הקדמה
השיח סביב הורות בישראל עובר בשנים האחרונות שינוי ניכר. ממצב של ביטוי ציבורי דל בנוגע לחלקים הפחות מחמיאים של מוסד ההורות, מתרחש מעבר לשיח מורכב, המאפשר הבנה מעמיקה יותר של מוסד זה. עיתונים, תוכניות טלוויזיה ואתרי אינטרנט שונים מתחילים אט-אט לחשוף את החוויות, את התחושות ואת הקשיים שבהם נתקלים אמהות ואבות, ואגב כך מערערים על אחד הטאבואים המקודשים ביותר בחברה הישראלית - מוסד המשפחה. הטענה החוזרת ונשנית בפרסומים הללו היא שצריך להתחיל ולדבר על מציאות מורכבת יותר, שבה יש להורות צדדים אסתטיים ומתגמלים פחות מאלה שנחשפו בשיח הציבורי עד כה.
לצד התבוננות מעמיקה במוסד ההורות ממשיכים ישראלים להתחבט בסוגיות נוספות: כמה ילדים הם רוצים להוליד ולגדל; מתי להוליד; כמה זמן להמתין בין לידה ללידה; ולו ניתנה להם האפשרות המעשית, סביר שהיו בוחרים גם את מין היילוד. על אף השאלות הרבות הללו, מעטים שואלים את עצמם אם הם רוצים בכלל להיות הורים. העלאת האפשרות שאפשר לבחור בחיים ללא ילדים, מסמנת את נקודת הקיצון בתהליך.
במדינות מערביות אחרות הזירה המחקרית בנושא שוקקת חיים כבר מאז שנות השבעים של המאה העשרים, ואילו בישראל שררה סביבו דממה עד לאחרונה. בשנים האחרונות גם בדממה זו מתחילים להיפער סדקים ואפשר לשמוע קולות אחרים בדבר סוגיית הבחירה. העניין בסוגיה הולך וגובר, וכלי תקשורת רבים יותר נדרשים אליה - מכתבות רחבות היקף בעיתונים המובילים ועד כתבות וראיונות בתוכניות טלוויזיה ורדיו. השאלה "הורות - כן או לא?" הופכת מאפשרות שאין להעלותה על דל שפתיים לסוגיה לגיטימית יותר לדיון.
העובדה שרק במאה העשרים ואחת מתחיל להתפוגג בישראל קשר השתיקה בנושא הבחירה בהורות, משקפת את הנטייה של החברה שבה אנו חיים להעלים ולהאלים קולות אחרים ולטעת את התחושה שהם אינם קיימים. כך שוחזרה עד היום מציאות שבה קיים כביכול קול אחד בלבד, הנתפס כקולו של הכלל: כ-ו-ל-ם רוצים ילדים, ומכאן שלא ייתכן אחרת.
כשנדמה שאי-אפשר אחרת וכשאין לגיטימציה לדבר על סגנון חיים חלופי, הידע הדל הקיים על אורח חיים כזה, מבוסס לרוב על סטריאוטיפים שליליים. לאנשים המסרבים לקבל עליהם את המרשם החברתי המחייב להיות הורה מוצמדות פתולוגיות אישיותיות חד-משמעיות והם מתוארים כמשוגעים ואנוכיים, נעדרי בשלות רגשית, בלתי-מוסריים ושונאי ילדים. כמו כן נחזות להם נבואות זעם קודרות בנוגע לעתידם ולפיהן הם צפויים לחיי אומללות, עריריות, עצב והיעדר סיפוק. תפיסות אלה שרירות וקיימות, משום שעדיין אין בשפה העברית ידע מעובה על אורח החיים החלופי.
ספר זה הוא לפיכך ניסיון ראשון להציג גוף ידע מפורט ומנומק על הבחירה בחיים ללא ילדים בישראל כבחירה אפשרית אחת ברצף של אפשרויות.
מדריך לקריאה בספר
פרק המבוא הוא פרק תיאורטי, ומכאן שיש בו מונחים סוציולוגיים רבים יחסית לשאר הפרקים. במהלך הפרק אציג את המרחב החברתי-תודעתי שמתוכו ובהקשרו מתגבשת הבחירה בחיים ללא ילדים בישראל.
פרק זה ינסה לטעון שאנשים הבוחרים שלא להיות הורים, עושים זאת אמנם בתוך מסגרת תרבותית מעודדת ילודה, אך מסגרת זו אינה עקבית, הרמטית וחד-משמעית כפי שהיא נתפסת בדימוי הציבורי. מדובר במרחב חברתי מורכב, סבוך ולעתים אף עמוס סדקים וסתירות פנימיות. בפרק אציג את הסדקים באידיאולוגיה מעודדת הילודה, סדקים המשתקפים הן ביחס החברתי האמביוולנטי כלפי ילדים והן בבחירה שלא ללדת ולגדל אותם. אראה גם כיצד בחירה זו מייצרת בתורה תרבות-נגד, אשר חוזרת וממשיכה להעמיק סדקים אלה וחוזר חלילה. במהלך הפרק אציג את מערך המחקר שאִפשר לי לאסוף את הידע הנדרש להבנת הבחירה והשלכותיה.
