מסיני לאתיופיה

באחד הימים הראשונים שלי בישיבת "הר עציון", ניגשתי לשני ראשי הישיבה, ובפי תמיהה גדולה: מדוע נדרשים העולים מאתיופיה לטבול במקווה? מורי הרב עמיטל לא ניסה לשכנעני בתירוצי תירוצים הלכתיים מסובכים ומורכבים. הרב עמיטל לא התרגש משאלתי, אבל אני התפעלתי מתשובותיו. "אם מחר יבוא אלי מישהו ויתעניין לגביך בעניין שידוך, אינני רוצה לגמגם. אצלנו שואלים שאלות ואנו רוצים שתהיה חלק בלתי-נפרד מיושבי בית המדרש". בעיני היתה זו תשובה כנה ואמיתית. כידוע, נושא הטבילה "לחומרא" בקהילה האתיופית גרם למשבר עמוק מאוד ביחסים שבין הקהילה ובין המדינה. למעשה עד היום טרם נמצא פתרון הוליסטי לבעיה זאת, והנושא נחשב מוקצה מחמת מיאוס בעיני הקהילה. מורי ורבותי, ראשי הישיבה בישיבת "הר עציון", דרשו מכל עולה ממוצא יהודי-אתיופי לטבול, כתנאי לקבלתו לישיבה. באופן אישי לא נצרכתי לעבור אקט זה בכניסתי לישיבה, שכן אני טבלתי כבר בהגיעי ארצה. לימים זכיתי אכן להרגיש חלק בלתי-נפרד מיושבי בית המדרש, כדברי הרב עמיטל. מורי הרב ליכטנשטיין נתן הסבר מחושב המבוסס על יסודות הלכתיים, מדוע יש לטבול, אבל מתוך הרבה כבוד וענווה. להערכתי, הרבה מבעיות התקשורת בין בני האדם נעוצות לא בשאלת ה"מה" אלא בשאלת ה"איך". שני ראשי הישיבה, מורי ורבותי, כל אחד בדרכו, נתנו לי את ההרגשה שהם מכירים בכך שעומד לפניהם יהודי הזקוק לסימפתיה ולסובלנות. ואכן דבריהם נפלו על אוזן קשבת.

מודה אני לקב"ה ששם חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שם חלקי בין יושבי קרנות. מודה אני לקב"ה על אשר נפלה בחלקי הזכות ללמוד, לשמור ולעשות, ולהיות חלק בלתי-נפרד מיושבי בית המדרש. זכיתי לגדול ולהתחנך על ברכי הציונות הדתית, למדתי שנים רבות פסיקת הלכה, בישיבה שבנויה על יסודות הישיבה הליטאית, והוסמכתי כרב על ידי הרבנות הראשית. לכן הנחתי שעלי ללכת באחד המסלולים הנורמטיביים, אשכנזי או ספרדי. סברתי שבהליכה בדרך של נורמליזציה הלכתית אהפוך ל"נבל ברשות התורה". לכן בפועל קיבלתי על עצמי את מנהגי הספרדים. הבחירה הזאת לא נבעה מתוך תודעה עצמית אלא מסיבה טכנית. האנשים, בכל המקומות שלמדתי בהם, לפחות בתחילת הדרך, ובמקום מגורי, היו רובם ככולם יוצאי קהילות המזרח. עם זאת הרגשתי שזאת לא דרכי לעבודת ה' והיא אינה הולמת את עולמי הרוחני, את נשמתי. באיזשהו שלב בישיבת ההסדר התחלתי להימשך אל העולם החסידי-אשכנזי; קצת יידישקייט, קצת טיש עם קוגל וכמובן ניגונים. בפועל הרגשתי שאף עולם רוחני זה לא אוכל לאמץ לעצמי במלואו. לאורך שנים נהגתי להגדיר עצמי כאדם שיש בו שני צדדים. מצד ההלכה ספרדי, ומצד הנשמה אשכנזי. עד שיום אחד התפיסה הזאת קיבלה תפנית משמעותית. השינוי התרחש במהלך לימודי בבית מורשה בירושלים ובמחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן. מספר גורמים הביאו אותי לבחון את עבודת ה' שלי. באחת ההזדמנויות שאלתי את מורי, הרב יהודה ברנדס, ראש בית המדרש "בית מורשה", אם ראוי שאנהג כמנהג הספרדים, כשישנן הרבה הלכות שאינן עולות בקנה אחד עם הפנומנולוגיה המסורתית-הלכתית של יהודי אתיופיה. תשובתו של הרב יהודה הפתיעה אותי מאוד. ציפיתי ממנו לתשובה סטנדרטית - "עליך לנהוג כמנהג הספרדים או כמנהג האשכנזים, אבל לעולם אין לאחוז את החבל בשני ראשים", בבחינת "אלא או כבית שמאי כקוליהון וכחומריהון, או כבית הלל כקוליהון וכחומריהון"16 - אך להפתעתי הוא ענה: "מי אמר שעליך לנהוג כמנהג הספרדים או כמנהג האשכנזים? אתה יכול להיות יהודי של השולחן-ערוך". אמרתי כי אני חושש שאהפוך לנבל ברשות התורה, והוא השיב: "יש לי אמון בך שאתה רוצה לעבוד את ה' באמת, אין נבל ברשות התורה. או שאתה נבל, או שאתה ברשות התורה". תשובתו של הרב יהודה פתחה בפני מרחב גדול בעבודת ה' שלי; עבודת ה' לא מתוך יראה בלבד, לא מתוך פחד, כאילו מהלך הייתי על חבל דק. פתאום הרגשתי קלוּת, פתאום הרגשתי שעבודת ה' איננה "תיק", "מעמסה" ו"עול". יש אפשרות ליצור ולסלול דרך ייחודית לעבודת ה', המשקפת את עולמי הפנימי המורכב. תוך כתיבת התזה לתואר השני, בהדרכתו האנושית והמקצועית של הרב פרופ' דניאל שפרבר, התחדש לי חידוש נוסף. עד אז סברתי ש"הקו האדום" ליהודי אורתודוקסי הוא השולחן-ערוך, כלומר הליכה על פי פסקי השולחן-ערוך היא סימן מובהק ליהודי תלמודי שומר תורה ומצוות, ומי שמערער על סמכותו מוציא עצמו משורות היהדות התלמודית. הרב פרופ' שפרבר ענה לי: "מדוע לחשוב כך? הרי קהילת בני תימן, מאז ומעולם אינה פוסקת על פי השולחן-ערוך אלא על פי הרמב"ם. עם זאת יהודי תימן התקבלו, ללא כל ספק, למגרש של היהדות התלמודית. אמנם בתחילת הדרך דעת גדולי ישראל לא היתה נוחה משיטתם, אבל עם השנים קיבלו מנהגיה והליכותיה גושפנקה ואף הפכו לנכס. כיום, אין מי שיערער על שייכותה של קבוצה זאת ליהדות התלמודית". "אם כך", שאלתי את פרופ' שפרבר, "מה עלי ללמוד מכך?" "מי אמר שהקו האדום הוא השולחן-ערוך?" הוא השיב. "אז מהו לדעתך 'הקו האדום' של היהדות?" "התלמוד", הוא ענה, "שכן התלמוד התקבל על עם ישראל כולו, ויש מקום לשקול שהתלמוד יהפוך לקו האדום". הופתעתי עוד יותר. אז הבנתי עד כמה המרחב הוא גדול. מעניין שתשובותיהם של הרב ברנדס והרב שפרבר לא היו זרות לי כלל. אדרבה, הרגשתי שהן מספקות לי מענה לחוסר פנימי ומרוות את צימאוני. "צמאה נפשי לאלוקים מתי אבוא ואראה פני אלוקים?" כעת! פתאום הרגשתי שיש לי הכלים, הדרך והקצב האישי לפגוש את אלוקי.

