מן האפר

"היי," לחשתי ואחזתי בזרועה של ג'סיקה שיצאה מחדר הילדים על קצות האצבעות.

"די, איסון, אין לי מצב רוח לזה."

תמיד אין לה מצב רוח לזה, ואני לא מדבר על מצב רוח של חדר מיטות. אם כי גם לזה אין לה מצב רוח אף פעם.

לחצתי את זרועה ואמרתי, "נו, די, את חייבת לדבר איתי."

"לא, אני לא!" היא צעקה והסתובבה אליי.

סגרתי בשקט את דלת חדר השינה של הבת שלנו, נערך למלחמה וכנראה גם לתבוסה. "תהיי בשקט, שלא תעירי אותה."

"אתה לא צריך להזכיר לי את זה. אני זאת שהרדימה אותה, בזמן שאתה הסתגרת לך בחניה, מעמיד פנים שאתה בילי ג'ואל על הפסנתר המזדיין שלך."

כן. היא צדקה לגמרי. חוץ מהעובדה שניסיתי להיות איסון מקסוול ולהקיז מקצות האצבעות שלי דם מטפורי של מילים לפזמון מחורבן, שיעזור למנוע את העיקול של הבית שלנו.

"אני לא יכול לנצח כאן, ג'ס. כשאני עובד כל היום ומנסה לכתוב שיר, גרוע ככל שיהיה, כדי למכור אותו ולאפשר לנו להחזיק את הראש מעל למים עוד כמה חודשים, את טוענת שאני עובד כל הזמן ושונאת אותי על כך. אבל אם אני אעצור הכול כדי לעזור לך עם התינוקת, נאבד את הבית וגם אז תשנאי אותי. מה אני אמור לעשות?"

העיניים שלה נפקחות לרווחה, הגבות הכהות מתרוממות עד קצה המצח. אחרי שלוש שנות נישואים, יש לי מספיק ניסיון כדי לדעת שמה שעומד לצאת לה מהפה יהיה האמת הצרופה והכנה ביותר, כפי שהיא רואה אותה. וגם מספיק ידע שזה יכאב בטירוף.

"אתה אמור להיות מסוגל לפרנס את המשפחה שלך!"

כמו שחשבתי. נוקאאוט טכני.

כדי להרגיע קצת את סערת הרגשות שלי, עצמתי עיניים והתרכזתי בנשימות הכבדות שלה — מקרטעות ומאומצות, ממש כמו הנישואים שלנו. "אני משתדל."

"באיזה שלב תבין שהשתדלות כבר לא מספיקה?"

העיניים שלי נפקחו בבת אחת כשקראתי את מה שנאמר בין השורות. זאת לא הייתה עקיצה שמכוונת רק לקריירה שלי. זאת הייתה עקיצה שכוונה לנישואים שלנו, בדיוק כפי שכוונה למצב התעסוקתי שלי.

חרקתי שיניים והתרעתי, "אל תגידי משהו שאין ממנו דרך חזרה."

נשבענו לעולם לא להשתמש בגירושים כאיום, ורוב הזמן עמדנו בזה, אבל בששת החודשים האחרונים, מאז שלונה נולדה, האיום הגדול עמד על דל שפתיה כמעט מדי יום. זה קרע אותי מבפנים בכל פעם מחדש, אבל התהלכתי לידה על ביצים כל כך הרבה זמן, עד שכבר לא ידעתי איך לעשות משהו אחר.

דמעות נצצו בעיניה הכחולות. "הבטחת לי, איסון. נשבעת לי ביום שראינו את שני הקווים הוורודים הקטנים בבדיקת ההיריון. אתה יודע באילו תנאים גדלתי ונשבעת לי שהתינוקת שלנו לא תחווה את מה שאני חוויתי."

כל מה שהיא אמרה היה נכון.

