מנהל בית ספר

כשנכנסתי הסיגריה עוד היתה בידי ובקושי הפטרתי שלום. בלי סיבה מיוחדת התחשק לי לשחק את הקשוח. אחרי שראש מחלקת החינוך הורה לי לשבת, מבטו נח לרגע על ידי, ואחר כך שב לעסוק בניירת שמולו. כשסיים לכתוב את מה שכתב, התפנה להסתכל עלי. הנחתי את הצו על המכתבה שלו. לא אמרנו מילה. הוא עיין בצו ובניירות המצורפים, כחכח בגרונו ובנימה שלווה ונטולת כעס כביכול אמר:

"אין לנו מקום, אדוני. אי אפשר לעבוד ככה! בכל יום דוחפים למישהו צו ביד ושולחים אותו אלי... אתמול אמרתי למנכ"ל..."

לא היה לי כוח להבלים האלה. נכנסתי לדבריו:

"התואיל לכתוב את הדברים כאן בתחתית העמוד?" ואיפרתי את הסיגריה לתוך המאפרה המבריקה שעל שולחנו. השולחן היה נקי ומסודר כמו סוויטת ירח דבש. כל דבר ניצב במקומו, בלי אף גרגיר אבק. רק אפר הסיגריה שלי היה מיותר כמו יריקה על פנים מגולחות למשעי. הוא הרים את העט, שרבט משהו בתחתית הצו וחתם. יצאתי משם. די! לא היתה לי סבלנות אליו, למחוות הפומפוזיות שלו. ניכר בו שהתמנה למנהל לא מזמן; מרטיט את סנטרו הכפול בכוח ונועץ את דבריו באטיות אל תוך עיני הזולת. כאילו אין לך צורך באוזניים כדי לשמוע את מה שיש לו לומר.

כדי להשיג את הצו החתום, הפקדתי מאה וחמישים טומאן בקופה של אגף כוח אדם המרכזי. אחרי התרוצצויות של כחודשיים היו לי גם המלצות, והתיק שלי היה מושלם, ללא דופי. ידעתי כי בין שיסכים ובין שלאו, העניין סגור. גם הוא ידע. הוא ודאי גם קלט שכל הקיטורים האלה שלו רק גרמו לו להיראות מגוחך יותר ושהעניין היה גמור. בכלל, כל העסק הזה קרה רק כי המליצו לי באגף כוח אדם לקחת עותק לראש מחלקת החינוך כדי שיחתום עליו להשלמת הנוהל התקין. הרי מי יכול לערער על החלטת אגף כוח אדם המרכזי? ישנו המשרד הממשלתי, וישנו אגף כוח אדם! לא צחוק. עמוק בלב הייתי מספיק בטוח בעצמי כדי לדעת שלא אצטרך להצטדק או להסביר דבר. עלה על דעתי שכל האשם הוא בסיגריות הארורות האלה, שביקשתי כביכול לכסות את עלותן בעזרת תוספת השכר בעבודה החדשה שלי. אם כי נכון גם שההוראה כבר העלתה בי בחילה. עשר שנים של לימוד אל"ף־בי"ת, ומבטיהם ההלומים של ילדי הבריות אל מול ההבלים המטופשים ביותר שיצאו מפיך... ש"אסתע'נאא" זה בע'י"ן ו"אסתקראא" בקו"ף, וסגנונות השירה ההודית והח'וראסאנית והשיר הקדום בפרסית ותורת השימוש בפתגמים ובמטבעות לשון ו... שטויות מהסוג הזה. ראיתי שאני הופך לחמור, אז אמרתי שמוטב שאהיה מנהל. מנהל בית ספר יסודי! כך לא אצטרך עוד ללמד ולא איאלץ להעניק לכל אידיוט גמור ציון עובר בבחינות החוזרות רק כדי להציל לעצמי את הימים המענגים ביותר של סוף חופשת הקיץ. וכך יצאתי לדרך. הלכתי ושאלתי את אלה שמבינים בנושא, והגעתי לאיזה עסקן שקישר אותי עם אגף כוח אדם המרכזי, ערך תיאומים, הבטיח הבטחות ודאג לסגור עניינים לשביעות רצון כל הצדדים. ויום אחד הם נתנו לי את הכתובת של בית הספר כדי שאלך לראות אם הוא מוצא חן בעיני או לא. והלכתי.

בית הספר היה מבנה חדש, בן קומתיים, מוטל לבדו לרגלי הר ופניו אל השמש. איזה מיליונר שוחר תרבות בנה את המבנה במרכז שטח האדמה שלו והעמיד אותו לרשות מחלקת החינוך למשך עשרים וחמש שנה כדי שישמש בית ספר, בתקווה שתתפתח באזור תנועה וייסללו כבישים ועוד כהנה וכהנה עד שייכמר לבם של האימהות והאבות, והם יבואו וירכשו את האדמות בסביבה ויבנו להם בתים כדי לקצר את הדרך של הילדים שלהם אל בית הספר, וערך אדמותיו של האדון יזנק פלאים. הברנש גם חרט את שמו באריחים שקבע על קיר בית הספר, בכתיבה תמה, על רקע כחול, עם ענפים משתרגים מסביב. עדיין לא נמצאו בסביבה שכנים שיתקוטטו ביניהם ויטיחו זה בזה שורות מתוך השירים הקלאסיים של סעדי ובאבא טאהר וינעצו דף נוסף מתוך ספר דברי ימי המשוררים בקיר הסמטה שלהם. שלט בית הספר היה גדול ומאיר עיניים, זועק ממרחק של מאה מטרים, "איזהו חכם, ה..." מה שתרצו! עם סמל האריה המתנוסס מעל, מנסה בכל כוחו לשמור על שיווי משקלו על שלוש רגליו, גבותיו מחוברות וחרב בידו, נושא על גבו את הגברת חמה.1 מסביב, במרחק יידוי אבן, הכול מִדבר: רחב ידיים, צחיח ושומם. במרחק, מצפון, שורה צפופה של ברושים שהציצו מאחורי חומת חֵמר של גן כלשהו השחירה את השמים בכתם כהה ארוך. בתוך עשרים וחמש שנה כל האזור ודאי יהמה צפירות מכוניות ובכי ילדים וצעקות מוכרי הסלק וצלצול מחלק העיתונים וקריאות "מלפפונים טריים!" אין מה לומר, בהחלט שיחק לו קלף לבנאדם.

