מנגינה גנובה 1: לבבות מסוכנים

פרק 1 ליריק

כן. קוראים לי ליריק. מלשון ליריקה: אוסף מילים שיוצרות שיר. כמו מילות השיר שהולחנו למוזיקה שהתנגנה במהלך ההתעברות שלי. זאת בגלל שהוריי הם – היו – כוכבי רוק.

אני לא מתלוננת. אני מוכנה לסבול את השם ליריק על פני כל אפשרות טיפשית אחרת שהועלתה בזמנו. לשם הזה חסרון בולט אחד: הוא לא עובר חלק. אף פעם.

מכירים אותי כליריק קסידי, בתם של סמל הרוק ואלילת הפופ שניהלו רומן מהיר בשנות התשעים של המאה הקודמת. אף שהוריי מעולם לא נישאו ונפרדו כשהייתי בת חמש, הם עדיין אחד הזוגות הפופולריים ביותר שהיו אי פעם בתעשיית המוזיקה. בואו נגיד שזה רק מסבך את תשוקתי לתעשיית המוזיקה.

הרשו לי לנסח זאת מחדש.

גורלי בתעשיית המוזיקה נחתם. אין בזה שום דבר מסובך – ובדיוק כאן מצויה הבעיה.

מוזיקה היא הכול בשבילי. היא האוויר שאני נושמת, הקצב שעל פיו אני הולכת, הדם שזורם בעורקיי, מה שמרדים אותי בלילה, מה שנושא אותי על פני סופות חיי... כמו זו שזה עתה חלפה.

אלא שאני לא מוזיקאית בעצמי. בכל אופן, לא מקצוענית. אני רק רוצה להיות מוקפת במוזיקה, בכל צורה אפשרית ובכל זמן אפשרי. אבל אור הזרקורים? ובכן, זה לא בשבילי.

תמיד היה לי ברור שאתאהב בכוכב רוק. הילד הרע עם הקול הצרוד שמסוגל לגרום לאצטדיון שלם להתנועע בקצב שיריו. התאהבתי באחד כזה, ששבר את ליבי כשנכנס למיטה עם חברתי הטובה ביותר. זה לא היה אמור להפתיע אותי. זה לא הפתיע אף אחד אחר. לרוע המזל, אז לא ידעתי כמה חשוב להגן על ליבי כאילו חיי תלויים בזה. עכשיו אני כבר יודעת.

הרומן פער בליבי בור ענק שביקש להתמלא, ואני מילאתי אותו במוזיקה. ואז ליבי נסגר, נעטף במיתרי גיטרה ושוב לא ניתן היה להסתנן לתוכו. האם ניסיתם אי פעם לפרוט על מיתר גיטרה? הבני זונות האלה חזקים.

הבוסים שלי שמעו על מצבי, הרבה לפני שביקשתי משימה חדשה. הם דאגו לי לעבודה אחרת – צירוף מקרים טהור, אין לי ספק בכך. הם אמרו שהעבודה תהיה שלי - אם רק ארצה בה, ואני לא היססתי לרגע. רק כשהם שלחו את החוזה וראיתי עם מי אעבוד, רציתי לחזור בי מהסכמתי. בסופו של דבר חתמתי, מפני שהייתי נואשת לעזוב את הבלגן שבחיי בסיאטל. וממש כפי שנאמר לי, העבודה הייתה שלי.

מעולם לא הייתי בריאיון עבודה. לא בגלל שלא ניסיתי. העבודות פשוט מוצעות לי כאילו מישהו מקבל שוחד כדי לעשות את זה. יכול בהחלט להיות שזה המצב, אבל אני ודאי לעולם לא אדע. כל כך מתאים לאימי להתנהג כך. גם מאז שהקריירה המוזיקלית שלה החלה לגווע, היא ניסתה לעשות הכול כדי לחזור לחיי, כאילו שהיא בכלל מכירה אותי.

