ממלכת הרשעים 1: ממלכת הרשעים

1 כעבור עשר שנים

נונה מריה התרוצצה במטבח כאילו בלעה כל טיפת אספרסו במסעדה שלנו. מצב הרוח שלה היה מטורף לחלוטין. אחותי התאומה איחרה להגשת הערב וסבתא שלנו ראתה בזה סימן מבשר רעות, במיוחד מאחר שוויטוריה הייתה בחוץ בערב שלפני יום קדוש. שהאלה תעזור.

העובדה שהירח היה לא רק מלא אלא גם בעל גוון צהבהב חולני הביאה את נונה למלמל אזהרות מהסוג שהיה גורם לאבא שלי להבריח את הדלתות. למרבה המזל הוא ודוד נינו היו בחלל המרכזי עם בקבוק מכוסה כפור של לימונצ׳לו, ומזגו ללקוחות כוסיות לאחר האוכל. אף אחד לא יצא ממסעדת ים וגפן בלי לטעום מהליקר המתוק ולהרגיש את תחושת הסיפוק העליזה שמגיעה אחרי ארוחה טובה.

“תצחקו עליי כמה שאתן רוצות, אבל זה מסוכן. שדים מסתובבים ברחובות ומחפשים נשמות לגנוב.״ נונה קצצה שיני שום בשביל הסקמפי והסכין שלה ריחפה על קרש החיתוך החבוט. אם לא תיזהר היא תאבד אצבע. “טיפשי מצד אחותך להיות בחוץ.״ היא השתתקה והעבירה את תשומת ליבה אל הקמע דמוי הקרן שסביב צווארי. קמטי דאגה חרצו את העור סביב עיניה ופיה. “ראית אם היא ענדה את הקורניצ׳לו שלה, אמיליה?״

לא טרחתי להגיב. אף פעם לא הסרנו את הקמעות שלנו, אפילו לא באמבטיה. אחותי הפרה כל כלל פרט לזה. במיוחד אחרי מה שקרה כשהיינו בנות שמונה... עצמתי לרגע עיניים כדי להדחיק את הזיכרון. נונה עדיין לא ידעה על הלוצ׳יקרה שראיתי סביב בני אדם כשהחזקתי את הקמע שלי ביד, וקיוויתי שהיא לעולם לא תדע.

“מאמא, בבקשה.״ אימא שלי הרימה את מבטה אל התקרה כאילו אלת השמיים תענה לתפילותיה ותשלח מכת ברק. לא הייתי בטוחה אם מכת הברק מיועדת לנונה או לאימא שלי. “בואי נסיים את ההגשה של הערב לפני שנתחיל לדאוג בגלל הרשעים. כרגע יש לנו בעיות דחופות יותר.״ היא זקרה את סנטרה לכיוון הקדרה. “השום מתחיל להישרף.״

נונה מלמלה משהו שהיה לו דמיון מחשיד למילים, “גם הנשמות שלהן יישרפו בגיהינום אם לא נציל אותן, ניקולטה,״ ואני נשכתי את השפה כדי לא לחייך.

“משהו ממש לא בסדר, אני מרגישה את זה בעצמות. אם ויטוריה לא תגיע הביתה בקרוב אני אלך לחפש אותה בעצמי. המלבאגי לא יעזו לגנוב לה את הנשמה לידי.״ נונה הנחיתה את הסכין שלה על מקרל שלא חשד בדבר, והראש שלו נשמט על רצפת האבן.

נאנחתי. לא נוכל להשתמש בו להכנת ציר דגים. נונה ממש התחילה לאבד את הראש בעצמה. היא זאת שלימדה אותנו כמה חשוב להשתמש בכל חלקי החיה.

אבל עצמות יכלו לשמש רק לציר, לא לכשפים. לפחות אלה היו החוקים התקפים במשפחת די קרלו. לה ארטי אוסקורה היו אסורות באיסור חמור. הכנסתי את ראש הדג לקערה כדי להאכיל בו את חתולי הרחוב מאוחר יותר, וסילקתי מראשי את המחשבות על אומנויות האופל.

מזגתי לנונה יין צונן, והוספתי לו פלחי תפוז וקליפות מסוכרות כדי להמתיק אותו. בתוך כמה דקות הצטברו אדי קור על הזכוכית כמו טל הבוקר. זה היה אמצע יולי בפלרמו, כך שהאוויר היה מחניק בלילה, גם כשפתחנו חלונות בתקווה לרוח קלה.

