ממעיין לירדן

הוא התעורר משנתו. כולו נתון עדיין לרגשה העמוקה והנסערת של החלום אשר חלם. לנגד עיניו, העצומות עדיין, ריצדו קטעי החלום. הוא ניסה ללקטם וללכדם – בטרם ייטשטשו ויימוגו בערפל השכחה.

...הוא מהלך בדרך. הדרך קשה, דרך חתחתים. מכשולים על כל צעד, עיכובים, הסחות דעת. הוא מתקדם בקושי ובכבדות. רגליו כבדות, כוח נסתר בולם את התקדמותו. הוא עוקף עקיפות, מתגבר על מכשולים שונים. הדרך שבה הוא צועד היא רחוב מרחובותיה הראשיים של המושבה הוותיקה, אם המושבות – בה נולד ובה עברו ימי נערותו. הוא נער כבן שש־עשרה, הוא מהלך ברחוב הזכור לו. בתיו מוכרים לו – רחוב העשירים, הפרדסנים. בקצה רחוב זה בית מגורים חבוי בין עצים, בו משוכנת הגימנסיה הקטנה והחדשה שבה הוא לומד. ליד הגימנסיה גם ביתה של זו הנערה הלומדת יחד אתו עוד מתקופת בית הספר העממי. הדרך מתמשכת, משתרכת ומתארכת, ועִמה הציפייה הדרוכה להגיע לביתה־שלה. הוא מגיע לבית. הוא יודע שאין היא בתוך הבית. אף פעם לא היה בביתה פנימה. הוא יודע – היא בוודאי בחצר, בינות לעצים העבותים. הוא ממשיך לתור ולחפש. הנה היא מופיעה, מציצה מבין ענפי עץ עבות. על פניה חצי החיוך המוכר לו כל־כך, זה המופיע גם בתמונה היחידה המצויה בידו. חצי חיוך עם שמינית של עצב, רצינות, תבונה. אף מילה לא נאמרה, ממשיכים להסתכל זה בזה, לחייך – ולפתע נמוג הכול...

הוא מסתובב על משכבו. אשתו, הישנה לצדו, מתעוררת.

"צריך כבר לקום, יעקב?"

"לא".

"הרי רצית שנעלה הבוקר אל ההר".

"כן, אבל בחוץ ערפל כבד, אין טעם לעלות על היונגפראו כשהוא מכוסה בערפל. יש לנו זמן, אין מה למהר. נעלה יותר מאוחר. את יכולה להמשיך לישון".

רחל אכן מפנה את גבה אליו וממשיכה בשנתה השלווה. הוא כבר אינו יכול לישון. החלום הוציאוֹ משלוותו. החלום אמנם נגוז, אך זיכרונות העבר הרחוק שבאו בעטיו, עטים עליו בזה אחר זה. הוא נמשך אליהם, אין הוא רוצה לגרשם – טוב לו במחיצתם. אותה נערה מהגימנסיה, חוה, שכה אהב בצעירותו, אהבה תמה, זכה, ערטילאית – שוב ושוב מופיעה בחלומותיו. מה מוזר. הוא כבר בן שבעים וארבע ועדיין ממשיכות לפקוד אותו, אחרי זמן כה רב ובעָצמה כזו, ולו רק בחלום – הכמיהה והערגה הידועות לו מאז לנערת חלומותיו, שיותר מחלום – מתמשך ככל שיהיה – לא הייתה בשבילו אף פעם.

והיכן זה קורה? דווקא כאן, הרחק מהבית, מהמולדת, בכפר קטן במורדו של הר מהרי האלפים השוויצריים, כשהם בטיול, לנים בצימר כפרי אל מול היונגפראו המושלג.

הוא נזכר. כבר קרה לו כדבר הזה, בנסיבות דומות, בעיר הגדולה באמריקה הרחוקה. גם אז היה הדבר לפליאה בעיניו. הוא אז בגיל העמידה, בעל בעמיו, בעל לאישה ואב לילדים, בתפקיד ציבורי־משקי – יוצא למסע השתלמות במסגרת תפקידו.

ה"צבר", יליד הארץ, איש הכפר, בראשונה בחייו יוצא לחו"ל – אל העיר הגדולה בעולם. לעיר הסואנת והרוגשת, הנראית לו כמעט מפלצתית בהשוואה לממדים, לפרופורציות ולסדרי הגודל שהוא רגיל להם בארצו הקטנה.

הוא יחידי ובודד בקומה העשרים במלון גדל־ממדים. הכול חדש, לא מוכר. גשר הירקון, שהוקם אז בארצו ונחשב להישג טכני בממדיו ובתכנונו – כאן אינו אלא ננס שבננסים. גם מכשיר הטלוויזיה שטרם הגיע אז לארצו – חדש היה בשבילו. עליו להגיע בעוד יום למפגש שנקבע בכפר מסוים, ליד עיר במערב הרחוק. הסדרי טיסה ונסיעה, תיאום, התקשרויות – הכול חדש, זר, לעתים בלתי מובן ומביך, ולא עוד אלא ששפת המקום אף היא אינה רהוטה בפיו.

לא ייפלא על כן, כי בלילה, בעיר הזרה והרחוקה מהבית, על משכבו בחדרו שבמלון, כשכולו דריכות ומתח, ללא אפשרות להחליף מילה עם פלוני, להתחלק ברשמים או להתייעץ ועם גל של געגועים למשפחה, לרחל ולילדים, לידידים בארץ שסער עליו – אין תמה שכבדה ונטרדת ביותר הייתה השֵּׁנה ששקע בה לבסוף.

שר החלומות, זה המתעתע בנו בשנתנו בלילות, המעלה ומזַמן לנו בחלומותינו, כיד הדמיון הטובה עליו, את מי ואת מה שהוא חושב לנכון – את מי העלה בחלומו של יעקב באותו לילה? לא את בני משפחתו הקרובים, לא ידידים שכה חסרו לו לפני שנרדם, אלא דווקא את חוה – אותה נערה מימים כה רחוקים, אהבתו הראשונה, אליה ידע אז, בעודו נער, הרבה שעות וימים של כמיהה וערגה.

יעקב זוכר זאת היטב, כי מאוד התמיה אותו הדבר באותו לילה, בנכר, ולא אחת העסיקו גם לאחר מכן. על כן גם זכורים לו אירועי אותו חלום:

...הוא ניצב בקרחת של יער, אינו יודע איך הגיע לשם. סביבו עצים עבותים גבוהים מאוד. על צמרתם המרוחקת מתרחשים דברים, נשמעים קולות, תעלומה גדולה. הוא רוצה להבחין בנעשה. ראשו וצווארו נטויים כלפי מעלה, הוא מקיף את העצים, עובר מעץ לעץ בניסיונות חוזרים ונשנים לקלוט את המתרחש שם למעלה. צורך עז וכופה למצוא את פשר התעלומה מנחה אותו להוסיף ולהמשיך לחפש, ולפתע חש מגע יד רכה וחמה על כתפו. נשאר עומד על מקומו. הכול מסביב נעלם. הוא מתמכר לתחושת המגע החמים והמעודד, המוכר לו מנבכי העבר הרחוק. הוא מציץ אחורה אל היד שעל כתפו, ופוגש במבטה המחייך של חוה. הוא מושיט את ידו לשׂימהּ על ידה של חוה – ומתעורר למגע ידו בכתפו...