לא ראיתי את דסטיני ליין במשך שנים. דיברתי איתה, בהחלט, אבל עד כמה שאפשר פחות. אני לא רוצה שום דבר שיש לה להציע. הייתה לה הזדמנות להיות אימא כשזה היה בעל משמעות, אבל קריירת המוזיקה שלה תמיד הייתה במקום הראשון. מצד שני, אבא שלי, מיטש קסידי – לו עוד יש את זה. הוא עדיין לוהט בסצנת הרוק. הוא עדיין מופיע בחו״ל. עדיין לוחץ עליי ״לנצל את הכישורים שלי״, כמו שהוא מכנה אותם.

לא קורה.

הטיסה שלי נחתה בסן דייגו לפני פחות משעה. הנהג, שהציג את עצמו בשם אלמר, מחכה לי ליד המדרכה ולוקח ממני את המזוודות. כשאני מתיישבת במושב האחורי של היגואר הזהובה של החברה, אני מוציאה בקבוק מתוך מחזיק הכוסות, לוגמת את מי הסודה המרעננים ומרשה לעצמי סוף־סוף להתרווח במושבי.

אני פותחת את השולחן המתקפל ומניחה עליו את הטלפון הסלולרי שלי ומייד מתחברת לבלוטות׳ של המכונית ועוברת על רשימת השירים שלי. אני “מערבלת” את השירים ומניחה לצלילי רוק למלא את חלל המכונית. בדממה יש יותר מדי כאב, יותר מדי מחשבות, יותר מדי אכזבות. כשהמוזיקה מתנגנת, אני יכולה להכריח את מוחי לשנן את מילות השירים ואת המנגינות ולשכוח מהמציאות שלי. להטביע את זיכרונותיי מהתקופה שבה הכול השתבש.

אני מפנה את פניי אל החלון ומניחה למראה הדקלים הנעים ברוח כנגד רקע השמיים נטולי העננים לשפר את מצב רוחי. רולר־בליידס עפים על המדרכות, סירות ממלאות את הנמל ונראה שכולם מחייכים. אני לא מאשימה אותם. אם הייתי צריכה לבחור עונה לחיות בה כל חיי, זו ודאי הייתה עונת האביב. כשהכול בוהק ומלא חיים. זו התקופה היחידה בשנה - בה אנשים יכולים ליהנות מבידור חוצות אינסופי מבלי לסבול מחום או קור אומללים.

אני פונה אל אלמר, משתדלת להיראות חדורת מוטיבציה לקחת על עצמי את ההרפתקה החדשה. הוא נכנס לרחוב אש, רחובה הראשי הרשמי של סן דייגו רבתי. ״אנחנו נוסעים למשרד או למלון?״ אני שואלת. בתוך פרץ הפעילות מאז שחתמתי על החוזה, לא היה לי זמן לחשוב על הדברים כמו שצריך.

אלמר מביט בי דרך הראי האחורי. הוא ודאי מתמודד עם יחס מתנשא של הרבה מאוד ידוענים כל היום, מפני שהוא נראה מופתע מכך שאני בכלל פונה אליו ומכירה בקיומו. ״למשרד, לפגישה בשתיים, מיס קסידי.״

״תודה, אלמר.״

הוא מהנהן ומחזיר את עיניו לכביש. אני חוזרת להביט החוצה. רטט החרדה הבלתי פוסק מרחיב ומכווץ את חזי ומענה אותי באופן יעיל. אני לא אוהבת פגישות רשמיות, אף שדומה שאני תמיד מוקפת בהן. עושה רושם שהאווירה שהוריי יצרו סביבי לא עוזבת אותי לרגע. אחרים חושבים שהם צריכים להתייחס אליי בעדינות, כאילו שאני זכוכית שבירה. זה מעצבן, אבל כבר הפסקתי לתקן אנשים, כדי לנסות ולהציל את מה שנותר משפיות דעתי.

אנחנו מתקרבים לחזית הלבנים של פרפורם לייב, חברה המנהלת אומנים שבה עבדתי מאז שמלאו לי חמש־עשרה. התחלתי כעוזרת לעוזרת מנהל המשרד ופילסתי את דרכי מעלה. ברגע שמלאו לי שמונה־עשרה, צוות הניהול שלח אותי לעבוד במשרד בסיאטל. אחרי מספר חודשים, ביקשתי לצאת לדרכים. תמיד אהבתי את הנסיעות. הייתה בזה נחמה, והתגעגעתי לזה.

