ממנדלסון עד מנדלי

במחצית השנייה של המאה ה-15 ובמחצית הראשונה של המאה ה-16, היא תקופת הרפורמציה בגרמניה (1517-1555) גורשו היהודים מרובן המכריע של ערי הרייך ומן הנסיכויות וההגמוניות הרבות. עם זאת, הקיסר קארל החמישי (1519-1556), שהתנגד ללותר וביקש לדכא את הפרוטסטנטים בכוח, אישר פעמים אחדות (בשנים 1530, 1541, 1544, 1548) את כתבי הזכויות שהעניקו קיסרי האימפריה הרומית הקדושה ליהודים בימי-הביניים.

בתקופה זו גדל מספרן של עלילות הדם, הגזירות והפרעות ביהודים, אף כי התבלטו אז הומניסטים שדגלו בערכים המוסריים של היהדות ותבעו שוויון זכויות ליהודים ואף קמו לרפורמציה זרמים, שהתייחסו בחיוב ליהודים (שטרן תשכ"ה: 502-504).

מצבה של יהדות גרמניה במאה ה-16 היה קשה הן מבחינה חומרית והן מבחינה רוחנית. הגירושים הנזכרים גרמו להתמוטטותו ההדרגתית של היישוב היהודי בתוך הטריטוריות הגרמניות ומטבע הדברים גם להידלדלות פעילותם הכלכלית של היהודים עד לאמצע המאה ה-17. (מקצת המגורשים נשארו בגרמניה והתיישבו בעיירות ובכפרים.) התמעטות האוכלוסיה, המצוקה הכלכלית, תנאי החיים הקשים במחצית השנייה של המאה ה-16 ובראשית המאה ה-17, שהם מצידם גרמו לבריחתם של יהודים (ובכללם רבנים), הביאו לירידה בלימוד התורה ולהתרוקנות מרכזי הלימוד התורניים מחכמיהם ומתלמידיהם. גם השינויים האידיאולוגיים המשמעותיים שחוללו במאה ה-16 על אדמת גרמניה הן תנועת ההומניזם והן תנועת הרפורמציה של מרטין לותר, עוררו בעיות קשות מבחינה רוחנית (זימר תשנ"ט: 1-14; הנ"ל תשמ"ז: 5-7; ברויאר תשס"א: 76).

באמצע המאה ה-17 מתחיל פרק חדש בתולדות יהדות גרמניה (ברייך הישן). לאחר סיום מלחמת הדתות של שלושים השנים (1618-1648), שהחריבה את אירופה המרכזית כולה ושבה איבדה גרמניה את עוצמתה המדינית ושקיעתה הכלכלית הואצה, נחלות הקיסר התפלגו ל-230 יחידות טריטוריאליות נפרדות ול-51 "ערים חופשיות". ארכידוכסות אוסטריה היא שנהייתה מעתה לכוח הבולט באימפריה הרומית הקדושה.

במאה ה-17 מתחיל להסתמן מפנה בכיוון ההגירה היהודית: במקום נדידה למזרח, יהודים באים להתיישב במרכזי המסחר הגדולים במערב (אטינגר תשכ"ט: 22). בעקבות מלחמת שלושים השנים, שבמהלכה נמנעו היהודים מלנקוט עמדה בין שני הפלגים הנוצרים המתעמתים (ברויאר תשכ"א: 92), נתאפשרה על-ידי השלטונות התיישבות יהודית מחודשת על אדמת גרמניה, במיוחד בצפון המדינה ובדרומה, והחלה התאוששות במצבם. גם אחרי הפרעות של ת"ח-ת"ט (1648/9) נמלטו אלפי יהודים ממקומות יישוביהם באוקראינה, בליטא ובפולין ומצאו מקלט בקרב אחיהם בקהילות גרמניה. יהודי וינה, שגורשו מעירם בשנת 1670 על-פי צו של הקיסר הקתולי ליאופולד הראשון, פנו אף הם להתיישב בקהילות שונות ברחבי גרמניה. לזכותם של יהודים-פליטים אלה יש לזקוף את ייסודה של קהילת ברלין, שבבוא היום תתפתח להיות למרכז היהודי החשוב ביותר בממלכת פרוסיה ובגרמניה כולה (ברויאר תשס"א: 96-97).

בסמוך לאחר סיומה של מלחמת הדתות מתחילה יהדות גרמניה להתבלט כגורם המרכזי ביהדות האירופית החדשה. החברה היהודית בגרמניה צומחת בהדרגה להיות חברה יצירתית מבחינה תרבותית, מגוונת מבחינה רעיונית ופעילה ביותר מבחינה כלכלית.

יהדות גרמניה הייתה הראשונה להשכלה העברית, שהתחלותיה היו נעוצות בנאורות האירופית הרציונליסטית של המאה ה-18 הסמוכה על אדני המדע החדש.

עד סוף המאה ה-17 נתאפיינה יהדות גרמניה באורח-חיים מסורתי. הפעילות הספרותית של רוב חכמי ישראל בארצות הדוברות גרמנית כללה את ספרות השאלות והתשובות, ספרי מנהגים, פרשנות הלכתית וחידושים לספרות התלמודית ותורת מוסר ודרוש. הלמדנות הרבנית שיקעה את עצמה איפוא בעולם ההלכה, הפרשנות המסורתית והמוסר היהודי (קלוזנר תר"ץ: 32; ברויאר תשס"א: 194-197) והמשיכה את תהליך ההתכנסות התרבותית שעבר על יהודי מרכז- אירופה במהלך המאות ה-15 וה-16.