וגם אם התקשיתי לתת לה את כל הדברים שעליהם חלמתי כשהיא פסעה לעברי בכנסייה עם הינומת תחרה שכיסתה חיוך ענקי, החיים שחיינו כרגע היו רחוקים שנות אור מבית החווה הרעוע שבו היא גדלה.

"זה לא הוגן," הסתכלתי עליה במבט הפגנתי ומלא תדהמה, והקפתי את הבית שלנו בן שלושת החדרים, שהשתרע על פני כמעט מאה ותשעים מטר רבועים. כינינו אותו אחוזת מקסוול. הוא היה מרוחק יותר מגבולות העיר אטלנטה מכפי שג'סיקה רצתה בהתחלה, אבל היה אחד הבתים היחידים שיכולנו להרשות לעצמנו שכלל גם מרתף שיכול להכיל סטודיו. סטודיו שלא בנינו כי... נו, החיים.

או ליתר דיוק, לונה ג'ייד מקסוול.

לא תכננו להביא ילדים לעולם. ג'סיקה ואני רצינו להספיק עוד הרבה דברים לפני שנתחיל להקים משפחה. איך הולך הפתגם הישן על האדם שמתכנן תוכניות? הדיו על חוזה ההקלטות שלי עוד לא יבשה כשמצאתי את ג'סיקה על הידיים והברכיים בחדר האמבטיה שלנו, דמעות זולגות על לחייה, לופתת בחוזקה בדיקת היריון חיובית.

התזמון היה מוצלח? לגמרי לא. במיוחד כשכמה חודשים אחר כך חברת התקליטים גנזה את האלבום שלי ואז ויתרה עליי סופית.

האם לונה, עם השיער החום המלא ועיני הדבש שהיו ייחודיות כל כך עד שנדמה שהיא המציאה את הצבע הזה בעצמה, הייתה הדבר הכי מופלא שקרה לי בחיים? ללא כל ספק.

הכתפיים שלי נשמטו וצבטתי את גשר אפי. "תקשיבי, אנחנו יכולים לדחות את השיחה הזאת לזמן אחר? אני חייב להתקלח ולהתחיל להכין את המתאבנים, וברגע שלונה תתעורר אקפיץ אותה לבית של רוב וברי."

"אה, בטח, כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להזמין בייביסיטר, אז אנחנו חייבים להסתמך על הבייביסיטר של החברה הכי טובה שלי כדי לבלות איתה ועם בעלה הערב."

גניחה של תסכול נפלטה מתוכי. אלוהים, היא אף פעם לא מפספסת הזדמנות להכניס לי מתחת לחגורה. ג'סיקה התנהגה כאילו אני המבוגר היחיד שגר בבית. היא רצתה להיות אימא במשרה מלאה כמו ברי. גם אני רציתי את זה בשבילה. וכשהמצב נהיה קשה והחסכונות שלי אזלו עד שלא נותר מהם דבר, ג'סיקה לא חשבה אפילו לרגע לשאול מה היא יכולה לעשות או איך היא יכולה לעזור למשפחה שלנו. וכן, זה גרם לי להיות מריר, אבל לא הוצאתי עליה את העצבים שלי.

ומעבר לכל זה, לא הסתמכתי על ברי שתועיל איכשהו.

למרבה המזל — או חוסר המזל, תלוי איך מסתכלים על זה — ברי, החברה הכי טובה של ג'סיקה, נשואה לרוב, החבר הכי טוב שלי. המשמעות היא שהתקשרתי לדבר הכי קרוב לאח שיש לי בעולם הזה, ושאלתי את החבר הכי טוב שלי אם אני יכול להביא את הבת שלי שתהיה עם הבייביסיטר שלו.

ברור שהוא הסכים. ואז, אחרי ששמע את הבושה והתסכול בקולי, הוא הקדיש עשר דקות לשיחת עידוד, שבה הוא הזכיר לי שגם הוא וברי חוו קשיים אחרי שהבן הבכור שלהם נולד. לדבריו, כל מה שחווינו היה לגמרי נורמלי. עם זאת, שיערתי שאשתו לא העניקה לג'סי אותו סוג של עידוד.