היה עכשיו חם במיוחד במטבח, אף על פי שבחודשים הקרים עדיין אספתי את השיער בגלל הטמפרטורות הגבוהות שיצרה האש בכיריים.

ים וגפן, הטריטוריה של משפחת די קרלו, הייתה ידועה בכל סיציליה באוכל טעים עד כדי שחיתות. השולחנות שלנו היו מלאים מדי ערב בלקוחות רעבים שחיכו להתענג על המאכלים של נונה. תורים נמתחו בשעות אחר הצהריים בכל מזג אוויר. נונה אמרה שמרכיבים פשוטים הם הסוד שלה, וגם מגע של קסם. שתי האמירות היו נכונות.

“קחי, נונה.״ לא היינו אמורות להשתמש בקסם מחוץ לבית, אבל מלמלתי לחש מהיר, ובעזרת טיפות המים שנזלו על האבן החלקתי אליה את המשקה על הדלפק. היא לקחה לרגע הפסקה מהדאגות ולגמה את היין האדום המתוק. אימא שלי לחשה לי תודה כשסבתא הפנתה לנו את הגב, ואני חייכתי.

לא הבנתי למה סבתא עצבנית כל כך הערב. בשבועות האחרונים, בערך מאז יום הולדת שמונה־עשרה שלנו, אחותי התאומה החמיצה לא מעט הגשות ערב במסעדה והתגנבה הביתה הרבה אחרי השקיעה כשלחייה הכהות סמוקות ועיניה נוצצות. היה בה משהו שונה. והיה לי חשד רציני שזה קשור למוכר מסוים בשוק.

דומניקו נוצ׳י הבן.

הצצתי ביומן שלה וראיתי את שמו משורבט בקצה הדף, אבל אז נתקפתי אשמה ותחבתי את היומן בחזרה מתחת ללוח הרצפה, במקום שבו היא החביאה אותו. עדיין חלקנו חדר בקומה השנייה של הבית הקטן והצפוף שלנו, ולשמחתי היא לא שמה לב שחיטטתי.

“ויטוריה בסדר גמור, נונה.״ הושטתי לה פטרוזיליה טרייה לקישוט מנת השרימפס. “אמרתי לך שהיא מפלרטטת עם הבן של נוצ׳י שמוכר ארנצ׳יני בשביל המשפחה שלו ליד הטירה. אני בטוחה שהוא עסוק הלילה באירועי קדם הפסטיבל. היא בטח מגישה כדורי אורז מטוגנים לכל המגזימים. הם צריכים משהו שיספוג את כל היין החגיגי.״ קרצתי, אבל הפחד של סבתא שלי לא שכך. הנחתי את שאר הפטרוזיליה וחיבקתי אותה. “שום שד לא גונב את הנשמה שלה או אוכל לה את הלב. אני מבטיחה. היא תגיע בקרוב.״

“אני מקווה שיום אחד תתייחסי ברצינות לסימנים מהאלות, במבינה.״

אולי יום אחד. אבל כל חיי שמעתי סיפורים על נסיכי שדים עם עיניים אדומות ומעולם לא פגשתי אחד מהם. לא נראה לי שזה עומד להשתנות בקרוב. לא ידעתי בדיוק לאן הרשעים נעלמו, אבל נראה שההיעלמות הזאת סופית. חששתי מהם באותה מידה שפחדתי שהדינוזאורים יופיעו פתאום וישתלטו על פלרמו. השארתי את נונה עם הסקמפי וחייכתי כשצלילי מוזיקה הסתננו בין קולות הסכינים הקוצצות והכפות המערבבות. זו הייתה סימפוניה מהסוג האהוב עליי — כזו שאפשרה לי להתמקד לחלוטין בחדוות היצירה.

שאפתי את הריח הנעים של השום והחמאה.

הבישול היה שילוב של קסם ומוזיקה בשבילי. פיצוח הצדפות, רחש הפנצ׳טה על מחבת חמה, הקרקוש המתכתי של מטרפה בקערה, אפילו החבטות הקצביות של סכין קצבים על קרש חיתוך מעץ. אהבתי כל מה שקשור בשהייה במטבח עם המשפחה שלי. לא יכולתי לדמיין דרך מושלמת יותר לבלות בערבים.

ים וגפן הייתה העתיד שלי, והוא היה צפוי להיות מלא באהבה ואור. במיוחד אם אצליח לחסוך מספיק כסף, לקנות את הבניין הסמוך ולהרחיב את העסק המשפחתי. ערכתי ניסויים בטעמים חדשים מרחבי איטליה ורציתי ליצור תפריט משלי בבוא היום.