"מגע קל אחד של ידה" – מהרהר לו יעקב – "לפני עשרות שנים וזכרו צפוּן כה עמוק בתוכי, לא מיטשטש ובלתי נשכח. אני הרי אף פעם לא נגעתי בה, לא העזתי" – אומר יעקב לעצמו – "והנה, חיבוק קל ומלטף אחד ויחיד שלה, מאז – ורישומו כה עז, והוא שב וחוזר אליי בחלום. ושוב מחזיר אותי אל אותן כמיהות, געגועים ואהבה, אל לבטי נעורים, סערות נפש והכרעות קשות".

***

...הם אז כבר קרובים לסוף שנת הלימודים, בכיתה השביעית בגימנסיה. בעוד שנה ייתמו לימודיהם ואיש־איש ילך לדרכו. באותה שנה העתיקה הגימנסיה את מקומה לרחוב צדדי יותר במושבה. אין חצר, והרחוב החולי אשר טרם ידע כביש ומדרכה מה הם – הוא ה"חצר", למעשה, של הגימנסיה. עוברי אורח מעטים, עגלות החולפות לעתים, מכונית נדירה המפלסת דרכה באיטיות בחול – אין בהם משום הפרעה לזוגות, לשלישיות או לקבוצות התלמידים הפוסעים בהפסקות, בין השיעורים, הלוך וחזור בקטע הרחוב, משננים תלמודם לקראת השיעור הקרוב או סתם עוסקים בשיחת חולין. חוה ויעקב, שהיו בין התלמידים המצטיינים בכיתתם, נהגו לעתים קרובות לצעוד ביחד ברחוב – שניהם לבדם או בחבורה גדולה יותר – כדי להתכונן לשיעור או סתם להעביר את ההפסקה.

סדר הישיבה בכיתה סודר כך שיעקב ישב מאחורי גבה של חוה ממש. יעקב היה מאושר מסידור זה. הם יכלו בנקל להחליף ביניהם מילה, שאלה ותשובה, או אפילו פתק, מחברת או ספר. נתקיים ביניהם הקשר המעשי הישיר והקל לגבי האירועים השוטפים בכיתה, בבית הספר, אם כי לא מעבר לכך. יעקב אהב את הקשר הקרוב הזה ביניהם – אהב את קרבתה. הוא הכיר וידע כל תלתל, כל קווצה מקווצות שערותיה הארוכות והשחורות כפחם, אשר נחו לעתים קרובות על המכתבה שלפניו, כה קרובות אליו. היה עליו לעצור לא פעם את ידו מלהעניק ליטוף קל לשערותיה, לתלתל מתלתליה. מבטיו החודרים והקודחים בגבה, בראשה ובשערותיה – ספק אם הגיעו לתודעתה וסיפרו לה סיפור כלשהו, בוודאי לא את סיפור אהבתו אליה. יעקב היה כה קרוב אליה ובו־בזמן רחוק מאוד ממנה. בְּעולם בית הספר והלימודים ישב לידה בכיתה, והם היו הרבה יחד בשעת ההפסקות. אולם מחוץ לשעות בית הספר, היה עולמו שונה, רחוק וזר לעולמה־שלה.

יעקב היה פעיל כבר אז בתנועת הנוער. שימש גם "ראש קבוצה" והדריך קבוצה של צעירים ממנו. בערבים, בשבתות ובחגים היה צריף התנועה עולמו האחר – עולם שלאחר הבית והמשפחה, בית הספר והלימודים – עולם שונה בתכלית מעולמה. לא היה גשר בין שני עולמות אלו. ניסיונות שעשה יעקב לעניין אותה, לשתף אותה, או סתם לספר לה ואולי אף להביאה לתנועה – עלו בתוהו ונתקלו בחומה גבוהה של זרות ודחייה. היה קורטוב של בוז בתגובתה כאשר סיפר לה יעקב, כי בתנועה שהוא חבר בה מחנכים לצדק, לשוויון ולבניין הארץ ומתנגדים לעבודה ערבית בפרדסים. פעם, באחת השיחות, מתוך רצונה לשכנעו בהוכחה ניצחת שדרכו מוטעית – גמלה לו חוה בסיפור על אחת מחברותיה שגם יעקב הכיר, באשר למדו פעם יחד: אביה של אותה נערה־חברה נאות לקבל לעבודה בפרדסו את אחד החלוצים, מאותן חבורות החלוצים השוכנים באוהלים, בפאתי המושבה. הוא עבד אצלם כפועל קבוע, הצליח בעבודה, נשא־חן בעיני האב שמינה אותו למשגיח על הפועלים הערבים בפרדס. עד כדי כך נתחבב על האב – שהעסיקו מדי פעם גם בעבודות שונות בחצר שליד ביתו. ובמה גמל להם אותו חלוץ? – התאהב בבת ואף היא התאהבה בו. הכול כמובן במסתרים, עד אשר הגיע הדבר לאוזני ההורים. המהומה הייתה גדולה. מובן מאליו שהפועל פוטר מיד מן העבודה, אבל הבת ממשיכה עדיין בסורה וממאנת לנתק קשריה עם אותו חלוץ חצוף. הבושה גדולה, וההורים אינם יודעים כיצד להיחלץ מצרה צרורה זו. וחוה הוסיפה את טיעוניה־שלה: "חוצפה של בחור. מה הוא חושב, שהיא תתחתן אתו? עם סתם חלוץ, פועל פשוט בפרדס, שאין לו שום דבר בעולם? אולי הוא חושב שהיא תלך לגור אתו באוהל?" והוסיפה עוד: "אני יודעת שחלוצים אלו משפיעים לרעה על הנוער, אולי גם על התנועה שלך – עם הדעות הבולשביקיות שלהם. מה ייצא לך מן התנועה הזאת, איזה עתיד? איזו תכלית? סתם בזבוז זמן".

יעקב ניסה להסביר, ללמד סנגוריה: "חלוצים אלו הם חדשים בארץ. לעתים קרובות אין להם עבודה. הם חולמים לבנות עולם חדש שיש בו יותר צדק". כאן פרצה חוה שוב בגל טיעוניה ששמעה, בוודאי, לא אחת בבית הוריה, מפי אביה, שהיה אחד הפרדסנים העשירים במושבה: "עולם חדש הם רוצים לבנות" – אמרה בנעימה מזלזלת – "למה הם שרים: 'עולם ישן עדי היסוד נחריבה' – מה יש פה להחריב? מה רע בעולם שלנו? אולי הם רוצים לקחת את הפרדס של אבי ולהתחלק בו? רק מי שאין לו כלום רוצה לעשות מהפכה. שיעבדו, שיגיעו בעצמם למשהו משלהם. שלא יקלקלו את הנוער".