בפרק הראשון אפרוש את הסיבות לכך שאנשים כן בוחרים ללדת ילדים. אעשה זאת באמצעות תיאור ההבטחות והמשמעויות הסמליות שמייחסים לילדים, כגון הענקת משמעות לחיים, היותם מלט לזוגיות והבטחה לזִקנה ראויה. הצגת הסיבות נדרשת משום שהבחירה בחיים ללא ילדים נעשית מתוך דיאלוג עם משמעויות אלה.
בפרק השני אנסה לטעון שאותן משמעויות סמליות ואותן מוטיבציות להולדת ילדים, שהוצגו בפרק הראשון, עומדות לבחינה ביקורתית בקרב אוכלוסיית הבוחרים בחיים ללא ילדים. בחינה זו מצביעה על מתח שקיים בין שיח ליברלי-אינדיבידואליסטי, שבמרכזו ניצבים צרכיו של האדם הבוגר ותשוקותיו, לבין שיח המכונה בפי שיח פֶּדוֹצֶנטרי (ביוונית: Pedo = ילד; בלטינית: Centrum = מרכז), שבמרכזו מצוי הילד.
לתפיסתם של רבים מהמשתתפים במחקר, במציאות שבה צרכיו של הילד ותשוקותיו הם הנמצאים לרוב בראש סדר העדיפויות, המבוגר, מרגע שהוא נעשה הורה, מתקשה להמשיך ולעמוד במרכז עולמו שלו. כך, לעומת השיח הקנוני מעודד הילודה, שבו ילדים נתפסים ככרטיס הכניסה לעולמות של מימוש עצמי, של אושר, של בגרות, של זהות מגדרית תקנית כביכול ושל הזדקנות ראויה, מוצבים בשיח האי-רבייה סימני שאלה מעל אקסיומות אלו. אנשים הבוחרים שלא להיות הורים, אינם תופסים ילדים כתנאי הכניסה היחידים לעולמות אלה, וילדים אינם נחשבים כמי שמקיימים את כל אותן הבטחות. יתרה מכך, לעתים הם נתפסים דווקא כמכשולים בדרך להגשמתן.
פרק זה מסתיים בבחינת התהליכים השונים המובילים אנשים לסרב לתפקיד ההורי.
הפרק השלישי יוקדש להבנת המשמעויות הנלוות למאבק על הזכות לאי-הורות. אסביר זאת באמצעות המונח "חופש", שאחת מהגדרותיו היא היכולת לשאת באחריות להחלטות ולטעויות בלי להיענש על כך. הסיבה לבחירה במונח זה נובעת מכך שמחקרים שונים העלו שסוגיית החופש היא מהותית ביותר לנושא הבחירה בחיים ללא ילדים. מתברר שהחופש שמייצרים במרחב הפרטי מי שבוחרים בחיים אלה, מביא לפירוק של קשרים גורדיים הנתפסים כמובנים מאליהם, כגון הקשר בין אהבת ילדים לבין הרצון להולידם, או הקשר בין אמהוּת-נשיות-ילדים לבין אושר.
בה-בעת חופש זה מייצר קשרים חלופיים, דוגמת קשרי-רצון בין אדם לאחרים המשמעותיים לו, שמחליפים קשרי דם בין קרובים; וכן קשרים בין אדם לבין בעלי חיים, במקום בינו לבין בני אדם בלבד. מנקודת מבטם של הבוחרים בחיים ללא ילדים דווקא קשרים חלופיים אלה עשויים לקיים את אותן הבטחות שילדים לא יגשימו עבורם.
בניגוד לחופש העצום שהבחירה בחיים ללא ילדים מייצרת עבור השחקנים הראשיים בספר בחייהם הפרטיים, מרביתם מדווחים על צמצומו ואף על היעדרו בזירה הציבורית. עובדה זו נובעת מן הסנקציות הגלויות והסמויות שמפעילים עליהם הסובבים אותם, שמתייחסים אליהם כאל סוטים ולא שפויים. הממצאים מראים שההתנגשות והמתח שבין תפיסת העולם שמעודדת ילודה לבין זו שמסרבת לה הופכת את החוויה הקיומית של רבים מהמשתתפים במחקר לחוויה של "חיים בארון". לפיכך המפגש עם סביבתם החברתית, שהיא הורית ברובה, והדיאלוג המתקיים בינם לבין סביבה מעודדת ילודה - מתואר לעתים כחוויה של "יציאה מהארון", על כל המשתמע מכך. ההתייחסות אליהם נעשית מבעד לעדשה של רחמים, של התנשאות, ובאמצעות טרמינולוגיה מעולם הפרעות הנפש.
פרק זה מסתיים באופן שבו החברה הישראלית משתקפת מבעד לעיני הבוחרים - הן מבחינת מקומם של ילדים בחיי הוריהם, והן מבחינת עוצמתו של לחץ הילודה בהשוואה למדינות מערביות אחרות.
את הספר יחתום פרק ההערות המסכמות, שבו אני דנה בבחירתי בשם הספר - ממני והלאה - ומסכמת את נושא הבחירה בחיים ללא ילדים בישראל במבט אל העתיד.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.