אימא שלי זמזמה לעצמה בזמן שפיסלה מרציפן בצורות של פירות. “הוא נער נחמד. דומניקו. הוא יהיה שידוך טוב לוויטוריה. אימא שלו תמיד נחמדה.״

נונה נופפה באוויר בידה המכוסה קמח, כאילו הרעיון של אירוסים עם בן משפחת נוצ׳י מסריח יותר מהרחובות של שוק הדגים הסמוך. “בה! היא צעירה מדי להתעסק בענייני חתונה. והוא לא סיציליאני.״

אימא שלי ואני טלטלנו את הראש. הייתה לי הרגשה שהשורשים הטוסקניים שלו לא היו הסיבה האמיתית לחוסר ההתלהבות של נונה. אם זה היה תלוי בה, היינו גרות בבית של אבות המשפחה — ברובע הקטן שלנו בפלרמו — עד שעצמותינו היו מתפוררות לאבק. נונה לא חשבה שמישהו יכול להשגיח עלינו טוב כמוה. ודאי שלא נער אנושי רגיל. דומניקו לא היה נצר למכשפות כמו אבא שלי, ולכן נונה לא חשבה שאפשר להפקיד בידיו את הסוד שלנו.

“הוא נולד כאן. אימא שלו מכאן. אני די בטוחה שזה הופך אותו לסיציליאני,״ אמרתי. “תפסיקי להיות חמוצה כל כך. זה לא מתאים למישהי מתוקה כמוך.״

היא רטנה והתעלמה מהניסיון הברור שלי להקסים אותה. עקשנית כמו פרד, כמו שסבא שלי היה אומר. היא הרימה את כף העץ המגולפת שלה וכיוונה אותה אליי. “סרדינים נשטפו אל החוף מרצונם. שחפים לא נגעו בהם. את יודעת מה זה אומר? זה אומר שהם לא טיפשים. השדים בוחשים בים, ולא יהיה להם שום עניין במתנות שהוא יגיש להם.״

“מאמא,״ רטנה אימא שלי והניחה את ממרח השקדים שבידה. “ספינה שהובילה נפט התרסקה על הסלעים אתמול בלילה. הנפט הרג את הדגים, לא השטן.״

נונה נעצה באימא שלי מבט שהיה מוריד נשמות חלשות יותר על הברכיים. “את יודעת בדיוק כמוני שזה סימן שהמלבאגי הגיעו, ניקולטה. הם באו לגבות את החוב. שמעת על הגופות. התזמון תואם לתחזית. גם זה צירוף מקרים?״

“גופות?״ קולי התרומם בכמה אוקטבות. “על מה את מדברת?״

נונה סגרה את הפה. אימא שלי סובבה את ראשה ונראה ששכחה מהמרציפן. הן החליפו מבטים עמוקים ומלאי משמעות שהעבירו בי צמרמורת.

“איזה גופות?״ התעקשתי. “איזו תחזית?״

המסעדה הייתה עמוסה מהרגיל לקראת הפסטיבל מחר, ועברו ימים רבים מאז שהקשבתי לרכילות בשוק. לא שמעתי שום דבר על גופות.

אימא נעצה בסבתא שלי מבט שאמר, את התחלת את זה, את גם תסיימי, וחזרה לפסל במרציפן. נונה התיישבה בכיסא שלה שליד החלון ואחזה בכוח בכוס היין. רוח קלה שיככה את החום הנורא. עיניה נעצמו כאילו מרוב הקלה. היא נראתה מותשת. מה שזה לא היה, זה היה רע.

“נונה? בבקשה. מה קרה?״

“שתי נערות נרצחו בשבוע שעבר. אחת בשאקה. ואחת כאן. בפלרמו.״

שאקה — עיר נמל לחופי הים התיכון — נמצאה דרומית מאיתנו כמעט בקו ישיר. היא הייתה יהלום קטן באי מלא אוצרות יפים. לא יכולתי לדמיין רצח במקום כזה. וזה היה מגוחך, כי הרי המוות לא מבדיל בין גן עדן וגיהינום.

“זה נורא.״ הנחתי את הסכין והרגשתי שהדופק שלי משתולל. הסתכלתי על סבתא שלי. “אלה היו... בנות אנוש?״

המבט העצוב של נונה אמר הכול. סטרגה. בלעתי רוק במאמץ. לא פלא שהיא דיברה עוד ועוד על כך שהרשעים חזרו. היא דמיינה שאחת מאיתנו זרוקה ברחובות, ששדים מענים את נשמותינו בגיהינום ושהדם שלנו נוזל מבעד סדקים באבן ומחיה את הקסם של האדמה. רעדתי למרות הזיעה שכיסתה לי את המצח. לא ידעתי איך לפרש את הרציחות האלו.