יותר משיעקב הבין את דבריה הוא חש כי אין טעם להמשיך ולנסות לקרב את עולם המושגים החברתיים שלה אל מושגיו. הוא אהב את חוה בתחום זה של עולם בית הספר וההווי שמסביבו. אהב את נועם הליכותיה, את עדינותה ואת תבונתה. אהב את ריגושיו שלו־עצמו כשנמצא בקרבתה. מעבר לתחומי בית הספר – חומה גבוהה ורחבה מפרידה ביניהם. איש מהם לא יוכל, אולי גם לא ירצה, לעבור אותה לצִדה האחר. בינתיים עוד אפשר להתעלם ממנה – ולכך הנחה אותם החוש הבריא של שניהם ורצונם הטבעי והכן להמשיך בחברותם, על אף אבני הנגף שנקרו בדרכם מדי פעם.

גם חוה ניסתה פעם לקרבו לעולמה, לחוג מכריה וידידיה, שנחשבים היו ל"שמנה וסולתה" של הנוער המבוסס והמסודר במושבה. היא הזמינה אותו לבוא ערב אחד לביתה, למסיבה שערכה לחבריה וחברותיה, שיעקב הכיר כמה מהם. יעקב גילה אי־רצון והיא עמדה בהפצרותיה: "תבוא, תבוא, אני רוצה שתבוא. תכיר את החברים, תראה איך הסתדרו בחיים. אתה יודע לרקוד?"

"רק הורה".

"אז נלמד אותך לרקוד. הורה זה לא ריקוד. אני אלמד".

יעקב אזר עוז והסכים לבוא למסיבה למרות היסוסיו הרבים וחששותיו מפני הרגשת הזרות שאליה הוא עלול להיקלע.

הוא הגיע קצת באיחור והתעכב ליד החלון הרחב הפונה אל הרחוב. בחדר הגדול והמרווח המואר בנברשות זכוכית היורדות מהתקרה, כבר היו רבים מן הנאספים. גרמופון פלט דרך לועו הגדול והפעור מוזיקת ריקודים מסוימת, שיעקב לא ידע לזהותה. כמה זוגות של רוקדים חגו והסתובבו בחדר; אחרים עמדו בקבוצות מפוזרות ושוחחו ביניהם בקול רם ובתנועות ידיים נמרצות. בכל אחד מהם ניכרים היו המאמצים שעשה כדי להתבלט, להפגין את ייחודו, להתהדר בנוצותיו, למשוך את תשומת לבם של האחרים. כולם היו לבושים הדר, מגוהצים ומצוחצחים ושׂערם מבהיק. יעקב העיף מבטו על לבושו, וביתר־שאת הומחשה לו "אי־השייכות" שלו לחבורה זו של "המסודרים", המפגינים ביטחון ועליונות, המבליטים את ה"אני ואפסי" ובזים לאלה שאינם שייכים, שלא הצליחו להגיע לחוגם.

"זה לא בשבילי", חשב יעקב, "על מה אשוחח אִתם? אין כאן אף אחד מהתנועה שלנו. איך יסתכלו על הסנדלים שלי, על החולצה הכחולה? אלה בני עשירים, בני פרדסנים. הם בזים ולועגים לרעיונות של התנועה שלנו".

ובהרהור שני – "אבל מה תגיד חוה אם לא אבוא כפי שהבטחתי. היא רוצה לקרב אותי אל החוג שלה. אם אברח, אף פעם לא אמצא כל דרך אליה".

תקוע ליד פינת החלון, מתחת לעץ הסוכך עליו, עמד והמשיך להיקלע בין לבו הגואה והכמהַּ להיות במחיצתה – לבין סלידתו מחבריה.

"ארגיש את עצמי בודד ומיותר בין נערים מתנשאים אלו", חזר ואמר לעצמו, "חוה, גם אם תרצה, לא תוכל לעזור. היא לא תרצה לשנות את האווירה, היא רוצה שאני אסתגל. וזה כל־כך שונה מן החברה שאני רגיל אליה. אצלנו, בצריף התנועה", הסיעוהו שרעפיו הרחק מכאן, "הכול אחרת. יושבים על ספסלים, על הרצפה. שירה שקטה ולבבית קולחת. שירי מולדת, שירי עבודה, שירי רועים, ניגונים חסידיים. רוקדים הורה בהתלהבות – כולם ביחד. אין מתנשאים. עולם אחר. אין צורך להתאמץ ולהתבלט כדי להיות אחד מכולם".

מבלי משים, בפחי נפש, סב על עקביו ועזב את המקום.

שלא במודע, כמעט בהיסח הדעת, הנחוהו רגליו הישר אל צריף התנועה. היה ליל שישי, ובצריף – כרגיל בערב זה – רוקדים. כבר ממרחק שמע את רקיעות רגלי הרוקדים, את השירה הבוקעת, את הקריאות המלהיבות.

הוא נכנס לצריף והצטרף מיד למעגל ההורה הגועשת, לקצב שירת "אל יבנה הגליל, אל יבנה הגליל". עוד פעם ועוד פעם, כולם ביחד, בשיכרון ובהתמכרות, בעיניים עצומות, זרוע חובקת זרוע, כתף אל כתף, בקצב אחיד, בגוש אחד. כאן אין מתבלטים, כאן כולם שווים, בצוותא מתלהבים ומשלהבים איש את רעהו.

מישהו תפס בזרועו של יעקב, פרץ והצטרף למעגל הרוקדים. יעקב הציץ לצדו, הנה זו שולמית, אחת מחניכותיו בקבוצה. שלח לעברה חיוך אבהי, מלטף, וסחפהּ עמו לקצב הריקוד. מישהו פצח בשיר אחר: "לעבודה, להגנה, לקיבוץ ולהכשרה". שוב ושוב, בקצב עולה, ברקיעות מתחזקות, בצעדים מתרחבים, מעגל בתוך מעגל, עוד סיבוב, עוד שיר, הריקוד הולך וגואה, שואף אל שיאו, הולך ומתלהט, נשימת הרוקדים מתקצרת, ומכאן, לאט־לאט, דועך הריקוד, ההורה מגיעה לסיומה.

כולם עייפים, מיוזעים, מתנשפים. יש היוצאים החוצה לשאוף אוויר צח. מתיישבים על הספסלים שלאורך הקירות ועל הרצפה, לרגלי הספסלים. מאחת הפינות בוקעת שירה. מסביב לשרים מתגבש מעגל, מתלכד. עוד ועוד מצטרפים לשירה הכובשת והולכת. וכולם, בשירה שקטה, כמעט בהתמכרות: "וטהר לבנו לעובדך, לעובדך, לעובדך, לעובדך באמת".

