מנדריני אחד פחות

הברוש הגדול בקדמת החצר סימן לה את הגעתה אל הבית. עומד מלא במרום שנותיו, גוון צמרתו הכהה נוגד את מבנה הבית המודרני המבוטן, שמעקה ברזל מעוצב תוחם את מרפסותיו. אלמה לחצה על מתג פעמון הכניסה, ניגונו נבלע במערבולת מבשרת גשמים של עלי שלכת צהובים ששרטו בשביל המרוצף בכניסה לבית. היא עקבה במבטה אחר המולת ציפורים קטנות שהזדרזו להן משם בטרם יחשיך, נעלמות בצמרות העצים במרחק, שואפת עוד רגע את משב הרוח הפרוע שחלף בחצר.

במקרה נודע לאלמה על החדרים העומדים להשכרה באותו בית, כשהחליטה להיכנס הפעם לקיבוץ דרך המושבה, בדרך שממנה היו נכנסים לקיבוץ פעם, כשהייתה קטנה, כשהכביש הפנימי היה עדיין כביש ראשי. במזכירות רמזו לה בעדינות שצריך לפנות את חדר הוריה, יש מצוקת דיור בקיבוץ ועל כל בית יש תור, וברוך השם קולטים עוד ועוד בנים חוזרים. בתקופה כזו של אי ודאות כלכלית, שלטונית, כולם חוזרים לקיבוץ כמו שפנים, כלומר, מי שיכול ועוד לא עבר את גיל הקבלה האפשרי לחברות, כמוה.

שנים לא ביקרה במושבה. הנה אותה צרכנייה במרכז הקטן הצמוד למגדל הסילו הישן, וממולו גן השעשועים שאליו אהבו לבוא כשנמאס ממתקני המשחקים בקיבוץ. אלמה החליטה לחנות לרגע, לקנות מים לדרך, ונעצרה, כמו מתוך הרגל נושן, בכניסה לצרכנייה, כדי להתבונן בלוח המודעות המקומי. כילדים, היו עוצרים מולו כדי לראות איזה סרט מקרינים השבוע ומי מת לפי מודעות האבל. מודעה על דירה להשכרה תפסה את תשומת ליבה וכשנתקלה בתוך הצרכנייה בעובד שסידר את הירקות, שאלה אם הוא יודע על הדירה להשכרה שמפורסמת במודעה ואם היא לא ישנה. "זה אצל גרשון, הוא הפך את הבית לשלוש דירות ותמיד יש אצלו משהו פנוי או שמתפנה בקרוב, שווה לך לנסות לשאול". אלמה הודתה לו וקנתה לעצמה בקבוק מים מינרליים. כשיצאה, שמעה את הקופאי מתבדח: "עוד מועמדת לבית הגרושות של גרשון".

היא השימה עצמה מתעכבת ליד לוח המודעות בחוץ והמשיכה לצותת: "עשה בשכל", המשיך הקופאי, "גרשון חילק מראש את הבית לשלוש דירות נפרדות וככה הוא משכיר אותן למי שרוצה לגור כאן ולא לשלם הון על בית סוכנות ישן ומתפרק שהיורשים שלו עדיין רבים איך לחלק אותו ביניהם, הרי אלה הבתים היחידים שזמינים להשכרה כאן חוץ ממנו. עדיין יקר, שלא תחשוב, אבל באופן כזה שרווקות או חד הוריות למיניהן עוד יכולות לעמוד בו. הרי מה הן מחפשות, מקום שקט כפרי להן ולילדים, סביבה טובה. שובב הגרשון הזה, תחשוב, תכפיל בשלוש והנה לך סכום מכובד ביותר".

"כל הכבוד לו. מגיע לו להזדקן בכבוד", הצטרף קול נוסף לשיחה, "חסר פה כאלה שנותנים לילדים לבנות בשטח ובקושי גומרים את החודש עם ביטוח לאומי?" ומיד נוספה גם בת קול נשית מבוגרת שמחתה, "יש גם חד-הוריים וגברים שחיים לבד, אתה יודע".

"עובדה", ענה הקופאי, "שהוא לגבר עוד אף פעם לא השכיר, בחמש השנים מאז ששיפץ".

