מסילווסטר עד זקני ציון – מבוא לפילולוגיה

אין בעברית מבוא כללי למצבור הדיסציפלינות המכונות בשם הכולל 'פילולוגיה'. לא זו בלבד שהקורא העברי הממוצע, או שאינו מבחין בין פילולוגיה לבלשנות, או שאינו יודע כלל מה היא פילולוגיה; גרוע מזה: הקורא העברי של היום אף אינו יודע כמה חשיבה יסודית וכמה עבודה שיטתית מושקעות בפעולות השונות שמבצעים הפילולוגים. רווחת אצלנו – לעתים בעידודם של פילולוגים לשעבר ש'נשבר להם', או של פילולוגים למחצה, לשליש ולרביע – הסברה שעריכת טכסטים מכתבי־יד ותיקונים לטכסטים אינם אלא 'קריאת הגהות'; ומעטים – מחוץ לאלה שיש להם הכשרה מקצועית בשטח זה – יודעים שאין כאן סתם עניין לבחירה חופשית בין גרסאות התלויה כל כולה בטעמו ובשרירות לבו של כל מהדיר, או להצעת גרסאות שנראות למציע כעדיפות משום ש'ככה מתחשק לו'. כמה מן הקוראים יודעים היום אפילו שמץ דבר על הישגיה של הפילולוגיה בעבר בחשיפת זיופים כגון 'מתנת קונסטנסינוס' או 'הפרוטוקולים של זקני ציון'? כמה מהם – גם אם קראו פה ושם, בתרגום, את שרידיהם של ספרים שאבדו לנו – יודעים כמה קשה היא עבודת הליקוט של אותם ציטוטים ('פרגמנטים') ועדויות ('טסטימוניא') מתוך עשרות ספרים מאוחרים שהם נשתמרו בהם? כמה קוראים, חוץ מאלה שעיסוקם בטכסט המקראי, יודעים משהו על הקשיים שבשחזור הנוסח המקראי שלפני נוסח המסורה? ואלה רק מספר בעיות שהטיפול המדעי בהן מניח כדרישה בסיסית השכלה פילולוגית ומחקר מפורט ומייגע המבוסס על השכלה זאת.

הספר שלפנינו בא לפתוח צוהר לאותם עיסוקים ששמם הכולל הוא פילולוגיה ולהראות לקורא העברי כמה מרכזיים עיסוקים אלה לקריאה מדויקת ומדעית של טכסטים כתובים מסוגים שונים ומתקופות שונות. אין הוא בא להלל, לשבח, לפאר, לרומם, לעַלֵה ולקלס את הפילולוגיה כ'מלכת המדעים', או בדומה לזה, ולו רק משום שגם אילו – אילו! – היתה דיסציפלינה שניתן היה לכנותה בתואר זה, אין זאת הפילולוגיה. ואם גלשנו כבר לעולמה של המטאפורה, הרי די יהיה לה לפילולוגיה אם נראה בה את הפרוזדור לטכסטים, שכל מי שעוסק בהם מכל נקודת מוצא שהיא חייב לעבור דרכו לפני שייכנס לטרקלין.

כמו כן, אין ספר זה בא לספק לקורא תמונה שלמה ומלאה של העיסוקים השונים של הפילולוג. די יהיה לי אם אוכל לומר שמי שקרא ספר זה בעיון ו'הפנים' כמה מן הדברים הנאמרים בו יהיה, מכאן ואילך, קצת יותר רגיש לדיוקם של דברים שבכתב, למה שנאמר בהם וגם (לעתים בעיקר) למה שלא נאמר בהם. אם יהיו כמה מקוראי שירכשו לעצמם את התודעה של ratio et res ipsa – השכל הישר והעובדות עצמן – כקנה מידה בסיסי לטיפול בטכסטים הכתובים, לפני כל תיאוריה וללא כל התחכמות, יהיה זה שכרי. התמצאות של ממש בפילולוגיה על תחומיה השונים נקנית אך ורק בשנים רבות של 'עבודת שטח', בלשונות המקור. זאת גם הסיבה לכך שאין בשפות הידועות לי – ולא רק בעברית – ספר כגון זה שלפניכם, המיועד לקורא שאינו שולט בלשונות, ובעיקר בלשונות הקלאסיות של העולם המערבי, יוונית ולטינית. כמעט כל המבואות הידועים לי לביקורת טכסטים, ביקורת מקורות, עריכת טכסטים מכתבי־יד, ולפילולוגיה בכלל, באנגלית, צרפתית, גרמנית ואיטלקית מיועדים לתלמידים וחוקרים של הספרות היוונית והלטינית לדורותיה, ואפילו תלמידים מתחילים בחוגים ללימודים קלאסיים עדיין אינם בשלים להשתמש בהם. בעברית התמזל מזלנו, וחלק גדול מן העיסוקים הפילולוגיים קשור לטכסטים קלאסיים כמקרא, תלמוד ומדרשים, וספרות ימי הביניים. ואמנם חלק לא קטן מן הדוגמאות שאביא בספר זה לקוחות מסוגי ספרות אלה. אין זה אפוא סתם 'מקרה היסטורי' או עניין של טעם ספרותי, שהספרים המעטים שהבאתי בביבליוגרפיה הקצרה שבסוף הספר לקוחים ממחקר המקרא, התלמוד, ואחד מהם מן הספרות העברית של ימי הביניים.