לעיתים קרובות נונה טענה שאני ספקנית מדי, אבל עדיין לא הייתי משוכנעת שהמלבאגי הם האשמים. לפי אגדות עתיקות, הרשעים נשלחו לעשות עסקאות ולהביא נשמות אל השטן, לא להרוג. ואף אחד לא ראה אותם משוטטים בעולם שלנו לפחות מאה שנה.

אבל בני אנוש רצחו זה את זה כל הזמן, והם בהחלט תקפו אותנו כשחשדו בזהותנו האמיתית. שמועות על להקה חדשה של ציידי סטרגה הגיעו אלינו בשבוע שעבר, אלא שלא ראינו זכר להם. אבל עכשיו... אם מכשפות נרצחו, הייתי חייבת להאמין שקנאים אנושיים הם האחראים לכך. כך שהיינו חייבות להיזהר עוד יותר שלא יגלו אותנו. להפסיק להפעיל קסמים פשוטים במקומות שבהם היינו עלולות להיתפס. לי הייתה נטייה להיות זהירה במיוחד, אבל לאחותי לא. הדרך שלה להסתתר הייתה לא להסתתר בכלל.

אולי נונה דואגת בצדק.

“למה התכוונת כשאמרת שהמלבאגי באים לגבות חובות?״ שאלתי. “או כשדיברת על נבואה?״

נונה לא נראתה מרוצה מהשאלות שלי, אבל היא הבחינה בנחישות בעיניי וידעה שאמשיך לשאול. היא נאנחה. “יש סיפורים שטוענים שהרשעים יחזרו לסיציליה בכל כמה שבועות מעכשיו, ויחפשו משהו שנגנב מהשטן.״

את האגדה הזאת לא הכרתי. “מה נגנב?״

אימא שלי קפאה לפני שחזרה לפסל במרציפן. נונה לגמה לאט מהיין שלה, ובהתה לתוך הכוס כאילו תוכל לחזות את העתיד לפי חתיכות הפרי שצפו בתוכה. “חוב דם.״

הרמתי את הגבות. זה לא נשמע מטריד בכלל. לפני שהספקתי להמשיך לחקור אותה, מישהו דפק על הדלת הצדדית שממנה הכנסנו את המצרכים. אבא שלי קרא אל דוד נינו כדי להתגבר על קולות הדיבור בחלל המרכזי וביקש ממנו לבדר את הלקוחות. צעדים התקרבו לאורך המסדרון והדלת נפתחה.

“בונסרה, סניורָה די קרלו. אמיליה נמצאת?״

זיהיתי את הקול העמוק וידעתי למה הוא הגיע. הייתה רק סיבה אחת לכך שאנטוניו וינצ׳נזו ברנרדו, החבר החדש ביותר באחווה הקדושה, בא לחפש אותי כאן אי פעם. המנזר הקרוב נסמך על תרומות וצדקה, כך שפעם־פעמיים בחודש הכנתי להם ארוחת ערב על חשבון המסעדה המשפחתית.

נונה כבר טלטלה את ראשה כשניגבתי את הידיים במגבת והנחתי את הסינר על הדלפק הגבוה. החלקתי את ידיי על החצאית הכהה שלי, והתכווצתי במבוכה למראה הקמח שהיה מפוזר לי על האפודה. נראיתי כמו מלכת האפר וסביר להניח שהסרחתי משום.

החנקתי אנחה. בת שמונה־עשרה וחסרת עתיד רומנטי.

“אמיליה... בבקשה.״

“נונה, כבר יש מספיק אנשים ברחובות שחוגגים לקראת הפסטיבל מחר. אני מבטיחה להישאר ברחוב הראשי, להכין ארוחת ערב במהירות ולאסוף את ויטוריה בדרך חזרה. שתינו נחזור הביתה בקרוב.״

“לא.״ נונה קמה מהכיסא שלה ומשכה אותי בחזרה אל הדלפק ואל קרש החיתוך כאילו הייתי תרנגולת שאיבדה את הדרך. “את לא יכולה לצאת, אמיליה. לא הערב.״ היא אחזה בקורניצ׳לו שלה והביטה בי בעיניים מתחננות. “שמישהו אחר יתרום אוכל הפעם, אחרת תמצאי את עצמך בין המתים במנזר הזה.״