"הוא בטח קנה את האדמה הזאת בפרוטות ממש. או שבכלל רשם אותה על שמו ככה, כמו שהיא? הא? אידיוט. מה זה עניינך?"

כן, זה מה שחשבתי ביום שהלכתי לבקר לראשונה בבית הספר האלמוני, ובסופו של דבר, הגעתי למסקנה שלאנשים בהחלט יש זכות לרפד לעצמם את הקן ואמרתי לעצמי, "אם אתה גבר, נראה אותך נהיה מנהל, אפילו של בית הספר הזה," והרי אני עצמי עשיתי דברים בחיי עד שהגעתי לכאן. עוד באותו היום למדתי שהמנהל הקודם של בית הספר יושב בכלא. ודאי נחשד בפעילות אופוזיציונית כלשהי, והוא מכפר עכשיו על פשעים שלא ביצע או על חטאיו של הנפח מבלח'.2 בין כל המריונטות שהקיפו את ראש מחלקת החינוך לא נמצא אחד שייקח על עצמו את משרת המנהל ואגב כך יזכה גם לתוספת שכר, והמשרה לא הבטיחה דמי נסיעה למועמדים מחוץ למחוז. את כל זה למדתי באגף כוח אדם. כתיבת מכתבי חטאתי־פשעתי עדיין לא היתה באופנה אז, לכן לא היתה לי סיבה להניח שהברנש יצא כל כך מהר מהבור. ובכל מקרה, לא תיארתי לעצמי שאדם כלשהו יתגעגע אל המדבר שכוח האל הזה על חורפיו הקשים והתנועה הדלה שבו. לכן הייתי שלֵו לגמרי. וחוץ מזה, אגף כוח אדם המרכזי נתן את הסכמתו!

אמנם נכון שעוד בטרם נישא ריח המעות באוויר, הם נטפלו אלי קצת ואמרו שמשהו בטח מסריח כאן אם פלוני, כלומר אני, עם עשר שנות ניסיון בהוראה, רוצה להיות מנהל בית ספר יסודי. חשבו שוודאי יצאתי מדעתי אם אני מוותר על משרת ההוראה החשובה והמכובדת, או שאני סוטה או פדופיל. וכשהדברים הגיעו למקומות האלה, הבהיר לי אותו מתווך שאצטרך לפתוח קצת את הכיס והארנק, וכך עשיתי. באותם ימים תוספת השכר בסך מאה וחמישים הטומאנים שהגיעה עם המשרה לא היתה דבר פעוט שיכולתי להתעלם ממנו. ונניח שהייתי מתעלם, מה אז? הייתי נאלץ לחזור לאותם כיתות לימוד, הכתבות, מקראות, טקסטים פרסיים קלאסיים ולאותם הבלים. לכן כשיצאתי מחדרו של ראש מחלקת החינוך, חזרתי ישר לאגף כוח אדם המרכזי, ניגשתי אל אותו עסקן שתיווך בענייני, הנחתי מולו את צו המינוי, סיפרתי לו מה קרה ויצאתי.

חזרתי אליו כעבור יומיים. התברר שהניחוש שלי היה נכון ושראש מחלקת החינוך אמר, "אני לא רוצה חכמולוגים נפוחים עם תואר שעוברים מחדר לחדר עם סיגריה ביד." והעסקן ענה לו, "חלילה וחס! הבחור הזה הוא משהו אחר לגמרי, ואין מה להשוות בכלל בינו ובין כל השאר ו..." ועוד דברי חנופה מהסוג הזה, ואמר לי להיות רגוע ולחזור אל ראש מחלקת החינוך ביום חמישי הבא, וכך עשיתי. הפעם קיבל את פני ראש מחלקת החינוך בעמידה ואמר, "אגא, אדון... למה כבודו לא אמר מלכתחילה...?!" ופטפט והתבדח והזמין תה והתלונן על העובדים שלו ו"הכניס אותי לעניינים", כלשונו. אחר כך הסיע אותי לבית הספר במכונית שלו וביקש מהם להקדים את הצלצול, ובנוכחות המורים והסגן האחראי למשמעת נשא נאום מליצי על אודות מעלותיו של המנהל החדש, כלומר שלי, ואחר כך עזב והשאיר אותי עם בית ספר חדש ובו שש כיתות, עם סגן לענייני משמעת, שבעה מורים ומאתיים שלושים וחמישה תלמידים. עכשיו כבר נעשיתי מנהל בית ספר עד העצם!

1. האריה, החרב והשמש היו הסמל על הדגל האיראני בימי שושלת פהלווי.

2. "חטאו של הנפח מבלח'" הוא סיפור עממי פרסי על גנב שנידון לתלייה, אך מכיוון שגובהו עלה על זה של עמוד התלייה, תלו במקומו אדם אחר שקומתו נמוכה.