר אותי. משכתי את ידי לאחור והבטתי מבעד לאור הבוהק.

לפחות חמישים חיילים חנו ביער, במרחק של כעשרים מטרים מהחיץ. עיניי התבייתו על חייל שעמד על המשמר בקצה המחנה.

הוא סרק במבטו את קו העצים בחיפוש אחר סכנה כלשהי, אך לא הבחין בי. אם הייתי מעיזה, הייתי יכולה לחצות בקלות את החיץ ולשסף את גרונו. אם הוא היה בסך הכול אדם רגיל, זה לא היה כרוך במאמץ מיוחד מצידי, אבל לא ידעתי אלו כוחות הסתתרו מאחורי מבטו חסר האונים.

אצבעותיי נשלחו אל הפגיון שלי בזמן שמיקדתי את מבטי מאחוריו וסרקתי את המחנה. היו שם מספר אוהלים, כולם מתהדרים בחותם המלכותי, ומספר חיילים שישבו בסמוך למדורה גדולה וצחקו בעודם מפטפטים. חשקתי את שיניי נוכח התנהגותם השלווה להכעיס. הם היו חיילים שנשלחו הנה במטרה לקחת בת אנוש בניגוד לרצונה, אך נדמה שגורלה כלל לא העיב על מצפונם.

הם לא היו אלא שוטים בשירותה של ממלכה מושחתת, וליבי הלם בחזי בעוצמה בעודי מתבוננת בהם.

אף אחד מהם לא חש באיום. אף אחד מהם לא חשש ממה שנטולי הכוכבים עלולים לעשות להם.

אבל אני לא הייתי נטולת כוכבים.

הירחים התאומים זרחו מעליי בזמן שאצבעותיי התחקו אחר שולי קת המתכת המחוספסת של פגיוני, זו שחקקתי בזיכרוני לפני שנים רבות, אולם הן נדרכו נוכח הצמרמורת שחלפה בעמוד השדרה שלי. פניתי לאחור בדיוק ברגע שפי נסתם בכף יד עטופה בכפפה.

בהלה אחזה בי בזמן שהתבוננתי בעיניים השחורות מאחוריי. כף ידו התהדקה בתקיפות על פי, כאילו הוא חשש שאצעק, אבל לא הייתה לי כל כוונה לעשות זאת. אף אחד מהאנשים האלה לא יעזור לי, ולא רציתי למשוך את תשומת ליבם של חיילי בני הפיות. הם הרי כבר ניסו למצוא אותי בכל מקרה ולא רציתי שידעו שאני עוקבת אחריהם מקרוב כל כך.

"מה לעזאזל את עושה?" נהם עליי קול עמוק וגרוני שלא זיהיתי, לפני שהוא שמט את כף ידו מפי, הרחיק את ידי מהפגיון שלי ושלף אותו מתוך המגף שלי.

"תחזיר לי את זה."

הושטתי את ידי אל הפגיון שלי, אך הוא מיהר להרחיק אותו ממני. הוא פתח את כף ידו והפגיון שלי היה אפוף בעשן שחור שיצא מאצבעותיו. הוא ריחף באוויר, כאילו דבר לא החזיק אותו פרט לקסם שלו. נשימותיי נעשו מהירות וקצובות בזמן שהסימנים המהמו על עורי. זה היה כאילו הזר שמולי עורר אותם מתרדמת עמוקה שהם כלל לא ידעו שנפלה עליהם.

"אין סיכוי." הוא הוריד את הברדס שלו, וסומק עלה בפניי בזמן שנשאתי אליו את מבטי. הלסת שלו הייתה חדה ועצמות לחייו היו גבוהות. שערו היה שחור כשמי הלילה וקצוץ בקפידה. שהאלים יעזרו לי, הוא היה מדהים. בן אצולה, לא היה לי ספק בכך. קצות אוזניו היו מחודדים מעט, סימן ההיכר שתמיד הסגיר את זהותם של בני הפיות, אבל זה היה יופיו העל טבעי שהסגיר את זהותו בקלות רבה כל כך. זה ותעוזתו העוצמתית. "מה את עושה בקצה החיץ כשאמצעי ההגנה היחיד שעומד לרשותך הוא פגיון?"