הספר נכתב בראש ובראשונה בשביל הקורא העברי המשכיל שדברים מעין אלה שהוא דן בהם אינם זרים לרוחו. אני מקווה שיש עדיין קוראים שהעיון המדויק והקפדני בטכסטים אינו נראה להם ברכה לבטלה. אלה שכבר יודעים את האמת לאמיתה ממילא לא יטריחו את עצמם להתעדכן באותן קפדנויות פדנטיות שאנו נעסוק בהן. יהי שלום בחילם, שלווה בארמנותינו. לקורא העברי שימשיך לקרוא ספר זה הבאתי, בכל מקום שאפשר, דוגמאות מן הספרות העברית. במקום שעצם סיפור המעשה כרוך בדברים שאינם כתובים עברית, עשיתי ככל יכולתי לתרגם ולפרש. הנחתי שהקורא הממוצע של ספר זה יודע עברית, קרא גם ספרות עברית שלפני זך, עמיחי, יהושע ועוז, ושהוא מסוגל גם לעקוב אחרי מלים ומשפטים באנגלית שניתנו לו במשורה ורק לפי הצורך.

הקורא המקצועי לא יזדקק לספר מבוא זה; אך אולי יהיו גם כמה פילולוגים מקצועיים שהספר יעזור להם 'להסדיר את מחשבותיהם'. אין לי ספק שיש בספר זה שגיאות – אני מקווה שאינן גדולות ובולטות – בעניינים שונים; שכן הדוגמאות הן מתחומים שונים של הספרות העברית והכללית ושל ההיסטוריה של עם ישראל ושל עמים אחרים. הדוגמאות שהבאתי וניתחתי אינן טוענות ל'עדכניות'. בכמה וכמה מהן סביר להניח שהמחקר התקדם מעבר למה שדנתי בו, או אף שמאז ומתמיד היו חילוקי דעות. כשהבאתי, למשל, בפרק ג', II, 6 את פירושו של שפינוזה לדברי אבן עזרא על 'הסודות' השונים שבתורה לא הנחתי שפרשנותו של שפינוזה נכונה ללא עוררין. ייתכן ששפינוזה מצא בדברי אבן עזרא מה שלא ראה בהם המחבר עצמו. ייתכן שמאז באו חוקרים והוכיחו (במידה שאפשר לעשות כן אצל מחבר מסתתר וחמקן כאברהם אבן עזרא) שאבן עזרא אמנם האמין באמונה שלמה שכל התורה הכתובה, כולל 'השנים עשר', 'הנה ערשו ערש ברזל', 'והכנעני אז בארץ', ודומיהם, משה כתבה כפי שהיא בידינו היום. עיקר דיוני באותו סעיף לא התכוון לקבוע מסמרות בשאלה מקראית ופרשנית זאת אלא רק להביא דוגמא לדיון שהוא פילולוגי בעיקרו. כיוצא בזה עוד כמה וכמה דיונים מאותו הסוג. אך אם יש מקומות שבהם טעיתי, פשוטו כמשמעו, בעובדה היסטורית,לשונית, גיאוגרפית וכיוצא באלה, אשמח לקבל הצעות לתיקון מקוראי, ואם תהיה מהדורה שנייה של ספר זה, אכניס בה תיקונים אלה בתודה למציעיהם.