הם התחילו לשלוח אותי להופעות כדי לנהל את המוצרים הנלווים למסע ההופעות. טיפול בכסף היה חלק טבעי מהעבודה, ואני עבדתי בצמוד למנהלי מסע ההופעות ולמנהלי הסיור עצמו במשך שלוש שנים, עד שקיבלתי את הקידום הראשון שלי.

עכשיו אני עושה מה שהם עושים. ואני כל כך טובה בזה.

התפקיד שלי הוא מנהלת מסע ההופעות של וולף צ׳פמן, הילד הרע האולטימטיבי של הרוק והחתיך התורן של עולם המוזיקה. ראיתי את הטיפוס שלו בעבר. סקס, סמים ורוקנרול. זו לא סתם קלישאה, זה אורח חיים, וזה אמיתי.

הוא לא יחזיק מעמד. הוא נשרף מהר מדי, וזה, על פי ניסיוני, אומר שהוא ימעד וייפול – בכל הכוח. רוב הסיכויים הם שהוא לא יצליח להתרומם, לפחות לא יצליח לחזור לפסגת המצעדים שבהם הוא נמצא עכשיו. אני רואה בזה אתגר. אני אוהבת אתגרים. אני נמצאת כאן רק כדי לבצע את עבודתי, גם אם כל ישותו של וולף אומרת לי לברוח.

כישרון.

סקס אפיל.

שיער של רוקיסט.

חיוך מרהיב שמפיל אותך.

גוף של שחקן פוטבול מנוסה.

קוביות פלדה בבטן.

לא הטיפוס שלי בכלל. כלומר, אסור שיהיה, מפני שכל זה בא עם תווית קטנה ויפה שאומרת ״אגו״. הדבר האחרון שאני צריכה אחרי הפרידה המביכה שלי הוא להיות בחברתו של עוד כוכב רוק שעף על עצמו ובגדול.

אבל אני דוחקת את כל זה ממחשבותיי כשאני חולפת מבעד לדלתות הכניסה של בניין החברה והולכת לכיוון המעלית, כשתחושה מוכרת של התרגשות מתחילה לבעבע בתוך חזי.

״ליריק, זו את?״ בלונדינית שזופה עם רגליים ארוכות וחולצת “וולף” תחובה בתוך חצאית עור אדומה קצרה, מגיעה מהכניסה הנגדית וצועדת לעברי.

אני מכירה את החתיכה הזו?

היא במרחק סנטימטרים ורק אז אני קולטת. אני מחייכת ומרימה את ידיי בעונג. ״תרזה! לא נכון. את עובדת כאן?״ אנחנו עושות מה שבנות עושות וצווחות, מתחבקות ומיטלטלות מצד לצד לפני שאנחנו עוזבות אחת את השנייה.

אני מכירה את תרזה מהתקופה שבה טוני, האקס הבן זונה שלי, עבד במשך שלושה חודשים במלון בווגאס, שם גם היא עבדה. בילינו יחד את כל זמננו הפנוי מפני שהאקס, כמובן, היה עסוק מכדי לבלות בחברתי.

״כן,״ היא אומרת. ״עזבתי את וגאס באוגוסט שעבר ואני לא מצטערת לרגע. בבקשה תגידי לי שתעבדי איתי בקידום מכירות. את מתארת לעצמך איזה כיף נעשה?״

אני מנענעת בראשי ועדיין זורחת. ״אני מנהלת את מסע ההופעות של וולף.״

עיניה, כחולות בוהקות וזוהרות מאור השמש שמגיע מאחוריה, נפערות בהפתעה. ״וואו, עכשיו אני מקנאה. מה לא הייתי נותנת כדי להיות על האוטובוס הזה...״ אנחה בוקעת מפיה כשהיא נעלמת בעולם החלומות.