"אני יכולה לדאוג לעצמי." כבר נמאס לי להצהיר על כך פעם אחר פעם אך בכל זאת אמרתי את זה, חרף העובדה שלא הייתי חייבת לספק לבן הפיות הזה שום הסברים.

"האומנם?" ידו נשלחה קדימה ומשכה אותי אליו. התפתלתי באי־נוחות ובקושי הבחנתי בידו, בזמן שהוא הסיט את הברדס מראשי במשיכה תקיפה.

ראשו נרתע לאחור בזמן שעיניו סרקו את פניי בזריזות. ידעתי בדיוק מה הוא רואה.

"את אהובת הכוכבים?" ידו התהדקה סביב זרועי, כמעט עד כדי כאב, וליבי החל להלום בפראות בתגובה למגע ידו.

"מקוללת הכוכבים." זקרתי את סנטרי בעודי מתקנת אותו. "אתה חייל בצבא בן הפיות?"

הוא לא נראה כמו שאר החיילים שראיתי מפטרלים סביב המחנה. הוא היה לבוש שחורים מכף רגל ועד ראש, ולא נשא שום סמל של המשמר המלכותי.

הוא היסס לשנייה אחת, אולם חיוך רפה עלה על שפתיו. "אפשר לומר."

לא בטחתי בו. לא ידעתי מי הוא, אבל היה ברור לי שמוטב שאשמור ממנו מרחק.

"תעזוב אותי." חילצתי את זרועי מאחיזתו, וחיוכו התרחב עד שיכולתי להבחין בשיניו.

"מה אהובת הכוכבים עושה לבדה ביער באמצע הלילה? את לא אמורה לנוח לקראת פגישתך עם בעלך החדש מחר?"

מחר. הייתי אמורה לפגוש את יורש העצר מסיטלאלי למחרת.

"יש לי שם." הפניתי אליו את גבי והבטתי לעבר המחנה. נדמה שהחיילים שם עדיין לא קלטו שאנחנו עומדים ממש בסמוך לאוהלים שלהם.

"אדארה." שמי הבוקע מבין שפתיו נשמע כתחינה.

הסתובבתי אליו ובחנתי את פניו במבטי. "עושה רושם שאני נמצאת בעמדת נחיתות. אתה יודע מי אני, אבל לי אין שמץ של מושג מי אתה."

בתגובה לדבריי חיוכו רק הלך והתרחב.

"אני לא מישהו חשוב."

תשובתו הרתיחה את דמי. זה לא היה אלא ניסיון להסחת דעת. "אם כך, אינך מוכן לומר לי את שמך?"

הוא כיווץ לעברי את עיניו, והטה את ראשו הצידה בעודו בוחן אותי במבט איטי מכף רגל ועד ראש. לא משנה מה הוא היה אומר לי, לא עמדה לרשותי שום דרך להבדיל בין שקר לאמת, אבל לא משנה מי הוא, היה לי ברור שהוא חזק. הוא שידר עוצמה מבלי לפצות את פיו. למיטב ידיעתי, הוא היה יכול להיות יורש העצר ולא הייתה לי שום דרך לזהות אותו.

"קוראים לי אברן."

"אברן," אמרתי את שמו בקול, והתענגתי על הגיית שמו בשפתיי. "אתה זה שילווה אותי לתא הכלא שלי?"

הוא נסוג לאחור בפתאומיות, כאילו הרגע החטפתי לו סטירה. "את מחשיבה את אירוסייך ליורש העצר כעונש מאסר?"