יעקב מצא את עצמו ישוב על הרצפה, במעגל, אל גבו נשענה שולמית. "שוב היא על ידי", חשב. לא רק בערב זה הבחין יעקב בכך, שנערה חניכה זו בקבוצתו מחפשת את קרבתו, משתדלת להיות לצדו. בעת הפעולות בקבוצה נחלצה לעזרתו בשעת הצורך. כמדריך, הדבר מסייע בידו ורצוי לו, אך גם מעורר בעיות. איך יתייחס אליה? "האין בהתנהגותה כלפיי ביטוי למעין אהבה כמוסה, בדומה לאהבתי את חוה?", הבזיקה מחשבה במוחו, עתה, בעת שבתו במעגל. "שטויות", השיב לעצמו, וידע עם זאת, שאין אלו רק שטויות.

השירה נמשכה שקטה וקולחת. שרים ביחד, אך כל אחד מתייחד גם עם רגשותיו, תחושותיו ומחשבותיו. יעקב מהרהר על חבר זה או אחר שמסביבו, על עצמו, בעיותיו ולבטיו.

כאשר פתחו בשיר מלא הערגה: "יד ענוגה הייתה לה, איש לא העז געת בה" – מי אם לא חוה צצה כאילו לנגד עיניו. השיר החזירוֹ לתחילתו המאכזבת של ערב זה, להרגשת הניכור שהייתה מזומנת לו במסיבה שם, בביתה של חוה, לעומת הרגשתו הערב, בצריף.

יום אחד שונה סדר הספסלים וסדר הישיבה בכיתה. יעקב כבר לא ישב יותר מאחורי חוה. היא ישבה הרבה לפניו ובצד האחר של החדר. לא את גבה ראה עכשיו, אלא את לחייהּ, את צדודיתה. ממקום מושבה החדש הפנתה ראשה אליו, בחיוך של משובה, נופפה ידה קלות, כאילו לשלום, לפרֵדה, כשרוחה טובה עליה, אפילו מבודחת. יעקב היה מאוכזב ביותר. כאב לו הריחוק. פגעה בו לא פחות קלילות תגובתה, שלא היה בה ולו סימן קל שבקלים של צער על הריחוק. מצב רוחו של יעקב היה עכור וקודר במשך כל השיעור. זה היה בשבילו מעין סמל. הנה היא הולכת ומתרחקת, החומה החוצצת ביניהם הולכת ומתעצמת. חלום אהבתו – האם יישאר בגדר חלום בלבד, ההולך ונגוז, הולך ומתנפץ אל מול המציאות המפרידה ביניהם? או אולי תוכל האהבה לנפץ את המחיצות המפרידות, לסגור את הפער? והפער הוא גדול, רחב ועמוק. היא בת פרדסן עשיר; דרכה ועתידה ברורים וסלולים לפניה; אין תהיות, אין ספקות. הוא בן לאב החי מיגיע כפיו בלבד, המוציא בעמל כה רב לחם מן העבודה המפרכת, לחם המספיק בצמצום רב לצורכיהם של בני המשפחה. בכל תקופת חופש מלימודים מוכרח יעקב לחפש לו עבודה כדי לכסות לפחות חלק משכר הלימוד בגימנסיה – המהווה עול כבד מנשוא על תקציב משפחתו.

תוך כדי הרהורי הצער שפקדוהו בעת השיעור, נזכר יעקב גם בחוויה המשפילה אשר חווה באחרונה בעת עבודתו בפרדס.

בחופש האחרון פנה אליו חברו הגר בשכנות, וסיפר לו שמתארגנת קבוצה של ארבעה בחורים לעבודה בקבלנות, בפיזור זבל רפת באחד הפרדסים הגדולים. יעקב החליט להצטרף לקבוצה ולעבודה זו. גם כאשר נתברר לו שהמדובר בפרדס של אביה של חוה – לא חזר בו מהסכמתו. הוא מוכרח לעבוד, הוא חייב לסייע למשפחתו במצוקתה.

העבודה בפיזור הזבל הייתה קשה ומתישה ביותר. ערֵמת הזבל נמצאה בחצר הפרדס, בין המחסנים. הוטל עליו למלא שקים בזבל הלח והכבד ולשאתם על הגב, לכל קצווי הפרדס, ללכת כפוף, כמעט לזחול מתחת לענפי העצים היורדים כמעט עד הקרקע, ולפזר את הזבל בגומות העצים.

כאשר הגיח יעקב מבין העצים של החצר יום אחד, כדי למלא את השק, ראה לפתע כרכרה במרכז החצר רתומה לסוס, ועל הספסל המוגבה יושבת חוה. יעקב נרתע בבהילות ונסוג מיד אל מתחת לענפי העצים, בטרם הספיקה חוה להבחין בו. ממקום רבצו־מחבואו בגומת אחד מעצי הפרדס, רואה ואינו נראה, לא גרע עיניו מחוה. הכרכרה קלה, שחורה ומצוחצחת, ועל הספסל המרופד יושבת חוה, לבושה בשמלת קיץ בהירה, ארוכה, על ראשה כובע קש ובידה שמשייה להגנה מפני השמש החמה והקופחת. היא מחכה, כפי הנראה, לאביה, שירד זה עתה מהכרכרה כדי לתת הוראות כלשהן למנהל הפרדס בטרם ימשיך בדרכו.

יעקב לא העלה כלל על דעתו שהוא יכול להיראות כך לפני חוה – כשהוא מכוסה כולו אבק, הזיעה נוטפת ממנו והוא מדיף ריח חריף של זבל. היא לא תבין. רק רגשי דחייה עלולים להתעורר בה, אולי אפילו בוז. ארוכים, כואבים ומבישים היו הרגעים שבהם רבץ בהסתר, מחכה בקוצר־רוח עד שחוה תסתלק מהמקום. חוה אמנם עזבה ונסעה עם אביה, אולם הכאב והבושה על כך שהוא מוכרח להסתתר מפניה, מתבייש להיראות בפניה כמות שהוא, נאלץ להסתיר חלק מזהותו – תחושות אלו לא עזבוהו כל אותו היום וימים רבים אחריו.

בסופו של אותו שיעור נשאר יעקב במקומו, בכיתה, לא יצא אל הרחוב. שלא במודע, היה זה ניסיון להעמידה במבחן. האם חוה תיגש אליו? הוא פתח מחברת וניסה ללא הצלחה לעיין בה. "אני מוכרח להתגבר על מצב הרוח שלי", אמר לעצמו, "יש עוד דברים חשובים בחיים". מחשבותיו נשאוהו אל מה שבאמת נראה לו באותה עת חשוב ביותר: "'קבוצת הארבעה' שלהם, מה יהא אִתה? האם באמת תתפרק? ואם כן – מה הלאה?"