אני מגלגלת עיניים במהירות כדי שהיא לא תראה את הטרדה שלי ומושכת בכתפיי. ״טוב, אני בספק אם אני אהיה על האוטובוס שלו, אבל מסע ההופעות יהיה כייפי. יש לנו הופעה בסן דייגו לפני שאנחנו יוצאים לדרך. את עובדת בה?״

פניה נופלות. ״לא. אני עובדת רק על הופעות מקומיות.״

״אז את חייבת לבוא איתי. אני לא עובדת בה, רק לומדת להכיר את הצוות.״

תרזה מתלהבת שוב. ״תסמכי עליי. כמה זמן יש לך עד שאת יוצאת לדרך?״

״שבועיים. אני מצטרפת לצוות מאוחר. כל התוכניות נעשו כבר, אבל אני מניחה שהמנהל האחרון לא הסתדר טוב עם וולף.״ אני נוחרת בבוז.

היא קורצת. ״אני בטוחה שלך לא תהיה בעיה כזו.״ אני רואה בהבעתה ניצוץ כלשהו, ואני יודעת שהיא עומדת לשאול את השאלה המפחידה, אבל היא מפתיעה אותי. ״תמיד שנאתי את טוני. אני שמחה שנפרדתם. הוא אפס בגלל מה שהוא עשה לך, אבל עדיף ככה.״

אני מחבבת את תרזה הרבה יותר עכשיו, אבל אין לי זמן להגיב. צלצול המעלית מזכיר לי שאני בדרכי לפגישה עם אלוהי הרוק בכבודו ובעצמו.

״אני חייבת לזוז,״ אני אומרת בחוסר רצון. ״אתקשר אלייך הערב, בסדר? נצא לארוחת ערב.״

אני רצה במדרגות המעטות המובילות למעלית ולוחצת על הכפתור בניסיון לפתוח שוב את הדלתות הנסגרות. ניצחתי. הדלתות נפתחות שוב ואני דוהרת פנימה ומועדת על הדמות הקרובה ביותר. אני מושיטה את ידיי כדי לעצור את נפילתי ונתמכת בחזה של אחד מהעומדים בתוכה.

״שיט. אני מצטערת,״ אני אומרת.

החלל מלא במעילי עור, בושם גברי כבד וניחוח קלוש של אלכוהול... וטסטוסטרון. המון טסטוסטרון.

בעודי מנסה לייצב את עצמי, עיניי ננעצות בו. מטר שמונים ושלושה של שרירים מסוקסים, עור שזוף ועיניים בצבע קרמל. וולף עומד ממש לפניי, גיחוך על פניו כשהוא מביט בידיי המחזיקות בחזהו. אלוהים.

מישהו ברקע ממלמל במבטא זר, ״אין בעיה, מותק,״ אבל זה לא נשמע כן, ואף אחד אחר לא מוציא הגה מפיו, כך שהרגע נעשה מביך עוד יותר מקודם.

אני מושכת את ידיי מחזהו של וולף ופונה אל הדלת הנסגרת בתקווה שאצליח להסתיר את הסומק העולה מצווארי. מוזר כיצד נוכחותו של כוכב רוק משנה את האנרגיה בחדר. מה שהיה לפני רגע משעמם ויבש הופך לפתע מחשמל וממגנט. אני רוצה להתייצב שוב מולו כדי להתבונן בו היטב ולנסות להתעשת מהאסון שיצרתי בהתרשמות הראשונה.

אני מסתובבת אליו, שותלת על פניי חיוך ופוגשת את מבטו. ״מר וולף, אני חייבת להציג את עצמי. אני ליריק קסידי, מנהלת מסע ההופעות של הסיור הקרוב שלך.״

הגיחוך שלו נעלם ומתחלף בקמט בין עיניו. הוא עומד בשקט. האם זה איזה מין צעד כוחני? ראיתי את וולף מיליוני פעמים במגזינים, בטלוויזיה, על לוחות מודעות ועל חולצות טריקו בכל מקום. פאק, חייתי את כל חיי כשאני מוקפת בכוכבי רוק. אם הבחור הזה חושב שהוא יפחיד אותי, אז הוא טועה. טועה מאוד.

״נעים מאוד... ליריק.״ הוא אומר את שמי בקול צרוד וצליפת לשון. אני נועצת עכשיו עיניים בפיו. איזה פה יפהפה. שפתיו פשוקות מעט ומורמות בקצוות. די כדי שאדע שהוא ממש נהנה.