"מעולם לא פגשתי את האיש, ועדיין נכפה עליי להינשא לו רק מפני שהוא חושק בכוח שלדעתו טמון בדם שלי. אם זה לא נחשב עונש מאסר, איך אתה היית מתאר את זה?"

הוא פסע קדימה, נצמד אליי עד כדי כך שבנחיריי עלה ריח של עור ומשהו נוסף שלא ממש הצלחתי לזהות. גופי נדרך בזמן שעיניו האפילו והוא הידק את לסתו.

"במקומך לא הייתי מדבר ככה על משפחת המלוכה."

קולו נשמע מאיים. כל דבר בו נתפס בעיניי כאיום.

"או שמה?" התרסתי בפניו ונעצתי בו את מבטי בעודי מתנשמת בכבדות. "הם יזרקו אותי לכלא? הם ירצחו אותי? אם הדם שלי יתקרר, הוא כבר לא יוכל להביא להם שום תועלת."

"הודות למשפחת המלוכה נהנית מחיי נוחות, לא כן?" טון קולו היה נוקב ומבטו חודר.

הדחף לסטור לו היה קשה מנשוא, אבל סירבתי להניח לבן הפיות הזה לראות עד כמה דבריו משפיעים עליי. "אין לך שמץ של מושג לגבי החיים שחייתי."

הוא היה בן פיות, כך שהוא כלל לא היה מסוגל להעלות על דעתו את הזוועות שהתרחשו בעולמנו. נטולי הכוכבים חיו בעוני ובפחד. משפחתי התברכה הודות לסימני אור הכוכבים שמעטרים את פניי וגבי, אבל הם גם המיטו עליה קללה.

משפחת המלוכה סיפקה לנו מים ומזון כדי שלא אגווע ברעב, וגג מעל לראשנו כדי לשמור על בטחוני, אבל היא גם גזלה ממני את אבא שלי. היא גזלה ממני את גורלי.

לחיי ואפי היו מכוסים במה שהיה נראה כמו נמשים, לולא האור הזהוב והלא טבעי שלהם, שכמו זרם על עורי. אבל הגב שלי הוא מה שתמיד הכה אנשים בתדהמה. הסימנים עיטרו את עמוד השדרה שלי בשורות על גבי שורות של אור כוכבים, הם השתרעו עד הקצוות ומעבר להם, ללא שליטה כביכול. חלק מהסימנים נותרו צמודים בעקשנות לעמוד השדרה שלי, בעוד שאחרים נשקו לקימורים של צלעותיי.

סימנים שמבחינתי היו כמעט חסרי חשיבות, אך מבחינת כל השאר היו בעלי משמעות שלא תסולא בפז.

"ייתכן שאת צודקת." הוא הרים יד, ולהרף עין חשבתי שבכוונתו לגעת בסימנים שעל לחיי, אולם אז כף ידו נקפצה לאגרוף ונשמטה בחזרה לצד גופו. "ייתכן שכלל אינך כפי שחשבתי."

"אבל חשבת עליי?" שאלתי, לאחר שלא הצלחתי למשול בסקרנותי.

"כולנו חשבנו עלייך, אדארה." הוא פסע לאחור, מגדיל את הפער בינינו, ואז אחז בפגיון שלי וכיוון אותו לעברי. "את תקבעי את עתיד עולמנו."

ליבי הלם בפראות לשמע דבריו, ואצבעותיי רעדו בזמן שלקחתי בחזרה את הנשק שלי מידי הזר הזה, שחטף אותו ממני ללא שום מאמץ. "ומה אם אתה טועה? מה אם אני כלל לא דומה למה שכולכם קיוויתם שאהיה?"

הוא עשה צעד נוסף לאחור ונסוג אל בין צללי העצים, אבל יכולתי לחוש בעיניו היוקדות שהוסיפו לחרוך כל סנטימטר וסנטימטר בגופי. "אני בונה על זה."