מסכת שלום

השאלה הגדולה של היחס לכוח ולכוחניות בדתות בכלל וביהדות בפרט שימשה נושא לדיונים רבים מספור;1 אך למי שמתבונן מבחוץ עצם קיומה של השאלה במסגרת הדתות - האמורות לכאורה להוביל את האדם קרוב ככל האפשר אל "מלכות השמים" - נראה בלתי אפשרי,2 שהרי "מלכות השמים" מתמצה לכאורה באפיונה כמקום אוטופי נטול אלימות לחלוטין המשופע אהבה וחסד.3

האפשרות להצדיק אלימות כלשהי במסגרת החתירה לחיי קדושה הנותרת לאחר פעולת חיסור ראשונית זאת היא אפוא בשני מסלולים: (א) הפעלת כוח לשם הגנה - המונח המקובל למלחמה שכזאת הוא Just War (מלחמה צודקת),4 ואין הוא מיוחד לדיונים העוסקים במקורות הדתיים דווקא, כי אם לכל דיון שהשאלה המוסרית הנוגעת להצדקה של נשיאת נשק ויציאה למלחמה עולה בו.5 (ב) הפעלת כוח כלפי ה"רע" כדי לחנכו או להחזירו אל דרך הישר.

בספר זה בעיות אלו אינן נידונות ישירות, אף שהבעיה הכללית מרחפת על פני כל הדיונים המוצעים בו. מטרתם של הדיונים איננה ללבן בשיטתיות את השאלות הנוגעות לכוח במקורות היהודיים, כי אם להעלות מהמקורות המקראיים - אותם מקורות שבמרוצת השנים שימשו רבים בארץ ומחוצה לה להצדקת רעיונותיהם - כמה סוגיות תשתית שהשאלות של הכוח, הבעלות על הארץ והבעלות על "דבר ה'" הפכו אותן לסוגיות מפורסמות.

הקריאה שתוצע בפרשיות אלו היא קריאה רב-תחומית: מצד אחד היא תנסה לענות על שאלות יסוד הקשורות לפרשיות מקראיות אלה, לבדוק את דרך קריאתן המאוחרת בספרות חז"ל ולעתים קרובות גם בספרות הבתר-תלמודית; אבל - וזה העיקר מבחינתי - מן הצד האחר יביא עמו בכנפיו העיון המוצע גם איזושהי הצעה להתבוננות מחודשת ברכיבים הדתיים הקשים של האמונות המחזיקות את הלהט של הסכסוך עד שכבר נדמה שגם בעתיד לא ניתן יהיה לשככו.

אם נְדָמֶה כתיבת ספר לתנועה, נוכל לומר שספר זה נכתב לא בנסיעה ישירה מיעד אחד למשנהו, אלא כריקוד - ואולי נעז אף להגדירו ריקוד סוער. המשטח שעליו נערך הריקוד הוא משטח הטקסטים העתיקים של ספרות המקרא וספרות חז"ל, אך מה שנערך בתנועות הגוף של הרקדן על גבי משטח זה לא היה צפוי לגמרי מלכתחילה.

מטרתי הראשונית הייתה לצאת אל המקורות כדי לכתוב באופן מחקרי על סוגיות הנוגעות לסכסוך הישראלי-ערבי, ומתוכם לחזור אל המציאות הקשה שאל מולה אנו הישראלים ניצבים כבר יותר ממאה שנה. לשם כך בחרתי שלוש פרשיות שיכולות לעורר אצל הקורא הד כלשהו למצב העכשווי גם בשעה שהדיון בהן מסתחרר סביב שאלות טקסטואליות, פואטיות, אנתרופולוגיות או פילוסופיות.

והנה, כמו בכל ריקוד משוחרר, הובילו אותי התנועות שנולדו על גבי הַפַּרְקֶט לכתוב את שלושת הפרקים המונחים כעת לפני הקורא באופן בלתי שגרתי. הגוף ניצב לו ממעל לטקסט המרכזי, ברם האיברים האחרים נעו בכיוונים שונים במעין תנועה סיבובית מעל המרכזים הנפרדים, שהתבססו להם במקומות שונים מעל משטח הדיון.

להפתעתי גיליתי שמבנה יוצא דופן זה - אכן, ממש, כשמו כן הוא - יוצא מן הדופן: הטקסטים יצרו מעין הרגשה של שיחות נקודתיות שריחפו מעל פרטים בטקסט המרכזי. שיחות אלו הובאו לבסוף בתוך הטקסט בגופן מיוחד, תחומות בסימן כשהן צבועות באפור - וכשאלו התארכו הן הובאו בסוף כל פרק כ"שיחות נלוות".