אני מגניבה מבט ללשון שהרגע ביטאה את שמי. היא מחליקה על שיניו בתנועה איטית. כשאני עוקבת אחר התנועה, אני חייבת לבלוע את רוקי בגלל שבטני מחליטה לעשות גלגול באותו רגע. אלוהים ישמור.

זה כל מה שנדרש ממני כדי לדעת שאני שקועה עמוק־עמוק בים של צרות.

אני מביטה סביבי בצופים המגחכים מן הצד, המשועשעים ללא ספק מחילופי הדברים בינינו. אני מניחה שהפמליה המקיפה את וולף כוללת את הלהקה ואת המנהל שלו. אין ספק שהם ראו כיצד נשים מגיבות למנהיג הלהקה שלהם, והם חושבים שאני אחת מהם. אני כל כך רוצה להעמיד אותם על טעותם.

אני מסיטה את עיניי אל הגבר עם המבטא. הוא לובש ז׳קט חליפה וג׳ינס, ערוך לעסקים. ״אתה ודאי ליונל.״

עיניו מתמלאות אור שובב ורמז לטרדה. ״בזה את צודקת.״ המבטא שלו כבד. בריטי או אוסטרלי. אני אף פעם לא מצליחה להבדיל ביניהם.

נראה לי שהוא לא מעריץ שלי. זה לא מפתיע אותי, בהתחשב בעובדה שאני אישה בתפקיד גברי בעיקרו. עכשיו כל מה שאני רוצה זה לעצבן אותו.

״לקרוא לך ליאו בקיצור? או ששמות חיות שמורים לבוס בלבד?״

אני מחייכת אחרי שזרקתי את הבדיחה שלי, וקולות צחוק בוקעים מפי האחרים – מלבד אחד. אני מחזירה את מבטי אל וולף בסקרנות והמומה לראות חיוך מתהווה באיטיות על שפתיו.

״קוראים לו קרולי. אין לו שם חיבה,״ וולף אומר, ונימת קולו מכה בי מתחת לחגורה ומרטיטה אותי עם כל הברה והברה.

בסדר. אז אליל הרוק מבין בדיחה. יפה לו.

עד שאנחנו מגיעים לקומה העליונה, אני מגיעה למסקנה שליונל קרולי, מנהל הלהקה הוא בריטי, ואני מציגה את עצמי בפני שאר חברי הלהקה. כמעט שכחתי שיש להם נגנית קלידים. בחורה!

אנחנו יוצאים מהמעלית למבואה של קומת ההנהלה, שלא השתנתה במיוחד מאז ביקורי האחרון כאן. הקירות צבועים באדום בוהק עם הדגשים כתומים ועיטור שחור. לוגו החברה פרפורם לייב בתלת ממד על הקיר האחורי של החדר, מעיד על תפיסה עצמית רצינית.

אנחנו מתקבלים על ידי פקידת קבלה ונלקחים לחדר האחרון ביותר בקצה המסדרון. החדר משקיף לנוף עוצר נשימה של המפרץ. כולם מתיישבים ואני נמשכת לעבר החלון ובוחנת הכול. כמה מוזר – יש לי פחד גבהים רק בחוץ. אבל כשאני עומדת מאחורי זגוגית שמגוננת עליי מפני נפילה... עם זה אני יכולה להתמודד.

אני מתה כבר לצאת לדרך. נופים עוצרי נשימה, צלילי רוק מלאי רגש כמו אלה הבוקעים עכשיו מהרמקולים של חדר הישיבות, הם שמעוררים בי געגוע שנרגע רק בעזרת ההתרגשות שמעוררים החיים בדרכים. לראות עיר שונה בכל יום, לישון באוטובוס עד שכבר אי אפשר לסבול את זה יותר ולהשתוקק ללילה במלון פאר. לראות איך הבמה נבנית, לשמוע את התרגשות הקהל ולהתרחק מהאולם או מהאצטדיון כשהוורידים שלנו עדיין גועשים מרוב אדרנלין.

זוהי חיה שלא נותנת לי מנוח עמוק בפנים. ממלאת אותי באנרגיה, מחיה כל עצם כואבת בגופי, ממוטטת את החומות בחזי. אני תמיד כמהה ליותר מכל זה. לעוד מראות, לעוד קולות, להתרגשות של הקהל, למעריצים המתקהלים ומוחצים זה את זה כדי להגיע למקום שבו אני עומדת. להתקרב אל הלהקה.