אברהם, חברו של יעקב, הוא שיזם את הרעיון: הם ארבעה חברים הנושאים על גבם את עול ההדרכה בתנועה. הם לא למדו יחד ולא הכירו זה את זה בילדותם, כאשר הצטרפו אל "הצופים". כמו אחרים, גם הם חיפשו חברה וחברים. הם חיו והתבגרו באותה חברה, ויחד אִתה השתנו במרוצת השנים. כיום הם אינם עוד "הצופים", אלא "התנועה". מתלבושת חאקי וסרטים עברו לחולצה כחולה. זנחו גינונים של תלבושת וסמלים ושל ברכת "חזק ואמץ" במועל יד, והעלו את ערך הפשטות ואת ברכת "עלה נעלה". מרכז הכובד עבר ממשחקי חבל ומוט אל שיחת הקבוצה, אל הדבק החברתי. מדַבְּרים על ערכים, על חברה חדשה, על הגשמה עצמית.

השיחות הרבות עם המדריך הנערץ שלהם, ומאוחר יותר – הנשיאה המשותפת בעול ההדרכה של הצעירים מהם – כל אלה קירבו ביניהם והידקו את החברות בין ארבעתם. יום אחד חזר אברהם מביקור בקבוצה של מגשימי התנועה, השוכנת ליד המעיין לרגלי הגלבוע, ובפיו סיפורים על ההווי ועל חיי החברה הרוחשים שם: תערובת של אידיליה ורומנטיקה, קשיי חיים וקשיי הסתגלות, עם שמחת חיים ללא גבול ומאמצים לגיבוש חברתי לקראת הגשמתם של יעדים נעלים. סיפורים אלו היו הזרע שממנו נבטה והתפתחה המחשבה להקים "קבוצת ארבעה" משלהם. קבוצה קטנה, אינטימית, הבנויה על החברות שביניהם. הם, אנשי המושבה, עובדים בפרדסים, בעלי מקצוע. כאן באזור הם מושרשים, זה ביתם. בשיחות רבות רקמו בהתלהבות נעורים את חלומם, וניסו לנתבו לפסים מעשיים. כדי להקים קבוצה צריכה להתגבש חברות הדוקה. אפשר יהיה לקבל חבר נוסף רק כאשר כל הארבעה יסכימו לכך. צריך גם בחורות, כי איך ייתכן אחרת? בסופו של דבר הרי יקימו משפחות. פירוש הדבר, שגם צירופן של בחורות חייב להיעשות בהסכמת כולם. לאחת הפגישות הבאות הביא אברהם הצעה לצרף לקבוצתם נערה מהתנועה, שידוע היה לכול, כי בינה לבין אברהם פורחת האהבה. לחבר אחד מבין הארבעה היו מאה וחמישים טעמים שלא לקבלהּ לקבוצה והוא מנה אותם אחד־אחד. רק נימוק אחד לא הזכיר – דבר שגם הוא היה ידוע ברבים – גם הוא אהב אותה נערה. הוויכוח ביניהם ערער את האידיליה שכה הלהיבה את דמיונם של "הארבעה". האם התנפץ חלומם? האם היה אוטופי מדי? ייתכן. אבל למעשה, בכך נפתחה דרך הגשמה, שיש לה יותר אחיזה במציאות.

זה מקרוב ביקר אותם אחד הפעילים מסניף התנועה בירושלים. נפגש עם קבוצת הבוגרים. הוא סיפר להם על החוג הבוגר בירושלים, העומד לצאת להגשמה, להצטרף אל הקבוצה שליד המעיין. תיאר בפניהם את חיי החברה שם, חיים תוססים, חיים המושתתים על ערכים של עבודה ושוויון חברתי, שכל אחד משתלב בהם ומוצא בהם את מקומו המיוחד. סיפר על העבודות החלוציות בייבוש הביצות וביישוב עמק יזרעאל. היעד הסופי – הקמת יישוב של הקבוצה בעמק.

פגישה זו הגבירה ביעקב את התחושה והמחשבה, כי אולי זוהי הדרך בשבילו. מה מחכה לו כאן כשיגמור את הגימנסיה? צוק העתים ומצוקת משפחתו יאלצוהו, ללא ספק, לצאת מיד לעבודה בפרדסים כדי לעזור בכלכלת המשפחה, שכה הצטמצמה בסיפוק צרכיה כדי לאפשר את לימודיו. "פועל פשוט" ילך להיות. העתיד אינו קורץ ואינו מבטיח לו דבר. נראה לו ששם, בקבוצה, האופק הרבה יותר רחב; ואופק זה קרא ליעקב כמו לחברים אחרים מבוגרי התנועה.

הכיתה נתכנסה שוב לשיעור הבא. שוב צדה צדודיתה של חוה את עיניו של יעקב.

"אפילו לא עלה על דעתי לרגע, שחוה יכולה להצטרף לקבוצת הארבעה שלנו", חשב. את דעתה על "פועל פשוט" כבר שמע ממנה בעבר: "זה רק בשביל הערבים. יהודי כפועל פשוט זה בזבוז".

עתידה מובטח. מקובל עליה ונהיר לה, שהעושר המזומן ומחכה לה – חזקה עליו שיביא לה גם את אושרה. דרכה סלולה. מה לה לבטים ומה לה חיפושי דרך. פעם סיפרה לו, שהיא מבקרת לעתים במועדון נוער. על הקיר תלויה שם סיסמה: "נפש בריאה בגוף בריא". "זה כל מה שצריך", אמרה. "אין כל צורך בחידושים ובמהפכות. מה כל הפלפולים והבלבולים שמבלבלים בהם את הנוער".

תחושת אין־האונים אל מול הפער בין שני העולמות שהם חיים בהם, ללא כל יכולת לגשר ביניהם – תחושה זו לא עזבה אותו, אם כי רצה להשתחרר ממנה. לעומת זאת, הפגישות האחרונות בצריף התנועה והאופקים שרמזו לו, הגבירו בו ביתר־שאת את התהייה על עתידו; הם המחישו והבליטו את ה"אין מוצא", את חוסר התוחלת למתיחת הגשר אל חוה. רגשות אלו רבצו עליו כענן במשך כל השיעור.

כשצלצל הפעמון להפסקה התפזרו התלמידים כרגיל אל הרחוב. יעקב יצא בין האחרונים. רצה להישאר לבדו עם מצב רוחו שלא השתפר. בכניסה מן הרחוב לבית הספר, ליד גדר השיחים הגבוהה ניצב עמוד חשמל, עמוד עגול עשוי עץ. יעקב עמד שעוּן בגבו אל העמוד, כשידיו חובקות את העמוד מאחורי גבו, פניו נפולים והוא מתמכר כולו למצב רוחו העכור, שאין הוא יכול להיפטר ממנו. יעקב לא הבחין בחוה, שניגשה אל העמוד מאחור, נשענה עליו, כשגבה אל גבו וידיה הקטנות והעדינות עוטפות את ידיו של יעקב. הוא הפנה ראשו לאחור ופגש במבטה השואל והחוקר ובחיוכה, שהיה בו מן השובבות והדאגה גם יחד.