בשלהי המאה ה-17 נזדעזעה יהדות גרמניה מחמת התסיסה הרוחנית שעוררה התנועה השבתאית. תורתה העיונית של תנועה משיחית זאת, שנולדה במאה ה-17, נמשכה מן הקבלה ובמיוחד מן השיטה הקבלית הלוריאנית, שנוצרה בעקבות גירוש ספרד והתעוררותן של ציפיות משיחיות. ההתעניינות בקבלה, לימודה והפצתה בציבורים נרחבים נתעצמו באמצע המאה ה-16, עם הדפסת ספר הזוהר. תועמלני השבתאות עוררו והפיצו בקהילות ישראל תנועת תשובה עממית ומקיפה האמורה להיות בסיס להשלמת הגאולה; אשר על כן מותר לראות בתנועה השבתאית תנועה שהתגרתה בעיקרי הרבנות האורתודוקסית ובהנהגת הקהילות בארצות גרמניה ובכך היא הקדימה למעשה את תנועת ההשכלה העברית שצמחה בגרמניה, כתנועה מאורגנת, בראשית העשור השמיני של המאה ה-18. אף שההשכלה התקוממה נגד המשיחיות השבתאית, הרי בכל זאת ביציאתה נגד העולם הרבני השבתאות סללה את הדרך להשכלה (ברויאר תשס"א: 210).

במחצית הראשונה של המאה ה-18 החלו להתהוות תמורות בחיי- הדת ובחיי-הרוח של יהודי גרמניה, שעיקרן גילויים ברורים של התפוררות בחברה היהודית והשתחררות ממרות המסורת (שוחט תשכ"א: 7-8; ברויאר תשס"א: 206-231). גילויים ראשוניים אלה הלכו ונתעצמו במחצית השנייה של המאה ונהיו לסימן ההיכר של תנועת ההשכלה בגרמניה, היינו המודרניזציה והחילון (שוחט תשכ"א: 9-11). לעניין זה מאלפת ההתקרבות וההידמות לסביבה הנוצרית, שהחלה כבר ברבע האחרון של המאה ה-17 – עת החלו שליטי נסיכויות גרמניה להתיר ליהודים להתיישב במקומות חדשים ולעשות שימוש בכישוריהם המסחריים (שם, 49-60) – ובכללן ידיעת הלשון הגרמנית והשינוי ביחס לשלטונות ולדת הנוצרית (שם, 60-71).

בין שאר התמורות הרוחניות שהתחוללו בקהילות יהודי גרמניה למן סופה של המאה ה-17 יש לציין את השינוי לרעה ביחס ללומדי התורה וללמדנות הרבנית, שינוי שהביא בעקבותיו לירידת כבודם של הרבנים בעיני הציבור ולזלזול בתלמידי-חכמים, בבחורי ישיבות ובדרשנים (שם, 83-113). גם סדרי החיים בקהילה הגיעו עד משבר עקב סכסוכים תמידיים על השליטה במימסד הקהילתי ובשל מחלוקות ופירוד לבבות בין המעמדות שבקהילות ובגלל התקפחות "יראת החטא" האשכנזית המפורסמת (שם, 113-122).

לפגימות בחיים הרוחניים ולמשבר הקהילתי ניתוספו גם תמורות בחינוך המסורתי: בהפקעתו מידי האבות העסוקים בענייני פרנסה והעברתו לאמהות, בצמצום תכני הלימוד, בשינויי מטרה, בקיצור משך הלימוד, בהכנסת תכנים חילוניים, כולל הוראת לשון המדינה (שם, 123-132). בסופה של המאה ה-17 מתרבות התלונות על זלזול במצוות, על התנהגות לא נאותה בבתי-הכנסת בשעת התפילה, על הקלת ראש בחרמות ובשבועות, על התערערות משטר הצניעות וניהול חיי פריצות ועוד (שם, 139-153, 162-173). התרופפות חיי- הדת בתקופה זו התבטאה גם בריבוי של מקרי המרת דת, עד כי נתעוררה דאגה להמשך קיומו של העם (שם, 174-197).

אחת הסיבות להתערערות בחיי הדת ולפגיעות במוסר הייתה נעוצה, ככל הנכון, בתמורה שחלה בחיי-הרוח של יהודי גרמניה בעקבות צמיחת ההומניזם, ששיחרר את המדעים מתלותם בתיאולוגיה הנוצרית ועם השתלטות הרציונליות בעולם החשיבה של אירופה. בתחילת המאה ה-18 ניכרת התחדשות גם בעולם הרוחני ובדרך הלימוד המסורתית של היהודים בארצות הדוברות גרמנית (שם, 198-199; שביד תשל"ח: 107; ברויאר תשס"א: 210-214). מחד-גיסא, החלה להתפשט השכלה חילונית בשכבות רחבות למדיי של הציבור היהודי בכמה מערי גרמניה (שוחט תשכ"א: 239), שאת חדירתה מסמנת הופעתה בדפוס של המהדורה השנייה של הספר המדעי-רפואי מעשה טוביה (יסניץ 1721) לטוביה הכהן הרופא (1652-1729); ומאידך גיסא, התפתחה גישה חיובית כלפי לימודי הפילוסופיה היהודית ומדעי הטבע, המתמטיקה והרפואה ("חכמות חיצוניות") בקרב החוגים הרבניים (שם, 199; ברויאר תשס"א: 210-214). מבין גדולי ישראל שפעלו בגרמניה במחצית הראשונה של המאה ה-18 ניתן לציין את ר' יונתן אייבשיץ (1690-1764), שגדל ופעל ברוב שנותיו בפראג וכיהן ברבנות במץ ובהמבורג, ור' יעקב עמדן (1637-1776) כמי שבחיבוריהם נמצאים עניינים מרובים מתחום מדעי הטבע (שוחט תשכ"א: 210-235), כמו גם השקפות היסטוריות רציונליסטיות ומידע השכלתי.