מסובכים

"אני לא מבינה, איך אנחנו אמורים להגיע הביתה כעת?" נבחה האישה הברונטית שישבה בצד השמאלי של האוטובוס. הורדתי אוזנייה אחת, התנתקתי לרגע מקולו של סולן להקת Kaleo. כולם לידי החלו להיראות מהורהרים ומודאגים.

"אני מצטער, אחד מצמיגי האוטובוס התפנצ'ר והאמת היא שאני לא יודע כמה זמן ייקח לסדר את זה," אמר הנהג ונמנע מלהביט בנוסעיו.

קריאות כעס ותסכול נשמעו. שתי נשים שישבו מאחוריי החלו להשתעשע. "בואי, דונה, הולכים ברגל. כמו בימים הטובים." אחת מהן צחקה בקולי קולות.

הימים הטובים, חשבתי לעצמי. רגשות משונים של חמימות וגם של קנאה עקצצו בי.

"אתה לא מאמין, אני תקועה כמעט שני קילומטר מהבית. אין לי שמץ של מושג איך אני חוזרת עכשיו." אחת הבנות שעמדה מולי הקליטה הודעה.

אנשים החלו לצאת מהאוטובוס. גם דונה וחברתה יצאו תוך כדי צחקוקים.

המיקום בטלפון הראה לי שאני במרחק חצי שעה צעידה מביתי. טוב, גם ככה אין טעם להישאר ולחכות. יצאתי והתחלתי לצעוד, משב רוח קריר אפף אותי. הבטתי הצידה כדי לבדוק איפה אני. הייתי קרובה לחוף. ניו ג'רזי יפהפייה ואם הייתי תיירת, הייתי מבקרת פה או ממליצה לאנשים לבקר פה.

המוני הודעות נשמעו מהטלפון שלי. שיקפצו לי כולם, חשבתי. לא היה לי כוח לקרוא התכתבויות על מבחנים במתמטיקה או על עסקאות מהחנות. גם ככה חזרתי גמורה מהמשמרת אתמול כי במשמרת הבוקר לא סיימו להוציא סחורה, ואחר כך הייתי כמו שיכורה אצל המורה הפרטית למתמטיקה. הייתי חייבת איכשהו לשפר ציונים במתמטיקה, גם ככה כבר התקשרו לאימא שלי מבית הספר. לא מספיק הוויכוחים שלי איתה, היא תמצא עוד סיבה להתווכח איתי.

בדקתי שאני פונה בכיוון הנכון. בחיים לא הייתי בשכונות האלה. בוודאות. וילות מפוארות, מרצפות בטון מצוחצחות. הרחתי את הכסף שלהם עד לפה. שמעתי ששיקמו את האזור כולו מהזנחה ארוכת שנים של פשע, סמים ועבריינות. המשכתי להתקדם עם המוזיקה באוזניות וניסיתי לחשב כמה זמן אני ואימא כבר לא מסתדרות. לפחות את זה הצלחתי לחשב. בחודשים האחרונים לא הפסקנו לריב. הכול התפוצץ כשהחלטתי להתנגד לאופי השתלטני שלה. תמיד חשבתי שהאישה הזאת צריכה לעשן וִיד בשביל להירגע. היא חשבה שהיא יודעת מה אני צריכה בחיים. זאת הסיבה שהייתי חסרת ביטחון, מרוחקת ושקטה בחטיבה ובתיכון והתרכזתי רק בלימודים. היא תמיד החליטה בשבילי מה נכון ללבוש, איך להתאפר, מה להגיד ומה לא להגיד ולא הצלחתי להיות מי שאני. בשנה האחרונה החלטתי שלא אתן לה יותר להשתלט עליי. דבר ראשון צבעתי את השיער לבלונד־ברונטי. שנאתי כבר את השיער החום הארוך, שהיא חשבה שאסור להרוס. אחר כך עברתי מגמות בתיכון כי נמאס לי להיות באותה כיתה עם אנשים שלא סבלתי רק כי זאת כיתת מחוננים. גם התחלתי לרוץ, נרשמתי למכון הכושר וירדתי במשקל. מכון הכושר אִפשר לי לצאת מהבית בצהריים או בערב, בימים שבהם היא חזרה מוקדם, כדי לא להיות איתה באותו חלל. השתניתי בשנה האחרונה ואני שמחה על זה, אבל אני עדיין צריכה להסתדר איתה ועם האגו שלה.

חשבתי כמה אני רוצה קפה כשפתאום אפליקציית הניווט קרסה. "פאק," קיללתי בשקט. נו, מה? גם ככה לא הכרתי את השכונה הזאת. אתחלתי מחדש את האפליקציה ואז שמעתי מישהו רץ מאחוריי. סובבתי את ראשי והופתעתי שלא היה שם אף אחד. הייתי בטוחה ששמעתי צעדים. המשכתי להתקדם וניסיתי להבין איפה אני. לקח לי כמה רגעים למצוא את המיקום ופתאום נשמע קול נפץ חזק. קפצתי בבהלה. תחושת לחץ התפשטה בחזי כשהבנתי שזו הייתה ירייה, ואז עוד אחת. מבוהלת הסתכלתי לצדדים וניסיתי לחשוב איך להסתלק מפה. שמעתי קולות קוראים מרחוק, אולי מהבתים, אבל לא הבנתי מה הם אמרו. גם לא היו אנשים ברחוב, לא ראיתי אף אחד. הרגשתי את הדופק שלי הולם.

"לא לצאת מהבתים!" שמעתי את הקול. ראיתי כבר את הפנייה מולי ורציתי להתחבא או לברוח. אפילו לא ידעתי מה בדיוק אני אמורה לעשות. כמעט עברתי את הפנייה, דמות הופיעה מאחוריי, ולפניי שהספקתי לראות אותו הרגשתי את עצמי נמשכת אחורה. רציתי לצעוק והרגשתי שאני עומדת להתעלף מרוב פחד. חשבתי שזה הסוף שלי וכל הגוף שלי רעד, אבל אז הוא סובב אותי אליו וקפאתי. ראיתי את עיניו השחורות מביטות בי. ראיתי את ג'ייק מֶקְלָיֵיר.