"מצב רוח?", שאלה.

"לא".

"אז בוא נתכונן על השאלות במתמטיקה".

"לא עכשיו".

חוה נפנתה במפתיע, תפסה בידיה את זרועו, משכה וניתקה אותה בכוח מן העמוד, חיבקה את זרועו בשתי ידיה והצמידה אותה אל גופה, אל חזהּ, בחיבוק חזק ולופת, כשמבטה זועף ונוזף וקולה מבקש, כמעט מתחנן:

"בוא נחזור על המתמטיקה".

יעקב היה נדהם והמום. לא ידע אם החוויר או האדים באותו רגע – אולם כל־כולו סער ורגש. זו הייתה הפעם הראשונה שחוה נתנה דרור, פורקן וביטוי כה ספונטני לרגשותיה, כה מוחשי ומומחש, בחיבוק החזק שחיבקה את זרועו.

היא דיברה על מתמטיקה, אולם המסר היה ברור ליעקב: "זרוק את מצב הרוח, אני אתך, הכול כמו שהיה".

החזרה על השאלות במתמטיקה לא עלתה יפה. שניהם לא יכלו להתנתק מן החוויה המפתיעה והעזה שפקדה אותם. שוב זרחה השמש ליעקב, ונמוג הערפל שהאפיל את יומו. לבו גאה והתרונן בקרבו באותו יום ובימים רבים אחר־כך, כל אימת ששב לחוש את זכר חיבוק ידו בין שדיה ואת מבטה הנוזף והמבטיח גם יחד.

מה שיעקב לא ידע אז הוא שהחיבוק ההוא היה גם החיבוק היחיד והאחרון ביניהם, חיבוק הפרֵדה.

שנת הלימודים האחרונה בגימנסיה החלה. שוב נפגשו לאחר חופש ארוך שבו נפרדו דרכיהם ועיסוקיהם. ליעקב היו אלו ימים של פעילות רבה בתנועה, פעילות שנוספה לעבודה בפרדסים שנועדה לתרום את חלקו לכלכלת המשפחה. הדרכה, מחנה, מפגשים ארציים והתגבשות ההחלטה להגשים ביחד עם חבריו חלום שנטווה בלהט נעוריהם של הבוגרים בתנועה: להצטרף לקבוצה אשר ליד המעיין, בעמק יזרעאל.

עולמה של חוה חג במסלול שונה לחלוטין, שהיה זר ובלתי ידוע ליעקב. בבית הספר נפגשו שוב, במידה של חמימות וגילויי חברות אבל מאופקים יותר. תחושת אהבתו לחוה, בכל מאודו, לא התפוגגה, אך הייתה מכונסת יותר פנימה, ולא באה לידי גילוי וביטוי. מה חשה חוה כלפיו – לא ידע. אבל הוא ידע גם ידע, שליחסו אליה לא תהיה כל השפעה על החלטתו לגבי עתידו. זו ההחלטה מרחיקת הלכת, שטרם גילה להוריו, ואף חבריו לכיתה לא ידעו על כך.

כמה מחבריו לתנועה שלא היו קשורים ללימודים כבר הקדימו ויצאו להצטרף אל הקבוצה. דבר זה הגביר אצל יעקב את תחושת חוסר התוחלת שבהמשך לימודיו באותה שנה. מערכת יחסיו עם חוה אף היא העכירה את רוחו. הלכו ואזלו אצלו הטעם, הכוח והסבלנות להשלים את שנת הלימודים. מעייניו ורוחו היו עם חבריו, הרחק שם, בקבוצה, בעמק. מכתביהם וסיפוריהם לא הקלו עליו, אלא הגבירו את תחושת הזרות וההתנתקות מן הסובב אותו במושבה. הוא התחבט קשות במשך חודשים, וגמר אומר לצאת בעקבות חבריו – לפני שישלים את לימודיו בבית הספר.

כך, יום אחד, מצא את עצמו עם תרמיל על הגב שבו קצת בגדים וכמה חפצים אישיים – באוטובוס, מתל־אביב, דרך קלקיליה, טול־כרם וג'נין – בדרך לעפולה. האוטובוס עצר ליד הכפר הערבי זרעין. יעקב ירד עם מיטלטליו וצעד ברגל, דרך הכפר הערבי, במורדות הגלבוע, ליעדו – הקבוצה.

השנה הייתה שנת מתיחות. הרבה התנגשויות פרצו בין ערבים ליהודים באזורים שונים בארץ, שנת "המאורעות". אף כי נאמר ליעקב, שאין כל סכנה לעבור בכפר זה – בכל זאת, פרכס קצת לבו בקרבו בעוברו בטבורו של הכפר, כפר שלא הכיר, באזור שהיה חדש בשבילו, בדרך שלא הלך בה והכיר רק לפי תיאורים – כשעיניים מזרות שנאה לטושות אליו, מקבוצות של נערים מתגודדים. רק כאשר ירד מן הגבעה שעליה ממוקם הכפר והגיע אל העמק למטה, עמק יזרעאל – העמק המדובר ביותר בתנועה – רק אז נחה דעתו.

עייף ומיוזע מהליכה ממושכת, בצוהרי היום, החליט יעקב לפוש קצת ביער האורנים שלצדי הדרך בשיפולי הגלבוע. התיישב על סלע בצלו של עץ, כשפניו אל עבר העמק המשתרע למרחקים. "סוף־סוף דורכות רגליי על אדמת העמק", אמר לעצמו, "האם תצליח דרכי החדשה? האם זה באמת חלום העומד להתממש?" ואז, לפתע, נזכר בבוקרו של היום הזה, בפרידתו מן המשפחה, בצאתו אל היעד הנכסף. זו הייתה פרידה קשה, עצובה, מדכאת. אמו בכתה בכי מר, אחיו ואחיותיו הזילו דמעות. אביו יצא אל החצר, אל בין העצים, לא רצה להיפרד ממנו, לא רצה לומר לו שלום. ויודע יעקב – לב אביו מר עליו וכאבו גדול מכאבם של האחרים. איזו אכזבה, איזה מפח־נפש גרם לאביו. "אבל במה אני אשם?", כאילו הצטדק יעקב בפני עצמו, "לא הייתה לי דרך אחרת, לא יכולתי להישאר שם. אולי דווקא אבי הוא זה שדחף והנחה אותי כל השנים ללמוד ולהתקדם. אבי, שציפיותיו ממני היו כפי שהיו – דווקא הוא גרם לכך שאהיה כזה, שנאלצתי להחליט כפי שהחלטתי, שלא יכולתי להחליט אחרת. בעצם, כל זה התחיל מאותה פגישה עם המורה שלי לעברית בבית הספר העממי, עוד לפני שנים רבות. אותה פגישה היא שהשפיעה על אבי, שהשפיע בסופו של דבר על דרכי".