אפשר לומר שברי לא הייתה המעריצה הכי נלהבת שלי. אפשר גם לומר שהקאתי לה על הנעליים בערב הראשון שנפגשנו. אבל היי, חומצות קיבה מתחת לגשר, לא?

זה לא שהיינו אויבים מושבעים או משהו כזה. ברי ואני הסתדרנו לא רע — על פני השטח. עמוק בפנים היא הייתה קצת... אה... קשה.

ושיפוטית.

וסנובית.

ו... תובענית.

עם הזמן גיליתי שאת חלק מהדברים האלה אפשר לומר גם על אשתי.

הפכתי עולמות כדי לשפר את היחסים שלי עם ג'סיקה. קיוויתי מאוד שהדאבל־דייט הערב לפחות יחזיר לה את החיוך לפנים. לא יכולתי בשום אופן להרשות לעצמי ארוחת ערב ומשקאות במסעדת חמישה כוכבים מהסוג שברי הייתה מחשיבה לראויה לנוכחות שלה, אז רוב הציע שנעשה ערב משחקים. כשכל הילדים יהיו בבית שלהם עם הבייביסיטרית, נוכל לבלות בבית שלנו, משוחררים מאוזניים קטנות ומאחריות. כל אחד יביא את האלכוהול שלו. אני אשתה את שאריות הוויסקי שרוב הביא לי כשלונה נולדה, ואקנה לג'סיקה בקבוק גדול במיוחד של יין כלשהו שאצליח למצוא בהנחה. למרבה המזל, היא לא הייתה בררנית כשרצתה להטביע את הצרות שלה באלכוהול.

שפשפתי את העורף שלי והסתכלתי בעיניה המקפיאות. "אנחנו יכולים לא לריב הערב? בבקשה. כל כך נמאס לי לריב כל הזמן. את כועסת, אני מבין את זה, אוקיי? אנחנו נמצא פתרון." שלחתי אליה יד, שילבתי את הזרת שלי בזרת שלה ומשכתי בעדינות.

היא התקרבה אליי ונעצרה שנייה לפני שהחזה שלה נגע בחזה שלי. "אתה מנסה למצוא פתרונות כבר כמה חודשים, וכלום לא השתנה. הטלפון שלי מפוצץ בהודעות בעניין המשכנתה, כאילו אם הם ימשיכו להתקשר אליי בלי הפסקה אצליח לשלוף בדרך נס תשלומים של ארבעה חודשים. כל בוקר אני מתעוררת בבהלה שהיום זה היום שבו ינתקו לנו את המים או את החשמל או..." הקול שלה נסדק. "או... אני לא יודעת. משהו."

הבטן שלי התהפכה. המצב באמת היה רע, אבל הוויכוחים על זה כל הזמן לא הועילו בשום צורה ורק תקעו בינינו טריז.

התקרבתי אליה, עטפתי אותה בחיבוק ונשקתי לראשה. לא אפשרתי לנוקשות שלה לערער אותי. "אני לא אתן להם לנתק לנו את המים. או את החשמל. או כל דבר אחר."

"איך?" שאלה ג'סיקה בקול צרוד. חוסר האמון שלה בי היה מעליב, גם אם מוצדק.

שאפתי שאיפה עמוקה ומילאתי באוויר את החזה שלי עד כאב. שיט. הגיע הזמן. לא יכולתי לדחות את זה יותר. לא בשם הגאווה. לא בשם תרחישי מה אם דמיוניים. לא בשם פנטזיית האולי יום אחד. זאת תהיה הדרך היחידה שלנו להיחלץ מהצרות. הייתי אבא ובעל, עם אחריות שאינה קשורה לשאיפה שלי להגשים איזה חלום.