אני מקדיש ספר זה לזכרו של אחד מגדולי הפילולוגים בארץ ישראל ובמדינת ישראל, חיים וירשובסקי (1976-1914). וירשובסקי היה פרופסור לשפה וספרות לטינית באוניברסיטה העברית, וכמה ממחקריו עוסקים בשטח הגבול שבין הלשון, הספרות וההיסטוריה הרומית. ספרו האנגלי "Libertas כרעיון פוליטי בשלהי הרפובליקה ובתחילת הקיסרות", שיצא לאור בשנת 1950, מדגים גישה אינטגרטיבית זאת. תוך ניתוח מדוקדק של טכסטים ספרותיים והיסטוריים, המבוסס על קריאה פילולוגיה מחמירה (ובמודע), מראה וירשובסקי כיצד השתמשו אנשים שונים, מרקע שונה ובתקופות שונות, במונח הנשגב והמופשט־כביכול "חירות" להפצת רעיונותיהם הפוליטיים, ולעתים גם לקידומם בעולם הפוליטי האכזרי של רומא באותה תקופה. כמה ממאמריו האנגליים דנים גם הם במה שנראה כביטויים ומושגים לטיניים כלליים ותמימים וחושפים את המציאות הפוליטית שמסתתרת מאחוריהם. כל אותן השנים שבהן עסק במחקר ובהוראה בשפות העתיקות וספרויותיהן המשיך וירשובסקי גם במחקרים בספרות הקבלה, וגם שם השתמש בהכשרתו הפילולוגית לגילוי ולחשיפת גרסאות ואילנות יוחסין של טכסטים קבליים. יחד עם זה הוא הלך והרחיב את תחומי חקירתו בספרות הלטינית לתקופת הרנסנס ואחריה. תולדה אחת של הרחבת העיסוק בלטינית היתה תרגומיו מאירי העיניים לשניים מכתבי ברוך שפינוזה: 'מאמר תיאולוגי־מדיני' (1961) ו'מאמר מדיני' (1982). תולדה אחרת היתה עיסוקו בהומניסט הפלורנטיני פיקו דלה מירנדולה ולימודי הקבלה שלו. כאן העלה וירשובסקי מתהום הנשייה את מורו לקבלה של פיקו, היהודי המומר פלאויוס מיתרידאטס, קרא אלפי עמודים בכתב־ידו, והניח את היסוד למחקר הקבלה הנוצרית שהחלה באותה תקופה. ספריו העבריים 'שלשה פרקים בתולדות הקבלה הנוצרית' (תשל"ה) ו'מקובל נוצרי קורא בתורה' (תשל"ח), וספרו האנגלי Pico della Mirandola’s Encounter with Jewish Mysticism (1989) היו זה מכבר לאבני יסוד בחקר השפעת הקבלה על המיסטיקה הנוצרית – והרבה מעבר לזה. כל הספרים האלה מבוססים על קריאה פילולוגית מדוקדקת כחוט השערה של טכסטים לטיניים קשים, המצניעים בחובּם לעתים קרובות זכרי לשון מן הקבלה והספרות 'הרבנית' בכללה, והסקת מסקנות היסטוריות מכריעות מאותה בדיקה פילולוגית יסודית. עם זה, נקראים ספרים ומאמרים אלה של וירשובסקי בנשימה עצורה, כאילו היו סיפורי בלשים.

בחייו הפרטיים היה וירשובסקי דוגמא לאיש התרבות המערבית: שקט, מנומס, אינו מרים קול אלא במקרים מעטים שבהם היה 'אנוס על פי הדיבור', ומצניע את עצמו ואת מעשיו. הוא היה מורה למופת, וכפי שאמר עליו פעם אחד מתלמידיו, שהוא היום מלומד גדול בזכות עצמו, "מה שלמדת אצל חיים וירשובסקי לא תשכח לעולם". בישראל, ההולכת ונעשית יותר קולנית ויותר כוחנית בשנות חייו האחרונות, כמעט שלא נשמע קולו. הוא לא רדף פרסום וכבוד, והפרסום והכבוד לא רדפו אחריו. למיטב ידיעתי אין היום באוניברסיטה שלה הקדיש את מיטב שנותיו שום מוסד או מפעל הנקרא בשמו. מעטים הזוכרים אותו ומבינים כמה תרם לחייהם כחוקרים וכמורים, ורובם אינם ממהרים לומר זאת ברבים. אני מקווה שספר זה המוקדש לו יהיה ראוי לאישיותו המיוחדת כחוקר וכמורה.

חברי עמוס אדלהייט הגה את רעיון הספר הזה לפני שנים אחדות, ועודד אותי בכתיבתו. הוא גם היה אחד מהקוראים המקצועיים של הספר, והוסיף במקומות אחדים פרטים מתחומי התמחותו. אני מודה לו ולקורא המקצועי השני, איוור לודלם, על עזרתם בשיפור הספר בצורתו הסופית.

כפר סבא, תשרי תשע"א.

I am grateful to Dr. Paul Taylor, of the Warburg Institute. London, for his indispensable help in identifying the picture which appears on the cover, its painter, and its present venue.