זה היה בכיתה השישית, בבית הספר העממי שבמושבה. יעקב חש ברע באותו יום. ראשו כאב, חומו עלה – כפי הנראה קדחת, שהייתה נפוצה באותם הימים. הוא ביקש מן המורה לשחררו מלימודים ולהרשות לו ללכת הביתה. המורה הסביר ליעקב, שבשעתיים האחרונות של היום יעסקו התלמידים בכיתה בכתיבת חיבור במסגרת תחרות ארצית לחיבור הטוב ביותר בנושא שנקבע. חבל שיעקב לא ישתתף. אולי יעשה מאמץ וישתתף אף הוא בתחרות.

יעקב נשאר, כשראשו עליו כגלגל וצמרמורת תוקפת אותו לפרקים. תוך מאבק נגד גופו האחוז קדחת, הלוהט מחום, כתב יעקב כאילו מתוך הזיה, כאילו מתוך חלום דלה את המילים ואת המשפטים – וסיים את החיבור הנדרש. רק שעה אחת החזיק מעמד. מסר את החיבור למורה ולא נענה לבקשתו לעבור עוד פעם על החיבור, להוסיף או לתקן את הטעון תיקון. בשארית כוחותיו השתרך יעקב הביתה, אל המיטה, אל כדורי החינין המוכרים לו, אל מגבת קרה לצנן את ראשו הלוהט.

עברו מספר חודשים. באחד השיעורים לעברית נכנס מנהל בית הספר לכיתה והודיע בחגיגיות ובשמץ של גאווה, כי "בית הספר שלנו" זכה בתחרות החיבור, והחיבור הזוכה הוא של יעקב. זו הייתה הפתעה מוחלטת ליעקב. כמעט שלא זכר את היום שבו כתב את החיבור, ומה שכתב – היה כמעט רק זיכרון מטושטש ועמום. לבו רחב ושמח, כמובן, כאשר זכה לדברי שבח מאת מורהו, שהעריץ, וכאשר קיבל את הפרס – ספר עם ציון זכייתו – מידי מנהל בית הספר.

כעבור כמה ימים הוזמן אביו לבית הספר לשיחה עם המחנך. משיחות שהיו ליעקב עם אביו כעבור זמן ואף לאחר שנים, הוברר לו, כי אביו שמע מפי המורה דברים, שכל אב היה רוצה והיה גאה לשמוע על בנו. המסר שקיבל האב הוא כי יהיה חבל מאוד אם הבן לא ימשיך בלימודיו לאחר גמר בית הספר העממי. בצד דברי השבח על הבן, שבוודאי החמיאו לאב, הייתה בכך גם הצבת אתגר לאב, אתגר שקשה מאוד יהיה לו לעמוד בו.

יעקב סיים את לימודיו בבית הספר העממי. לפניו ולפני הוריו עמדה השאלה הקשה: מה הלאה? את המשק הזעיר של המשפחה רק האב לבדו החזיק, בידיו המיובלות ובזיעת אפו, מהשכם בבוקר ועד שעה מאוחרת בערב. משק זה רק בדוחק רב היה יכול לספק את הדרוש לכלכלת המשפחה. לכן אך טבעי היה שהבן הבכור יעקב יצטרף בגמר לימודיו לעזור בעבודות המשק השונות, או ייצא לעבודה בפרדסי המושבה ויתרום בכך לשיפור כלכלת המשפחה. ליעקב היה ברור כי זה הדבר שיהיה עליו לעשות, כפי שעשו גם רוב הנערים שסיימו יחד אתו את בית הספר העממי.

אולם לא זו הייתה משאלתו של האב. כמו כן, רצה המקרה, ובמושבה עמדה להיפתח בפעם הראשונה כיתת גימנסיה, שאפשרה לבני גילו לימודים תיכוניים במקום, ללא צורך לנסוע לתל־אביב – כפי שהיה הכרחי לעשות עד לאותה שנה. רק בעלי אמצעים כספיים היו יכולים להרשות לעצמם סידור כזה. לאחר לבטים במשפחה ולאחר שיחות ודיונים הוחלט, לפי רצונו של האב: יעקב ילך לגימנסיה.

העול היה כבד. נוסף על הלימודים היה על יעקב לעזור לאביו בעבודות המשק בשעות אחר־הצהריים. לפעמים היה עליו גם להישאר ליום שלם לעבודת משק דחופה. בכל החופשות מבית הספר יצא לעבודות חוץ בפרדסים כדי שיהיה לאל ידו לעזור, ולו בחלק מזערי, לכסות את דמי שכר הלימוד הגבוהים, בגימנסיה הפרטית.

את הלימודים אהב, אך לא אהב את ההווי החברתי בבית הספר, הווי שהיה זר לרוחו. בכיתה היו כחמישה־עשר תלמידים; זו הייתה כל הגימנסיה בשנתה הראשונה. רוב התלמידים היו בני פרדסנים, שבינם לבין יעקב לא היה הרבה מן המשותף מלבד בעיות בית הספר והלימודים. דאגותיו היו זרות להם, עיסוקיהם לאחר הלימודים גם הם היו זרים לו.

רק עם חוה ועם עוד כמה תלמידים מצא שפה משותפת, וגם זאת רק בתחומי בית הספר. עולמו היה צר, מצומצם, מסוגר, ללא אופקים, ללא מרחב.

מרחב מצא עם הזמן, ככל שגברה פעילותו בתנועת הנוער. עברה תקופה לא ארוכה, וצריף התנועה הפך להיות כמעט ביתו השני של יעקב: ערבים רבים וכל השבתות והחגים בילה בצריף התנועה ובפעילויות שמסביבו.

גם האב היה מרוצה מכך. הוא שמח על כי הבן מצא חברה וחברים לבלות עִמם את זמנו הפנוי בצורה תרבותית, ולא להסתובב סתם ברחובות, ללא מטרה ועניין. אך במרוצת הזמן הפכה שמחה זו לצער. האב לא היה מרוצה מההתמסרות והדבקות שגילה הבן בכל מה שקשור לפעילות בתנועת הנוער. הוא חשש מהזנחה בלימודים, והדבר הכאיב לו. דאגתו גברה ביותר כשהבן ההולך ומתבגר החל לדבר על "קיבוץ", על "עמק", על "יציאה להגשמה" ועוד.