"אמכור שירים מהאלבום," לחשתי.

"איסון," היא השתנקה, הטתה ראש לאחור והשעינה את הסנטר שלה על החזה שלי. כל כך הרבה אושר ריצד בעיניה, וזה היה כמו סכין בבטן.

אור הזרקורים חמק מהישג ידי, אבל ידעתי איך למכור מוזיקה. התחלתי מכתיבת פזמונים. ככה שילמתי על הדייט הראשון שיצאנו אליו, על טבעת האירוסים של ג'סיקה, ואת המקדמה על הבית שלנו. נכון לעכשיו, התמלוגים ההולכים ומידלדלים שלי הם ששילמו את החשבונות — כששילמנו אותם. בפעם הראשונה ששמעתי את אחד השירים שלי ברדיו, התקשרתי לכל מי שהכרתי. צחקתי והדחקתי את רגשותיי בו־זמנית. הייתי גאה בהישגים שלי, אבל המטרה האמיתית תמיד הייתה לא רק לכתוב שירים מצוינים, אלא להיות גם הקול ברדיו שמבצע אותם.

בתמהיל של פופ רגוע ומוזיקת נשמה שאופייני לי, האלבום סולסטיס ב־92' היה אמור להיות כרטיס הכניסה שלי לראש מצעדי הפזמונים. שלושה־עשר שירים שהשקעתי בהם את הלב והנשמה, וכל אחד מהם ייצג שלב אחר בחיי — מהילדות בלי אבא, דרך ימי ההוללות שלי כרווק, ועד ללידת הבת שלי. הם היו אמיצים. חשופים. הם היו איסון מקסוול. הרגשתי שאם אמכור אותם, איקרע לגזרים, איבר אחר איבר.

אבל הם ישלמו את החשבונות.

ואולי אפילו יחזירו את האור התמידי לעיניה של אשתי, את הניצוץ לנישואים שלנו, ויאפשרו לי לשמור על שלמות המשפחה שלי. אין דבר שלא אהיה מוכן להקריב — כולל תקוות וחלומות — כדי להיות הגבר הראוי לג'סיקה וללונה.

וזאת הסיבה היחידה שהצלחתי לחייך כשהבטתי בה. "זה הדבר הנכון לעשות, בייב. בשבילך. בשביל לונה. והיי, אולי אפילו בשבילי. התחלה חדשה. זה לא יזיק, נכון?"

היא כרכה את זרועותיה סביב צווארי — המגע הגופני הראשון בינינו שהיא יזמה זה שבועות. "כמה זמן אתה חושב שיידרש כדי להציע אותם למכירה?"

"קשה לדעת. אעשה כמה טלפונים ביום שני על הבוקר."

היא פלטה צחקוק שהרגיע לרגע את הצריבה בגרוני. "Turning Pages זה שיר מעולה. אני בטוחה שאיזה כוכב גדול יחטוף אותו."

נפלא, בדיוק מה שרציתי תמיד — לשמוע איזה זמר מלוקק שמרוכז בעצמו שר על הקשר המטלטל והקשה שהיה לי עם האימא הנרקיסיסטית שלי.

אני מחייך אליה עוד חיוך מתוח. "זה יהיה אדיר."

קולה נשמע קליל כפי שלא שמעתי כבר חודשים. "אנחנו צריכים לחגוג. תעצור בדרך לקנות בקבוק שמפניה," היא השתתקה. "בעצם, לא חשוב. אבקש מברי. היא תביא את השמפניה הטובה."

אה, ברור. תלשתי לעצמי את הלב מהחזה והשלכתי אותו לרגליה של אשתי, אבל ברי תהיה גיבורת היום.

זו הייתה זריית מלח על הפצעים, וכמו בכל כך הרבה מצבים אחרים בנישואים שלי, רק המשכתי לחייך. "נשמע נהדר."