כשהיו ילדים, נזכרה אלמה, היו רצים מהקיבוץ דרך הפשפש אל המושבה שהייתה אז רחוב אחד ארוך. הם היו בוחרים להם "בכאילו" כל אחד את הבית "שלו" מבין הבתים של המושבה שעמדו לצד רפת או לול לסירוגין. הקיבוצניקים כינו אותם וילות למרות שמרביתם היו אז בתי סוכנות, שכן היו גדולים יחסית לחדרי ההורים הזעירים בקיבוץ - ובעיקר בתים נפרדים ללא קיר משותף עם שכנים. עדיין ראתה שיש כמה רפתות בדרך, ובהמשך גם חממה לצמחי בית. רוב המשקים, לפחות לפי השלטים שבחזיות הבתים הגדולים המירו עצמם לסדנאות שונות ומשונות שהעידו על הגשמה עצמית ורווחה כלכלית. מרקחות וטיפולים שונים, דיקור סיני, סדנת קרמיקה, גלריית אמנות, ויש את אותו משק מימים ימימה, שעדיין מוכר דבש.

גרשון אכן ענה לטלפון ואמר שהיא יכולה לבוא עוד חצי שעה, "זה הבית האחד לפני האחרון ברחוב כליל החורש, הבית עם הברוש הגדול בכניסה". בזמן שנותר לה עד הפגישה, חצתה אלמה את הכביש אל גן המשחקים שנשאר ממש כשהיה מלבד מגלשת הפלסטיק הכחולה שהחליפה עתה את מגלשת הפח שהייתה שורפת בירכיים החשופות בשעות הלוהטות של הצהריים בימות הקיץ. אלמה נדחקה אך בקושי אל אחת הנדנדות, שתי שרשרות הברזל מותירות את אותו ריח חלודה בכפות ידיה כבילדותה. גם הניחוח החריף של פרחי השיח שתחם את הגן נעם לה כזיכרון ישן. לא, היא לא הייתה רוצה להתחלף עם גדי ולגור בניו יורק עכשיו, חייה מספיק מנוכרים לה גם כאן. הלוא באופן אידאלי היה כל אדם חוזר למחוז ילדותו. היא עזבה את הקיבוץ לפני יותר מעשרים שנה אל העיר, וכעת נעים לה הרגע הזה בגן המשחקים, באותו מקום מילדות שנשאר ולא הלך לשום מקום.

"תגורי כאן לבד?" שאל אותה גרשון כמעט מיד עם עוברה את מפתן הבית, מותירה מאחור את הברוש ואת מערבולת העלים בחצר. הוא אחז עבורה את הדלת וסקר אותה במבטו לאורכה ולרוחבה. היא ניחשה כי נראה מבוגר מכפי גילו, כבד גוף ותנועה, זיעה מבצבצת בקרחתו הרחבה, שער השיבה לא מסופר בצדעיו ועיניו המתרוצצות הקנו לו חזות מטורפת משהו. "כן, לא", נחפזה לארגן את מילותיה, "כלומר אני והבן שלי, אבל כרגע הוא עם אבא שלו לאיזו תקופה בחו"ל אז אזדקק לחדר שינה נוסף, אבל כן, כרגע, לחודשים הקרובים, זו רק אני".

גרשון הביט בה כמי שכבר החליט על טיבה. "את פה מהסביבה?"

"במקור, כן, אבל אני כבר הרבה שנים בתל אביב".

"את מהמושבה?"

"אה לא, אני מהקיבוץ, שכנה לשעבר", היא הצביעה לכיוון הגדר החוצצת בין שני הישובים.

"אה, ואת הבת של מי?"

"נורית ואמנון זקשבסקי", השיבה. שתיקה עמדה לרגע בחדר.

הוא כחכח בגרונו ושאל, "הזוג מהתאונה בכביש 66 בחודש שעבר?" היא הנהנה חרש, וגרשון אמר, "נורא היום מה שקורה עם תאונות הדרכים. כן, אני זוכר אותם, זוג נחמד, היו עושים הליכות יחד ביער מוקדם בבוקר, היו שמורים טוב לגילם".

אלמה נתפסה לא מוכנה. בקיבוץ היא תמיד בכוננות פלישה אבל במושבה קיוותה ליהנות מרווחתה של האנונימיות, שהתבדתה זה עתה.

"אז החלטת לחזור למקורות, מה?"

"כן", גמגמה, וגרשון שהיה נבוך לרגע מאסונה נעשה קצר רוח פתאום, ושאל: "אז מה, יש לך עבודה פה באזור? את נראית לי מההייטקיסטים, כל המושבה פה מלאה בשוכרים שעובדים בפארק הייטק, מחכים שאיזו נחלה תתפנה למכירה".

"אה, לא", ענתה אלמה במבוכה, תוהה מה בג'ינס, בחולצת הטריקו ובשיער האסוף בקוקו מרושל גרם לו לחשוב שהיא אשת קריירה. אנשים טעו בה לא פעם, אולי משהו במבנה הגבות העז, המבע הרציני המישיר מעיניה הכהות, ואולי הייתה זו קומתה הגבוהה - משהו בה שידר סמכות כלשהי. "האמת שאני בין עבודות כרגע".