בשנת לימודיו האחרונה בגימנסיה, כאשר יעקב וחבריו החליטו שהם הולכים להגשמה, לקבוצה שליד המעיין ויעקב הודיע על כך להוריו – נפל הדבר כמהלומה על ראשו של האב. במושגי אותם הימים, במושבת הפרדסים הוותיקה – הליכתו של בן לקיבוץ, לקומונה, אל "הבולשביקים האלה" – הייתה, כמעט כהליכה לשמד. "בשביל מה למדת כל השנים האלה?", התריס האב, "בשביל להצטרף אל היחפים האלה, שאין להם מה לאכול? מה תעשה עם הלימודים בקיבוץ? תעבוד ותעבוד ולבסוף לא יהיה לך שום דבר. וכי לא שמעת על החיים המופקרים המתנהלים שם?" מכל הטענות, קשה ביותר הייתה ליעקב הטענה: "עשינו כל־כך הרבה מאמצים כדי שתלמד בגימנסיה, חיכינו ליום שבו תגמור את הלימודים ותעזור קצת לקיום המשפחה, ואתה קם ובורח". האב ניסה בכל כוחו להניא את יעקב מצעדו זה, בזעם ובתחנונים, בדברי שכנוע ובתוכחה. גם קרובי משפחה באו לעזרת האב. גייסו את כל הנימוקים האפשריים להשפיע עליו שלא יממש את תכניתו. מנהל בית הספר ניסה לשכנעו לסיים את הלימודים ורק אחר־כך להחליט. חוה אמרה לו: "איך אתה יכול לעשות דבר כזה? זה חסר כל תכלית. מה ייצא לך מזה? כל הרעיון הזה של חיי קומונה – זה שיגעון! אנשים שאין להם כלום בחיים, מתגלגלים באוהלים, רעבים ללחם, קרועים ובלויים – עם רעיונות מבולבלים בראש, שהם בניגוד לטבע האדם, שאין להם כל אחיזה במציאות. הרי שום דבר לא ייצא מכל זה. אתה הורס במו ידיך את העתיד שלך".

"אבל לא הייתה לי ברֵרה" – אומר שוב יעקב לעצמו – "לא יכולתי להישאר במושבה. התנועה שינתה אותי, הצמיחה לי כנפיים, פתחה לפני אופקים. אני מוכרח לנסות את דרך החיים שנראית לי הרבה יותר יפה וצודקת מזו שהכרתי במושבה".

יעקב קם על רגליו והחל בצעידה. עוד מעט יגיע לקבוצה, שגגות צריפיה כבר נראים מרחוק. "מה מחכה לי שם? האם זה באמת יפה כל־כך כפי שאני מאמין? מה הם קשיי ההסתגלות לחיים חדשים, לאנשים חדשים המחכים לי?"

***

יעקב ורחל עלו באותו יום ברכבת ההרים אל היונגפראו המתנשא. שעות בילו על ההר ונשמו, מלוא הרֵאות, אוויר פסגות זך וצונן. הלב רחב והעיניים לא שבעו מֵראות את משטחי השלג העצומים, הלובן הזוהר, את קמטי הקרחונים אשר צרו צורות מצורות שונות ומשונות, שרק הטבע בדמיון שאין לו מעצורים יכול להמציא דוגמתן.

כשירדו בחזרה לעמק ברכבת המזדחלת ומתפתלת, בינות עצי יער עבות ושדות מרעה – שוב התפעמו לבותיהם, בפעם המי־יודע־כמה, מן הירוק־הירוק הזה. ירוק עמוק, נקי ורענן, העוטף, חובק וצובע בירקותו הצחה כל פיסת קרקע. לכל אשר תפנינה העיניים – מרבדי דשא עשב, פרחים ועצים מלבלבים בעליהם שטופי הגשם, הנדמים כמי שזה עתה עלו מן הרחצה.

לעת ערב יצאו שניהם למרפסת הצימר שלהם לנוח, לתפוס שלווה, לקלוט ולספוג את ההוד האופף את ההרים והגיאיות, להתפעם מהרוגע והשקט הנסוכים על סביבתם. התרווחו על כיסאות הנוח אל מול כיפת השלג המתנשאת שם, הרחק למעלה. לא נשבה רוח, היה חמים בחוץ. השמש המתקרבת לאופק, מעבר לפסגות, שלחה קרניה שנחו וכאילו הציפו, האירו והבליטו את כיפת השלג הזוהרת אל מול העמק העטוף צללים.

"על אף השקט והשלווה כאן", פלטה רחל, "הייתי חוזרת ברצון הביתה".

"ברצון הייתי נשאר כאן עוד ימים מספר", השיב יעקב, "ההינתקות הזאת מכל הסואן, הרוגש והמטריד שבחיי היום־יום שם בבית, הטבילה הזאת כאן, בים השלווה והרגיעה השולטים בכול – כל אלה מנתקים אותי מן ההווה ומחזירים אותי אל העבר. הזיכרונות צפים מאליהם. באין הווה מטריד עולה העבר ותופס מקום בראש. את זוכרת, רחל, סיפרתי לך פעם על הנערה מהגימנסיה שאהבתי בצעירותי – שוב חלמתי עליה בלילה שעבר. האין זה מוזר? אחרי כל־כך הרבה שנים?"

"זו הייתה כנראה חוויה עמוקה ביותר בעבורך, רגש ראשוני עז וסוער, שנחרט עמוק בתת־ההכרה שלך", אמרה רחל.

"כן", אמר יעקב, "אהבת נעורים תמימה, שבהיותה כבושה פנימה, הייתה יפה ומשעבדת. אבל למעשה, הייתה זו אהבה אפלטונית, חסרת כל סיכויים, שלא הייתה יכולה להתממש בתנאים של אותם הימים. הייתה אז מציאות של קיטוב מעמדִי חריף, ששרר במושבת הפרדסנים. ניכור וריחוק עמוק בין 'פועלים' ו'בורגנים' – הרבה מעבר למה שאנחנו מכירים היום. עבודה ערבית הייתה אז אידיאולוגיה כלכלית וגם לאומית בקרב מרבית הפרדסנים. הניגוד החריף בא לידי ביטוי בהתייחסות ההדדית, בהסתייגות חברתית, באורחות ובהווי החיים הרחוקים והשונים זה מזה. התוצאה – יריבות קשה וזלזול הדדי בוטה".

"כשאני נזכר היום", המשיך יעקב, "שבאותה עת שאהבתי בת פרדסן מעשירי המושבה, רקמתי וטיפחתי בו־בזמן את חלום היציאה לחיי קיבוץ – הרי אין ניגוד גדול מזה, בהתחשב בתנאי אותם הימים!"

"אם כך", אמרה רחל, "אתה יכול להתברך בכך, שהחלום השני שלך – הליכה לקיבוץ – אכן התגשם, אם כי הקיבוץ כדרך חיים גם הוא נראָה באותם זמנים אוטופי למדי, חלום שאינו בר הגשמה".

"כן", אמר יעקב מהורהר.

הייתה דממה מסביב. שלווה בתוכם. אי־אפשר היה שלא להקשיב רֹב־קשב לקול הפעמונים המצטלצלים מעל צווארי הפרות הרועות על כרי הדשא שעל מדרוני ההרים סביב. צלצולים הבאים מקרוב ומרחוק, מכל העברים. צלילים מצלילים שונים, עדינים ורועמים, חדים או עמומים. אולי פעמון בצווארו של עגל צעיר, מתרוצץ, או פעמון על צווארי פרה כבדה ומגושמת.

אפלולית הערב החלה יורדת ואופפת אותם. רחל פרשה לחדר לעיסוקיה.

יעקב נשאר עם הדממה והזיכרונות.