האדרנלין המטורף הזה נובע מהשהות בדרכים. כן, הוא מפצה על המיטות המחורבנות ועל היעדר ארונות האחסון.

״את מסתכלת כאילו מעולם לא חווית את זה.״

קולו הצרוד של וולף מנער אותי ממחשבותיי ומחזיר אותי לחדר הישיבות. אני קופצת ומביטה ימינה, אל וולף המתקרב אליי בלי ליצור קשר עין, כשזרועו כמעט נוגעת בזרועי.

אני בולעת את רוקי ומרגישה את הולם הדופק שלי. ״מה?״ אני מבינה את האמירה שלו; פשוט לוקח לי קצת זמן לענות בגלל הרטט שמעוררת קרבתו בגופי.

הוא צוחק. ״ביקרת פעם בעיר? אני יכול לקחת אותך לסיור. אולי אחרי ארוחת הערב?״

אני מפנה אליו את ראשי מתוך כוונה להתפרץ. ברגע שהוא מזכיר ארוחת ערב, אני נזכרת בטוני ובאופן בו מערכת היחסים ההיא התחילה, בארוחת ערב תמימה וקצת יותר מדי יין. לא, זה לא קורה.

למרבה המזל, יש לי תשובה מוכנה. ידעתי שזה הולך לבוא, אבל האמת, קיוויתי שזה ייקח קצת יותר מחמש דקות. נראה שלא הערכתי אותו טוב מספיק.

״אתה ואני״ – אני מצביעה ראשית על חזהו ואז על חזי – ״לא יוצאים יחד לארוחת ערב. לא יהיו סיורים משותפים בעיר או מפגשי שיכורים מקריים. אני מנהלת את מסע ההופעות שלך. אני מתאמת נסיעות, דואגת שלא יהיה מחסור במוצרים הנלווים, מתאמת עם האולמות, מנהלת את הספרים ודואגת שתהיה מאורגן. זה ברור? ארוחת ערב. לא. הולכת. להתקיים.״

וולף מפתיע אותי במשיכת כתפיים וצעד לאחור. הוא צוחק וזה רק מכעיס אותי יותר. ״בסדר, בסדר.״ הוא מרים את ידיו. ״אבל לפרוטוקול, לא הזמנתי אותך לצאת איתי. את לא הטיפוס שלי.״

אומר בכנות, לא ציפיתי שהמילים האלה ייצאו מפיו. הן הכאיבו קצת מפני שהוא דיבר ללא ספק על המראה שלי. הוא לא יודע עליי דבר.

אני עדיין עומדת שם סמוקה כשהוא ממשיך. ״מאחר שאת מנהלת מסע ההופעות, חשבתי שתצטרפי אלינו.״ הוא מנופף בידו לעבר החדר. ״אל כולנו.״

למרבה המזל, כל האחרים שקועים בשיחות שלהם מכדי להיות עדים להשפלה שלי. ״אנחנו יוצאים לאכול אחרי הפגישה, אבל תרגישי חופשייה לא להצטרף הפעם, וההצעה להראות לך את העיר הייתה ניסיון מצידי להיות נחמד מפני שאנחנו נהיה כאן שבועיים, ותקני אותי אם אני טועה, אבל איכשהו נראה לי שאת נוהגת להתבונן בהנאות החיים מבעד לחלון של גורד שחקים. את נראית כמו מישהי שזקוקה למנה של כיף.״

טוב, אני יכולה להרגיש מטומטמת יותר עכשיו? אני מכווצת את עיניי ורוצה לכפר באיזושהי צורה על השטויות שדיברתי. אני לא אתן לוולף לצאת מזה כשידו על העליונה. אני פותחת את פי כדי לענות לו, אבל הוא כבר נסוג ומבהיר לי שהשיחה הסתיימה.

״סלחי לי שלא הבנתי נכון את הסיטואציה,״ הוא אומר בפשטות. אבל כשהוא מתרחק, אני שומעת אותו אומר בלחש. ״או שקלטתי אותה לגמרי נכון.״