"תראי, הוא שאף וגייס תקיפות ועובי לקולו, "אני לוקח צ'קים לשנה מראש ועוד צ'ק ערבות בשווי חודשיים שכר דירה. על שלושת החודשים הראשונים משלמים מראש".

"אני מבינה, זאת לא בעיה", הישירה אליו מבטה, עונה על הספק הכלכלי שהטיל בה למרות שעדיין לא ידעה מה בדיוק היא עושה שם, ואם תוכל לעמוד בתשלום של שכר דירה כלשהו.

הדירה לא מצאה חן בעיניה. היא הייתה קודרת וחשוכה למרות הסלון רחב הידיים והיציאה דרך דלת ההזזה הכפולה אל הגינה. הגינה הייתה צרה וארוכה, תחומה בין גדרות השכנים, גובלת עם החלק האחורי של חצרותיהם, שאריות ציוד חקלאי, מחסנים - סככה עם טרקטור וגרוטאות עמדו בחצר אחת ומעין האנגר סגור ולא ברור בחצר השנייה. אדמת החצר עמדה עירומה עם שרידים של דשא שלא צלח כפי הנראה. אלמה חלמה על גינה אבל מראיה של זו דיכא אותה. ובכלל אין לה מושג איך להחזיק גינה. מה יש לה לחפש כאן, המושבה הזו רק עשתה לה תמיד רגשי נחיתות שמקורם באופן שבו הביטו בסתר הוריה באנשי המושבה העצמאיים, החופשיים מוועדות חברים שיחליטו עליהם, מעיזים לחיות ולהיות חקלאים בחוץ ללא גב, ללא הגדר המגינה של הקיבוץ. כילדה חלמה על מרפסת משלה, בלי שכנים שותפים, גזוזטרה כמו באגדות, שממנה תצפה אל הנוף. בעיר הייתה להם רק מרפסת אחורית שבה תלתה כביסה וגם היא צפתה אל בתי הדירות שממול.

"מבחוץ חשבתי שיש מרפסת", אמרה אלמה לאיש, נסוגה בליבה מכל העניין.

"היא שייכת לדירות למעלה", השיב, גם הוא מסויג, "דירה אחת תפוסה והשנייה, נו, היא יותר מתאימה לסטודנטים, יש בה רק סלון וחדר שינה אחד, יש לי דיירת פוטנציאלית שרצתה להיכנס עכשיו עם תחילת הסמסטר, לומדת לא רחוק, במכללה, אבל היא עוד לא שלמה, הייתה אמורה לבוא לחתום שלשום. הצעירים היום אין להם מילה. אני יכול להראות לך את היחידה אם את רוצה".

הוא קצת מזכיר את בן גוריון, גרשון הזה, חשבה בעת שעקבה אחריו במעלה המדרגות החיצוניות, אליהן הוביל שביל צר בצד הבית, מתאימה עצמה לקצב הטיפוס האיטי שלו. אולי הוא מטורף בקטע טוב. קולות נעירה והמולת בעלי חיים הגיעו לאוזניה. "מה זה הקולות האלה?"

"זה כלום, מהמשק של השכנים", ענה גרשון קצרות ופתח עבורה את דלת הכניסה לדירה העליונה.

הדירה, בדומה לקודמת, הייתה מאובזרת באופן בסיסי, רצפת גרניט פורצלן פשוטה בגוון חול בהיר, שורת ארונות המהווה מטבח קטן לאורך הקיר, מצופה פורמייקה לבנה ושיש חברון. מהסלון הובילה דלת הזזה גדולה אל מרפסת שהתמתחה לרוחב הבית וכללה יציאה אליה גם מחדר השינה הקטן, רצפתה הייתה מלאה בעלי שלכת מצמרת עץ הספיון שבצד הבית. במרחק, מעבר לבתים, נפרשו שדות העמק ועומק שמיים.

אלמה צעדה לרוחבה של המרפסת, רומסת עלים צהובים-כתמתמים יבשים שנערמו, נהנית מצליל פיצוחם כילדה. "זו העונה, העץ קצת מלכלך, עניין של שבוע שבועיים בשנה, זה הכול", נבוך גרשון מגחמתה הילדותית. אלמה הניחה ידיה על שפת המעקה, "אקח אותה", אמרה מבלי להסב את עיניה מן העננים המתכהים עם רדת החשכה, נדמים לה כדינוזאורים המתקיימים ביקום מקביל, וחולפים לרגע בהוד דרך ממד הזמן שלנו.