את התוצאה הסופית של ריקוד משוחרר זה יוכל הקורא לשפוט בעצמו במהלך קריאת הספר; ואני, אין לי אלא להתנצל אם מבנה בלתי שגרתי זה איננו מקובל, ואם אלו המורגלים בקריאת ספרים מעין אלו העוסקים בספרות היהודית אינם מצפים לו. בסופו של דבר נדמה לי שריבוי המקורות המוצג כאן לפני הקוראים יוצר גם, כמטרה משנית, מעין סיכום ביבליוגרפי מקיף שיכול לסייע לקורא המעוניין למצוא מקורות הדנים בהיבטים שונים של הפרשיות הנידונות בספר גם אם הוא איננו מסכים עם דרכי הקריאה המוצעות כאן.

ועתה לדיונים המרוכזים בספר:

• קין והבל. הדיון בסיפור מקראי זה ובמגוון הפרשנויות שניתנו לו יוצא לבדוק בעיקרו את המשמעות של החיבור בין מושג הקדושה ובין מיקומו במסורת היהודית באתרים ספציפיים. הדיון בפרק זה מתמקד בקדושתו הבלתי-מעורערת של הר הבית.

הרלוונטיות של הדיון בטקסטים אלו איננה מוטלת בספק. בדיקה זאת משליכה ישירות על המסקנות שהקורא יכול להסיק בנוגע לשאלות העולות על הפרק בנושא המאבק על השליטה בהר הבית, בכותל המערבי ובמקומות הקדושים ליהדות, לאסלאם ולנצרות.

• שרה והגר. על המתח בין שרה להגר כסמל למתח שבין האסלאם ליהדות בכלל ועל שטחי ארץ ישראל, ירושלים והר הבית בפרט אין צורך להכביר מילים. כל מי ששמע אי פעם חדשות מהמזרח התיכון כבר למד משהו על הבעיה הנחשבת בפוליטיקה הבינלאומית לבעיה הקשה ביותר לפתרון.

מאמר זה יבחן את השאלה מזווית ראייה חדשה. במרכזו מוצבת הטענה כי פשוטו של המקרא וכן פרשנות הראב"ם (בנו של הרמב"ם) למקורות המקראיים העוסקים במתח זה איננו מציג תמונה פשטנית שבה עם ישראל הוא העם הנבחר והמוסלמים אינם אלא חקיינים וזייפנים של האמת היהודית. התמונה, כמו שהיא עולה מקריאה מדוקדקת במקורות אלה, משאירה במפתיע מקום לטענה שהמוסלמים אכן משמרים יסודות שהתקבלו מהאל באופן אמיתי ושתפקידם הרוחני להפיץ אמיתות אלו ברחבי העולם כולו. מחשבה מעין זאת משאירה אולי גם מקום לומר שהמוסלמים אינם אלא דוגמה לדתות אחרות ולאופני חשיבה רוחניים אחרים שהיהדות יכולה לכבד כמקורות אמיתיים של "תורה" - יסודות רוחניים שנשאבו מהמקור האלוהי ונשכחו מן היהדות ונתעלמו ממנה כיום.

• שמשון. שמשון היה מאז ומתמיד דמות הזדהות לרבים בתנועה הציונית ותואר כגיבור ישראלי אותנטי, ועל כך יעיד השימוש המרובה בשמו ואזכוריו הרבים בתולדותיה של תנועה זו. פרק זה עוסק בשאלה כיצד ציירו חז"ל בעיני רוחם את דמותו של הגיבור בכלל ושמשון בפרט, ואגב כך עוסק גם בפער המעניין שהתגלה לי תוך כדי עיון בדרשות חז"ל על דמותו של שמשון - בין שמשון של התנאים לשמשון של האמוראים בתקופת התלמוד; פער שכשמבינים אותו לעומקו הוא מחזיר אותנו באופן מוזר לאחור, אל אחד משלבי העיצוב המוקדמים ביותר של שמשון המקראי.

לעניינו חשוב להדגיש שפרק זה מביט על דמות הגיבור, הלוחם האידאלי היהודי, מכמה זוויות, והשאלה העיקרית היא נגד מי נלחם הגיבור ומיהו האויב האמיתי שנגדו הוא אוזר אומץ ואותו מתאמץ "להכות". התשובה לשאלה זאת תיגע ללא ספק בשאלה אחרת המציקה לנו מימים ימימה: כיצד נכון לחנך את דור הצעירים הבא, איזה סוג של "שמשון" נכון להדגיש במערכת החינוך בארץ, וכיצד נוכל לגדל דור ש"שמשוניו" יצאו למסע שיביא עמו את השלום - ולא את התמוטטות הבית כולו על כל יושביו.

עמ' 18 ריק