כאשר עלה במוחי הרעיון לכתוב חיבור זה, פניתי באופן טבעי להתייעץ עם פרופ' הרב דניאל שפרבר, שהנחה אותי במהלך כתיבת התזה במחלקה לתלמוד. קיבלתי ממנו תמיכה ועידוד לעשות את המהלך הזה - כתיבה ושימור המנהגים. הוא אף הדריכני כיצד לפעול. לאחר כתיבת חיבור ראשוני, הגשתי לפניו את הטיוטה. פרופ' שפרבר הדגיש את המקום הפרטיקולרי של הקהילה ומתוך כך תמך בחיבור זה על כל פסיקותיו הרדיקליות, ומאידך גיסא לא חשש להתריע על נקודות שחש שהן עלולות לפגוע בקהילה.

בתחילת הכתיבה של חיבור זה ניגשתי, בכמה הזדמנויות, למורי הרב שבתי רפפורט - ראש בית המדרש של המכון הגבוה באוניברסיטת בר-אילן. קיבלתי מהרב שבתי את ברכת הדרך, ובמהלך הכתיבה הדריכני מקצועית, בדרך נעימה, מתוך חיוך ובקיאות רבה בנושאים שונים. שיחותיו עמי תרמו רבות לחיבור זה.

בסיום כתיבת חיבור זה, שלחתי את הטיוטה אל מורי, הרב יהודה ברנדס, ביקשתי שיעבור על חיבור זה, והמתנתי בדריכות להערותיו. הרב יהודה עבר על הטיוטה, והערותיו היו מחכימות, פרקטיות ומעשיות מאוד. הרב יהודה מייצג את אותם תלמידי חכמים הבקיאים בהלכה מתוך קשר עמוק להווה. ולבסוף הרב יהודה המליץ: "חיבור חשוב ביותר, אי-אפשר להפריז בחשיבותו. חייבים להוציאו לאור ולפרסמו".

הצורך האישי יחד עם התמיכה של רבותי בצעד הזה היוו תשתית לחיבור זה "מסיני לאתיופיה". אין לי ספק כי רבים מבני הקהילה ימצאו בו עניין רב ומובטחני שאף כל יהודי ויהודייה ימצאו בו עניין רב ואף דרך לעבודת ה'.

שנזכה ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את רצונו של הקב"ה באמת, בבחינת "וטהר לבנו לעבדך באמת".