“מאמא!״ נזפה אימא שלי. “איזה מין דבר להגיד!״

“אל תדאגי, נונה,״ אמרתי. “אני לא מתכוונת למות עוד הרבה מאוד שנים.״

נישקתי את סבתא שלי ואז חטפתי חתיכת מרציפן מפוסלת למחצה מהצלחת שאימא שלי עבדה עליה והכנסתי אותה לפה. בזמן שלעסתי מילאתי סל בעגבניות, בזיליקום טרי, מוצרלה תוצרת בית, שום, שמן זית ובקבוק קטן של חומץ בלסמי שדוד נינו הביא מהביקור האחרון שלו במודנה. זה היה יוצא דופן, אבל התנסיתי בחומרים חדשים ואהבתי את טעם החומץ שהוספתי למנות.

הוספתי צנצנת מלח, כיכר לחם עם קרום קשה שאפינו מוקדם יותר, ואז מיהרתי לחמוק מהמטבח לפני שאיגרר לוויכוח נוסף.

חייכתי בחום אל פרטלו אנטוניו, וקיוויתי שהוא לא שומע את נונה מקללת אותו ואת המנזר כולו ברקע. הוא היה צעיר ונאה יחסית לחבר במנזר — מבוגר מוויטוריה וממני רק בשלוש שנים. עיניו היו בצבע שוקולד מומס, וחיוך מתוק עיקל תמיד את שפתיו. הוא גדל בבית הסמוך לשלנו, ותמיד חלמתי שנתחתן כשנגדל. כמה חבל שהוא גזר על עצמו חיי פרישות. הייתי בטוחה שחצי מממלכת איטליה תשמח לנשק את השפתיים התפוחות שלו. כולל אותי.

“בונסרה, פרטלו אנטוניו.״ הרמתי את סל המצרכים שלי והתעלמתי מהתחושה המוזרה שהתעוררה בי כשקראתי לו אח, אחרי המחשבות המאוד לא מהוגנות שהיו לי עליו. “עשיתי עוד כמה ניסויים והערב אכין לחברי המנזר מין שילוב של קפרזה וברוסקטה. זה נשמע בסדר?״

לטובתו קיוויתי שכן. זו הייתה מנה מהירה ופשוטה, ואם כי ללחם היה טעם טוב יותר כשהוא נצלה במעט שמן זית, את המנה הזאת יכולתי להכין בלי צורך באש.

“זה נשמע שמימי, אמיליה. ובבקשה, תקראי לי אנטוניו. חברים ותיקים לא צריכים להקפיד על כללי הטקס.״ הוא הנהן אליי בביישנות. “השיער שלך נראה נהדר.״

“גרציה.״ הרמתי את היד והעברתי את אצבעותיי על הפרח. כשהיינו קטנות יותר התחלתי לשזור בשערי פרחי תפוז ופלומריה כדי לבדל את עצמי מאחותי התאומה. הזכרתי לעצמי שאנטוניו נמצא במערכת יחסים עם אבינו שבשמיים ושהוא לא מפלרטט איתי.

לא משנה כמה הייתי רוצה שזה לא יהיה כך.

הוא הקפיד להתעלם מהצליל המקרקש של סיר שהלם ברצפת האבן, ואני התכווצתי מבפנים. לא יכולתי לדמיין מה נונה תזרוק אחר כך.

“רוב הנזירים יחזרו אל המנזר בשעה מאוחרת,״ הוא אמר, “אבל אני יכול לעזור לך אם תרצי.״

התקף ההיסטריה של נונה הלך והתעצם. הוא היה מנומס מספיק להעמיד פנים שהוא לא שומע את האזהרות שלה מפני שדים שהורגים בחורות צעירות בסיציליה וגונבים את נשמותיהן. חייכתי אליו חיוך כובש וקיוויתי שהוא לא נראה כמו העוויית כאב. “אני אשמח מאוד.״

תשומת ליבו הופנתה לאחור כשהצעקות של נונה הגיעו אלינו, והמצח שלו התקמט. בדרך כלל היא הקפידה על ההתנהגות שלה כשהיו לקוחות בסביבה, אבל אם היא תתחיל לצעוק על אומנויות האופל ועל קסמי הגנה והוא ישמע אותה, המסעדה המשפחתית שלנו תיהרס.

הדבר היחיד שבני אנוש פחדו ממנו כמו מהמלבאגי היה מכשפות.